שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין
חלק אבן העזר · סימן ט
שנית על ענין העגונה מבריגל מה שהשבתי לו.
לכבוד ידידי מנוער כבוד הרב המאוה"ג הגאון המפורסם מו"ה יהודה ליבוש נ"י אבד"ק ווישניצא וקרייז. מכתב כבודו הגיע עדי שבוע זו ע"ד העגונה מק' בריגל אשר יצא מפי בהיתר ואח"ז נכתב אלי מק' הנ"ל כי הגב"ע שהי' ביד המביא השאלה לידי המה בדוים גלל כן גזרתי אומר שלא תנשא האשה עד אשר כת"ר יגבה עדות בהיות כי הקהלה שייך לקרייז ווישניצא וכ"ז שלא יהי' הגב"ע בחת"י כת"ר אין ממש בהתרה שיצא מפי וגזרתי כי שום חכם בעולם לא יזדקק להתירה עד אשר יגבה עדות בב"ד של מעכ"ת ומע"כ קיים כדברי וכתב מעכ"ת שהגב"ע המה אמתים רק קצת דברים שיש ביניהם נראה כמכחישין ובאמת יש להשוות דברי העדים:
ועתה נבא לעמק יהושפט להתווכח בגוף דבריו ותחילה אומר אני מה שנראה מדברי כת"ר שאם יש מכת חרב בפניו אין יכול להעיד עליו כיון שאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ולדעתי אין הדבר כן ולדבריו איך יפרש דברי הפוסקים דסוברים דהא דאין מעידין אחר ג' ימים הוא רק בנחבל בפניו ויותר מזה כתבו הפוסקים דהך דאין מעידין אחר ג' ימים הוא בנשחת צורתו ומ"מ בתוך ג' ימים מעידין הרי דזה לא חשיב נשחת עד דנימא דאין מעידין רק על פרצוף פנים דהנה הרשב"א הקשה על שיטת ר"ת דסובר דהך דאין מעידין אחר ג"י הוא רק בנחבל בפניו דא"כ קשה בהא דדייק הש"ס יבמות (דף קכ"א ע"א) מהך עובדא דדיגלת ובס' עבודת הגרשוני סי' קי"ב כתב דאדרבה מהך דדיגלת סייעתא לשיטת ר"ת מהא דהקשה הש"ס והא אמרת מיא מרזי מכה וקשה מכה מאן דכר שמי' וע"כ דכוונת הש"ס דאי ליכא מכה בלא"ה מעידין אחר ג"י ועיין בס' שב יעקב חלק אהע"ז סי' י"ב מה שכתב עליו עכ"פ מדברי כולם נלמוד דהך עובדא דדיגלת הי' בנשחת צורת פנים דגם הרב ש"י הנ"ל כתב דאיירי באכלו כוורי בצורת פניו או בנשחת הפנים ע"י מכה וכדומה ומ"מ אם העד מכירו בפרצוף פנים מועיל ובמתני' אינו ממעט רק בניטל הפנים או החוטם והעד אומר שלא הכירו בפרצוף פנים רק שאר טב"ע באברים אחרים דזה לא מהני והדבר פשוט מאוד:
שנית כתב כת"ר דמחשש אשתהי אין לחוש בזה כיון דראו בשעה ראשונה שהעלוהו מן המים הנה לשון הגב"ע מורה שבתחילה לא הכירו אותו רק אחר כן כשרחצו אותו וזה הי' אחר זמן וגם גוף דבר זה אינו ברור אי די אם הכירו אותו תוך שעה והריב"ש בתשובה סי' ש"כ כתב דדעת קצת הקדמונים דבעינן דוקא דראו אותו לאלתר אבל אם לא ראו אותו לאלתר כשעלה מן המים אף שראו אותו תוך שעה לא מהני ועיקר מה שהי' לבי נוקפי לפי שדעת הרי"ף דדוקא כששהה במים חמשה ימים אמרינן דמים צומתים המכה ולא יותר ואף שהפוסקים דחו דבריו מחמת דברי ירושלמי מ"מ כשבא מעשה לידי בנשי הנטבעים אני מונע עצמי מלהקל נגד מרן דכולא תלמודא ובפרט שבירושלמי עצמו פליגי בזה וז"ל הירושלמי אהך מתני' דריב"ב אומר לא כל האדם ולא כל המקומות שוין ר' זעירא ור"ח בשם ר"ב הלכה כריב"ב מילהון דרבנן פליגי מעשה באחד שנפל לירדן ויצא לאחר י"ז ימים והכירו שצפדתו צינה והשיאו את אשתו עייש"ה וגם בגוף הקושיא מהך דירושלמי אי בעינא אמינא דהך מעשה הי' שראו בעת שנפל לירדן וידעו מי הוא שנטבע וגם עמדו עליו עד כדי שתצא נפשו ואין כאן רק איסור דרבנן אף אי לא הי' נמצא כלל גלל כן באיסור דרבנן סמכינן על הך שצפדתו צינה אבל בהך דדיגלת דע"כ איירי באופן שיש כאן איסור תורה כמו שמבואר שפיר כתב הרי"ף דעד חמשה ימים דוקא דאז ידעינן בודאי דמים צומתים:
עוד נראה לומר דיש חילוק בין עד אחד המכיר אותו ובין שני עדים דבע"א כיון דאינו נאמן בעדות אשה רק מדרבנן חיישינן אחר חמשה ימים לשמא נתפח אף במים וכאן דפומא דשושבנא אינו רק עד אחד וכמו דדייק מזה הרי"ף דע"א נאמן בעדות אשה אף היכי דלא שייך דייקא לכך לא האמינו אחר חמשה ימים משום שמא נתפח והוא אומר בדדמי שמכירו אבל בשני עדים דנאמנים מן התורה אף אחר י"ז ימים מעידין כשנמצא במים והיינו דנקיט בירושלמי והכירו דהיינו דרבים הכירו אותו דכיון דעדותן מועיל מן התורה לא חיישינן לנתפח אמנם הדרך היותר קרוב דהיכי דלא חזינן שום חבלה בפניו וכמו שהי' בעת שנפל למים ולית בי' השחתה מותר אף לזמן מרובה דזה מעיד שהמים צמת אף אחר חמשה ימים והרי דעת הרבה פוסקים דמעידין אחר ג' ימים בלא נחבל בפניו ואף דאנן לא קיי"ל כן היינו משום דהדבר ברור שנשתנה צורתו אחר ג' ימים וע"כ דאחר הוא אבל במים אף אחר ה' ימים כיון שאין צורתו משתנה ע"כ שצפדתו צינה אבל בנשחת הפנים או שיש חבלה ומכה בפניו אין מעידין אחר חמשה ימים אף במים וע"כ קאמר בירושלמי והכירו שצפדתו צינה דהיינו שידעו שבודאי צפדתו שהרי לא נשתנה צורתו וחבלה לית בי':
עתה נבא לבאר בענין הך דמיא מרזי מכה ונשתנה צורתו אף בתוך המים כשיש מכה בפניו והנה לאחד קראתי נועם מ"ש כת"ר דהך דמיא מרזי מכה היינו כשנופל למים עם המכה הי' עדיין נשמת רוח חיים באפיו דאז מחמת הכאב נשתנה צורתו אבל אחר מיתה אין המים מרזי המכה ולפ"ז כאן יש ספק כיון דמכת חרב הי' בפניו אולי בעת שהשליכו לתוך המים כבר יצאה נשמתו והרי זה כספק ג' ימים דתלי' אי חשש נתפח הוא דאורייתא או דרבנן. ידע כת"ר שבעת כותבי תשובה ראשונה עלה סברא זו על לבבי ועלה ספק בלבי כיון דיש כאן חזקת א"א וחזקת חי לומר שאחר זמן מת דהיינו בעת היותו במים ומיא מרזי מכה ובספק ג' ימים חזקת א"א וחזקת חי מתנגדים הם זה לזה דמצד חזקת אשת איש יש לנו לומר דכבר מת ונשתנה צורתו ואשה זו בחזקת אשת איש קיימה ומצד חזקת חי יש לנו לתלות מיתת הנמצא באיחור הזמן אבל לענין אי מת קודם שנפל לים חיברה לה יחד חזקת חי וחזקת א"א לתלות המיתה באיחור הזמן ואף אי נימא דהטעם דמחמירין בספק ג' ימים ולא אזלינן בתר חזקת חי משום דנמצא מת לפנינו ואזלינן בתר שעת מציאתן וכמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' שצ"ו אבל אין מחזיקין ממקום למקום כיון שחזקת חי הוא בעת היותו ביבשה ושעת מציאתו מת הוא בים וכדומה אמרינן דשניהם אמת דשעת מציאתו במים גם מקודם מת במקום זה וכמו שביבשה הי' בחיים כן כ"ז היותו ביבשה הי' חי והדבר ברור מאוד וכבר כתבתי בס' ישועות יעקב בהא דהחמיר רח"א בספק נשתהה אחר שיצא מן המים ובספק ג' ימים הביא מחלוקת הפוסקים שהוא מה"ט כיון דאין חזקת חי מתנגד לחזקת א"א אזלינן בתר חזקת א"א עייש"ה בפי' הקצר וכ"ש בזה דחזקת א"א וחזקת חי שניהם כאחד עולים דבמים מת:
ועתה נבא לבאר אם יש מקום להחמיר מצד סימני הגוף דהיינו שומא שהעיד העד וגם האשה אמרה שהי' לו שני שומות על הצואר א' גדולה ואחת קטנה זו סמוך לזו הנה בש"ס דב"מ שני לשונות דלחד לישנא שומא מצוי' בב"ג או נשתנית לאחר מיתה לכך אפילו מאן דסובר סימנים דאורייתא אין מעידין ולחד לישנא דוקא לפי שסימנים דרבנן אין מעידין ומאן דסובר מעידין משום דשומא סימן מובהק הוא עיין בש"ס דיבמות והנה אי נימא דאף סימן אמצעי לא נחשב ה"ה ביש שני שומות לא מהני דסימנים גרועים אינן מצטרפין וכמו בצמצום המקום לא מהני אבל אי נימא דהטעם משום דחשיב סי' אמצעי א"כ ביש שני שומות הדבר תלוי בפלוגתא אי שני סימנים אמצעים מצטרפין וגם בפרט וצמצם מקום השומא אפשר דמהני וכבר הבאתי בס' ישועות יעקב דברי מהרד"ך דבצמצם מקום השומא מהני והמ"ב השיג עליו כיון דהש"ס קאמר דסימנים עשוים להשתנות היינו מראה השומא ושומא בלי סי' המראה לא חשיב סימן אבל פרט וצמצם המקום יתרת בשר של השומא היא סימן עכ"פ וע"י צמצום המקום נעשה סימן מובהק ומעתה ה"ה בשני שומות אי נימא דשני סימנים מצטרפין א"כ ה"ה שני שומות דאף דמראיתן משתנה מ"מ השומא בעצמה היא סימן אמצעי ובהצטרפות שניהם חשיב כמו סימן מובהק ובפרט שהם במקום מיוחד זה אצל זה:
ובגוף הדין אי שני סימנים אמצעים חשיבי כסי' מובהק זה לי ימים רבים כתבתי בזה בתשובה אחת להגאבד"ק סטריא בהא דקאמר הש"ס במס' חולין (דף ע"ט) רברבן אודני' וזוטרי גנובתי' בר חמרא ולהיפך בר סוסיא ואח"ז קאמר הש"ס אמר לי' ר"א לשמעי' כי מעיילת לי כודנייתא ברוספק עייל לי הני דדמיין להדדי וקאמר ש"מ אין חוששין לזרע האב וש"מ סימנים דאורייתא ואי נימא דשני סי' דאורייתא הרי כאן יש שני סימנים ודילמא הי' דעת ר"א שיבדוק בסימנים היינו בשני סימנים וכמדומה לי שראיתי קו' זו ונשכח ממני איה מקומו וכעת נראה לי ביאור הדבר עפמ"ש הרשב"א בחידושיו לחולין בהא דקאמר הש"ס ש"מ אין חוששין לזרע האב היינו דמספקא לי' וכמו דנקט ר"י הך לישנא דהיינו להחמיר ולא להקל וא"כ קשה מהכ"ת נחמיר בזה הא יש כאן שני ספיקות שמא חוששין לזרע האב וכל מין פרדות אחת הן ואת"ל דאין חוששין לזרע האב שמא אמותיהם שוין. וצ"ל כיון דאפשר לברר לא סמכי' על ס"ס וכדעת הרבה פוסקים הובאו בש"ך יו"ד סי' ק"י:
ובזה נתיישב מה שהקשה הרא"ש בתשובה כלל ב' על הרמב"ם דכתב דשני מיני טמאים אינו חשיב כלאים רק מדרבנן א"כ הא דדייק הש"ס כאן דסימנים דאורייתא מנ"ל דילמא הא דמהני כאן משום דאין כאן רק איסור דרבנן ובזה א"ש דאי נימא דאין הסימנים מבררין את הענין ובאיסור תורה לא סמכינן אסימנים א"כ לא מיקרי דבר שיכול להתברר ויותר נכון לסמוך על ס"ס א"ו דסימנים מבררין את הענין לגמרי וע"כ חשבינן לי' דבר שיכול להתברר [ובזה נראה לי דאי נימא סימנים דרבנן א"כ משכחת שיהי' צניף קלא ויהי' בר חמור ומעתה אם צניף קלא ורברבן אודני' הוי ספק השקול כיון דסי' אחד מעיד שהוא בר סוס וסי' אחד מעיד שהוא בר חמור ואמנם אי לא יהיו דומין בסי' האזנים והזנב ויהיו דומין בסי' הקול פשיטא דאסור כיון דזה מיחשב שני סימנים ואף אי נוקי חדא כנגד חדא נשאר סימן א' ובזה שפיר דייק דסימני' דאורייתא דאל"כ למה לבדוק כלל נסמוך אס"ס ואי דזה מזיק הבדיקה הרי משכחת שלא יהיו דומין רק בסי' א' וזהו גופא ספיקא הוא ומ"מ רבנן אסרו מוטב שלא נבדוק כלל ודו"ק היטב] והנה הרמב"ם והטור ביו"ד סי' כתבו אם דומין בסימן האזנים וזנב וקול מהני ותמהו כולם דאנן קיי"ל סימנים דרבנן ולפמ"ש א"ש דאם דומין פשיטא דמהני לא מיבעי' לשיטת רבינו דאין כאן רק איסור דרבנן פשיטא דמהני סימנים ואף אי נימא דהוי כלאים דבר תורה מ"מ כיון דיש כאן שני צדדי היתר ואף דמספקא לן אי חוששין לזרע האב כיון דלשיטת רבינו הא דספיקא דאורייתא לחומרא אינו דבר תורה סמכינן על סימנים אלא דהש"ס קאמר דא"צ לבדוק בסי' כיון דסי' דרבנן אינו דבר ברור אבל אנן דספיקא לן אולי סימנים דאורייתא בודקין אבל הא דסמכינן אסימנים בודאי נכון עפ"י הדין:
ועתה נבא לבאר מה שהכירו בטב"ע המלבושים שעליו וקצת מהם כלים דלא מושלי אינשי והנה בזה יש שלשה דעות דעת מהר"ל מפראג דסימנים שאינן מובהקין בגוף עם סי' מובהקין דכלים מצטרפין דהך חשש שאלה לא הוצרך הש"ס לומר רק למ"ד סימני' דאורייתא דקשה ממתני' דאעפ"י שיש סימנים בגופו וכליו ומסיק גופו דארוך וגוץ כליו דחיישי' לשאלה אבל למ"ד סימנים דרבנן ל"ח לשאלה וא"כ בהצטרפות סימנים אמצעים בגוף עם סימנים דכלים מותרת ממ"נ והב"ש דחה זה דלמ"ד סימנים דרבנן וחיישינן שמא איתרמי סימנים כסימנים פשיטא דחיישי' לשאלה ומה"ט כ' ב"י וריטב"א דאי סימנים דרבנן חיישי' לשאלה אף בכלים דלא מושלי אינשי וכבר האריכו בזה האחרונים בתשובותיהם וגם אני הקטן בס' ישועות יעקב ופשיטא דיש לסמוך על דעת מהר"ל מפראג וכ"ש דאין להחמיר כדעת תשובת ב"י להחמיר אף בכלים דלא מושלי אמנם לאהבת ידידי כלבבי אבאר מה שתמהו על ב"י וריטב"א מש"כ דהקשה דחמור בסימני אוכף האיך מהדרינן מן התורה למ"ד סימנים דרבנן ומשני בעדי אוכף ואח"ז אהא דקאמר הש"ס דחיישינן לשאלה חזר הש"ס והקשה חמור בסימני אוכף האיך מהדרינן ניחוש לשאלה ומשני לא שאולי אינשי אוכפא וקשה למ"ד סימנים דרבנן מאי מהני עדי אוכף ניחוש לשאלה כיון דמה"ת לא מהני סימנים ה"ה דחיישי' לשאלה אף בכלים דלא מושלי לדעת הב"י והיא תימא רבתי ועיין בס' ישועות יעקב תמצא ישוב נכון לזה:
וכעת עלה על לבי ליישב באופן נאות דהנה הראב"ד הובאו דבריו בס' שיטה מקובצת לב"מ כתב אהא דקאמר הש"ס דבאבידה חיישי' לשאלה היינו משום דכיון שהשאיל לחבירו ונאבד אצל חבירו והוא בא לתבוע החפץ שהשאיל מחבירו וחבירו משלם לו הדמים וגם נשבע שבועה שאינו ברשותו ברור הדבר אצל המשאיל שנאבד וע"כ כשמכריז שמצא חמור והוא יודע שאוכף שלו נאבד יבא ויאמר סימני אוכף אבל באופן שאינו משלם וגם אינו נשבע שאינו ברשותו מאין יודע שנאבד אצל חבירו עייש"ה בדברי ראב"ד ולפ"ז קשה לי הא דקאמר הש"ס חמור בסימני אוכף האיך מהדרינן ניחוש לשאלה הרי הקדמונים הקשו למה קאמר הש"ס חיישינן לשאלה ולא קאמר חיישי' למכירה ותי' דלמכירה לא חיישי' משום דמוקמי' בחזקת מרא קמא וע"י מכירה יצאת מחזקת מ"ק אבל שאלה עדיין היא בחזקת בעלים ראשונים וקשה לכאורה כיון דדעת רוב הפוסקים דבהמה עצמה אינה חוזרת אם שילם ולא רצה לישבע דבמה ששילם קנה החפץ בכל מקום שהוא משום דנעשה כאומר לו בשעת משיכת החפץ לכשתשלמני הרי החפץ קנוי לך א"כ איך נחוש לזה שמא שאל ממנו האוכף ונאבד אצל השואל וכבר שילם לו בעד האוכף הרי בזה יצא האוכף מיד בעלים הראשונים והרי זה דומה למכירה ועיין בש"ס ר"פ המפקיד ובחו"מ סי' רצ"ה ואף אי נימא דלא שילם לו עדיין רק שהודה שחייב לשלם ואמר הריני משלם דלא מקני לי' החפץ השאול מ"מ דעת הב"ח דבנשבע שבועה שאינו ברשותו אף באומר הריני משלם קונה ובלא שילם ולא נשבע פשיטא שאין דעתו של משאיל סומכת שנאבד עד שיבא לב"ד לומר סימנים באוכף ואף אי נימא דשמא סמוך לאבידתו לא הי' החפץ בבית השואל ולא קנה מ"מ כיון שנותן הכסף אח"כ קנה עכ"פ גוף החפץ אף שלא קנה הכפל כמבואר בש"ע חו"מ סי' רצ"ה אמנם זה אינו כיון דקיי"ל דכסף אינו קונה אף גוף החפץ לא קנה כמבואר בש"ך שם וא"כ שפיר הקשה הש"ס חמור בסימני אוכף האיך מהדרי' ניחוש לשאלה ואף דשאל ושילם דמים מ"מ לא יצא מחזקתו חזקת מרא קמא. ועוד דשמא לא שילם אלא שאמר הריני משלם רק שנשבע שבועה שאינו ברשותו ובזה ג"כ סומכת דעת המשאיל שכבר נאבד ואמנם על מה שאמרה תורה חמור בסימני אוכף מהדרי' לק"מ ניחוש לשאלה כיון דדבר תורה מעות קונות הרי יצא החפץ מרשות בעלים הראשונים וקנה השואל בכסף ובלא שילם עדיין רק שאמר הריני משלם כיון דשבועה זו שנשבע שבועה שאינו ברשותו אף כשרוצה לשלם אינה שבועת התורה רק שבועת המשנה וא"כ דבר תורה א"צ לישבע שבועה זו כלל וכשלא נשבע ולא שילם אין דעת המשאיל סומכת לומר שנאבד אצל השואל החפץ עד שיגיד סימנים באוכף וכששילם כבר זכה השואל בגוף החפץ והרי זה סותר חזקת מ"ק ואמנם באמת ז"א דאנן קיי"ל כסף אינו קונה וא"כ היכי דלא זכה בגוף החפץ מטעם נעשה כאומר לו פרתי קנוי' לך אף בעת התשלומין לא קנה גוף החפץ ואף דבאבידה יכול להקנות לו בכ"מ שהוא שלא הוי דבר שאינו ברשותו מ"מ כסף אינו קונה וכ"כ הרב ש"ך שם סי' רצ"ה ושפיר הקשה הש"ס חמור בסימני אוכף האיך מהדרינן ניחוש לשאלה כיון דסימנים דאורייתא ולא עשו חז"ל תקנה להחזיר אבידה והיכי דשייך חשש שאלה מהראוי שלא יחזירו לו אבידה בסימני אוכף וע"ז משני לא שאולי אינשי אוכפא אבל על התורה דאמרה, להחזיר בסימני אוכף לק"מ כיון דדבר תורה כסף קונה וגם שבועה שאינו ברשותו א"כ ממ"נ אם כבר שילם הרי אנו מבטלין חזקת מ"ק ואם לא שילם ולא נשבע אין דעת בעל האוכף סומכת לבקש האבידה וכמ"ש הראב"ד כן נראה לפענ"ד נכון בישוב דעת הריטב"א ותשובת בית יוסף ודו"ק היטב:
אמנם כל זאת לתקן דבריהם שלא יהי' נגד דברי הש"ס וכמו שאמרו חז"ל חכם אתה שקיימת דברי חכמים ולעשות ציצים ופרחים לתורה אבל לדינא פשיטא דלא נגבב כל החומרות להחמיר בעגונה ובפרט בדבר זה שכפי מה שכתבתי בתשובתי הראשונה יש לנו סמיכה בכל כח על תשובת מבי"ט וגם על הכרת הפנים וגם סמיכה על שו"ת זקני חכם צבי מצד שאלה דיחיד. ובענין חשש בדדמי למי שראה הטביעה או ידע כבר הארכתי בס' ישועות יעקב וגם מצד חצי דבר כבר מילתא אמורה בס' הנ"ל וספרי הוא תח"י מעכ"ת רק העיקר אני סומך על חכמת מעכ"ת בחקירת העדים אם הטב"ע בכליו הי' טב"ע גמור לא מצד איזה סימן בבגדיו ואם רצון כבודו להתיר עגונה זו אני מסכים על ידו גם כן ויתאזר בחסידתו לבל יעכב הדבר וידוע מ"ש הב"ח בתשובה והוא בחדשות המתיר עגונה כאלו בנה אחת מחורבות ירושלים. ובזה שלומו יגדל נא כנפשו ונפש ידידו: