שות יהודה יעלה (מהרי אסאד)· רבי יהודה אסאד
חלק ב
תשובה א
רב ברכה ושלום לנופך ספיר ויהלום, אוצר בלום, ה"ה כבוד הוד ידי"ע וידיד נפשי, הרב הגאון העצום החריף האדיר, סיני ועוקר הרים, אור לישרים, ציס"ע, כקש"ת מהו' קאפל המכונה ר' קאפל חריף אבד"ק ווערבוי נרו יאיר ויזרח:
מכתבו הטהור קבלתי לנכון, ושמחתי בדבריו הנחמדים ויקרים לי מפז ואדרכמונים, ולא יכולתי להשיב מיד על אתר כי הייתי טרוד בטרדה דמצוה, וכבודו הרמה יהא מחול, אבל עכ"פ השליחות נעשה מיד בזריזות, ועל עתה באתי ע"ד אשר עוררני הדר"ג ני' ע"ד הב"ש בסימן ה' סי"ב המשקה כוס של עיקרן וכו' ה"ז אסור ואין לוקין עליו, וכתב הב"ש סקי"ג אפי' שותה לרפואה וכו' מ"מ בשאר איסו' אסור וכו', ולשון הש"ע הוא לשון הרמב"ם כדי לסרסו, ותמ' הדר"ג על הרמ' דנקט כדי לסרס, הא בגמ' מוכח דאפי' בשותה לרפואה וכו', והאריך כדרכו בקדש, ובאמת כוון הדר"ג ני' בקו' זו לגדול האחרונים בתשו' בית אפרים חאה"ע סי' ב' וז"ל שם גם מה דנקט הרמב"ם במשקה כדי לסרס צ"ע דהא בש"ס משמע דאפי' בשותה לרפואה ומיעקר ממילא נמי איכא איסור', ובב"ש כתב על לשון הש"ע שהוא לשון הרמב"ם אפי' שותה לרפואה וצ"ע דלשנא משמע דהשקאה הוא כדי לסרס ולא לשם כוונה אחרת וכו' עכ"ל והניחו בצ"ע, והוא קושי' הדר"ג ני': ונלענ"ד דה"ה פרק ט"ז מהל' א"ב כתב דמבואר בסוגי' דשבת ק"י סירוס דממילא בלא נגע באיברים רק ע"י שתיית כוס עיקרין אין לוקין, רק אסור מדאו', והגאון בית אפרים שם הניח בצ"ע דמנ"ל הא, וכבר הקדימו לתמוה על ה"ה בזה הגאון בס' דרישת ארי', עוד הניח הגאון בת' ב"א שם בצ"ע ע משמעות פי' רש"י בסוגי' דשבת קי"א ע"א דאיסור סירוס תלי' בדין פו"ר וסיים וז"ל וזה צ"ע, וכוונתו נ"ל משום דבהמה מא"ל:
ונ"ל פשוט דה"ה בשיטת רש"י קאי דאי סירוס תליא בפו"ר, וזה מבואר שפיר כדי לתרץ תמיהת התוס' שם בד"ה והתני' וכו', אע"כ דבאמת ה"ט משום פו"ר פריך דאסור וכיון דמשום לתא דפו"ר הוא, לא חמיר טפי ממצות עשה דפו"ר גופי', לכן אין לוקין ס"ל, והנה לשון המקשה התם ומי שרי וכו', בהדי' משמע דלא מתמיה אלא על ההיתר, אבל עונש מלקות ליכא, וכן לישנא דברייתא גופא מניין לסירוס באדם שהוא אסור וכו', משמע אסור אבל עונש ליכא, וכדפריך ש"ס ר"פ יוה"כ אסור ענוש כרת הו' ע"ש. ולכאורה תמוה מאי פריך ש"ס כלל, ברייתא במעשה אוסר בנוגע באיברי הזרע אבל ממילא ע"י שתי' כוס עיקרין מנ"ל, ונ"ל רש"י נזהר מזה שפירש וז"ל ומי שרי לשתות וכו' לא תעשו קרי בי' לא תיעשו, ר"ל ממילא נמי אסור מיהת, אע"ג דלא לקי עליו, משום דאתי' רק מדרשא קרי ביה לא תיעשו ואין מפורש מקרי, לא לקי עליו, ומדדייק ברייתא מניין לסירוס באדם שהוא אסור, משמע באדם דווקא, ומשום פו"ר אסור אפי' בממילא, דקרי בי' לא תיעשו אאדם קאי, והא גופא דקרי בי' הכי משום פו"ר כפי' רש"י, וע"כ אין לוקין וכמ"ש ה"ה וכנ"ל, אבל סירוס בידים ודאי ל"צ טעמא דפו"ר, ולא קאי ברייתא עליו מניין באדם שהוא אסור, דהא ק"ו הוא מבהמה, ולא מקרי ביה לא תיעשו נפ"ל כנ"ל, אלא טעמא דרש"י אסירוס דממילא קאי כמשמעות קרי בי' לא תיעשו ומשום פו"ר, וממילא לרפואה נמי אסור מה"ט דפו"ר וכמ"ש הב"ש, ורמב"ם וש"ע ע נקטו לשון כדי לסרסו אמה דסיימו שאר בע"ח קאי, דבמכוין לסרסו הו"ל מחשבתו מעשה ואסור גם בבע"ח, אפי' נעשה הסירוס ממילא, ולא חמיר טפי מאדם דאין לוקין עליו, ואפשר בשאר בע"ח רק מדרבנן אסור אם מכוין לסרס ונעשה ממילא, כיון דליכא טעמא דפו"ר, ועכ"פ מתורצים כל הני צ"ע של הגאון ב"א הנ"ל דבגמר' קאי אפי' לרפואה אסור מדאו' אאדם קאי, ומשום פו"ר, ועלה קאי הב"ש, ורמב"ם כדי לסרס נקט אשאר בע"ח כנ"ל:
ובסוגי' שבת ד' ק"י קי"א שם דמשני בסריס ודחי לי' ומוקי לה בזקן ודחי לי' עד בסוף דמתוקים ליה באשה ע"ש ק"ל לשיטת הפוסקים דס"ל זכר טריפה אין מוליד, הומ"ל באיש שנעשה טריפה כבר שותה לרפואה כוס עיקרין, אמנם טריפה הוא כסריס כמ"ש ביבמות דף ע"ט ע"ב והארכתי בזה בתשו' א', אבל הא ק"ל אדמשני בסריס וכי' בזקן וכי' באשה, טפי הול"ל בשחוף שאין מתקשה כלל, ומעיקרא כי משני בסריס י"ל רבותא נקיט אפי' מתקשה נמי שרי, אבל כי דחי לי' דמסרס אחר מסרס אסור דלמא בשחוף כפי' רש"י בסוטה ד' כ"ו ע"ב שרי ודאי לשתות כוס עיקרין, ולא תקשי תו כדדחי ש"ס אשינוי' דזקן די"ל רפואה, ולכאורה י"ל שחוף נמי י"ל רפואה, אלא דבסוטה כ"ו שם ע"ב שחוף מקנין על ידו, ופי' הב"ח דכ"ש סריס שמתקשה, והרי סריס אין לו רפואה כמ"ש תוס' ריש יבמות ב' ע"ב ודף ע"ט ע"ב, ואם אית' הו"ל סריס לרבותא אע"ג דא"ל רפואה, אע"כ נהפוך הוא כיון דסריס אין לו רפואה, מכ"ש שחוף שאין מתקשה כלל שאין לו נמי רפואה א"כ הדק"ל למה לי' לדחוק באשה, הל"ל באיש שחוף כנ"ל. ואקצר ואסיים בברכת חיים כאות נפשו הטהורה, ונפש אוה"כ בלונ"ח הדש"ת:
הק' יהודה אסאד:
תשובה ב
שלום וכ"ט לאהובי ידיד נפשי הרב הגאון הגדול המפורס', ערוגת הבושם, ע"ה פ"ה, ציס"ע כו' כקש"ת מו' אליעזר ליפמאן ני' האבד"ק סערדאהעלי יע"א:
מכתב קדשו השגתי, ושמחתי מאד ופגשתי את שש בדבריו היקרים לי ובפרט בפלפולו הנחמד בחריצות שכלו, והדר"ג ני' ביקש מה יש אתי בזה, ואם כי טרוד אני כעת, עכ"ז לכבודו הרמה יצאתי, ואבו' על דבריו קצת, מה שעמד ע"ד הב"י א"ע סי' א', אעתיק להדר"ג ני' מה שכתבתי בזה, וזה לשוני מאז, בחידושי על אה"ע:
בב"י מחודש ב' מצאתי כתוב על בן חרש ושוטה לא ידענא אמאי לא קיים מצות פו"ר, וכי גרע מגר שנתגייר דקיי"ל כרי"ו דאמר קיים והאי נמי אי משום שבת וכו', יכול להוליד בן חכם, ואי משום דר"א וכו' נשמה י"ל כבר מצוה הוא ופקחים מוזהרים עליו, דאי הוי כבהמה חשיב שחיטתו אפי' עע"ג כשחיטת גוי וקוף עכ"ל, ובש"ע בהג"ה רמ"א סעי' וי"ו הביאו וז"ל הי' הבן ממזר או חרש שוטה וקטן קיים המצוה, וציין עלי' ב"י בשם הרשב"א, ונ"ל דקאי ציון זה, רק על בן ממזר שכ"ה בחי' רשב"א א יבמות כ"ב שם (ובב"י כתבו ע"ש ריטב"א) אבל בן חרש ושוטה ציין בהג"ה מהרלנ"ח שהוא תשו' מהרי"ל סי' רכ"ג, ובהג"ה רמ"א הנ"ל הוסיף קטן, ונ"ל דט"ס הוא, דהא כל הוולדות קטנים הם, ואפשר לומר דכוונתו הוא אפי' בעודם קטנים אמרי' כבר קיים האב פו"ר, לפי שראוים הם להוליד כשיגדלו כמו חרש ושוטה, ולא חיישי' קטן שמא ימצא סריס וקטנה שמא תמצא איילונית או שמא ימות א' מהם עודם קטנים, ונמצא לא קיים פו"ר, לא חיישי' למיתה ולא חיישי' נמי למיעוטא, ונ"מ בזה אי קיים המצוה בעודם קטנים לענין מכירת ס"ת אם נתאלמן, ונ"ל פשוט לפי"ז דאו או קאמר רמ"א, חש"ו כמו בכ"מ, אבל בבן חרש או שוטה עודם קטנים, לא קיים האב פו"ר עד שיגדלו, דהואיל ואשתני אשתני לכן חיישי' נמי למיעוט אחר שמא ימצאו סריס ואיילונית, עי' סברא בגמ' בכורות דף מ"ב ע"ב ובב"ש סי' קנ"ה ובפמ"ג יו"ד סי' א' בשפתי דעת סק"ד, ל, וכן נמי לר"מ בכל קטנים לא קיים פו"ר עד שיגדלו דחייש למיעוטא: והנה לפי טעם הראשון של מ"כ הנ"ל, משמע דלר"ה דס"ל בגר שנתגייר לא קיים פו"ר, הה"כ בבן ח"ש, ואנן קיי"ל כרי"ו, וכן להפוסקים בגר גם לרי"ו בעי' שיתגיירו בניו עמו, לא קיים פו"ר בבן ח"ש גם לדידן ואפשר דמה"ט השמיטו המחבר בש"ע להאי מ"כ, לפי שהמחבר פסק כהרמב"ם דבעי' שיתגיירו בניו עמו, אמנם הרי הוסיף טעם שני דבר מצוה הוא ופקחים מוזהרים עליו ומה"ט עדיף מגר שנתגייר ובבנים גוים דווק' ס"ל להרמב"ם דלא קיים פו"ר, שאין ישראל מוזהר עליהם ואינן בני מצוה כלל, משא"כ אלו, וצ"ל מה שלא הביאו המחבר בש"ע ה"ט לרוב פשיטותו השמיטו, ונ"ל שזהו כוונת הב"ש בס"ק י"ב ומדלא כתב המחבר איפכ' דלא קיים פו"ר ממילא נשמע דקיים פו"ר, אבל על סוף ראי' המ"כ מדלא חשיב שחיטתו כשחיט' גוי וקוף לפסול אפי' בעע"ג, ע"כ דלא הוי כבהמה. תמה אני דעדיפא הל"ל מה"ט עדיפא נמי מגוי, וגם לר"ה דס"ל בבנים גוים לא קיים המצוה וכן אפי' לרי"ו אליבי' דהרמב"ם כנ"ל, אינהו עדיפי דהרי שחיטתן כשר בעע"ג וכמו שהעיר גם הדר"ג ני' קצת בזה, ועוד ק"ל דת"ל בלא"ה ע"כ לא חשיב כבהמה וקוף דהא בסוטה ד' כ"ד ע"י כל עריות מקנין חוץ מן הקטן וממי שאינו איש, ושקל וטרי שם ואלא למעוטי מאי ומסיק למעוטי בהמה, ולא קאמר טפי למעוטי שוטה, אלא ע"כ דשוטה בכלל איש הוא, ועי' בשו"ת מקום שמואל סי' כ"ה ובמדרש שמואל רבתא פרשה ב' אי' זרע אנשים ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר זרע אנשים שלא יהיו פניהם דומין לא לקוף ולא לסריס עכ"ל, הרי דכל שאינו קוף וסריס בכלל אנשים הוא, ופשיטא דבבן חרש ושוטה קיים פו"ר:
ועוד תמוה ראי' זו משחיטה דהא דעת הרמב"ם הוא בשחיטת גוי וקוף גופא מדאו' כשירה בעע"ג וקרא דדריש בתוספת' וזבחת ולא גוי ולא קוף. אסמכת' הוא כמ"ש הכ"מ פ"ב מאבות הטומאה הלכה יו"ד, ונימא א"כ לדידי' דשוטה חשיב כבהמה, ולא קיים ב' מצות פו"ר, ומ"מ שחיטתו כשירה כמו גוי וקוף, ובגוי דאסור אפי' עע"ג מדרבנן הוא משום לתא דע"ז, משא"כ בחרש ושוטה וקוף, באמת לא העתיק הרמב"ם דינו לפסול שחיטתו כלל בעע"ג, ותדע דאל"כ תקשי על הרמב"ם דס"ל לענין פו"ר נתגיירו בניו עמו בעי', אבל בבנים גוים לא קיים מצות פו"ר, כי הב"י מקודם, הרי דחשיב כמו בהמה מה"ת, ומ"מ פסק הרמב"ם דשחיטתו כשירה מה"ת באינו עע"ג, וע"כ ה"ט משום דבהמה גופ' ר"ל קוף נמי שחיטתו כשירה מה"ת וכמ"ש הכ"מ הנ"ל, א"כ בבן חרש ושוטה נמי י"ל מה"ת כבהמה הוא לענין מצות פו"ר, ולא קיים בי' המצוה, אמנם מהרי"ל אזיל בשיטת התוס' דגם בבנים גוים קיים המצוה פו"ר, הוכיח שפיר דהה"כ בבן ח"ש, דהא לענין שחיטה אדרבה ח"ש עדיפי טפי מגוי, ומהיכי תיתי דלענין פו"ר יהי' גריעי מגוי, והוי פו"ר ושחיטה מהיפוך להיפוך, דתוס' לטעמם ס"ל מה"ת שחיטת גוי נבילה כמבואר בש"ך יו"ד סי' ב' סק"ב:
וא"כ דברי הב"ש בסי' זה הכא סקי"ב הנ"ל תמוהים שכ' בטעם המחבר שפסק כמהרי"ל בבן ח"ש מחמת שאר טעמים וכנ"ל, ולפמ"ש המחבר לטעמי' בכ"מ אליבי' דרמב"ם דלא כש"ך יו"ד הנ"ל, גם אידך טעמ' דמהרי"ל נמי רק אליבי' דתוס' לטעמיהם אזיל, ולא להרמב"ם, וממילא א"כ הדק"ל קושי' הב"ש על פסק המחבר, וצ"ל דהמחבר לנפשי' פסק בשחיטה כראב"ד ותוס' דחשיב כבהמה מדאו', ואליבי' דהרמב"ם דוקא פליג עם הש"ך, וא"ש דברי הב"ש ולק"מ כנ"ל:
ומ"מ קשה דהנה לדעת הכ"מ פ"ב מאבה"ט אליבי' דהרמב"ם דלא ס"ל למעט גוי מוזבחת דבר זביחה משמע, ומ"מ לענין קוף שפיר י"ל דממועט מוזבחת גם בלא זה שאינו בר זביחה, אלא דכח גברא בעי' מה"ת כמתני' חולין ל"א, וצ"ל כיון דתוספת' נקטינהו לגוי וקוף בהדדי למעטם מוזבחת, משמע מחד טעמא, וכיון דבגוי אסמכת' הוא להרמב"ם ע"כ קוף נמי אסמכתא הוא, וצ"ל דכח שוחט בלבד בעי' ולא כח גברא, ולכן קוף נמי כשר מה"ת ת כנ"ל דעת הכ"מ, ושפיר חזי המג"א סי' קנ"ט ס"ק כ"ד ובית הילל ביו"ד סי' ב' להקשות סתירה על פסקי הש"ע מנט"י לשחיטה, והפמ"ג בא"ח שם ואורח מישור על הד"מ ביו"ד סי' ג' שם תמהו, ודחו קושייתם דשחיטה לכ"ע כח גברא בעינן מה"ת ע"ש, ולפמ"ש אליבי' דהכ"מ וו הוא המחבר, ואליבי' דהרמב"ם ע"כ כח שוחט בלבד הוא דבעי' מה"ת שפיר הקשו, ולפי תי' מג"א מבואר דשחיטת קוף תלי' נמי בפלוגת' דת"ק ור"י גבי נט"י במתני' ספ"א דמס' ידים אי בעינן כח גברא מדרבנן מיהת בשחיטה או לא, וכמ"ש הפמ"ג בהדי' ועי' במחצית השקל שם, ונ"ל ברור דמה"ט השמיט הרמב"ם דין זה דתוספת' שחיטת קוף פסולה, ותמוה טובא מ"ט, ותמי' לי שלא הרגישו עלי' בזה גם א' מנושאי כליו, אמנם לפי דעת הכ"מ ודעת מג"א וב"ה הנ"ל אליביה, הנה מבואר טעמו ונמוקו עמו, דתוספתא אתי' כר' יוסי דבעי' כח גברא בנט"י, וכ"ש בשחיטה שעיקרה דאו', בעי' כח גברא מדרבנן, לכן שחיטת קוף פסול, והרמב"ם לטעמי' שפסק בנט"י כת"ק דקוף כשר השמיט דינא דתוספת' בשחיטה, וממילא כשר שחיטת קוף, דסגי נמי בכח שוחט, כמו כח נותן בנט"י, ול"צ כח גברא כנ"ל, וכיון שזכינו לזה, א"כ דברינו הנ"ל בכוונת תשו' מהרי"ל מוכרחים ביתר עוז, דלפי שיטת הכ"מ והמג"א הנ"ל אליבי' דהרמב"ם ק"ל טובא על מהרי"ל אדמייתי ראי' דח"ש עדיפי מבהמה וקוף משחיטה דלית' בהדי' במתניתן דשחיטת קוף פסולה, טפי ה"ל להביא ראי' זו ממתניתן דידים דר"י פוסל בקוף ומודה בח"ש במתני' שם כמ"ש כל הפוסקים ובש"ע סי' קנ"ט והר"ש והרא"ש שם, ואי משום דהתם שאני דתלי' בכח גברא, הרי גם בשחיטה רק בזה תלי' לרמב"ם וכ"מ ומג"א הנ"ל, והיינו מדרבנן, ומאי ראי' זה לקיום מצות פו"ר, וממ"נ קשי' עלי' קיצור או סתירה, ועוד קשי' לפמ"ש מאי ראי' מייתי כלל מר"י דשחיטת קוף פסול, הרי כל הפוסקים פסקו הלכה כת"ק דר"י ושחיטתו כשירה וכנ"ל, אע"כ מהרי"ל גם בזה אזיל שם בשיטת הר"י בעל התוס' דשחיטת גוי וקוף מדאו' פסולים משום לאו בר זביחה הם, וא"ש ראייתו, וא"כ המחבר לטעמי' שלא הביא נמי ביו"ד דין דשחיטת קוף כלל, אע"ג שהביאו כאן בב"י בדברי המ"כ אגב גררא, ע"כ ה"ט נמי דס"ל כהרמב"ם להלכה וכתירוץ מג"א הנ"ל וא"כ דברי הב"ש שתי' דהמחבר ס"ל בח"ש כמהרי"ל מהני טעמ' אחריני כנ"ל, תמוהים, דמהרי"ל בשני הטעמים ס"ל כשיטת תוס' והמחבר בשני הטעמי' ס"ל כשיטת הרמב"ם כנ"ל, וממילא הדק"ל קושי' הב"ש, לכן נ"ל דבאמת מה"ט השמיט המחבר בש"ע הא דמהרי"ל בבן ח"ש, אע"ג שהביאו בב"י משום דלא ס"ל כוותי' להלכה, ואזלי המחבר ורמ"א לטעמייהו, הרמ"א לטעמי' ביו"ד שפסק כתוספת' שחיטת קוף פסולה ומשמע מדאו', אי משום בר זביחה כדעת התוס', אי משום כח גברא ולכ"ע, העתיק נמי הכא באה"ע דינא דמהרי"ל, אע"ג דס"ל לרמ"א הכא כדעת הרמב"ם וסייעתי' דבבנים גוים שלא נתגיירו עמו לא קיים פו"ר, מדלא הגי"ה כלום על המחבר, מ"מ ס"ל הכי מטעמי אחריני דמהרי"ל, וכמ"ש הב"ש אליבי' דהמחבר, כך צ"ל אליבי' דרמ"א, אבל המחבר לטעמי' שפסק גם ביו"ד התם כהרמב"ם, והשמיט דין התוספת' לגמרי, דלטעמי' בכ"מ פ"ב מאה"ט לא בעי' בר זביחה, וגם לא כח גברא, השמיט נמי שפיר הכא דינא דמהרי"ל דלא ס"ל כוותי', ודלא כב"ש הנ"ל, אם לא נאמר דכוונת הב"ש הוא על שאר הטעמים שכתב מהרי"ל כיון דיכול להוליד בן חכם ה"ל שבת, וכיון דפקחים מוזהרים עליו, י"ל נשמה מקרי בר מצוה מהני י"ל ס"ל המחבר נמי כוותי', ובמחודשים העתיקו הב"י באמת בסוף הספר בפרטי דינים, אבל כיון דהש"ע עשה באחרונה ולא הביאו נ"ל כמ"ש דלא ס"ל כן:
ודע דאין להקשות לפמ"ש אליבי' דהרמב"ם להכשיר שחיטת קוף בעע"ג כמו בחש"ו, א"כ אמאי מסיק הש"ס ריש חולין לאוקמת' דאו"ר ור' אשי קשי' וכולן ששחטו וכו' אהאי וכו', והא י"ל וכולן אתי לאתויי קוף בהדי חש"ו, וכת"ק דר"י ספ"א דידים הנ"ל, די"ל דוחק לי' לאוקמי מתני' כתנאי, דהא לר' יוסי פסול, ואדרבה קצת ראי' נ"ל מזה דלא אסקי' הש"ס בתיובת' אלא בקשי', וכללא הוא דקשיא י"ל תירוץ, כמ"ש הרי"ף בתשו' והרא"ש בפ' תפלת השחר ובפ' מי שאחזו ותוס' בפ' האשה שלום ורשב"ם פ' חזקת, ולשיטת הרמב"ם הרי שפיר איכ' תירוץ אי מוקמי' מתני' כתנאי כנ"ל, וא"צ לדחוק כהתוס' ריש חולין בד"ה שמא יקלקלו וכו') דהנהו אמוראי לא דייקי האי וכולן וכו', דתוס' לטעמם לכ"ע שחיטת קוף פסולה לפי שאינו בר זביחה, ע"כ קשי' וכולן וכו', וצ"ל דלא חשו בכך, אבל להרמב"ם גם המה חשו לדקדק כן, ומ"מ לק"מ, והנה הראב"ד בפ"ב מאבה"ט השיג על הרמב"ם וס"ל דשחיטת גוי מה"ת אסור, וז"ל עם הדומה לחמור הן גוים כמר מדלי ואת כולם ישא רוח והחושב אותם לכלום אסף הרוח בחפניו עכ"ל, ונראה פשוט מה"ט ס"ל להראב"ד נמי כהרמב"ם דבבנים גוים לא קיים פו"ר, ולכן לא השיגו במ"ש דבעי' שיתגיירו בניו עמו, ולכאורה קשי' על התוס' דס"ל לר"י נמי למעט גוי משחיטה מה"ת שאינו בר זביחה, ומ"מ ס"ל גם בבנים גוים קיים פו"ר, ונ"ל ברור דתוס' וראב"ד נמי פליגי בטעם שחיטת גוי דלהראב"ד חשיב כבהמה, וכמו דס"ל להרמב"ם כוונת תוספת' קוף דומי' דגוי רק אסמכת' הוא, הכי ס"ל לראב"ד איפכ' גוי דומי' דקוף קתני, דה"ל כבהמה אינו בר זביחה, ולא כח גברא, ופסול מה"ת שחיטתו, וה"נ לא קיים בי' פו"ר, ותוס' ס"ל לצדדין קתני להו בתרי בבי, קוף פסול משום שאינו בר זביחה ולא כח גברא, וגוי פסול משום שאינו בר זביחה לחוד, אבל חשיב כח גברא, שאינו כבהמה, שהרי קיים בי' מצות פו"ר, ונמצא שלש מחלוקת בכוונת התוספת' הרמב"ם וראב"ד ותוס' ורמב"ם עם תוס' פליגי בשחיטת נוי ופו"ר בבנים גוים מהיפוך להיפוך. מכאן ואילך חסר. כאם ידי"נ ואוה"נ הדש"ת:
הק' יהודה אסאד:
תשובה ג
בין פורים לפורים, רב ברכות נאמרים, לידידי חביבי, אשר בפלפולו עוקר הרים, אור לישרים, ה"ה הנ' המפורסם, ערוגת הבושם, ציס"ע כש"ת מו' אברהם אולמאן ני' אבד"ק לאקענבאך יע"א:
מכתבו הטהור קבלתי זה יומיים לנכון, ושמחתי בשלותו וטובו וכבודו כן יהי ד' עמו ויהי' בעזרתו תמיד אס"ו, וע"ד הפלפול שהציע הדר"ג ני' לפני נהנהתי בו רבת עונג, וראיתי זך עיונו, ואבו' למלאות רצונו מה שיש אתי בזה, ויראה כי בקצת כוון לדבריי, וזה לשוני:
בחידושי בטור רס"י כ"ג ולא ישא קטנה שא"ר לילד וכתב הב"י ז"ל שם (ר"ל בפ' כל היד י"ג) וכפי' רש"י הטעם מפני שהוא בטל מפו"ר והד"מ כתב וז"ל כ' התוס' פ"ק דיבמות ומרדכי שם דקטנה ואיילונית אע"ג דלאו בנות הקמת שם נינהו, מ"מ אינו אסור לשמש בהדייהו, ואין בזה משום השחתת זרע, וכ"כ נמ"י פ' הבע"י וכו' עכ"ל, משמע דלא פליגי אהדדי וגם בש"ע כתב המחבר בסעי' א' כלשון הטור ובהג"ה סעי' ה' כתב הרמ"א כדבריו בד"מ, וצ"ל אם עבר ונשא קטנה קאמר, א"נ אם מקיים פו"ר באחרת וכ"כ הח"מ והב"ש ע"ש, וע"כ ה"ט דלא ישא משום ביטול פו"ר לחוד הוא, ולא משום לתא דהוצא' זרע לבטלה הוא, דא"כ עבר ונשא' א"נ מקיים פו"ר באחרת לתסר התשמיש, וראי' נ"ל שהוכיח רש"י לפרש כן וכן שאר הפוסקים הנ"ל מגמר' דר"פ כל היד דת"ר המשחקים בתנוקת מעכבים את המשיח ופריך הש"ס מאי היא אילימ' משכב זכור בני סקילה נינהו, אלא דרך איברי' בני מבול נינהו, אלא דנסיבי קטנות דלאו בנות אולודי נינהו דאר"י אין ב"ד בא עד שיכלו וכו' עכ"ל הג"מ, והנה מדלא קאמר אלא אי דרך איברי' בני מבול נינהו, ומסיק דנסיבי קטנות, הרי דלאו בני מבול נינהו כיון דמשמשי כדרך הארץ, ובמבול כתיב כי השחית כל בשר וכו' דרך השחתה דוקא על הארץ דייקא, וכמ"ש בער ואונן ושחת ארצה, אבל בנותנו ברחם אשה אפי' קטנה שא"ר לילד לא מקרי השחתה, ומהי תיתי אסור' אלא משום שאין ב"ד בא וכו' שבטל מפו"ר, וכמ"ש ביבמות ס"ב ה"ט דפו"ר משום אין ב"ד בא וכו' ומה"ט דוקא משחקים בתינוקת קתני דנסיבי קטנות לרבות' אף שתהא ראוי' לילד אחר שתגדל מ"מ מעכבים את המשיח ע"י איחור הלידה, ומכ"ש עקרה וזקינה ואיילונית שבטלים לגמרי כל ימי חייהם מפו"ר, וכ"כ הח"מ סק"ב ושפיר חזי, אבל אי איכ' איסו' משום השחתת זרע ליכא שום רבות' בקטנה טפי, מאינך כולהו שא"ר לילד, ומ"ש דבריית' נקט משחקים בתינוקת דנסיבי קטנות טפי מאינך נשים כולם שא"ר לילד הרי בכל ביאה וביאה עביד איסור':
ומה"ט נמי רק מעכבי' משיח קתני דנסיבי קטנות אבל ל"ל דבטלי מ"ע דפו"ר, דהא לא בטלי לגמרי דהא ראוי לילד אחר שתגדל, וליכא איסור' דאו' לישא קטנה, אבל באיילונית קתני מתני' ביבמות ס"א כהן לא ישא איילונית אא"כ וכו', וה"ה ישראל משום פו"ר כדאמר בגמ', משמע איסור' דאו' הוא דומי' דסיפא לר"י כהן לא ישא איילונית מ"מ שהיא זונה האמורה בתורה והיינו משום דודאי מבטל בה מצות פו"ר לגמרי:
ועוד ראי' מפורשת מדפשיט לי' לריש גלות' בג"מ יבמות ס ס"א אמתניתן שם דא"ל לר"ה מ"ט משום פו"ר אטו ישראל לא מיפקדה וכו' ולא מספקא לי' כלל דלמא טעמא משום השחת' זרע הוא, וע"כ משום דהא אא"כ י"ל אשה ובנים קתני מתני' ואי איכ' משום השחת' זרע כי י"ל אשה ובנים, אמאי מותר לישא איילונית, וכן דומי' דסיפא אידך מתני' שם משמע לא יבטל אדם מפו"ר אא"כ י"ל בנים, ומה"ט נמי הקשו תוס' יבמות ס"א ע"ב שם ד"ה לא יבטל וכו' אע"ג דמרישא שמעינן לה וכו' ולא תירצו בפשוט דה"א בא באיילונית דרישא לאו ה"ט משום פו"ר, אלא משום השחת' זרע הוא לכן הדר תני לא יבטל מפו"ר, היינו משום דקתני רישא אא"כ י"ל אשה ובנים אז שרי לישא איילונית, ע"כ שמעי' דטעמ' משום פו"ר הוא ואם י"ל אשה ובנים שרי לישא איילונית אפי' לכתחילה ולית בי' משום השחת' זרע, ומכ"ש ש והה"נ כ קטנה דבריית' דנדה מה"ט הוא:
והנה ז"ל הרמב"ם פט"ו מאישות הלכה זיי"ן לא ישא אדם עקרה וזקינה ואיילונית וקטנה שא"ר לילד אא"כ קיים מצות פו"ר או שהיתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה וכו' הנה שנאם על הסדר, תחילה דין המשנה שבודאי מבטל מפו"ר והדר דינא דבריית' בקטנה וגם כדרך לא זו אף זו נקט להו וכדברי הח"מ סק"ב הנ"ל:
והנה ה"ה הראה מקומו וז"ל וכתב רבינו בכללן הקטנה לפי שאעפ"י שהיא באה לכלל בנים השתא הוא מחויב והיא לאו בת בנים היא, ומבואר בתוספת' פ"ח דיבמות עכ"ל, ולכאורה תימא על ה"ה אמאי לא הביא טפי מבריית' המובא בגמרא ר"פ כל היד דנסיבי קטנות מעכבים המשיח משום פו"ר כנ"ל, אמנם לפמ"ש א"ש דה"ה תירץ תו' שם השגת הרמ"ך על הרמב"ם דהא הלכה כר"י יהיו לו בנים בזקנותו וז"ל ואין זו קושי' לפי שדברי ר"י הם מד"ס ודברי רבינו בכרן הם ד"ת וכו' עכ"ל, ומבריית' דנדה דלא תני לה בלשון איסור' אלא דמעכבים משיח וגם קטנות לבד נקט משמע כיון שתלד אח"כ הרי אין מבטל לגמרי המ"ע ליכא בה איסו' דאו' רק מדרבנן וכנ"ל, אבל בתוספת' שנאם בהדדי כלשון הרמב"ם משמע דכולם מדאו' אסירי ושפיר חזי ה"ה, עד שאני תמה על הב"י כאן שהראה מקום על לא ישא קטנה מבריית' דנדה, וטפי ה"ל לציין תוספת' דיבמות פ"ח וכמו שעשה ה"ה דהא מהתם שמעינן אפי' איסו' דאו' דומי' דאיילונית וחברותי' דודאי' דאו' הוא, כדמוכח מתני' דיבמות ס"א דומי' דסיפא כהן לר"י משום זונה וכנ"ל, וגם הח"מ סק"ב הנ"ל שכתב מסברת עצמו נראה דכ"ש עקרה וכו', נמשך אחר הב"י ולא ראה התוספת' פ"ח דיבמות ודברי הרמב"ם וה"ה הנ"ל, וצ"ע על הב"י ועל הח"מ בזה, אמנם כן צריך להבין מ"ש דבריית' ר"פ כל היד תלי לי' בעכבת' דמשיחא והא אפי' איסור' דאו' נמי איכ' כדמוכח מתוספת', לכן נ"ל בריית' זו איירי אפי' כבר קיים פו"ר, ומשום מצות דלערב דהלכה כר"י לא אסור אלא עקר' וזקינה שא"ר לילד בודאי, אבל קטנה שתלד אחר שתגדיל שרי אלא משום עיכוב משיח, מ"מ גם למצות לערב לא ישא קטנה, והכי מוכיחים דברי הרמב"ם בפ' כ"א מא"ב דין כ"ו וז"ל ואין האיש רשאי לישב בלא אשה ולא ישא עקרה וזקינה שא"ר לילד וכו' עכ"ל, הרי שבק למנקט קטנה, אבל בדין י"ח שם כתב ולא ישא קטנה שא"ר לילד ור"ל אפי' אם י"ל אשה ובנים גם לקיים מצות לערב באחרת, מ"מ כיון שבמקום הקטנה הי' יכול לישא אשה שראוי' להוליד ממנה נפש א', הרי הוא מעכב המשיח, אע"ג דמקיים גם השתא מצות לערב כנ"ל:
שוב מצאתי שכוונתי בזה לדעת המ"ל פכ"א מא"ב שם והנאני, וראיתי שהניח המ"ל בתימא על הטור שהביא דין זה בסי' כ"ג וכיון דליכ' בהא השחתת זרע, ה"ל להביאו בסי' א' כי שם ביתו, ונ"ל פשוט היינו דדחקו להב"ח לפרש דברי הטור וגם דברי הרמב"ם בהמשך דבריו דס"ל משום השחת' זרע נגעו בה, ופליגי אכל הני פוסקים הנ"ל רש"י ותוס' והרא"ש בתשו' ונמ"י ומרדכי והג"מ ע"ש ריב"ם ור"י שכתבו דמותר לשמש בכל אלו שא"ר להוליד ע"ש, והב"ש וח"מ כתבו בפשיטות דלא כב"ח, ופשיטא לי דקושי' המ"ל דוחקתי' וגם סמיכות דברי הרמב"ם להדדי, ולענ"ד יפה כתב הב"ח ודייק בלשניה שכ' וז"ל ומשמע מלשונו דלא ישא קטנה נמי משום דמוציא שז"ל, ולא דמי למשמש עקרה וזקינה כיון דבשעה שנשאה לא הי' יודע שהיא עקרה, אבל בנושא קטנה לכתחילה חשוב כמו שמוציא שז"ל כל ימי קטנותה, ומכ"ש בנושא זקינה לכתחילה, אלא רבות' קאמר אפי' קטנה עכ"ל, ותמוה אם משום שא"ר להוליד מקרי משז"ל, מ"ש קטנה או זקינה, ומאי כ"ש הוא בזקינה טפי מבקטנה, וכמ"ש לעיל, אמנם הרי מחלק הב"ח בין עקרה שכבר נשאה בלא ידע לא הוי משז"ל, אבל קטנה לישא לכתחילה חשוב כמו משז"ל וכו' חשו"ב כמ"ו וכו' דייקא ר"ל משז"ל ודאי לא הוי כמו בעקרה כיון שמשמש כדרך הארץ, ואם כבר עבר ונשא קטנה פשיטא דלא יגרע עונתה דאו' וליכא איסו' כלל לשמש עמה אלא כיון שיכול לישא במקומ' אשה ראוי לילד ונושא לכתחילה קטנה שיודע הוא שא"ר לילד חשיב זה כמשז"ל, שהרי מעכב המשיח שהי' יכול להוליד נפש א' מאותן ביאות שיבעול הקטנה אם הי' נושא אחרת גדולה במקומה, ושפיר כתב א"כ מכ"ש נושא זקינה לכתחיל' שלא תהא, ראוי' לילד בשום פעם ודאי מחזי כמו משז"ל ומעכב המשיח, ור"ל בנשואין הוא דעבד איסו', אבל מותר לשמש עמה בעבר ונשאה לכ"ע, גם הרא"ש בתשו' וכל הפוסקי' הנ"ל לא הזכירו רק היתר התשמיש ולא היתר נשואין באלו שא"ר לילד, אלא הנמ"י בלבד העתיקו הב"ח שכ' וז"ל וכדשרו בכל דוכת' נשואי קטנה וזקינה וכו', וע"כ פליגי כמ"ש הב"ח, אבל מ"מ דברי הב"ח שכ' הטור נמשך אחר דברי הרמב"ם ושלא כדעת הרא"ש ורש"י וכל הני פוסקים, ונקטינן הלכה דלא כרמב"ם וטור ע"ש, ולענ"ד הנמ"י בלבד הוא דאשכחן דפליג בהיתר נשואי קטנה וזקינה אם כבר קיים פו"ר, אבל כל הפוסקים הנ"ל מודים להרמב"ם וטור דאפי' קיים פו"ר וגם מצות לערב ע"י גדולה יש איסור בנשואין לבד וכלישנא דגמ' בנדה שם דנסיבי קטנות וכו' משום דחשוב ומחזי כמו משז"ל שזה וזה מעכב המשיח והלכה כוותייהו כנ"ל דלא כב"ח ולא כב"ש, אלא איפכ' מהב"ש, ואיפכ' מהב"ח, וגם צדקו דברי הב"ח במקצת דאשכחן הנמ"י דפליג כנ"ל, וגם קושי' המ"ל על הטור מיתרצא שפיר, ודברי הח"מ סק"ד וז"ל וכן אם י"ל אחרת לקיים פו"ר גדולה, וכמ"ש הריב"ש סי' ט"ו גבי זקינה ע"ש תמוהים, וצ"ע דמשמע דנושא בכה"ג לכתחילה ובריב"ש שם בהדי' כתב ומפרש בריית' דנדה בי"ל בנים לא ישא קטנה שמעכב המשיח והיינו כמ"ש בשם המ"ל הנ"ל וצ"ע. ויותר אין זמנ' גרמ' להאריך, וד' שנותיו יאריך, כאות נפשו הטהור, ונפש ידי"נ ואוה"נ:
הק' יהודה אסאד:
תשובה ד
חו"ש וכ"ט לכבוד ידי"ע וידי"נ, חביבי כנפשי, ה"ה הרב הגאון הגדול המפורסם, זה סיני ועוקר הרים, דובר מישרים, אור ישראל וקדושו, פ"ה, ע"ה, נ"י, צדיק יס"ע כקש"ת מו' יחזקאל בנעט ני' אב"ד ור"מ בק"ק נייטרא:
זה היום אגיל ואשמח בקבלת מכתב קדשו, וברכתי ברכת נהנין, ברוך הוא וברוך טעמו, דורש כיחזקאל ובאספקלרי' המאירה, באור תורה ומאיר עינים וכו', ועל עתה באתי, ע"ד שעוררני הדר"ג ני' ע"ד תה"ד, והאריך בחריפות כדרכו בקודש, אודיע להדר"ג ני' מה שנ"ל בזה, וממילא ליתא לדברי קדשו, והנה ז"ל התה"ד בפסקים סי' ק"ב הובא בד"מ באה"ע סי' י"ז אות ה' ובב"ש סקי"א כתב אשת אליהו הנביא ז"ל או אשת ריב"ל אם יכולים לינשא לאיש אחר נ"מ לדורות ג"כ אם יזכה אחד כמו הם, ומההוא עובדא דקאי אליהו בביהק"ב וכו' משמע קצת לאיסור, תמיהני טובא למה טרחת לשאול שאלה כזאת הלא ידעת דאית' בפ' תינוקת י"ב דברים שאלו אנשי אלכסנדרי' את ר' יהושע בן חנניה שלשה דברי בורות אשתו של לוט מהו שתטמא בן השונמית מהו שיטמא וכו' ופשט להן מת מטמא ואין נציב מלח מטמא מת מטמא ואין החיים מטמאין אע"פ שודאי אשתו של לוט מתה אלא שנהפכה לגוף אחר, ובן השונמית היה מת אלא חזר ויחי אעפי"כ אמר שאין מטמאין ה"נ י"ל אשת רעהו אסורה ולא אשת מלאך שכולו רוחני ולא גופני, ומה שהבאת ראי' ממה שעמד בביה"ק דפשיטא דאליהו ז"ל שמר כל התו"כ כדאי' להדי' בפרק מי שהוציאוהו דאפי' תחומין דרבנן מנטר להו עכ"ל תה"ד:
והנה נחזי אנן לכאור' קשי' עליו הא במתני' קדושין וקונה א"ע בשתי דרכים תכן ב' תנן ב' תנן ג' לא תנן וכדפריך ש"ס הכי על ר"ה דאמר חופה קונה, ונ"ל אשת ריב"ל הוא בכלל הקנין מיתת הבעל דמן שמיא הוא דאקני לה ולשון מיתה הוא העדרו מן העולם הזה, ואדרבה נ"ל ראי' לשיטתו להס"ד השתא בקדושין י"ג דמיתה מתרת לא צריך קרא אלא סברא הוא איהו אסרה איהו שרתה, כיון שאינו בעולם ולא ישוב עוד אליה עד זמן התחיה, א"כ מה"ט ודאי גם כגון אשת ריב"ל שרי, דכך לי עלה גופו ונטמן בשמים כמו שנטמן בארץ, ועדיפי מיני' נמי שגם בתחיית המתים הקיצו ורננו שוכני עפר כתיב ובפתחי את קברותיכם אבל ודאי חנוך ואליהו ז"ל וריב"ל גם אז בעת תחה"מ לא יחזרו להתגשם כמו שהיו קודם אלא ישארו גופם רוחניי, דמעלין בקדש ולא מורידין, ומסתבר טפי מה"ט להתיר אשתו דאיהו אסרה ואיהו שרתה, וגם למסקנא דדחי ש"ס סברא זו אלא מקראי ילפינן היתר מיתה, נ"ל ראי' לדין הנ"ל מסוגיי' דלעיל דף ג' ע"ב מניינא דסיפא למעוטי מאי וכו', ות"ל למעוטי הא כגון אשת ריב"ל ואליהו ז"ל, תני מניינא וקונה א"ע בשתי וכו', ול"ל הא בלא ומניינא שמעינן לה מדלא תנן לה בהדיא, וקונה א"ע גם בכה"ג וגם במיתת הבעל בהדיא שולל בזה אשת ריב"ל וכו', ז"א דגם כי משני ש"ס לעיל למעוטי חליצה תקשי הכי ות"ל מדלא חשיב לי' במתני', וע"כ צ"ל או דה"א תני ושייר דאשכחן גם בדבר א' תני ושייר כמ"ש בה"ג וס' הכריתות הובא ברי"ט אלגאזי ד' צ"ט ע"ג ועי' תוס' בסוטה ד' יו"ד והרמ"ז בס' יבין שמועה עש"ה, או דה"א חליצה הוא בכלל גט דיבם במקום בעל קאי ועי' סוטה דף ה' סוף ע"ב ומכ"ש דה"א למילף חליצה מק"ו מדיוצאה בגט ודאי בכלל גט הוא להס"ד, א"כ גם כגון אליהו וריב"ל וכיו"ב הא דלא חשיב ליה בהדיא או משום דתני ושייר, או משום שהוא בכלל מיתת הבעל, וק"ו נמי הוא שהרי לעולם לא יחזור להתגשם בגוף חומר כנ"ל, לכן קמ"ל מניינא בשתי דרכים דווקא, למעוטי הא, אע"כ באמת כה"ג בכלל מיתת הבעל הוא ושרי כפסק התה"ד, אבל קשה לפי"ז איך יליף ש"ס בסמוך מיתת הבעל מתיר מדאסר רחמנא אלמנה לכה"ג הא לכ"ע שרי', דלמא לעולם מיתה אין מתירה, ואלמנה לכה"ג איצטריך לכהאי גוונא כגון אשת ריב"ל או אליהו ז"ל, דודאי שרי' לכ"ע דאשת רעהו ולא אשת מלאך, וגזי"הכ היא דלכה"ג אסורה אלמנה כזו נמי דשם אלמנה פירוש גלמודה מבעלה, וגם אלמנה ע"ש מנה בכתובות ד' יו"ד ע"ב, ונ"ל פשוט דהאי דינא דתה"ד הנ"ל הוא דווקא להאמת דקיי"ל מיתה מתרתה דשוב אינה אשת רעהו, ה"נ ממעטי' מה"ט אשת מלאך בכה"ג דריב"ל וסייעתי', אבל השתא אי ס"ד דמיתת הבעל אינו מתירה אע"ג דאינה השתא אשת רעהו, ע"כ צ"ל להס"ד אשת רעהו שהיתה כבר קאמר רחמנא דאסורה, ודאי להאי ס"ד גם אשת מלאך כגון אשת ריב"ל אסור' דהיא אשת רעהו שהיתה כבר וא"ש האי ילפותאי:
אבל קשה א"כ הא מדאיצטריך ש"ס למיהדר אשריותא דמיתת הבעל וגם איצטריך קרא היקשא במסקנא, ע"כ דאשת מלאך נמי אסורה, דמהי תיתי להתירה, כגון זו אינו בכלל היקשא דקרא או כי ימות האיש וכו', והכתוב קראו אחר וכו', ע"כ לא מלאך הוא, ואי משום שאינה אשת רעהו, אלא אשת מלאך, א"כ גם מיתת הבעל ת"ל דמתירה מה"ט דכבר אינה אשת רעהו ולא אשת שום בריה וצ"ע על תה"ד בזה, וצ"ל דווקא אשת מלאך נשלל מאשת רעהו לפי שלא יוחזר להתגשם עוד, משא"כ ע"י מיתה עדיין נקרא בשם אשת רעהו גם על שם העבר שכבר היתה אשתו, וגם ע"ש העתיד בעת התחייה שיחזרו ויחיו הגופות ועומד לחיות כחי דמיין, ותהיה אשת רעהו, לכן איצטריך למילפא היתירא דידה כנ"ל:
וגם י"ל בתר דאשכחן התירא מקרא על מיתה דמתירה נקטינן, גם בזה אתקוש מיתה לגירושין דחד דינא וחד טעמא לשניהם, מה גירושין שריה וגומרת דייקא גם איסור עשה ליכא, ומשום דשוב אינה אשת רעהו דספר כורתה, אף מיתה שריה וגומרת דייקא, דשוב אינה אשת רעהו, וה"נ אשת מלאך מה"ט ממועט, אבל לולא היקשא נהי דאשת רעהו שולל, ולא אשת המת שאינו רעהו היינו שאינו במיתה ולאו, אבל עדיין איסור עשה איכא גם באשת מלאך גם באשת מת, וכדפריך הש"ס הכי אילפותא מאלמנה מכה"ג לכן צריך היקשא דשריה וגומרת וממילא גם אשת מלאך ממעטין מאשת רעהו כנ"ל, ואקצר כעת באמרים, נאם ידי"נ ואוה"נ בלונ"ח הדש"ת הק' יהודה אסאד:
הג"ה מבן המחבר, לי נ"ל לתרץ קו' מרן אאמ"ו זצ"ל הנ"ל לתה"ד מנ"ל למילף מאלמנה לכה"ג דלמא קרא אתי' לאלמנה כה"ג אשת מלאך אבל אלמנה אשת מת מנ"ל, ונ"ל דביבמות ד' נ"ט ע"א ת"ר אלמנה לא יקח בין מארוסין בין מן הנשואין, ופריך הש"ס פשיטא, ומשני מ"ד נילוף אלמנה אלמנה מתמר מה התם מן הנשואין וכו' קמ"ל ואימא ה"נ ומשני דומיא דגרושה וכו', והקשה הגאון בס' אהל דוד ממנ"פ הרי גז"ש אין אדם דן מעצמו אא"כ קבלה מרבו עד הלממ"ס, א"כ מאי ס"ד כלל נילוף גז"ש ש ואי מקובלת הגז"ש קשה למאי אתי' להאמת ע"ש בשם באר יעקב וצ"ע, ונ"ל להא מלתא אתי' גז"ש זו דלא נימא אלמנה לכה"ג היינו דווקא אלמנה אשת מלאך כגון אשת אליהו ז"ל וריב"ל, ל, אבל אלמנה אשת המת לכ"ע נמי אסורה כס"ד דש"ס הכא אתי' גז"ש אלמנה אלמנה מתמר מה התם אלמנה אשת מת ה"נ אלמנה לכה"ג גם אשת מת במשמע ולכה"ג אסירה, אבל לכ"ע שרי' וא"ש הכא כנ"ל, ומ"מ קשה לי על תה"ד דדריש אשת רעהו ולא אשת מלאך ובסנהדרין דף נ"ב ע"ב ברייתא אשת איש פרט לאשת קטן אשת רעהו פרט לאשת אחרים פי' רש"י עכו"ם אשמועי' שאין קידושין לעכו"ם ומהכא תיפוק לן בכל דוכת' עכ"ל, א"כ הא להכי אתי' אשת רעהו, ואי כוונתו דממילא נשמע גם הא ולא אשת מלאך ותרתי ש"מ, חדא דז"א דאשת עכו"ם אתי קרא למעטו דאין אישות לעכו"ם, אבל אם כבר התחיל וחל האישות שהיתה אשת רעהו ושוב נעשית אשת מלאך מנ"ל למעטו, ועוד אם אית' הו"ל למילפה טפי מרישא דקרא אשת איש ולא מלאך, וע"כ משום דהא אתי' למעט איש ולא קטן דאין קדושין לקטן כדפי' רש"י שם ולא שמעינן מינה למעט אשת מלאך וצ"ע, איברא דפי' רש"י פרט לאשת קטן אשמועי' דקטן אין לו קידושין צל"ע דרש"י עצמו בכתובות ד' ע"ג ע"ב פי' כי יקח איש ולא קטן אין קדושיו כלום דלאו בר קיחה הוא, א"כ מהתם נפ"ל הא וע"כ כפי' תוס' שם אשת קטן ע"י ייעוד או ביבום קאמר, ולפי"ז שפיר שמעינן בק"ו למעט גם אשת מלאך מהא דאשת איש ולא קטן כה"ג שחלו הקדושין ועדיין צ"ע, ומכ"ש לפי' רש"י הנ"ל ודאי קשה כנ"ל וצ"ע ועי' בחידושי הר"ן בסנהדרין דף כ"ז ע"א ועי' ברכי יוסף אה"ע סי' טו"ב חקירה כה"ג באשת ר' זירא דרבה שחטו והחייהו ע"ש: תשובה ה':
חיים ושלום וכ"ט לראש אהובי ידי"נ הרב הגאון המופלג חרוץ עצום, ומושלם בכל מד"ע נכונה, בנש"ק כש"ת מו"ה ישראל דוד מרגליות נ"י האבד"ק פעזינג יע"א:
גי"ה קבלתי ויפה העיר הדר"ג נ"י לתועלת העלובה הידועה, והנה לוטה פה מכתב עדות מקוים ליתן בידה למען יאמינו לה וגם פרו"מ נ"י יכול לשאול אותה או את אבותיה על איזה סימן בגופה וימחול ליתן בידה או עבי"ד ג"כ אגרת מליצה עבורה אל הב"ד דווישניטץ יצ"ו, ובתוכו יסמן להם אותו הסימן שיש בה ולא תדע האשה מזה, והנה הרי"ו חלק אדם וחוה נתיב כ"ה חלק ב' בשם קצת רבותיו שהורו הלכה למעשה גם לכתחילה אין הדיינין צריכין להכיר אותה שהיתה אשת המת אלא שהוא אחי המת לבד כדאמרינן ואשתמודעינהו ל"פ דאחוה מאבוה הוא וכו' יעו"ש, וכן נ"ל משמעות לשון רש"י ביבמות ל"ט ע"ב ד"ה בעדים שצריך להביא ב' עדים שהו' אחי המת מאביו עכ"ל רש"י, וכן ה"ל לב"י להביא מרשב"ם בב"ת ד' קל"ח ע"ב הלכך תקנו דאין חולצין וכו' עד שיכירו שניהם, וסיים הרי"ו וז"ל ואני הייתי סבור שהי' צריך להכיר גם אותה וכ"כ הרא"ש בסדר חליצה עכ"ל ל משמע מלשונו זה ואני הייתי סבור, שקיבל דברי רבותיו הנ"ל, וצ"ע על הב"י סי' קס"ט, שכ' הרי"ו הסכים לדעת האומרים שצריך, ומייתי ליה הב"י רס"י קס"ט ודחאו עפ"י כל הפוסקים הרמ"ה הרי"ף ורמב"ם ורא"ש וטוש"ע דגם אותה צריכים להכירה, ולענ"ד ראי' לרבי' דהרי"ו עפ"י תמיהת התוס' יבמות דף ק"ו ס"ו ע"א הקשה הר' יהודה מדתני בתוספתא פי"ב חולצין לאשה אעפ"י שאין מכירין אותה תקשה לרבא משמי' דנפשי' ותירצו דתוספתא מיירי דאו' וכו' וזהו דוחק גדול, ולהרי"ו ניחא, וטעמא לחלק נ"ל דאשה איכא חזקה דלא משקרה שלא תהי' באיסור יבמה לשוק כל ימיה כסברת הרא"ש בשלהי נדרים באומרת גרשתני דנאמנת וק"ק על הב"י הנ"ל דלא מייתי גם מתוס' הנ"ל שדחקו לתרץ כנ"ל דאמוראי מיירי מדרבנן דגם האשה ע"כ צריך שמכירין אותה ועי' תשו' בית אפרים חאה"ע סימן ז' סוף ד' י"ט בשם תשובת מהרשד"ם אה"ע סי' נ"ט כוונת תוס' דאמוראי החמירו:
אמנם גם רבי' דהרי"ו לענ"ד דווקא בדיינין הוא דפליג דא"צ להכיר אותה וכדמייתי ראייתו מלשון הדיינין שטר חליצתה ואשתמודעינהו וכו' כנ"ל, אבל בוודאי מודה הוא דהיבם החולץ בע"כ צריך שיכיר אותה שהיא היתה אשת אחיו, וגם פלוגתא דאמוראי יבמות ק"ו אי חולצין אעפ"י שאין מכירין או לא פ' רש"י בהדיא וז"ל יבם ויבמה שבאו לפנינו לחלוץ ואין אנו מכירין בו שהוא יבמה היינו שניהם מודים דווקא, אבל אם גם היבם אינו מכירה כ"ע מודו שאין חולצין אא"כ מכירין הב"ד והיבם אותה, ובנ"ד עכ"פ סגי ההכרה ע"י סימן בגופה כנ"ל:
או אם היא יודעת איזו סימן בגופו של בעלה המת ישאלו אותה הב"ד שם עלי' עפ"י האח החולץ ומשפחתו ואם אין שום סימן ודאי מהני לה חזקה למ"ד יום שתשהה שם אף שתחילת ביאתה לשם הוא ע"מ זה אין בכך כלום כמבואר בס' גט פשוט שם למהרלב"ח סימן ק"כ סקי"ז, ועוד הכרה זו שהיא אשת פ' אין הכוונה שמכירין בפרצוף פניה דווקא כמו שביאר היטב בארוכה הגט פשוט הנ"ל סי' ק"כ סקי"א וי"ד, ועוד גם פרו"מ נ"י גם הב"ד בווישניטץ יכולים להשביעה ע"ז שלא תעשה שליח ולא עשתה שליח לחליצה אלא היא היא האשה מפ' בעלה הזקוקה לחליצה, באופן שאין לנו דאגה על הבד"צ דשם כי גדולי ישראל המה והרבה דרכים לפניהם, ומה שציין פרו"מ נ"י על תה"ד סי' רל"ח וטו"ז סי' קמ"ב סק"י גבי סומא שמחמירים בגט, אינו ענין לחליצה דכ"ע מודו בחליצה כמפורש בגמר' ויעיין ברמ"א סי' קמ"א סל"ו ובג"פ הנ"ל סי' ק"כ סקי"ד מזה, שוב מצאתי בס' בית מאיר סימן קס"ט ס"ח שאלה ותשו' זו שקדמני בהנ"ל ותהל"י שכוונתי לו וגם הוספתי, ושוב מצאתי עוד סוף ס' תשו' מאהבה ליו"ד סי' ת"ק שו"ת זו ע"ש והעלה מעשים בכל יום סומכין על עדות בכתב שמביאה וכו': עוד אחת סליק על רעיונו הערה יקרה בהא דקיי"ל ניקב קורקבן בפנים ולא מעל"ע כשר, וכן נמצא קורט דם בושט בלא קוץ כשר אבל נמצא קוץ בוושט ויש קורט דם אפי' בפנים טריפה להטו"ז והפ"ח, והש"כ מספקא ליה להכשיר אף בק"ד מבחוץ וקיי"ל להחמיר, א"כ אם היום בא לפנינו ק"ד בושט בפנים או בחוץ לבד בלא קוץ ומחט הוא כשר, ולמחר נמצא מחט בקורקבן של אותה האווזה אפ' לא ניקבה מעל"ע יהי' טריפה דהרי עברה דרך הושט והרי נמצאת בושט והיה ג"כ ק"ד טריפה:
לענ"ד בן לילה היה רעיונו זה ולא יהרהר אחריו ביום שעבר עבירה בהוראתו עד הנה, הס מלהזכיר כי הא דקיי"ל חוששין לספק דרוסה כתב בתשובה מ"ב סוף סימן פ"ז רק מדרבנן חוששין כיון דרב ס"ל אין חוששין כלל ושמואל נמי חיישי' קאמר ועיי' תוס' כתובות דף נ"א ע"ב ובפמ"ג סי' כ"ז במשבצות סקי"ד האריך בטעמו, וה"נ בישב לו קוץ בוושט רק מדרבנן חוששין שמא הבריא, והה"ד וכ"ש בנמצא ולא תחוב בו אלא שי"ב ק"ד בפנים רק מדרבנן חוששין, והיינו בנמצא מונח בתוכו דווקא אז כשבא לפנינו, וי"ב קורט דם בפנים או מבחוץ רגלים לדבר דהקורט דם בא ע"י מכת הקוץ שהיה תחוב בו מתחילה חיישי' שמא הבריא, אבל לא נמצא המחט בושט אלא בקורקבן אף שהיה בודאי כבר נמצא תחילה בוושט, דלמא אז לא היה נתחב בו כלל ולא היה עדיין שם קורט דם אלא דרך הושט עברה המחט מיד עם האוכלין והק"ד בא אח"כ מאליו וזה לבד אין מזיק שאינו ריעותא כלל ואת"ל שע"י המחט בא הק"ד שמא לא ניקבו ב' העורות והו"ל ס"ס או ספק דרבנן להקל, ולא מחזקינן ריעותא ממקום למקום ומזמן לזמן מן הקורקבן אל הוושט, אלא כאן נמצא וכאן הי' ונשחטה הותרה ולא איתרע החזקת היתר כלל, וזה פשוט וברור, והדר"ג ני' לא יהיה לבו נוקפו כלל, כי ד' אתו ולא יאונה לצדיק כמי"ב כל און, יתענג על רב טוב וחדות ד' יהי' מעוזו כנפשו ונפש אוה"נ:
הק' יהודה אסאד:
תשובה ו
מרוכב בערבות, ברכות רבבות, יחולו על ראש צדיק מושל ביראת ה' ה"ה ידי"נ ורב חביבי הרב הגאון הגדול אור ישראל וקדושו, רכבו ופרשו, ותיק וחסיד ע"ה קש"ת מו"ה אהרן דוד דייטש נ"י הראב"ד ור"מ דק"ק יארמוטה והגליל יע"א:
מכתב קדשו קבלתי זה כחדש ימים ע"ד עגונה אחת פעייתה להתירה מהרה, כדת של תורה, היא חושה לעזרה, והדר"ג נ"י אץ עלי לחוות דעתי גם אני לדעתו היפה להחבירה, ואתו הסליחה על איחור תשובתי עד היום, כי רבו טרדותי רבת המשרה, וחשבתי להפך בדברי קדשו אמרות טהורות, להשתעשע במו להתיר אסורים בכושרות, הלכות חמורות, והיו למאורות, והן עתה זה יומיים עוררני פרו"מ נ"י שנית על התשובה מאהבה שלא לבוא בארוכה, כ"א בפסק הלכה למעשה, והנני לרצונו, דעתי הענייה מסכים לכל צדדי היתירא אשר העלה פרו"מ נ"י בקונטריסו, ורבו כמו רבו הספרי שו"ת להיתר ע"י צירוף סימן אמצעי בגוף עם סימני כלים, ולדעת קצתם שומא במקום ידוע סימן מובהק הוא כבנ"ד, וגם הפנקס חובות לבד וגם הפאס לבד, וגם שארי חפיצים רובם הם כלים דלא מושלי אינשי ולכ"ע ע לנפילה ולשאלה דיחיד כי הא לא חיישינן, ומכ"ש דהא עד שלא ראה הטביעה כ"א ידע מעיד שהכירו בטב"ע בפרצוף פניו עם החוטם מיד בהעלותו מתוך המים, וגם כל גופו שלם ולא שהא במים מתחילת נפילתו אפי' שעה א' שלימה, עי' מיימין ה' גרושין בפ"ג סי' ט':
ועוד הנני מוסיף צד להתיר עפ"י דעת מהר"מ בתשו' מיימין הל' גרושין פ"ג סימן ט' דשייכי תשובה המתחלת חזרנו על כל הצדדים וכו' בשם ר"ת ובשם בה"ג דמתניתין אין מעידין אלא עד ג' ימים לאו אאדם ידוע וניכר למעידיו מיירי דכל שהוא אדם ידוע וניכר למעידיו בחיים חיותו שהיה מורגל אצלו יכול להעיד עליו אחר מותו אפי' לאחר כמה ימים כל שעמדו עליו והכירוהו יפה בטביעת עינא דטב"ע עדיפא מסימנים כדאיתא בחולין פ' ג"ה ד' צ"ו וכו' וכן מהר"א מזרחי בס' קרית ארבע הביא דברי ר"ת אלו בשם א"ז ובשם ר' יהודאי גאון, והובא ג"כ בתשוב' פרח שושן אה"ע סי' ב' דף ח' וט' ובתשובת בית אפרים אה"ע סי' י"ט, ומהרי"ט סי' קל"ט, והגאון קצה"ח בתשוב' הרא"ם וכן העלה בתשו' שיבת ציון סי' ע"ט מסברתו כולם עשאום סניף להתיר דתרי גווני טב"ע איכא, ומאי דקשי' לזה מאי פריך הש"ס מעובדא דדגלת הרי התם שושביני' היה, סתמא מכירו היה בחייו היטב, תירצה יפה הבית אפרים סי' ל"ט ד' מ"ז הנ"ל ב' תירוצים (ולענ"ד י"ל האי שושביני' לאו דהאי גברא דאטבע היה אלא שושבין דרבא קאמר ופריך שפיר, אלא המחברים לא פירשו כן) א"כ בנ"ד הכי הוו עובדא העד שותפו היה עמו רגיל בעסקם והעיד על טב"ע יפה ויפה דעדיף טפי כנ"ל ומכ"ש דיש עוד עד מפי עד שהכירו ג"כ בטב"ע בפניו ובשני עדים לא חיישי' כלל לבדדמי ומותרת לשוק:
ועוד מצינו צד היתר בתשו' שבות יעקב פלוגת' דר' ורשב"ג בפסחים יו"ד דאמרי' היינו האי שאבד היינו האי שנמצא והנוב"י במה"ק סימן מ"ו שדא בי' נרגא ודחאו ובנו הגאון מוהר"ש בתשוב' שיבת ציון סימן ע"ט חזר וקיימו עפמ"ש הנוב"י עצמו במהדור' תניינא סי' כ"ט דאם נמצא במקום שנטבע שם ממש בצמצום אפי' לרשב"ג דפליג בפסחים שם מודה דאמרינן היינו האי דאתפח ונשתנה צורתו אף דלא חזיוהו בשעתי' וביאר יפה בארוכה דמקום סימן מובהק הוא יעו"ש, ומכ"ש דאהני סברה זו להועיל נגד מיא מרזו מכה דקיל טפי מאשתהי כמו שביאר בתשו' פרח ששון אה"ע כלל ג' סי' א' ד' נ"ו שהוא רק ספק אשתני צוה"פ ואפשר שלא נשתנה, וגם הדר"ג ני' כוון לזה בקונטריסו, ואף שבנ"ד שבלילה נפל למים שאל"ס ובלילה נמצא ואין ידוע המקום מצומצם אם באותו המקום ממש שנפל שם נמצא עכ"ז כיון דבתוך אותו שעה שנפל נמצא, בזמן קצר ומועט כזה סתמא באותו מקום ממש או סמוך לו ממש נמצא, ואיך יתרמי שבאותו מקום ובתוך אותו זמן מועט כמו מ' רבעי שעה היה מונח מת אחר מקודם או נפל שם אז אדם אחר למים וזה שנאבד מלפנינו אזיל לעלמא, מלתא דלא שכיח הוא והו"ל נפילה דיחיד ולא חיישי', ואתתא שרי' אחר שתחלוץ מיבמה, ואמרתי להעתיק לו לוטה פה מתשו' פרח ששון הנ"ל בענין מיא מרזו מכה, ומזקינים נתבונן כל המחברים סיימו תשובותיהם בהיתר עגונה שיסכימו שלשה בעלי הוראה תופסי ישיבה דלמטיי' שיבא מכשורא:
וע"ד מיא מרזו מכה בתשו' ב"י דיני עגונה סי' י"ב השואל מהריב"ל והב"י המשיב וכל הבאים אחריהם תמהו על הרמב"ם וסמ"ג ור"י שהשמיטו הא דמיא מרזו מכה יעוש"ה, נעלם מכולם דברי הגהות מרדכי דיבמות ס"פ מצות חליצה סימן קכ"ב המתחיל שייך ל"פ האשה שלום כו' ראובן ושמעון הלכו עם נשותיהן כו' וז"ל וכן ב"א ששלשלוהו לים כו' מן הארכוב' ולמעלה תנשא ואע"ג דדחי שאני מיא דמרזו מכה שינוי' דחיקא הוא אליבי' דר' שמעון ב"א איצטרך וכרבנן קיי"ל וכו' עכ"ל, ר"ל לרבנן מוכח מארכובה ולמעלה גם ביבשה וודאי לא חי ולא כרשב"א דמיא רק מכאיב ומכביד המכה עצמה ולא גרמי מיתה ביבמות מ"ז בברייתא ועי' קהלת יעקב חלק מדות חכמים אות מ' סי' קצ"ו, ובס' זבד טוב אות צ"ד וק"ח ותשוב' חוט השני סי' ק"א ו"ק ובקו"ע, ובתשוב' חסד לאברהם אה"ע סי' ט"ו בשם פמ"א ח"ב סי' נו"ן דתוך ג' לא מרזו מכה ועוד חילוקים ומדרבנן הוא דומי' דאשתהי ולפרח שושן הנ"ל קיל טפי:
ועתה אבוא בקצרה להעיר על דברי הדר"ג בקונטריסו מ"ש הדר"ג לרמב"ם מחלק ביותר משלשה ימים שהא במים בעי' ודאי תפח אבל תוך ג' ס"ל שמא הוא כו' ליתא למה שבק דין שהא ג' ימים המפורש בש"ס והעתיק מעצמו מה שלא הוזכר בש"ס:
שוב כ' הדר"ג לדחות תי' הלח"מ ומהרח"ש דרבא פליג ד' ק"כ ע"ב אמיא מרזו מכה הא בד' קכ"א פריך מיני' לרבא לשיטתו כו' הנה הרי"ף גריס רבה וכן כ' בתשו' ח"ס ח"ב ודפריך בפשיטות משום דמרבה פרכינן שהיה גדול כמו תנא עי' רש"י בב"ק ל"ג וביצה ד' ט', אבל לעיל ד' קט"ו גרס הרי"ף רבא:
עוד העלה הרא"ש ס"ל כלשון הרי"ף מיא מרזו מכה מעידין תוך ג' וטור כרש"י ס"ל נופח מיד ומשתני פניו כו', תמוה לא יחלוק על אביו הרא"ש ולא הזכירו כלל:
עוד העלה מיא מרזו מכה דווקא בשהא שעה א' שלימה במים כו' תמוה מיבמות ד' מ"ז ע"ב טבילת גר איזו רגעים נמי מרזו, וגם תי' הלח"מ פי"ג הלכה כ"ב מגירושין ומחברים הנ"ל דרבא פליג כו' תמוה דהא בריית' ביבמות מ"ז הוא ורמב"ם העתיקו פי"ד ד מא"ב וגם הרי"ף שם והרא"ש בהחולץ מ"ז ע"ש, עוד העלה הר"י במרדכי מחלק דווק' ארכוב' אבר מרזו מיא, אבל בשר ועצם שאינו טריפה לא מרזו וכו', תמוה הרי ד' מ"ז חתיכת בשר ערלה מרזו מקלקל אלא הרי כוונתו כו', מכאן ואילך חסר, וצור ישראל יצילנו מכל שגיאות, ויראנו מתורתו נפלאות כנפשו היפה ונפש ידי"נ ואוה"נ הדש"ת:
הק' יהודה אסאד:
תשובה ז
שלמא אשדר, בחדש אדר, לבקדש נאדר, פרי עץ הדר, עומד בפרץ וגודר גדר, ה"ה ידי"נ הרב הגאון סיני ועוקר הרים, צדיק ונשגב כקש"ת מוה' דוד כץ ביסטריטץ ני' אבד"ק מ"ד והגליל יע"א:
גי"ה ויקרת קדשו קבלתי בזמנו זה ימים שמנה, ולא יאומן כי יסופר רוב טרדותי בכל אותן הימים במילי דשמיא ובמילי דעלמא, וד"א יעזור לי להשיב כהלכה לכל שואל, וגם לא היית במזג השוה מצערא דציבורא רבים הצריכים רחמים, ד' יעזור ויגן ויושיע לכל החוסים בו, ונידון דהדר"ג ני' בהיתר העגונה, דצריכא עיונא, ובעי צילותא, ולא להיות נבהל להשיב, ומזקינים אתבונן, ומה גם שאיני כבן עזאי בשוקי טבריא במסכ' ערובין, ואמרתי ליקח מועד ולשום עיני על כל פרטי הדברים אשר הציע בתשובתו בכחו הגדול, מהן להלכה ומהן למעשה, אבל היום בבקר קבלתי מכתב קדשו שנית, ואץ ודוחק עלי את השעה, שלא לשהות כלל את המצוה לדבק בחליצה לטובת האלמנה, להוציאה ממבוכה גדולה שהיא בה כעת, ומבקש הדר"ג ני' לחוות לו דעתי בקיצור בראשי פרקים עבי"ד המוקדם והנני לרצונו:
ע"ד כ"ה יוסף ליב שהלך מביתו באישון לילה ונעלם, ואחר יום או יומיים באה השמועה שערל על מעברת המים ראה איש אחד טבוע מושלך בשפת הנהר מקום אשר לא יכול לעבור משם כי המים לא היו עמוקים באותו מקום והמים שטפוהו שמה, וכשראהו הערל מיד אמר שהוא מכירו שהוא הי' יוסף ליב נאד"י לא"ב הנעלם הנ"ל (וכשבאה השמועה) אח"כ דחפוהו במים עמוקים, אז הלכו שלשה בעלי בתים ישראלים לחפוש אחריו ומצאוהו, וכאשר הוציאוהו מיד הכירוהו היטב בטביעת עין ומלבושיו ושני סימני הגוף, א' שהו"ל ע"ג עורף כפתור גדול שהלך על כל העורף, ושני אשר העיד הרופא שהו"ל ארכובה השניה שקורין קניען עבה מאחרת מחמת רפיון כאשר נעתק ממנו פ"א וכ"פ עשה לו תחבושת עליו:
והעיר ידידינו הצדיק הגאב"דק מג"ד מוהר"מ לעווינגער ני' לחוש אחרי שהיה מונח בשפת הנהר שלא הי' פניו מגולה והוי כשהה דלא מהני טביע' עין וגם כי חשדוהו להערל שהוציאו חוצה לחפוש אחרי מעות א"כ שמא שהה ביבשה ולא נשאר כ"א הכרת מלבושיו דחיישינן לשאלה, וסימני הגוף לא הוי מובהקים ביותר לסמוך עליהם, ושמא סימנים גרועים הם וכו' עכד"ק: הנה בתשוב' מוה' בצלאל אשכנז"י סימן כ"א הובא בקצרה בקו"ע אות רמ"ט העלה לחלק עפ"י משמעות לשון הש"ס והרמב"ם דווקא אפקוה ואשתהי ביבשה ממש שהושלך מן הים מכל וכל במקום שאין גלי הים מגיעים שמה אבל נמצא על שפת הים אע"ג דיתיב על היבשה כיון דמציף עליו מים בכל שעה מהגלים הני מיא צמתו לי' ואין מניחין אותו לנפוח ולהשתנות וכו' וביאר ג"כ דאף שה"מסל"ת לא הגיד בפירוש שהיה מונח במקום שגלי ים שוטפים רק אמר שנמצא על שפת הים מ"מ אמרינן כיון שהיה מונח על שפתו מסתמא זרם מים שטפוהו וגלי ים עוברים ומגיעים עליו ומשו"ה הכיר אותם היטיב וכו' והר"ן בתשוב' סי' ע"ח דהחמיר שאין לתלות דתוך אותו שעה שנפל ראוהו, מיירי כשראוהו על היבשה במקום שאין גלי הים מגיעים שם כלל וכו' יעו"ש, ולפי"ז בנ"ד יפה כתב וכוון מעכ"ת ני' האמת בזה להגאון מוהר"ב אשכנז"י וממילא בכה"ג ודאי עולה יפה הס"ס שכתב הב"ש סעי' קטן פ"ד אליבי' דכ"ע דספק קרוב לודאי הוא דלא שהה גם לפי עדות הגוי מסלפ"ת, ומכ"ש עדות השלשה יהודים שהוציאוהו מן המים ממש, והכירוהו בטב"ע ממש שלא נתפח ולא היה שום שינוי בפרצוף ודאי עדותן זה כדאי להתירה בלי פקפוק כלל ויעיי' תשוב' מהרי"ט סי' ל"א ותשוב' בית אפרים סימן ח"י: ושאר צדדי היתר שהציע יפה הדר"ג ני' כל בגדיו וגם ד' כנפות בכלל הו"ל שאלה דיחיד ולא חיישינן לי' ועדיף מכלים דלא מושלי אינשי דחייש הב"י לשאלה, ומכ"ש בצירוף טב"ע דגופו להשאיל כל כליו לאיש דומה לו בצורתו ותמונתו ודאי לא חיישינן כלל, וק"ו בן בנו של ק"ו צד היתר הרביעי שני סימני גופו הנ"ל, את"ל נמי דלא מצרפינן שני סימנים אמצעיים לחשבם סימן מובהק מיהת סימנים הנ"ל אינם מן הגרועים אלא אמצעיים הוי, והרי רוב הפוסקים והרמב"ם מכללם בה"ל נחלות פ"ז סימנים דאו' קיי"ל ומשום חומר ערוה מחמרינן שמא לא מהני סי' דאו' וכדמספק' ליה לר"א בב"מ ד' י"ח אבל אם ניסת בסימ' אמצעיים לא תצא כמ"ש ב"ש ס"ק עי"ן בשם הרי"ו והרמ"ה משום דלהלכה קיי"ל כאת"ל דאמר רבא דף כ"ח, וא"כ יצתה מחזקת א"א דאו' גם מצד העדות על טביעות עין דגוף, וגם מצד העדות על סימני הגוף וכה"ג על איסור דרבנן כבר הכריחו ספרי התשו' דמהני סימנים דרבנן, אף החולקים בזה, הכרת כל בגדיו מיהת שאלה דיחיד לכ"ע לא מחמרינן תרי חומרא, ועוד העלה בתשו' חסד לאברהם דגם הב"י דחייש לשאלה גם בכלים דלא מושלי' היינו רק בניכרו הכלים בסימנים ולא כשניכרו בטביע' עין וכו', ובנ"ד עפ"י עדות דטב"ע לבד בגופו שוב ליכא גם איסר דרבנן כלל, באופן שהנני מסכים עמכם להתירה עפ"י ב"ד של שלשה דווקא ודרינא בהדייכו, יהי חן ד' עמכם ועמנו כל הימים כנפשו ונפש נאמן אהבתו הטרוד מאד ודש"ת:
הק' יהודה אסאד: תשובה ח:
לאהובי ידי"נ הרב הגאון המפורסם, ערוגת הבושם, ציס"ע כקש"ת מו' דוד דייטש ני' אבד"ק יארמוט:
מכ"ק קבלתי וכו' וע"ד אשר העיר הדר"ג ני' ע"ד הב"ש סוף סימן קס"א ואם לגדול אשה חליצת קטן עדיף ושפץ כתב ב"י סי' קס"ה בשם הריטב"א, הנה הגאון בתשוב' אמרי אש בהגהותיו על אה"ע בח"ש ציין לעיין בתשו' פמ"א ח"ב סימן מ"ח, ועיינתי עליו וגם בתשוב' הראנ"ח ח"ב סי' ל"ב מבואר בדבריהם דלא כב"ש אלא חליצת גדול עדיף אף שהוא נשוי והקטן פנוי גם דברי הריטב"א שבב"י הנ"ל במ"ש שאין כופין לחלוץ וכו' אלא דכל שיש יבם אחר שאין לו אשה בו המצוה יותר ובו משיאין עצה ומבקשין אעפ"י שאינו גדול לדעת מורי הרא"ה, כוונתו נ"ל אם הגדול הנשוי אשה אינו רוצה לחלוץ אלא לייבם, אז משיאין עצה להקטן הפנוי ומבקשין אותו שיחלוץ אבל לכופין בכך לא מצינו וכו' ר"ל לא את הגדול ולא את הקטן אבל אם הגדול רוצה לחלוץ ודאי עליו המצוה אף שהוא נשוי והקטן פנוי הגדול גדול קודם, והכי מוכח לענ"ד בהגהות מרדכי בכתובות סימן רצ"א המתחיל אלכה לי אל הגדולים וכו' בחור א' ששידך בת ישראל וקודם שכנסה נפלה לו יבמה וכו' ועוד דיש אח גדול ממנו ואם באנו לכוף יכוף הגדול ולא הקטן וגם הגדול אין דעתו לעגנה וכו' רק שאביו וכו' וע"כ עובדא הוי שהגדול היה נשוי ואלו היה רוצה הגדול לחלוץ הוא קודם כנ"ל ויעיי' ברמ"א סדר חליצה סעיף כ"ט ובפירוש ס"ח סקמ"ו ובטו"ז סי' קס"ה ס"ק וי"ו העלה לדידן כופים נמי לחלוץ ובתשו' פמ"א סי' מ"ח מב"ח וסי' מם כתב וז"ל ומהריב"ל בח"ג סי' נ"ד כתב על תשוב' זו דריטב"א דלא עבדי' כהאי תשוב' וכו' ורבים חלקו עליו וכו' יעו"ש כוונתו לענין הפלוגתא שבירר שם בכפייה אלא כופין לחלוץ בזה"ז אבל מ"ש הריטב"א אלא דכל שיש יבם אחר שאין לא אשה וכו' אעפ"י שאינו גדול וכו' השמיט הפמ"א מת' הריטב"א בסי' מ' ומ"ח שלא דן התם אלא אדין הכפי', אבל ברור כוונת הריטב"א כמ"ש באין הגדול רוצה לחלוץ כ"א ליבם או בשביל ממון וכטו"ז הנ"ל ועיין תשוב' מוה' אליה בן חיים סי' ל"ג במים עמוקים נמי העלה כן כמ"ש, ולקצר אני צריך, נאם ידי"נ ואוה"נ בלונ"ח הדש"ת:
הק' יהודה אסאד:
תשובה ט
מרוכב בערבות, ברכות רבבות, ישיגו לאבן הזוהר, כעצם השמים לטוהר ה"ה אהובי ידי"נ הרב המאה"ג מופלג ומפורסם, בחכמה ובדעת בתורה ובמעשים, נודע למשגב בין ההדסים, כש"ת מו"ה יוסף ווייסע ני' האבדק"ק ע"ח והגלילות יע"א:
יקרת מכתבו ונעימו' נאומיו מיום פורים קטן הגיע לידי בזמנו, וסיבת איחור תשובתי עד היום, לא מפאת רמות רוחא כי כת"ר פרו"מ ני' נקל בעיני, חלילה לי מחטוא, והס מלהזכיר, אבל באותו פרק הוצרכתי ליסע לק"ק נייטרא למקום המשפט עפ"י הפקודה, וגם הראבדק"ק סעניטץ ועל מגן. ומאז באתי בעה"י לביתי בחזרה לחיים ולשלום, הועמס עלי משפט הכהנים עם הראב"ד דק"ק גיירינג, אשר עפ"י אגרת פסק דיני ואגרת מהגאון אב"ד דק"ק לבוב ני' שהציעו לפני הערכאות, הגיעו שני הצדיקים לסכנת קרימינאל ר"ל, ושוב עברו עלינו ימים של צער בנסיעה לע"מ וויען לבטל ענין הסעמינאר אשר גם הדר"ג ני' שלח לנו הרשאה עליו. וברוך ד' אשר נתננו לחן ולחסד בעיני הקיר"ה וגם מקודם הקיפוני חבילות חבילות שו"ת מלבד מילי דמת' והתלמידים המבקשים תפקידם ד' עליהם יחיו, הן הנה העבירו עלי את הדרך תשובה מלהשיב מפני הכבוד חכמים כי רב הוא פרו"מ ני' וגם מלבד אזהרת חכז"ל בפ"ק דברכות להחזיר שלום, נודע לי אהבתו מאז כי כמים הפנים לפנים וכו' אקוה שתנוח דעתו באלה מתמיהתו עלי, ואתו הסליחה:
ועתה באתי ע"ד ענין העגונה אשת הרופא האטשעק אשר הפיל א"ע לנהר וואג מים שאין להם סוף ביום כ"ב תמוז תר"כ לפ"ק בפישטיאן, ואחר ג' או ד' שבועות נמצא אחד טבוע בנהר דאנוי בעיר נייא פעסטה, ושני עדים קרובים זל"ז העידו שהכירו אותו בטב"ע תמונת כל גופו ופ"פ כולו שלם שהוא הוא הרופא האטשעק, אשר שמעו עליו שנטבע קודם ג' שבועות, גם יש עדים ישראלים שראו אותו אחר נפילתו שם ועמדו שם וראו שקיעתו לערך ב' שעות ששטו אחריו ללא הועיל, וגם הרבה נוצרים שראוהו נופל מעצמו לנהר צעקו בקול גדול בלשון סלאווי זה רופא צעיר לימים הטביע עצמו לתוך המים, גם יש עדים שנים רופאים שכבר הרבה פעמים בקש לאבד עצמו לדעת ופ"א שתה סם המות ונתרפא ע"י רופא כמבואר כ"ז באר היטב בגביות העדיות בב"ד וכפי תוה"ק אשר פרו"מ שלחו לפנינו, והראה כחו יפה בכחא דהיתירא, ספרא בצירא, ברמיזה קצרה, עוטה אורה, להאיר אופל אלמנה מחבלי העיגון להתירה, ובצדקתו וחכמתו דפרו"מ ני' עפ"י הבטחתי לידידינו הצדיק הרב המאה"ג מו"ה מכלי דיין דקהלתו ני' לעיין בשריות' דהאי אתתא אי"ה מאז שהי' פה, פנה אלי הדרתו ני' למען חוות לו דעתי גם אני. והנני לרצונו בעזה"י, הנה על הספק אם הרופא האטשעק הוא הוא שטבע, אותי מלי' פרו"מ ני' דודאי סברא לומר דגבר' דידענא בי' דפשע כבר הוא הוא שפשע גם עתה וכמו שהעלה הגאון מוהרמ"ב זצ"ל בסוף ספר שערי תורה ח"א דף קכ"ז ע"ב, והוסיף מעלתו ראי' לסברא זו מלשון המשנה יבמות קכ"א שדייק בלשונו נפל למים שאל"ס ולא הפיל משמע אם לא נפל מעצמו כ"א הפיל א"ע כיון שראינו שאינו רוצה בחיים וודאי גם אם ישליכוהו גלי הים חוצה יחזיר ויפיל עצמו, ונוח לו דקדוק זה דנפל והפיל יותר מדקדוק נפל למים וכו' ולא המים נפלו עלי' שחלק בו הב"י בתשובותיו על המבי"ט וכו' הן אמת דקדוק נכון הוא, אב אינו אמת לדייק כן, אף דהראשונים דייקי הכי בזבחים ע"ד בטבעות של תקרובות ע"ז נפל אחד מהן לים הגדול וכו' אבל הפיל לא, התם וודאי דהפיל יותר שכיח ומצוי טפי מאלו נפל מעצמו, וגם איכ' רבותא טפי בהפיל להתיר. וטפי הו"ל לרב לנקוט הפיל אלא ע"כ בדווק' נקט נפל לדייק אבל הפיל לא, משא"כ הכ' דגם נפל למים וכו' גם הפיל א"ע תרווייהו לא שכיחי, ומתני' ובריית' הרי הקדים לשנות דברי ר"מ דגם למים שיש להם סוף אשתו אסורה דס"ל אדם יכול לשהות ולחיות במים יום או יומים. ובזה שפיר י"ל נפל רבות', דלא מבעי הפיל א"ע דאמיד נפשי' וודאי יכול לשהות במים יום או יומים כיון דמדעת הפיל א"ע, וודאי פשיט' דאשתו אסורה, אלא אפי' נפל פתאום שלא בכוונה הו"א כיון דלא אמיד נפשי' ולא נתכווין אינו יכול לעצור רוחו בכח נשימתו לשהות חי במים יום או יומים קמ"ל דמ"מ אשתו אסורה, ומוכח מדהקדי' מתני' למנקט תנשא, בין מים שיש להם סוף למים שאל"ס וכו' והסמ"ע סי' ע"ב ס"ק ז' ח' כ' דדרך הטור וש"ע לשנות גבי בין בין הפשוט בסוף, אבל דרך התנ' לשנות הפשוט קודם כמ"ש המגי"ה במ"ל פ"ב מתרומות והו"ל להקדים כאן לשנות בין למים שאל"ס שהוא הפשוט דכ"ע מודי בי', אבל כיון דנקט נפל לרבותא דמים שיש להם סוף נמי אסור לר"מ אפי' נפל ע"כ הקדימו כנ"ל, וגם בבהמה מצינו חילוק סבר' זו גבי נפולה בחולין נ"א ובטוש"ע סי' נ"ח קפצה מדעת אמדה נפשה ואין חוששין כלל וכו', ומכש"כ באדם שהוא בן דעת וגם אית לי' מזלא כנ"ל. וקצת ראי' י"ל מש"ס יבמות קכ"א איבעי להו ריב"ב לקולא פליג וכו' ת"ש דהאי גבר' דטבע בכרמי וכו' ותו ההוא גברא דאטבע בדגלת וכו' ואי אמרת לחומר' פליג אינהו דעביד כמאן וכו' והני תרתי עובדי דמייתי ש"ס נ"ל חדא דטבע בכרמי דטבע מעצמו ולדעת משמע וחדא דאטבע בדגלת משמע נפל מאליו ונטבע שלא מדעת ואם אית' כחילוק פרו"מ ני' בין נפל להפיל א"ע א"כ את"ל נמי לחומר' פליג א"ש עובד' קמא דטבע עצמו מדעת משמע גם ת"ק דריב"ב מודה דוודאי לא עלה ולא נשתנה כי הוא זה, והש"ס פשיט האבעי' מתרתי עובד' אינהו עבדי כמאן, אע"כ דאין חילוק בין טבע לנטבע הפיל ונפל. וכ"מ עוד שם מההוא גבר' דטבע באגמ' דסמקי וכו' בעי רו"ש לשמתי' וגם ר' שילא עצמו הדר בי' ולא מתרצי דעובד' הכי הוי דטבע האי גבר' ולא דאטבע אלא שהפיל א"ע וע"כ דאין חילוק כנ"ל:
אבל מ"מ מסבר' יש לחלק דתולין את הקלקלה במקולקל וכמו שבירר יפה בתשו' מהר"מ מינץ מהגאון דק"ק אובן ישן סי' כ"א ד"ה ועוד יש לצדד היתר וכו' אפי' על אמירתו מקודם בפני הרבה ב"א לעשות כזאת להפיל א"מ במים שאל"ס וכו' וודאי זה המשוגע שעשה כן ואף אם גלי אשפילוהו ויצא הרי מאס בחייו והפיל עצמו למים לדעת וודאי לא יצא מהם אף שהי' לו מקום לצאת, ואם גם יצא מהם חזר והפיל א"ע לתוכו יעו"ש היטב וגם לדעת הגאון בתשו' חתם סופר אה"ע ח"א סי' ס"ט שהשיג עליו וחוכך בזה דאע"ג דעשה כאשר זמם וכו' דחיישי' כיון שכבר הפיל א"ע ונטבע והגיע לשערי מות נתחרט וע"י גלי הים יצא וערק וכו' היינו התם דווק' שמקודם מעשה רק אמר בלבד וקיי"ל עביד אינש דגזים ואמר ולא עביד אבל אם כבר קודם אמר וגם עשה מעשה לאבד עצמו באופן אחר אלא שלא עלת' בידו כבנ"ד מוד' הח"ס דלא חיישי' בי' שוב לעולך ויצא מן המים ע"י הגלים ובוודאי זה הוא שהפיל א"ע למים ונטבע כנ"ל: ועוד אפי' באמירה לבד שמקודם נמי דהוכיח במישור הח"ס דלא כתשובת נו"בי וגם דלא כמהר"ם מינץ משום דגזים אינש ולא עביד כדקיי"ל בשבועות מ"ו ע"א לא אמרי' בי' הוכיח סופו על תחילתו או תחילתו על סופו, הנה כתבו התו' שם וז"ל פי' הרוקח דווק' בסתם אדם אבל במוחזק לכך לא וכן נראה ע"כ ועי' בתה"ד סי' ר"ט לענין בעילת זנות כה"ג וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' קפ"א הובא בספר קהלת יעקב חלק מדות חכמים אות ג' ס"ט גזים, והוכיח כן מפ' הרואה עובד' דר' שילא וכו' מחייב בקולפא וכו' ובפ' הגוזל בתרא דאמר מחוינא ומחוינא קם ר"כ שמט' לקועי' מיני' וכו' יעו"ש, ובב"י ח"מ סל"ד סעי' ל"ב ובכנה"ג שם בהגהת הב"י אות ע"ד, וכ"ה בתשובת הריב"ש סי' תל"ח ובש"ע ח"מ סי' שפ"ח סעי' ח' בהג"ה סט"ו, א"כ בנ"ד שכבר הוחזק בכך אף במעשה ג' פעמים לאבד עצמו לדעת פשיט' מק"ו דגם הח"ס מוד' בכה"ג דתולין הקלקלה במקולקל ולא חיישי' שיצא כלל מן המים כנ"ל:
ולפי"ז גם זולת העדים על הטביעה של הרופא האטשעק בנ"ד י"ל גדולה חזקה זו שהוא הוא הנטבע ולא אחר, לגרע חזקת אשת איש, וממילא לא חיישי' למיעוט' נמלטין במשאל"ס כיון שכבר החזיק א"ע ג' פעמים שאינו רוצה להמלט על נפשו אף אחר שהגיע כבר אל שערי מות ע"י שתיית סם המות כנז' בגביית עדיות, ומכש"כ בנ"ד שהאשה דודתו העידה מה שראתה מחשבתו נכרת מתוך מעשיו בעברם דרך הילוכם על הגשר, וגם מה ששמעה מפי נכרית מסיח' לפי תומה, וגם נכרי אחד צעק מיד איך שאותו איש רך בשנים אשר הלך אחורי שתי הנשים, עלה על המסגרת וקפץ מדעת לתוך המשאל"ס, וגם עדות ישראלים מפי כמה נכרים שצעקו בקול שהרופא האטשעק צעיר לימים הטביע עצמו לתוך המים, תיכף במפלתו, פשיט' טובא שאין ספק שהוא הוא אותו האיש שכבר הוחזק לכך במעשיו וגם כבר אבד זכרו זה כארבעה שנים עד היום ולא נודע שום ידיעה ממנו קרוב לוודאי שלא יצא ונמלט וכמ"ש בתשו' חתם סופר ח"א מא"ה סי' ס"ה ד"ה ובתשוב' וכו' אך שכתב דחליל' להתיר על סבר' זו אפי' ע"י צירוף וכו' וכן משמע ברמב"ם פי"ג מגירושי' הלכה ק' ופ"ז מנחלות הלכה ג' היינו בנפל ממילא למשאל"ס, משא"כ כ בהפיל עצמו לדעת אחר שהוחזק כבנ"ד, ומהני חזקה זו על שני הספיקות, א) אם הרופא האטשעק הוא הוא שהפיל א"ע במשאל"ס, ב) אם לא נמלט אלא יצאה נפשו במים, שהרי אותן הנכרים שצעקו הרופא האטשעק הטביע עצמו צעיר לימים, לא ידעו ממעשיו הקודמים, שהוחזק כבר ג' פעמים בזה לאבד עצמו ובמסלפ"ת העידו והזכירו שמו כינוי משפחתו ושם אומנותו המפורסם הרופא דעדיף משמו ושם אביו דלא מוחזק עוד אחד בשמות אלו וגם לא שכיח כ"כ, וסגי בזה להוציא מספק הראשון הנ"ל, כי לא אמרו כן מאומד, אלא שגם חזקה זו שנודע לנו מסייע להם דתולין הקלקלה במקולקל כנ"ל (אף דסבר' זו מייתי לי פרו"מ ני' משמי' דהגאון מו"ה מרדכי בער ז"ל מיענקוי בסוף ס' שערי תורה ח"א על מי שעבר על מחז"ל לעולם אל ילך אדם במקום סכנה אמרי' חזקה הוא שהוא הנמצא מת שלא להוציא ישראל אחר מחזקתו לומר שפשע בזה דכל ישראל בחזקת כשרים הם שאינם עוברים ע"ז וכו' לבבי לא כן ידמה דהא דלא יעמוד במקום סכנה דרבנן הוא ול"ל בי' חזקות כשרות כסברת ה"ה ריש הל' אישות והמגיה במ"ל פ"ד ממלוה דכ"ע לא זהירי בי' אבל בנ"ד שלא לאבד עצמו לדעת וודאי חזקה גדולה הוא כי הוא זה שהוחזק לן ג' פעמים מקודם לעבור על זה, ולא נוצי' ישראל אחר מחזקתו לעבור הגדולה שבעבירות כזו) ומהני לן חזק' זו להוציא גם מספק שני הנ"ל דלא חיישי' בי' שמ' יצא ממקום אחר, דכיון שהוחזק עצמו בג' פעמים שמאס בחייו וחפץ לאבד עצמו בידים בקום ועשה, ק"ו בשב וא"ת אפי' אם גלי אשפלוהו, ולא יצא מן המים מאחר שאינו חפץ בחיים כלל:
ועוד נ"ל להסביר לפמ"ש תו' בפ' החולץ דף ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שה' וכו' דטעמ' במים שאל"ס דאשתו אסורה משום דחיישי' למיעוט מצוי' דנמלטין וכו' וכ"כ הרא"ש שם סי' ח' וכוונתם נ"ל עפמ"ש ת' יבמות קכ"א ע"ב בד"ה אין וכו' דרבנן דר"מ דלא חיישי' למיעוט מעשה נסים במים שיש להם סוף הא דמודו במשאל"ס ה"ט דאינו ממש מעשה נסים אלא יש לתלות בדף של ספינה וגל טורד וכו' א"כ מה"ט הוי מיעוט נמלטין מצוי ושכיח קצת נמלטין בדרך הטבע כנ"ל וקצת ע"י נס ממש כמ"ש תו' שם בשם הירושלמי, ולפי"ז היינו דוק' בסתם אדם שנפל למים שאל"ס נפל דווק' חיישי' שמ' נעשה לו נס ממש, אבל באדם רשע שמאבד עצמו לדעת והפיל א"ע למשאל"ס וודאי לא יעשה לו הקב"ה כיס' לשקר' ועל מגן, כיון שאינו חפץ בחיים, ומיעוט נמלטין בדרך הטבע לבד בלא מעשה נסים הו"ל מיעוט שאינו מצוי ולא חיישי' לי' כלל אף לכתחילה, דהרי גם בנפל למים שאל"ס די"ל ג"כ ע"י נס נמלט וגם בדרך הטבע מ"מ כתב הרא"ש ר"פ האשה בתר' וברפ"ג דבכורות וכן התו' מה"ט ניסת לא תצא ולא אמרי' סמוך מיעוט לחזק' משום דהוי מיעוט דלא שכיח כלל רק משום חומר' דא"א החמירו לכתחילה, וסותרים א"ע תו' והרא"ש מפ' החולץ דף ל"ו הנ"ל דלכתחילה לא תנשא משום מיעוט נמלטין מצוי וצ"ע:
וצ"ל כוונתם מצוי ע"י נס וגם בטבע כנ"ל משא"כ בנ"ד שהפיל א"ע לא חיישי' למיעוט נמלטין כמו דלא חיישי רבנן דר"מ במים שיש להם סוף למיעוט נמלטים ע"י מעשה נסים לבד ה"נ במשאל"ס והפיל א"ע לא חיישי' למיעוט נמלטין בדרך הטבע לבד כנ"ל:
ועוד עדיפ' נ"ל לפמ"ש תו' יבמות קכ"א ע"ב ד"ה א"מ מעשה נסים ומהרש"א פי' כוונתם דגמרן וירושלמי פליגי בטעמ' דר"מ גם בנפל למים שיל"ס וגם בגפל לתוך כבשן האש ס"ל אין מעידין עלי' דחשש' שמ' נעשה לו נס וכו' להירושלמי א"כ פשיטא מלת' דנפל במים שיל"ס דאוסר ר"מ דוק' בנפל ממילא שלא לרצונו אלא באונס או הפילוהו אחרים דומי' דדניאל וחנני' מישאל ועזר', אבל הפיל א"ע לכבשן האש וכן למים שיל"ס שהוא רשע מאבד עצמו לדעת וודאי מודה ר"מ דמעידין עלי' ולא חיישי' שנעשה לו נס כנ"ל, וכיון דר"מ במשנה ובברייתא נקט לשון בין בין, בין למים שי"ל סוף בין שאל"ס ע"כ שווים בדינם לגמרי ולא חמירא טפי משאל"ס לדידי ממים שי"ל סוף ובשניהם דווק' בנפל (כמו מעשה שהי' בא' שנפל לבור הגדול דמייתי מינה ר"מ ראי') אבל הפיל א"ע לא מדכייל להו בחד' מחת' ובלשון בין בין וה"נ לרבנן דר"מ במים שאל"ס לרבנן דווק' נפל כמו לר"מ בי"ל סוף, וה"נ לגמרן דגם ר"מ לא חייש שמ' נעשה לו נס אלא דס"ל בדרך הטבע יכול לחיות ולשהות במים יום או יומים ושמ' לאחר פרישתו משם יצא והלך לו נמי דווק' בנפל חייש להכי משא"כ בהפיל א"ע דלא פליג בזה גמרן אירושלמי כיון שיש סבר לחלק כיון שמאס בחיותו, ומדר"מ במשיל"ס נשמע לרבנן במים שאל"ס:
ואף דבעי' שהא כדי שתצא נפשו גם במשאל"ס ואם לא שהא כ"כ הו"ל ספיקא דאו' לרמב"ן בת' המיוחסת סי' קכ"ח, ובשיעור זה מצינו פלוגת'. בתשו' נוב"י תניינא סי' ס"א מאה"ע פשיטא לי' מעובד' דנחוני' חופר שיחין שהוא עכ"פ יותר משתי שעות שלימות ואולי שלש שעות דמסופק אם תחילת שעה ג או סופה הוא יציאת הנפש, וכ"כ הנוב"י ח"ב שם סי' נ"ח, ודעת הב"ח בתשו' סי' ע"ט ובסי' ק"ד פשיטא לי' דשתי שעות לבד יכול לחיות ולא יותר, והיינו דוק' בבור שיש לו ד' מחיצות דיכול בב' שעות לעלות, ולטפס ולאחוז במחיצה כמה פעמים ולהוציא ראשו חוץ למים ולחיות ולא יותר מב' שעות, אבל במשאל"ס סגי בשעה אחר שתצא נפשו, וכ"כ מהרי"ט בת' ח"ב סי' כ"ו משניות לחלק מה"ט, ט, ועוד עדיפא הענה בעובד' דרחב"ד שתסבך ידה באבנים או בסלעים פשיטא לי' דג' שעות שלימות יכולה לחיות וזה דלא כהב"ח ולא כהנוב"י הנ"ל, ובמשאל"ס סגי בשעה קלה כל שראוהו שטבע וכסהו המים בכדי שא"א לו לאדם לעמוד וכו יעו"ש עפמ"ש תוס' פ"ק דסוטה דף י"א היינו שליש שעה א' רביע, ותמי' עלי' שלא הרגיש מהרי"ט בלשון תשו' הריב"ש סי' שע"ז וסי' ש"פ משעה שלישית שטבע וכו' דמייתי לי' הנוב"י סי' ס"א הנ"ל משמע שעות שלימות ס"ל גם במשאל"ס דהא אעובדא דהאי דטבע בדגלת מייתי לי' הריב"ש וע"כ מהא דרחב"ד נפ"ל ג' שעות הרי דלא מחלק ביניהם אלא כנוב"י ס"ל גם במשאל"ס וצל"ע על הב"ח ומהרי"ט בזה ובת' פר"ח מ"א ח"א סי' ל"ו מסיק שיעור שעה גדולה ע"ש, וגם להריב"ש ונוב"י בנ"ד עפ"י גביית עדות אות ב' הבחור שמעון אייזלער העיד כי לקול השמועה משקיעת הרופא האטשעק לתוך הנהר וואג, יצא הוא ואחיו המנוח ר' פנחס מתוך חנותם על שפת הנהר וראו ראשו יוצא מתוך המים וידיו מוגבהים למעלה, והוא ראה אותו שט הלאה לערך כמה מינוטען ואח"כ שהה וטבע במצולות ולא נראה עוד, ועמד עוד שם הבחור שמעון לערך שתי שעות על שפת הנהר ואין קול ואין קשב וכו' עכ"ל הרי שהא יותר משתי שעות שלימות הוא שיעור כדי שתצא נפשו אליב' דר"ע, ומלשון עדותו הנ"ל וראו ראשו וכו' וידיו וכו' ראה אותו שם וכו' משמע שגם הוא עצמו הכיר אותו מרחוק בראי' ראשו וידיו שהוא הרופא האטשעק ואת"ל נמי שעפ"י קול השמועה אמר כן בלשון הנ"ל ראה אותו שיצא עלי' הקול שהטביע עצמו, ע"י הרבה נכרים שצעקו בראותם נפילתו שהוא הרופא האטשעק מעיר חדש הוא, ונאמן בזה הנכרי מסלפ"ת והב' שמעון הרי העיד ששהא עלי' כדי י"נ יותר מב' שעות וגם עפ"י עדות ר' אהרן סג"ל הארוויטץ באות ג' ששכר אומנים ספנים למהר ברפסודות אחרי הנטבע וישוטו ויבקשו תוך המים דרך יותר מג' שעות ולא מצאו מאום, וחיפוש הרי משהיי' עד י"נ כסברת השואל בת' הח"ץ סי' כ"א, ואף הח"ץ דפליג בלא שהא עלי' בשעת נפילה ולאח"ז חפשו אחריו די"ל שיצא טרם באו המחפשים אבל בנ"ד הרי גם מלבד החיפוש הנ"ל גם הבחו' שמעון הנ"ל הרי לא העלים עיניו משעת הנפילה עד כדי י"נ וכמ"ש וביאר יפה הגאון בת' הח"ס סי' ס"ה כן והכא איכ' תרתי שהא וגם חיפוש הרבה לכ"ע סגי בשיעור זה:
ועוד עפ"י עדות שני האחים מן האם שהעידו כי אחר ששמעו מטביעת הרופא האטשעק הנ"ל כמו ג' שבועות הוציאו בעיר נייאפעסט נטבע א' מנהר דאנאוי שהי' תלוי בפיו באחד הרפסודות, והוליכו אותו אל החפירה שסביב ביה"ק, וכשראו אותו ב' האחים בזא"ז מונח שם ערום השגיחו עליו והכירוהו בטביעת עין ממש בגופו ובפרצוף פניו כמו שהכירוהו בחייו, דכל גופו שלם הי' וגם כל פ"פ וחוטמו שלם לא נחבל כלל כ"א מפיו יצא דם, הרי לר"ת אפי אשתהי וודאי בכה"ג דכל גופו שלם וכל צורתו שלם מהני טב"ע, ואף שדחו הראשונים שיטתו מ"מ חזי לאצטרופי לשאר סברות להקל, כמ"ש הב"ש ס"ק פ"ו, וכבר העלנו סניף גדול להתיר גם זולת עדים הנ"ל בטב"ע על הרופא האטשעק ע"י שהפיל א"ע והוחזק בזה כבר ג' פעמים ודאי מת, וגם בנ"ד ספק אשתהי יותר משעה אחר שהועלה מן המים הא כתב הב"ש בהדי' בס"ק פ"ד דיש להתיר כה"ג משום ס"ס שמא הוא תוך שעה ראשונה ושמא הלכה כר"ת וסייעתו כשהוא שלם לגמרי מי שלא ראה הטביעה יכול להעיד אפי' אחר כמה ימים (שוב מצאתי בתשו' מהרי"ט בא"ה סי' ל"א הק' כן ובת' פמ"א ח"ב סי' ס"ו תירוץ יפה יעו"ש) איברא דצ"ע קצת על הב"ש בזה הא שם אונס חד הוא שמא אינו אומר בדדמי הם ב' הספיקות נ"ל כיון דנפל למשא"לס רק מדרבנן החמירו דמדאו' יצאה מחזקת א"א כיון דרוב נטבעים מהני ס"ס כזה ג"כ, אבל התשו' הח"מ בתשו' ס"ק נ"ה מייתי חבל נביאים מתנבאים דבכל ענין בעי' חזיוהו בשעתי' דוק' ואפי' כל גופו וצורתו שלם וגם לא ראה הטביעה לא מהני טב"ע ואפי' לר"ת גופי' וגם אפי' בספק אשתהי נמי החמיר בתשו' הר"ן וסיים הח"מ ומי ירים ראשו להקל וכן דייק הב"ש סק"ץ מלשון הרמ"א דחייש לחומרא לדעת הרז"ה ע"ש ומ"מ בנ"ד דשני עדים הכירוהו והעידו עליו בטב"ע, וגם הח"מ בתשובתו הנ"ל ס"ק נ"ה, וגם הב"ש סוף סק"ץ הנ"ל העלו גם שניהם דבשני עדים אין חשש דא"א כלל בדדמי וא"ץ שיראהו לאלתר ואפי' שני פסולים מדאו' נמי לא אמרי בדדמי כמ"ש המבי"ט ט בתשו' סי' ק"ו הובא בקו"ע סי' רל"א ומהריב"ל בתשו' הובא בקו"ע סי' יו"ד ועי' בתשו' נוב"י קמא סס"י כ"ח ד"ה אמר הכותב וכו' ואפי' לשיטת הרי"ף דס"ל גם בשני עדים אמרי בדדמי היינו בודאי אשתהי דאנן סהדי מיתפח תפח אבל בספק אשתהי נ"ל מודה הרי"ף בשני עדים המעידים שהכירוהו בט"ע אנן סהדי דלא אמרו בדדמי אלא דלא אשתהי עוד יותר משעה א' חוץ למים ולא תפח:
אמנם בנ"ד רגלים לדבר דאשתהי יותר משעה שהרי אחר שהעלוהו מן המים והוליכוהו לתוך החפירה שסביב ביה"ק סתמא הוא בריחוק מקום קצת מן הנהר דאניי ואח"ז פגעו אנשים שבאו משם את עד הראשון ר' חיים הרש בן ר' שעפטל שפיטצער דרך הילוכם על שפת הנהר דאנוי וספרו במסלפ"ת והלך לשם ובדקו והכיר איתו בטב"ע יפה ושוב בא בחזרה אצל אחיו מאמו ר' איצק ליב בר' וואלף דיאמאנדשטיין עד השני וסיפר לו את המאורע והלך גם הוא לשם והכיר אותו בט"ע כמו כן, וכל משך זמן זה קרוב לוודאי שהיה יותר משעה א' ומבואר בקו"ע בש"ט תשו' הב"י אות ר"ד דהיכ' דיש רגלים לדבר לא תלינן להקל אפי' בספק ג' ימים ביבשה לכ"ע, ומכ"ש לפי"ז בספק אשתהי יותר משעה חוץ למים דחמור טפי כמ"ש הב"ש ס"ק פ"ב והח"מ ס"ק נ"א ודאי דלכ"ע ביש רגלים לדבר לא מקרי כלל ספק אשתהי להקל עפי"ז ועי' תשו' הרא"ם ח"ג סי' י"א ותשו' צ"צ סי' מ"ה, מ"מ נ"ל בנ"ד ראייתו של עד הראשון מיהת ליכ' רגלים לדבר שהי' אחר שעה א' דשפיר י"ל שהי' בסניף טרם כלות השעה א' וה"ל רק ס' אשתהי מאחר שכוון עדותו בטב"ע ממש ולא ראה שנתפח ודאי גם הוא אינו אומר בדדמי דהא משמע מלשון הרמב"ם ם וסמ"ג שצריך שיהי' נראה וניצלאחר שעה, אבל הסכמת כל הפוסקים הוא דאפי' לא חזינן דאיתפח אמרי' ודאי מתפח תפח כבש"ע סעי' כ"ו ועי' בת' צ"ת סי' מ"ה הנ"ל, ובכה"ג שעד א' ראהו והכירו בתוך שעה א' בטב"ע ואחר שעה א' ראהו עד שני והכירו ג"כ ולא חזי בי' שנתפח ונשתנה כבנ"ד, נ"ל דכ"ע מודו כרמב"ם וסמ"ג דלא חיישי' לומר ודאי תפח ומצטרפין שני העדים ואפי' להרי"ף לא חיישי' דאמרי' בדדמי דה"ל רק ספק אשתהי וכמ"ש לעיל:
ואין לומר איפכ' לפמ"ש בתשו' צמח צדק סי' פ"ח דגם הרא"ש וסייעתי' דבתרי לא חיישי' בדדמי דוק' בדליכא הכחשה ביניהם דלא אתרע חזקה דידהו אבל במכחישין זא"ז יש לדקדק אחריהן וחיישי' לבדדמי ולפי"ז ה"נ בנ"ד מכחישין זא"ז כי עד הראשון אמר כי זמן שמועתו ממציאת הנטבע והנחתו בחפירה הסמוך לביה"ק וז"ל דאז וואר נאכמיטטאגס צווישען 3 אונד 4 אוהר, ועד השני אמר כי זמן שמיעתו זאת מפי אחיו הנ"ל בחזרתו ממקום המת בא אצלו וז"ל קאם אי איינעס נאכמיטטאגס עטווא צווישען איין אונד דרייא אוהר, ז"א דהתם דוק' שע"י הכחשת העדים א' מהם שקרן ופסולים ביחד לעדות אחרת העלה כן הצ"צ לחוש על עדות מיתה דאמרי בדדמי לאוקמינהו אחזקת כשרותם לעדות אחרת והיינו בהכחשה דנ"מ לענין ממון משא"כ אחת אומרת מת, ואחת אומרת נהרג הא קיי"ל תנשא בש"ע סעי' ח' יעו"ש, וה"נ בנ"ד אין שום נ"מ מהכחשתם באיזה שעה ביום נודע להם מציאת המת הנטבע ואין צריך כלל עדותם בזה ומלתא דלא רמיי' עלי' לאו אדעתייהו ולא הוי הכחשה כלל, וגם הואיל ושניהם מעידים שהכירו בטב"ע ודאי נקטינן דתרי לא אמרי בדדמי ומכ"ש דהא קיי"ל כרבא אליבי' דר' יהודה בפסחים י"ב אדם טועה בשלש שעות חסר משהו וא' אומר בשלש שעות וא' אומר בה' עדותן קיימת ואין כאן הכחשה כלל, ואדרבה הדרן לקמייתא בכנ"ד לכ"ע גם להרי"ף בספק אשתהי תרי ודאי לא אמרי בדדמי כנ"ל: אמנם אפי' את"ל כן מ"מ הרי הרי"ף לטעמי' ס"ל הא דבמים מצמית צמית דוק' עד חמשה ימים בלבד א"כ בנדון דידן שאחר שלשה שבועות העלה מן המים אפי' ודאי לא אשתהי אלא חזיוה בשעתי' נמי אין מעידין עלי', אבל נ"ל הרי הרשב"א ונמ"י דחו בזה שיטת הרי"ף מן הירושלמי דגרסי' אמר ר' ירמיה מעשה בא' שנפל לירדן ועלה לאחר שבעה עשר יום והכירוהו שצרפתו צינה והשיאו את אשתו ע"ש ולענ"ד ר"ל בזה מודה הרי"ף לחלק דוק' בעד א' דאפשיט האבעי' דנאמן במשא"לס מעובד' דדגלת אסקו' ושרי' רבא אפומ' דשושבינא הוא בתר ה' יומי ולא יותר דחיישי' לבדדמי דוק' כמעשה שהי' אבל עובד' דירושלמי הכירוהו שצרפתו הצינה משמע רבים עכ"פ שני עדים הכירוהו בטב"ע מודה הרי"ף כיון דחזיוהו בשעתי' תרי ודאי לא אמרי' בדדמי היינו בלא חזיוהו בשעתי' כמ"ש בהדי' ואי לא קא מסהדי הכי ר"ל אסקינהו לקמן וחזינהו לאלתר כנ"ל לתרץ דעת הרי"ף, ולפי"ז שפיר ס"ל בנ"ד דה"ל ספק אשתהי וגם שני עדים גם הרי"ף מודה דלא חיישי' לבדדמי ואפי' לאחר זמן מרובה כמ"ש לעיל: אבל באמת ז"א דהרשב"א בחידושיו והריב"ש סי' שע"ח כתבו דנראה מלשון הרי"ף דחזיוה בשעתי' היינו שראוהו בשעה שהעלוהו מן המים ממש שלא נשתהא כלל ואי לא קא מסהדי הכי דייקא ר"ל אסקינהו לקמן וחזינהו לאלתר לא מהני ועי' בת' פרח מטה אהרן ח"ב סי' י"ו תש' מהר"מ אלישקאר ס' כ"ה שהביא כן בשם כמה רבוותא משם תשו' הרי"ף ותשו' הרמ"ה והיא בתשו' המיוחסת לרמב"ן סי' קכ"ח, וה"ר ירוחם נתיב י"ג ר"ג וכו' וז"ל אין משיאין אשה עפ"י עדים במי שטבע בים ופלטוהו המים אלא דמעידין שפלטוהו המים לעיניהם וראוהו מיד והכירוהו שהוא פלוני שאל"כ חוששין שמא בין זמן שפלטוהו המים לזמן שראוהו תפח ונתהפכה צורתו וכו' יעו"ש א"כ להרי"ף וסייעתי' אין כאן ספק אשתהי כלל בנידון דידן אלא ודאי אשתהי דשני העדים אמרו דלא חזיוהו בשעתי' אלא אחר שכבר הוליכהו לביה"ק וחיישי' לבדדמי גם בשני עדים כמפורש בת' הרי"ף ורמב"ן הנ"ל ואין מעידי' עלי' להשיא את אשתו, אבל כבר העלו הר"ן והריב"ש בשם הרמב"ן והרשב"א והרמב"ם וה"ה וכן הסכמת רוב האחרונים דכל שראוהו תוך שעה א' משהעלוהו מן המים מהני ועי' פמ"א א סי' י"ו הנ"ל, ובתשו' משאת בנימין סי' מ"ה בשם שאר הפוסקים אפי' תוך שעה ב' נמי מהני עד שעברו ב' שעות משהעלוהו מן המים עד שראוהו יעו"ש בסי' מ"ו דחה המ"ב דעת השואל בזה דדוק' תוך שעה א' בעינן ומה"ט ספק אשתהי לכ"ע לחומרא כיון שהוא מצוי טפי דשהא שעה א' ומ"מ בנ"ד מיהת דכל גופו ופ"פ עם החוטם שלם בלא שום חבלה עם כל צורתו ושני עדים שלא ראו הטביעה העידו שהכירו אותו בטב"ע ממש כל גופו וצורתו דמכירים היו אותו בראי' דז"ל עד הראשון בעטראכטעטע גענויא דען גאנצען קערפער אונד זאגטע צו מיר זעלבסט דאס מוס דאקטער האטשעק זיין, דענן האטשעק וואר מיר וועהרענד זיינעס לעבענס דורך זעהר הייפיגען פערקעה מיט איהם גענויא בעקאננט אונד דיא פיזיגנאמיע דער לייכע, זא וויא דיא גע - זאממטע