שות יהודה יעלה (מהרי אסאד)· רבי יהודה אסאד
חלק ב · תשובה לג
יראה בנחמה, בעיר ד' שמה, ה"ה כבוד ידי"נ וחביבי, הרב הגאון הגדול העצום, סיני ועוקר הרים, ערוגת הבושם, פה"ח, עה"י, נ"י, ציס"ע, כש"ת מוה' פייבל הורוויטץ נ"י האב"ד ור"מ בעוב"י ק"ק פאפא יע"א: יקרת קדושתו קבלתי לנכון, ושמחתי כי נתן מקום לדבריי ואשרי הדור שהגדולים כו' והדר"ג הרא' לי ענותנותו, ואעורר כבודו הרמה ני' שאם ירגיש שיבקשו מקהל עדתו לשלוח שום. רשיון או מבוררים, יעמוד כת"ר על המשמר בחוזק יד, ולעשות כעצת הגאון המזרז יחי' והעיקור אם נעשה דבר מה לתועלת הכלל, טוב הדבר שגדולי הרבנים המפורסמים צדיקים וחכמים שבמדינה לכה"פ עשרים יבואו יחד וימתיקו סוד, ואותן הרבנים יטילו גורל מי ומי יהיו ההולכים ועוסקים בזה להשתדל מהקיר"ה להעמיד דתינו על תלה שלא ימוט יותר, וימצאו בנו תהל"י צדיקי' חכמים פרקליטים שיודעים לדבר לפני המלך יר"ה, ולא אלמן ישראל, ואם טוב הדבר בעיני הדר"ג נ"י יודיעני דעתו, ואני אי"ה אעורר במכתבי את גדולי הרבנים הגאוני' יחי' שיעשו ככה להטיל המשרה זו על שכמם, וד' ב"ה יעזרינו, ועצת ד' ינחינו, ע"ד כבוד שמו ותוה"ק:
א) וע"ד אשר עמד הדר"ג נ"י במכתבו בכתובו' ל"א גופא אר"ח מודה רנב"ה בגונב חלבו של חבירו ואכלו כו' טפי הל"ל בגונב לחמו ביוה"כ ואכלו כו' דמיירי בי' רנב"ה ביוה"כ כו' והאריך הדר"ג נ"י בחריפות שכלו כדרכו בקדש, ובאמת כבר עמד ע"ז הגאון מוהרמ"ס בתשובה הנדפס אצל הר"י מגאש יעוש"ה וירא' שכוון לדעתו הגדולה:
ולענ"ד נ"ל פשוט דברייתא לקמן נקיט מלתי' בגונב כיס בשבת והוציאו כו' דחייב מיתה אהוצאה, ואילו נקיט ר"ח גונב לחמו ביוה"כ ואכלו הוי משמע דאין עו"ה ליוה"כ הא דרפרם בדותא היא, וגם אהוצאה ביוה"כ לא נקט מלתי' גונב לחמו ביוה"כ והוציאו דבפלוגתא לא מיירי ונקט מלתא פסיקא כנ"ל, ועוד נ"ל דלא פסיקא ליה למנקט בגונב לחמו ביוה"כ ואכלו דהא לרבי ספ"ק דשבועות יוה"כ מכפר גם על כרת דיומיה ומשכחת לה כרת דיומי' לדידי' באכלה ביה"ש או חונקתו אומצא וע"ש, ובשלהי בתרא אית' דנזקין ל"ל קול ומע"פ אינו גובה מן היורשים אא"כ עמד בדין קודם שמת והרי אין דנין בשבת ויוה"כ ויו"ט, א"כ לרבי לא שייך לומר מודה רנב"ה בגונב לחמו ביוה"כ ואכלו דחייב דממנ"פ אי אכלו ביוה"כ ונחנק הרי לא עמד בדין ואינו גובה מן היורשים, ואי חי הוא הרי נתכפר מכרת דיומי' ופשיטא דחייב לשלם שאינו שוב בר כרת כנ"ל:
שוב ראיתי בגמ' דשבועות ד' י"ג הכי איתא לרבי משכחת לה כרת דיומא או דעבר בלילה ומית דלא אתי יממא לכפורי ליה, או דעבר ביממא כגון אומצא וחנקיה שלא עבר עליו רגע מן היום לאחר עבירתו, ובהני תרי גווני שפיר איכא ממנ"פ כנ"ל אי חי הוא אחר יוה"כ הרי כיפר עליו ואינו בר כרת, ואי מת ביוה"כ שלא כיפר עליו, הרי לא עמד בדין, ומע"פ אינו גובה מן היורשים כנ"ל אמנם לכאורה רנב"ה ע"כ לא ס"ל כרבי בהא דא"כ גם באיסור מלאכה איך היה עושה יוה"כ כשבת בהדליק את הגדיש ביוה"כ דפוטרו כרת מלשלם, וכיון שנאחז האור בעצמו, הא איכ' נמי האי ממנ"פ, וצ"ל אי ס"ל לרנב"ה כרבי משכחת הדליק את הגדיש דעביד כן סמוך לשקיעת החמה עם צאת היום דלא הוי שהות ביום לכפורי לי' שלא עבר רגע ביום אחר העבירה, ועמד בדין אחר יוה"כ וכתי' בתרא ספ"ק דשבועות הנ"ל, א"כ גם באיסור אכילה שפיר המ"ל מודה רנב"ה בגונב לחמו ואכלו ביוה"כ בכה"ג סמוך לשקיעת החמה כו' ואחר יוה"כ עמד בדין והדק"ל והארכתי עוד בזה, ואקצר כעת בענין א':
ב) ומ"ש הדר"ג ני' ע"ד קושייתי אשר שמע ממני ע"י תלמיד א', והדר"ג נ"י בנה וסתר, ימחול לי הדר"ג כי כל בניינו נסתר, כי שליח הו' דעוות, ולא ידע הקושי' כראוי, וכך הקשיתי בריש מכלתין דכתובות בתולה נשאת ליום הרביעי כו' וק' לי אכתי מה הועילו חכמים בתקנתן שתינשא ליום ד' משום אקרורי דעתי' והרי אם באמת זינתה ודאי תחוש על עצמה ותעשה כדי לאקרורי דעתי' דבעל, ואחר הכניסה ביום הרביעי קודם הבעיל' תאמר לו שפרסה נדה וטמאה אני ולמחר ביום ה' תאמר לו טהורה אני ותתן אמתלא לדבריה ותהי' נאמנת וצ"ע, כך הקשיתי ומובן ממילא כי לית' לדברי הדר"ג נ"י, ואני לעצמי תירצתי דבשעת וסתה דגם בלא דבורה שאמרה טמאה אני היא טמאה, באמת לא מהני לה אמתלא אח"כ, כיון דחזקה ארח בזמנו בא, אלא דבהגיע וסתה ביום ד' שתנשא בו ע"כ נדחה יום הנשואין עד שתטהר ותנשא ביום ד', וכל התקנה שתנשא ביום ד' היתה על יום ד' שהוא שלא בשעת וסתה, ואם תאמר אז שפרסה נדה, אונס הוא, כיון דלא שכיח שתראה שלא בשעת וסתה, ונהי דנאמנת שלא תבעל לאלתר דשויתה לנפשה חד"א, אבל מיהת חיישינן להערמה שאומרת כן לפי שזינתה ורוצה לפייסו עד שתתקרר דעתו, וע"כ אם תאמר כן אמרינן לה אנן שלא תבעל לכשתטהר אלא בליל ה' כדי שיוכל בעלה להשכים לב"ד כו' כנ"ל, וא"כ ממילא גם אמתלא לא מהני לה אז ביומא אחרא מה"ט גופא דשלא בשעת וסתה, ובין החופה לבעילה דלא שכיח שתראה, חיישי' להערמה, ותשאר טמאה עד שיבוא יום ד' כנ"ל) והנני חותם בכל חותמי הברכות, נאם ידידו אוהבו לנצח הדש"ת:
הק' יהודה אסאד:
הג"ה מבן המחבר, לדברי מרן אבי הג' זצוק"ל נ"ל לתרץ קושי' מהרש"א כתובות כ"ב בעי מיני' שמואל מרב אמרה טמאה כו' א"ל אף בזו כו' והק' מהרש"א מ"ש מאמר' פנוי' אני דמהני אמתלא ונדחק יע"ש ובהנ"ל נ"ל היינו דמבעי' לי' לשמואל אע"ג דפשיטא דמהני אמתלא כמו בפנוי' אני דבריית', אבל קשי' ליה כה"ג קושי' מרן אבי ז"ל הנ"ל אם איתא מה הועילו בתקנה בתולה נשאת ליום הרביעי אבל רב פשיט לי' אף בזו נאמנת, והועילו בתקנתן, דאז בשעת הנשואין מיהת חיישי' להערמה ולא מהני לה אמתלא כנ"ל, ולכן שמואל ס"ל לא פלוג, וכיון דע"כ איכא גווני דל"מ אמתלא בנדה, שוב בשום פעם לא מהני לה, לכן לא עבד עובדא בנפשי' כנ"ל, ואגב ארשום מה שנ"ל עוד על קו' מהרש"א הנ"ל כיון שאפשר להמתין עד שתטהר הו"ל כמו דשיל"מ דל"ב אפי' באלף ואפי' סדר"ב לא מקילינן בי' משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ה"נ מה"ט אית לן למימר אמתלא לא מהני נמי, איברא הצל"ח בפסחים בביצה ובת' נוב"י חידש דבאופן שגם עתה גם למחר יכול ליהנות לא שייך האי סבר' עד שתאכלנו באיסור וכו' אלא בדבר שאם יאכלנו היום באיסור שוב לא יוכל לאכלו יותר בהיתר, א"כ ה"נ לא דמי לדשילמ"ת מ"מ י"ל באמת ה"ט דרב דפשיט' ליה דנאמנת, ושמואל מ"מ לא עבד עובד' בנפשי' נמי מה"ט כנ"ל, ומהרש"א שלא תירץ כן י"ל לפמ"ש הרמב"ן במלחמות סוגי' דריחא מלתא בפסחים ע"ו דרב ושמואל בחולין גבי צנון שחתכו בסכין תרווייה' ס"ל דשיל"מ בטיל, א"כ אינהו לטעמייהו לא ס"ל סברא זו דאפשר להמתין חמיר טפי כנ"ל, שוב מצאתי בתשו' ריב"ש סי' תרכ"ח כתב כן בפשט סוגי' דהכ' בקוצר אמרים, דטעם דמספק' לי' לשמואל והחמיר על עצמו דל"ד לאמתלא בפנוי' מ' דאפשר להמתין כו' יע"ש ונהניתי, ומהרש"א לא ראה דבריו, אבל לענ"ד לדעת רמב"ן הנ"ל ליכא לפרש כן אליבי' דרו"ש לטעמייהו מיהת כנ"ל ועי' תשובת חכם צבי ס"ס מ"ד תי' נכון עפ"י לשון הירו' שהביא תוס' שם, ועי' נוב"י מהד"ק סי' ס' וסי' י"א ובמהד"ת סי' ל"ח ובקצה"ח סי' פ':