שות יהודה יעלה (מהרי אסאד)· רבי יהודה אסאד
חלק א · תשובה רח
לכבוד ידי"נ הרב הגאון העופלג ומפורסם. צדיק תמים. כש"ת מוהר"א בעק ני' בהאלליטש יע"א:
מכ"ק הגיעני לנכון כו'. וע"ד הרמב"ם בפי' המשנה בפ"י דתרומות כמון הוא הכמון כו' שביקש הדר"ג לחוות דעתי לפרש כוונתו ולע"ד מלבד דמשולל הבנה עוד הול"ל כמון הוא כמון ומאי הכמון בה"א ידיעה דנקיט. והנה בר"פ שני דדמאי ז"ל הרמב"ם בפי' המשנה ואורז וכו' וכמון שגרגריו מיושרים ואותו ר"ל באומרו כמון עכ"ל והוא שפת יתר לגמרי אחר שביאר צורתו ודאי ע"ז כוונה המשנה אבל כוונתו פשוט לומר דבכ"מ שנשנה תיבת כמון במשנה הוא מין כמון זה שגרגריו מיושרים לפי שיש כמה מיני כמון עי' בט"ז א"ח סי' תנ"ג וחק יעקב שם סק"ט לכן ביאר הרמב"ם צורת הכמון שדברה בו המשנה וה"ל להרמב"ם לסיים בלישנא באמרו כמון בכ"מ אבל לפי שלא הוזכר במשנת שם כמון יותר משני פעמים אלו בדמאי רפ"ב ובתרומות פ"י לכן לא שייך לומר על מקום א' בלבד תיבת בכ"מ וא"כ בהגיעו עתה למשנה זו בתרומות שהוזכר כמון יפה פי' כמון הוא הכמון ר"ל הוא הכמון אשר בארתי צורתו בדמאי והוא הכמון אשר רמזתי עליו כבר שאותו ר"ל באמרו כמון:
וגם י"ל לפי שהמשנה בדמאי רפ"ב הנ"ל נקט והכמון בה"א והל"ל רק והאורז וכמון וכאן בתרומות נקט המשנה שהוסק בכמון בלא ה"א הא שני מינים הם ובדמאי הכמון ה"א שם אותו המין נקרא הכמון בה"א שרשית לעצם השם וע"כ כאן בתרומת כוונת המשנה על מין אחר הנקרא כמון בלא ה"א ואע"ג דגם אינך דתנן התם בדמאי והתמרים והחרובים תני להו בה"א ובכ"מ נקט להו תמרים וכו' בלא הה"א משום דאורחי' דלישנא כך הוא בצרפו דברים הרבה נקט לכל א' וא' בה"א מה שאין כן בהזכירו כל מין פרטי בלבד בפ"ע היינו בדברים שהוזכרו לרוב כמה פעמים כמו תמרים ודומיהם אבל כמון שאינו נזכר יותר במשנה וגמרא רק אלו שני פעמים שפיר ה"א דבדוקא נקט מתני' הכא הכי והכא הכי כיון דבאמת יש במציאות שני מיני כמון וה"א אותו שגרגריו מיושרים נקרא בשם העצם הכמון בה"א משא"כ בתרומות כמון מין אחר הוא לכן פירש הרמב"ם הכא כמו"ן הוא הכמו"ן ר"ל דגם כאן כונה המשנה על אותו הכמון שבמשנה דדמאי הכמון בה"א ובהדיא הביא הר"ש רפ"ב דדמאי שם ירושלמי שהקשה והא כמון בקפרוס ומשני עקום הוא ע"ש וכ"כ הרמב"ם בפי' פי"ג ממעשר הלכה ד' והכמון הישר וכו' והיינו כמ"ש בפי' המשנה הנ"ל לפי שאין כיוצא בו בחו"ל דשל קפרוס נמי עקום היא כנ"ל וכמו שהקדים הרמב"ם בפי' המשנה שם שאין רצונו באלו המינים הנזכרים לחייב בדמאי המין כולו אלא חלק ידוע מאותו המין שלא ימצא כמוהו אלא בא"י בלבד וכו' ונ"ל ברור דמה"ט דייק התנא ונקט כל המינים בה"א הידיע' כנ"ל כדי לשלול שאר חלקי המין בכולם וכדאיתא בירושלמי וברמב"ם פי"ג הנ"ל הדבילה השמינה לאפוקי דבצרה שחיקה היא התמרים הגדולים לאפוקי דאלכסנדריא דקיקין אינון והחרובין השוים לאפוקי דביארי גידוד הוא והאורז הלבן ביותר לאפוקי דחולתא סומך הוא והכמון הישר שגרגריו ישרים לאפוקי דקפריס דעקום הוא וכל זה רמזה מתני' גופא בתוספת ה"א הידיעה בכל א' וא' מהם בכוונה ובדוקא ולא על צד הנ"ל מדרכי הלשון בכ"מ אצל הצירוף דברים הרבה כה"ג עי' פ"ק דפיאה משנה ה' ורפ"ב שם וא"כ הן הן הדברים אשר דברנו כיון דכאן בתרומות לא נקט הכמון בה"א הידיעה אלא כמון סתמא ודאי משמע כל המין כמון אף שיש כיוצא בו בחו"ל וכגון דקפרוס שהיא עקום לכן ביאר הרמב"ם לעיל בדמאי ואותו ר"ל באמרו כמון דייקא כוונתו דגם הכא דתנא כמון בלא ה"א הידיעה נמי כוונתו על אותו הכמון הישר הידוע ולאפוקי דקפרוס כנ"ל והיינו שפי' נמי הכא כמו"ן הוא הכמו"ן דייקא הידוע הנ"ל:
ועפי"ז האיר ד' את עיני באור תורת משה אמת היתה בפיהו דז"ל הרמב"ם במשנה זו דתנור שהסיקו בכמון של תרומה וכו' כמון היא הכמון והעיקר אצלינו ריחא לאו מלתא היא וזה נוהג בכל איסורים שבתורה עכ"ל והן הן דברי רבא בגמרא דע"ז דף ס"ו ע"ב דילף מהא מתני' לכל איסורים דריחא לאו מלתא היא אבל על הרמב"ם תמוה דהא באמת גם אביי דס"ל ריחא מלתא היא בכ"מ מתרץ התם למתני' דהכא שאני מקלי קלי איסורא ולענין הלכה הא באמת פליגי הפוסקים דתוס' ואו"ה וסייעתם פסקו ריח' מלתא כאביי וא"כ אף דהרמב"ם פסק כרבא בחיבורו הרי ממשנה זו מיהת אין ראיה כדדחי אביי בגמרא ולמה לו להרמב"ם לפרש כאן במשנה דזה נוהג בכל איסורים וכו' שאין זה ענין לכאן דהאי דינא דמתני' הא א"ש לכ"ע גם למאן דלא ס"ל כן בשאר אי' ואין זה מדרכו של הרמב"ם:
ועוד יש לדקדק בלשונו במ"ש בכל אי' שבתורה הל"ל רק בכל איסורי' בלבד וגם למה הוצרך כלל לפרש דכמון הוא הכמון ור"ל כפי' הנ"ל והא באמת בדמאי ודאי בדוקא נקט הכמון הידוע דאילו על שאר חלקי כמון לא גזרו על הדמאי בהם אבל מתני' הכא בכמון של תרומה ודאי בכל המין שבכמון שייך דינא דמתני' וצ"ע: ונ"ל דאשכחן פלוגתי' בתרומ' פירות וזרעים אי חייבים בת"מ מדאו' או לא דהרמב"ם ס"ל מדאו' חייבים כמ"ש פ"ב מתרומות ועי' כ"מ ובמ"ל שם וז"ל הרמב"ם שם בהלכה ג' אבל הקצ"ח חייב בתו"מ והנה קצח וכמון גם שניהם מין זרעים מין קטניות הם כמ"ש בערוך ובשורש ישע ובקצח פליגי תנאי ב"ש וב"ה אי חייב בתו"מ במשנה בעוקצים ובעדיות ואילו גבי כמון לא פליגי הכא במשנה כמון של תרומה הרי דטפי הוא אוכל הכמון יותר מן הקצח ואפשר משום דריח הקצח קשה כמ"ש בברכות דף מ"ם ע"א א"כ כמון חייב מה"ת בתו"מ דהא לא אפיק הרמב"ם אלא ירקות בהלכה וי"ו פ"ב הנ"ל שהן מדרבנן ע"ש ונ"ל הוכחה לשיטתו זו מראי' רבא בע"ז ס"ו ממשנה זו דכמון ואם איתא דכמון רק תרומה דרבנן הוא מנ"ל למילף מינה לאיסורא יי"נ דאורייתא דריחא לא מלתא דלמא בדרבנן דוקא לא גזרו בריחא וכ"ה בהדיא בש"ך רסי' ק"ח בשם או"ה על חלה שלנו וכן הקשה באמת בכו"פ שם ונ"ל ברור דמזה הוכיח הרמב"ם שיטתו דכמון נמי תרומה דאו' היא ולק"מ:
אמנם אשכחן עוד פלוגתא בפירות חו"ל שנכנסו לא"י שחייבים בתרומה במסכת חלה רפ"ב ודעת הרמב"ם בפ"א מתרומות הלכה כ"ב רק מדרבנן הוא כמ"ש הכ"מ שם ועי' בתוי"ט רפ"ב דדמאי ובס' הון עשיר להר"ע מריקי שם ובספר בית ישראל הל' דמאי סי' י"ח ס"ק כ"ד מזה וא"כ עדיין קשיא להרמב"ם לטעמיה נהי דתרומות כמון דאורייתא היא דלמא מיירי מתני' בכמון של חו"ל שנכנס לא"י דתרומה דרבנן הוא לכן ריחא לאו מלתא היא אבל באיסור דאורייתא מנ"ל לרבא למילף מינה אענם כיון דכמון סתם ע"כ כולל נמי הכמון הידוע הישר שאין כיוצא בו בח"ל ע"כ בתרומה דאו' נמי לא חיישי' לריחא וא"ש וא"כ הן הן דברי הרמב"ם במשנתינו הנ"ל ולטעמיה אזיל בשני פסקים הנ"ל לכן פי' כמון הוא הכמון ר"ל סתמא משמע טפי הכמון הידוע שכבר הזכירו מקודם בשם הכמו"ן בה"א הידיעה שהוא דאורייתא והעיקר אצלינו ריחא לאו מלתא היא לכן שפיר ילפי' מכאן שזה נוהג גם בכל איסורים שבתורה דייקא ולא פליגי אביי ורבא אלא בטעמא דמקלי קלי איסורא בלבד הנ"ל וזה כפתור ופרח ודו"ק:
וע"ד המשנה ה' פ"ב דברכות א"ל איני שומע להם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת שעוררני עליו. נלע"ד כוונתו במ"ש אפילו שעה א' ר"ל אפילו אילו הי' עסוק בטרדא דמצוה רק שעה א' ואחר שעה א' עברה הטרדה דמצוה מ"מ לא הי' ממתין בק"ש מלקבל עליו עול מלכות שמים בעונתה וכ"ש עתה דממשיך הטרדא דמצוה זמן מרובה שאין המצוה עוברת אחר שעה ואינו מיטרד בעונת קריאת שמע כלל:
א"נ ר"ל אפילו אם הי' קבלת מלכות שמים ממשיך שיעור שעה א' נמי לא הי' מבטלה מפני טרדה דמצוה ומכ"ש השתא שאינו ממשיך כ"כ אין הטרדה דמצוה מטרידתו בשע' ק"ש שהוא עיקרו רק פסוק ראשון או עד על לבבך אוקר פרשה ראשונה בכוונ' כדאיתא לעיל בר"פ הי' קורא בגמרא שם: א"נ ר"ל דר"ג לטעמיה ריש מכלתין ס"ל עד שיעלה עה"ש וכו' ותוי"ט כאן במשנה כתב דביום ישראל קדושים הן וכו' מסח דעתה מינה וליכא טרדה דמצוה וא"כ כיון דר"ג לא ס"ל סייג ודאי סמוך לעלות השחר לא יבעול אלא אחר חצות שאין אנשים עוברים בשוק ויכול לקרות ק"ש אחר מעשה בעילה סמוך קודם עלות השחר מ"מ לא הי' מבטלה אפילו שעה א' לקרות ק"ש בעונתה דיקא והתוי"ט לקמן רפ"ה בשם הר"י מייתי דברוב המקומות כשאומר שעה אין ר"ל שעה דוקא אלא ר"ל זמן מועט והתם בדוקא הוא ע"ש א"כ משמע אפי' שעה א' דהכי נמי ר"ל זמן מועט ור"ל אפי' רגע זמן מועט אינו רוצה לבטל ממנו עמ"ש וכה"ג אז"ל בנדה דף י"ג ע"א ואל יעשה עצמו רשע שעה א' לפני המקום ע"כ אפי' רגע א' קאמר ועי' רמב"ם הל' עבודת יוה"כ ס"ף פ"א ז"ל עמוד והצטנן מעט וכו' וכתב בצדי הג"ה וז"ל בפי' כתב רבינו עד שתעמוד שעה א' וכו' אם לא נאמר ששעה א' לאו דוקא או מעט לאו דוקא עכ"ל ובאמת י"ל התם אין סתירה כלל בלא"ה דמעט קאי אצינון ור"ל עמוד שעה א' והצטנן מעט וכו' אלא דא"כ הו"ל להקדים תיבת על הרצפה והל"ל עמוד על הרצפה והצטנן מעט ולשון המשנה התם בפ"א דיומא עמוד והפ"ג אח"ת על הרצפה ע"כ שעה א' קאמר או פעם א' קאמר אמנם עי' תוס' מנחות י"ח ע"א בד"ה עד אח"ת וכו' פי' עד מא"ד כתרגומו לחד"א וא"כ שלא נפרש גם והפג אח"ת דהכא והצטנן מא"ד קאמר לכן כתב הרמב"ם והצטנן מע"ט משום חולשא דכ"ג וממילא ע"כ והפג אחת פירושו שעה א' או בדוקא או לאו דוקא אלא זמן מועט וצדקו יחדיו דברי הרמב"ם בפי' ובחבורו ועי' תוי"ט ספ"א דיומא העיר נמי על הסתירה ולענ"ד לק"מ כנ"ל:
שוב ראיתי בתוס' סוטה י"א ע"א מרים המתיכה שעה א' לאו דוקא נקט שעה וכו' ועי' שו"ת מהרי"ט ספר ב' סי' כ"ו מחא"ה מזה ועי' תוספת הרא"ש בכתובות דף י"א כיון שהגדילה שעה א' וכו' ע"כ לאו דוקא אלא שנהגה שום יהדות קאמר כנ"ל: הנלע"ד כתבתי נאם אוה"נ הדש"ת: הק' יהודא אסאד: