אור ברסלב

שות יהודה יעלה (מהרי אסאד)· רבי יהודה אסאד

חלק א · תשובה נב

תשובה נא

לכבוד ידי"נ איש חי רב פעלים. ה"ה הרב החריף עצום וחכם מופלג בעומק הלכה. הקצין מו"ה בק"ק פ"ב יע"א:

גי"ה עם השו"ת על פסק הרמ"א להתיר פרוכת שהוא כלאים ופרו"מ ני' השיג עליו להחמיר קבלתיו עוד בקיץ העבר. גם עברתי עליו פעם ושתים ותוכו ראיתי כי צולל במים אדירים ומעלה אבני חפץ מאירים כספירים בעומק עיונו ונהניתי במו וחשבתי לשנות פרקי ולהשיב אמרים אליו בכתב. אבל אחז"ל מחשבה מועלת אפילו לד"ת. ולרוב הטרדות היותר נחוצים ודחוקים עלי יום יום בשו"ת לא פניתי להוציא את מחשבתי לפועל זו היה סיבת מניעת פרי עטי מן מעכ"ת ני' לא מפאת רמות רוחא כי נקל בעיני כת"ר כי נהפוך הוא אתנו מחשיבים אנחנו כל צורך לפאר ולרומם כבוד התורה כראוי ומחויב. ובכן אתו הסליחה על העבר ועתה באתי על של עכשיו בעזה"י להשיבו על אגרתו הנעים והנני לרצונו:

עד"ת אשר הציע מעלתו ני' במה שיצא לקראת נשק נגד דעת הפוקר במכתב עלי העתים לבטל ברכת התורה ברבים מן האמצעים עפ"י הירושלמי ר"פ הקורא עומד במס' מגילה ר' זעירא בעי הנקראין לס"ת מה דינן אי כג' שאכלו כא' הראשון מברך ברכה ראשונה והאחרון מברך ברכה אחרונה והאמצעי אינו מברך כל עיקר. או כג' שאכלו זה בפ"ע וזה בפ"ע ואף האמצעי מברך לפניה ולאחריה ופשט ר' שמואל בר אבדימא דא' מוציא כולם כו' והראש ב"ד דק"ק א"ש ני' העיר על הירושלמי זה לשאול פתרון מה נסתפק ר' זעירא הא משנה מפורשת היא שם בר"פ הפותח מברך לפניה והחותם לאחריה. וגם ר' שמואל בר אבדימא פשיט מסברת עצמו למה לא נסמך על המשנה. ומעלתו תי' עפ"י שיטת הרוקח בב"י ובש"ע סי' קס"ז סי"ג דנתכוונו להוציא יצאו אפי' לא קבעו והמג"א לפי הבנתו לחלק בין לכתחלה לדיעבד השיג והעלה כרש"י. אבל מעלתו כתב עיקר החילוק הוא בין סתמא ובין נתכוין בהדיא להוציא ולצאת ולפ"ז היינו ספיקו דר' זעירא בירושלמי אי ברכת התורה דמי ללא קבעו יחד ג' שאכלו ומתני' דפותח וחותם לבד מברכין היינו דווקא בכוונו בפירוש להוציא או דמי לקבעו ג' שאכלו כא' ובסתמא נמי יצאו האמצעים אף שלא כוונו בפירו' להוציאם כו' עכת"ד:

הנה בכוונת הב"י והש"ע הנ"ל יפה כיון מעלתו וכן העלה בספר בגדי ישע על הא"ח וכתב ג"כ עפי"ז אין כאן פלוגתא כלל דגם דעת הרא"ש ורש"י דמייתי המג"א יש לפרש הכי דבסתמא כתבו דלא יצאו בדיעבד נמי אבל נתכוונו בפירוש מודו לרשב"א ורוקח יעו"ש. אבל במחכ"ת שגו בזה. דגם המג"א הבין כן כוונת הב"י ומ"מ תמיהתו קיימת וצ"ע דהא גם בנתכוונו שניהם בפירוש פליגי על הרוקח בדין זה שהרי ז"ל הרא"ש בפ' כיצד מברכין סי' ל"ג אבל אם לא הסיבו אף על גב דשומע כעונה ואפילו אמר אמן לא יצא כו', ור"ח ז"ל פי' היו יושבים לעסק אחר כו' וי"מ היו יושבים זה כאן כו' ופירש"י עיקר דלכלהו קשה מתלמידי דרב עכ"ל. והנה פי' הר"ח הוא שיטת הרוקח דמייתי הב"י וש"ע הנ"ל לחלק בין סתמא לנתכוונו בפי' כמ"ש הרקנטי דמייתי ליה המג"א וכן הוכיח וביאר בס' מחצית השקל בכוונת הר"ח יעו"ש. והרא"ש הכריע דפי' רש"י עיקר משום דלכולהו פי' קשה מתלמידי דרב. ר"ל לפי' הר"ח דמהני כוונו בפירוש לצאת אף בלא הסיבו. א"כ מאי מספקא להו ד' מ"ב מ"ג אי אמרי ניזל וניכול כו' כי הסיבה דמי או לא עד שקרע א' מהם ע"ז שהיו צריכים להוראה ואין יודעים להורות. ות"ל כי לא הסיבו נמי יתכוונו כולם להוציא ולצאת אע"כ כפירש"י. ואף על גב דשומע כעונה ואפילו אמר אמן היינו נתכוונו כולם לא יצא. ואי קשיא אמאי לא מהני באמת כוונו בפירוש זהו תמיהת החידושי רשב"א שם דמייתי ליה מג"א הרי קיי"ל בברכת נהנין אם לא יצא מוציא וגם עונה אמן כמוציא ברכה מפיו הוא ועוד הא שומע כעונה במתכוונים והניח בצ"ע באמת. ומג"א תירצו יפה ביארתיו במקומו מיהת לר"ח צ"ל ליישב קושית הרא"ש הנ"ל מעליו דסבירא ליה אי הא דאמרי ניזל וניכל הו"ל כמו קבעו והסיבו משום ברוב עם הדרת מלך אסור לחלק בין המוציא בין לזימון ואי לא כהסיבו דמי אף דבדיעבד יצאו י"ח במתכוונים שומע ומשמיע לכתחלה מיה' מצוה לחלק היינו דמספקא להו לתלמידי דרב עי' צל"ח מ"ה ע"ב וכן תירץ החידושי רשב"א שם אליביה דברי האי הגאון הוא הפירוש הג' דהרא"ש בשם הי"מ יעו"ש מבואר א"כ דיפה כיון המג"א אליביה דרוקח ור"ח לחלק בתרתי בין סתמא למתכוונים שניהם בפירוש. ובמתכוינים בפירוש נמי בין לכתחלה ודיעבד ומשום הכי לא ידעו התלמידים להורות ויפה השיג המג"א על הב"י דלא מייתי פלוגתא דרש"י והרא"ש וסייעתם וגם חידושי רשב"א דבהדיא פליגי בברכת המזון ובהמוציא גם דיעבד לא יצאו אפי' מתכוונים בפירוש וכנ"ל:

באופן שהמחבר ס בגדי ישע וגם מעלתו לא דקי בזה כלל ועי' בס' לחם חמודות פ' כ"מ אות ק"א ביאר כן בפירוש במכוין לכתחלה לא וממילא לא העלה מעלתו ארוכה בתירוצו על הירושלמי דמגילה הנ"ל גם לפי דעתו כ"א אליביה דהרוקח ור"ח והש"ע. ועדיין תמוה אליביה דכל הני פוסקים דראשונים דמייתי להו מג"א דפליגי ועוד הרי המג"א סקכ"ח הנ"ל שכתב לתרץ הצ"ע של רשב"א כתב וז"ל וקושייתו נ"ל כדאיתא בירושלמי דהוציאו מכלל זה ברכת המזון וה"ה המוציא עכ"ל. וא"כ הרוקח וב"י וסייעתיה ע"כ סבירא להו דלא שוה בדין זה ברכת המוציא לברכת המזון. אבל ברכת המזון מיהת כתב הירושלמי דהוציאו מכלל זה דשמע ולא ענה יצא אלא אפילו בדיעבד לא יצא אפילו כוונו שניהם והירושלמי דמגילה הרי בעי דר"ז הוא רק משום דילפינן ברכת התורה מברכת המזון אי דומה לקבעו יחד או ללא קבעו א"כ הדק"ל על הירושלמי לטעמיה דסבירא ליה בברכת המזון דוקא קבעו בעינן גם לדעת הרוקח וסייעתיה וכמ"ש המג"א בסי' קצ"ג סק"ח בטעמא דהמחבר שהשמיט מלהביא בש"ע תשובה דמייתי בב"י שם ובהג"הת רמ"א ס"ב יעוש"ה וליתא כלל לחי' מעלתו אליביה דהירושלמי לטעמיה ועי' מהרא"וו קס"ד:

אבל עיקר הקושי' על הירושלמי דמגילה הנ"ל של כת הקודמין הוא עמד עליו מהרי"ט בדרשותיו צפנת פענח פ' ראה. ונדחק ליישב והגאון ברכי יוסף הביאו בא"ח רסי' קל"ט ודחה לתירוץ מהרי"ט בשתי ידים והדין עמו יעו"ש אבל גם הוא גם כל המחברים הגאונים קמאי דמייתי להו הברכי יוסף שם שדברו מזה על מהרי"ט כולם לא העלו תי' על עיקר קושית מהרי"ט על הירושלמי אמנם לע"ד נ"ל שלש תשובות בדבר א' נ"ל דלכאורה מתני' דמגילה גופא קשיא הא ודאי גבי ברכת התורה לא הוי קבעו יחד שלשתן שהרי אין יודעין את מי מהם [מתוך העשרה] יקראו לעלות לס"ת א"כ אמאי ולמה הפותח והחותם מברך לפניה ולאחריה שפוטרים זה את זה הא כיון דילפינן ברכת התורה מבהמ"ז והתם תנן במשנה ברכות דף מ"ב הסבו לאכול א' מברך לכולם לא הסבו כל א' מברך לעצמו ונ"ל כיון דאשכחן בברייתא פ' א"ד בברכות דף נ"ג ת"ר היו יושבים בביהמ"ד והביא אור לפניהם ב"ש אומר כל א' וא' מברך לעצמו וב"ה אומר א' מברך לכולן משום ברב עם הדרת מלך והרי התם נמי לא קבעו עצמם ע"מ ליהנות מן האור שיביאו לפניהם אלא יתבי וגרסי וסברי ב"ה א' מברך לכולם. א"כ י"ל מתני' דמגילה נמי ברכת התורה אתי' כב"ה. ומתני' דברכות מ"ב אתי' כב"ש דס"ל בלא קבעו כל א' מברך לעצמו איברא ע"כ ז"א מלבד דב"ש במקום ב"ה אינה משנה ודאי לא מוקמינן סתם מתני' דברכות כב"ש המוזכר רק בברייתא לבד. עוד זאת הרי מסיק הש"ס דף נ"ג הנ"ל טעמא דב"ש דוקא התם מפני ביטול ביהמ"ד אבל זולת ה"ט מודו ב"ש לב"ה א' מברך לכולם אף דלא קבעו כנ"ל והדק"ל ונ"ל כיון דקריאת התורה בציבור חובה הוא מתקנת מרע"ה ומתקנת עזרא ולדעת הב"ח בא"ח סימן תרפ"ה ובט"ז שם אפילו מדאורייתא הוא בשבת מיהת הא משוי ליה כמו קבעו לכך שעל מנת כן נתאספו יחד לקרות בתורה בעשרה כולם שגם אותן שאין עולים לקרות ע"כ חייבים לשמוע הברכה והקריאה מפי הקורא כמ"ש בטוש"ע סימן קמ"ו ודוגמא כה"ג מצינו בש"ס ביצה דף ל"ד ע"ב אכילת שבת דכתיב וקראת לשבת ענג קבעה למעשר אפילו דבר שלא נגמרה מלאכתו דחשובה סעודת שבת וארעי שלה ה"ל קבע ה"נ חיוב הקריאה בתורה בציבור משוי לי' כאלו קבעו כולם לכך וכן גבי ברכת האור הנ"ל כיון שישבו יחד בביהמ"ד סתמא קבעו יחד מקרי כיון שבאמת נהנים לאורו כולם כ"א ברגע א' מיד שהובא לפניהם האור דנר לאחד נר למאה ודאי הו"ל כולם כחד גברא [משא"כ גבי אכילה וברכת התורה שהם זה אחר זה] אבל ישבו לאכול אפי' בשבת נמי גוף הסעודה חובה הוא לכל יחיד בפ"ע אבל לצרף הרבה ביחד לאכול הוא רשות לכן בלא קבעו אין פוטרין זא"ז כנ"ל שוב מצאתי שהקשה כן הרא"ש דף נ"ג ותי' דוקא פת ולרי"ו גם יין דחשיב ורגילים להסיב עליו לכן בלא הסיבו לא קבעו להוציא אחרים אבל שאר ברכות כהסיבו דמי ע"ש והנאני והסברא נ"ל כמו שכתבתי. ובספר מעדני מלך שם דף נ"ג מביא בשם תלמידי הר"י שתירץ כתירוצי ממש הנ"ל משום דנר לאחד כו' מיד נהנים כולם בב"א מה"ט הו"ל כי הסיבו ע"ש ונהנתי ברוך ה' שכוונתי האמת:

וא"כ נ"ל היינו אבעי' דר' זעירא בירושלמי אי ברכת התורה הו"ל כמו קבעו לאכול יחד ומתני' הפותח והחותם הוא מברך אתי' לכ"ע גם לב"ש דפליג גבי ברכת נר או דברכת התורה הו"ל כמו לא קבעו לאכול יחד שלשתן כיון שלא ידעו מי מהן יעלה לקרות ומתניתין הפותח והחותם לבד מברך רק ב"ה היא דגבי אור נמי ס"ל הכין אף בלא קבעו ליהנות מן האור במש"ק כיון דישבו מבעוד יום וגרסי ביום שבת קדש אבל לב"ש דפליגי התם בברכת האור ה"נ דפליגי אמתני' דמגילה בברכת התורה אף דלא שייך בהא ה"ט דב"ש מפני ביטול ביהמ"ד מיהת היכא דליכא בהו אדם גדול מופלג בחכמה ובזקנה אלא כי הדדי נינהו השלשה קרואים לס"ת חילוק ברכות עדיף אפי' קבעו נמי כמו דהוי ס"ל הכי תלתא אמוראי ר"פ ג' שאכלו דף מ"ה ע"ב ולמסקנא שם נמי דוקא בקבעו דהכי הוי עובדא כרכי רפתא בהדדי כו' אבל בלא קבעו י"ל ה"ט דב"ש גבי אור משום דחילוק ברכות עדיף עכ"פ בליכא בהו גדול וה"נ בברכת התורה פליג ב"ש אמתני' דמגלה בכה"ג מיהת ליכא גדול בהו כנ"ל וש"ס דנקט לב"ש דף נ"ג טעמא משום ביטול בהמ"ד נ"ל לפי סברת האי אבעי' בירושלמי אי משום דברייתא תני הכי ישבו בביהמ"ד כו' אי משום דמה"ט אפילו איכ' בהו גדול נמי כל אי מברך לעצמו [או משום דש"ס ס"ל כמסקנת הירושלמי וכסברתינו הנ"ל דגם ברכת התורה גם ברכת האור הו"ל כמו קבעו כ"א] ופשוט לי' ר' שמואל מסברת עצמו דדומה הא לבהמ"ז בקבעו כ"א ואפי' ליכא בהו גדול פוטרים זא"ז אפי' לב"ש אתי' מתני' דמגילה וכסברתי הנ"ל לפי דחובת הקריאה משוי ליה קבע וגבי ברכת האור דוק' משום ביטול ביהמ"ד הוא דפליגי כנ"ל שוב מצאתי בס' מעדני מלך אמהני יהיו יושבין לאכול כו' א' מברך לכולם כלומר צריך שא' יברך לכולן משום ברב עם הדרת מלך כב"ה באור הבדלה פ' א"ד סי' ג' ושוב מצאתי כדברי בשם הרמ"ך בכ"מ פ"א מהל' ברכות עכ"ל המע"מ והנאני: ב את"ל זה דוחק לפרש כוונת ר' זעיר' בירושלמי הכי משום דמאי נ"מ אי מתני' כב"ש נמי אתי' ואטו טעמי דב"ש אתי לאשמועינן אמינא עדיפא עפמ"ש תוס' ברכות ר"פ ג' שאכלו דף מ"ה ע"א ד"ה אם כו' הטעם לחלק גבי ב' שאכלו מצוה לחלק בין ברכת המוציא לברהמ"ז הוא משום דברכה ראשונה דרבנן לא אחמור כולי האי ויוצא הא' בברכת חבירו אבל בהמ"ז דאורייתא החמירו, וכ"כ הרא"ש שם ע"ש ה' יוסף בשם רשב"ם וה"נ בשלשה שאכלו בלא הסיב' דכל א' מברך לעצמו בפ' כיצד מברכין דף מ"ב י"ל היינו בהמ"ז שהוא דאורי' החמירו משא"כ ברכת המוציא שהוא דרבנן לא החמירו ולא בעי' הסיבה וה"ט דתלמידי דרב משום שלא היו ביחד בברכת המוציא אלא שבאו זא"ז ובירך כל א' לעצמו המוציא כמ"ש תוס' והרא"ש שם דף מ"ב. והנה הרמב"ן במנין המצות בהשגותיו על הרמב"ם מצוה ט"ו חישב ברכת התורה לפניה שהיא מצות עשה ועיין בס' הצל"ח ברכות דף כ"א ע"א ובמג"א סי' קל"ט כ' כן ב' ב"ש וסיים וז"ל ונ"ל דמ"מ אם בירך על התורה שחרית יוצא י"ח ובציבור נתקנה משום כבוד ציבור כמ"ש ס"ח שם:

והנה בסי' מ"ז גבי ספק קרא ק"ש קי"ל חוזר וקורא ומברך כו' אף דספק ברכות דרבנן להקל הכי תקנו שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה בברכותי' וכ"כ המג"א בסי' קפ"ז גבי ספק אם כבר בירך בהמ"ז דצריך לחזור ולברך מפני שהיא מה"ת וז"ל המג"א וצ"ל גם ברכה ד' דלא לזלזולי בי'. הרי דנגררה הברכה שהוא דרבנן לברכה דאוריי' א"כ שפיר בעי ר' זעירא בירושלמי הנ"ל במגילה כיון דילפי' ברכת התורה מברהמ"ז מגז"ש שם שם והוא דאוריי' אע"ג דמתני' בהדי' תנן הפותח והחותם כו' שכולם יוצאים בברכת א' מהם י"ל היינו דוקא אם כבר בירך שחרית שיי"ח דאוריי' שאז הברכה בציבור הוא רק דרבנן לא החמירו אבל אם לא ברכו הג' קרואים לעצמם מקודם שאז הברכה לפניה בציבור הוא מדאוריי' כמו בהמ"ז י"ל לשלשה שלא קבעו יחד מדמינן לי' כיון דלאו בב"א קורין וכל א' וא' מברך לפניה ולאחריה כמו בברכת המזון דגם ברכה ד' שהוא דרבנן מברך כל א' לעצמו ומשום דברכה דרבנן נגזר בתר ברכה דאוריי' ופשיט' לי' ר' שמואל מסברתי' דעשאו בברכת התורה היינו ג' קרואים כחד גברא וכמו ג' שקבעו לאכול כא' הסיבו אחד מברך לכולם אפילו בהמ"ז דאוריי' וה"נ ברכת התורה אף שלא בירך לעצמו כבר בשחרית והו"ל דאורייתא הברכה לפניה בציבור נמי איירי מתני' הפותח והחותם מברך לפניה כו' ואי מוציא אחרים י"ח כנ"ל ועיין מע"מ ברכות פ"ק סימן י"ג ביאר ביחיד לא תקנו ברכה אחרונה בתורה רק בציבור תקנו רבנן ודרשי' כולן דבגמ' הגז"ש וק"ו אסמכתא נינהו יעוש"ה:

ג דהרמב"ם בס' המצות פליג דס"ל ברכת התורה לפניה לאו דאוריי' וקראי דברכות דף כ"א הנ"ל אסמכתא הוא ולשון הש"ס מן התורה מניין כבר כתב הצל"ח דכיו"ב מצינו בב"ת דף קמ"ז ע"א אם כן מניין למתנת ש"מ מה"ת כו' ובתוס' שם עש"ה. ונ"ל טעם פלוגתת דרמב"ם ורמב"ן בזה תליא בפלוגת' דתנאי בירושלמי דמגילה ר"פ הקורא עומד מקודם אבעי' דר' זעיר' הנ"ל מסיק לר"ע דס"ל דרשינן לשונות כפולים ילפי' מגז"ש שם שם תורה מבהמ"ז וע"כ דאורייתא הוא דהא אין אדם דן גז"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו כו' אבל לר' ישמעאל דלא דריש לשונות כפולים דדברה תורה כלשון ב"א מסיק לדידי' ילפי' להו תורה מברהמ"ז וכן איפכא מק"ו כו' עש"ה והק"ו הא אידחי' לי' בגמר' ברכות דף כ"ח דמיפרך הק"ו א"כ רק דרבנן הוא וקראי והק"ו רק אסמכתא נינהו. ובהא פליגי הרמב"ם והרמב"ן אי קיי"ל כר"ע אי כר"ש בפלוגת' זו דברה תורה כלשון ב"א ועיין במ"ל בפרק ו' מהל' דעות בארוכה והרי הקדמנו סברת תוס' והרא"ש לחלק בין דאוריי' החמירו שלא לצאת בברכת האחד ולא כן בברכה דרבנן א"כ שפיר מבע' לר' זעיר דמתני' הפותח והחותם מברך לפניה כו' י"ל אתי' רק כר"ש דברכת התורה לפניה דרבנן הוא לדידי' וכדס"ל להרמב"ם ולכן מוציא א' את כולן אבל לר' עקיבא דיליף מגז"ש דמייתי לי' הירושלמי שם מקודם שם שם. ע"כ דאוריי' הוא לדידיה שפיר י"ל מבהמ"ז בג' שאכלו זה בפ"ע וזה בפ"ע ילפינן ליה מברכת התורה וכל א מברך לעצמו ופשיט לי' ר' שמואל בר אבדימי משברתי' דמתני' הפותח כו' אתי' ככ"ע גם לר"ע דילפי' מג' שאכלו כאחד דגם בבהמ"ז דאורייתא א' מברך לכולם והכי נמי ברכת התורה והיינו נמי על סגנון אופן השני הנ"ל:

ד נ"ל עוד על סגנון זה עפ"י דהא מלת' אי מצות צ"נ או אין צריכות כוונה פליגי בי' תנאי ר' יוסי ורבנן במ' פסחים דף קי"ד ור"א ורי"ה במסכת' ר"ה דף כ"ח ופליגי פוסקים ג"כ בפסק הלכה כמאן א"כ קאי שפיר אבעי' דר' זעירא בירושלמי בסתמא שלא כיוונו בפירוש לצאת א' בברכת חבירו דמתני' פותח וחותם מברך לפניה כו' שמוציאין זה את זה י"ל אתי' כמ"ד מצות אין צ"כ ואיהו מבעי ליה לדידן דקי"ל מצות צריכות כוונה י"ל הו"ל ג' הקרואים כמו ג' שאכלו זה בפ"ע כו' ואי ר' זעירא דירושלמי הוא ר' זורח דש"ס בבלי כדמשמע הכי ברא"ש סוף שבועות עש"ה ניחא טפי דברינו אלו דבמס' ר"ה דף ר"ח א"ל ר' זירא לשמעי' איכוון ותקע לי כו' ס"ל לטעמיה מצות צריכות כוונה וכנ"ל והיינו קצת כעין תירוץ דמעלתו אליבי' דהרוקח ודידן עד עדיפא כמובן:

ה ועוד בפשוט טפי נ"ל כוונת בעי' דר' זעירא בירושלמי אע"ג דמשנה היא הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה דז"ל רש"י במשנה הפותח כו' מפרש בגמ' נ"ל כוונתו משום דבגמ' מייתי עלה דמתניתין ברייתא תני הפותח מברך לפניה דהחותם מברך לאחריה. והבריית' מפרש הכי למתני' משום דבמשנה היה מקום לומר פי' אחר היינו הפותח והחותם כל א' וא' משני אלו מברך לפניה ולאחריה שני הברכות קמ"ל ברייתא וזהו כוונת רש"י במשנה הפותח כו' מפרש בגמ' וה"ט דבגמ' קאמר והאידנא דכולהו מברכי כו', אחר הברייתא דרנא הפותח מברך לפניה כו' ולא קאמר לה הכי מיד אמתני' ע"כ משום די"ל מתני' נמי ה"פ כולהו מברכי וא"כ אמוראי ר"ל ר' זעירא ור' שמואל ר"ל לא ידעו מברייתא זו דמייתי בגמרא ואמר ר' זעירא אם כג' שאכלו זה בפ"ע כו' אפילו אמצעי מברך לפניה ולאחריה אפילו דייק' ר"ל דאיכא עוד נ"מ הפותח לאחריה והחותם לפניה ג"כ מברכים אלא אפילו א אמצעי שיש ברכות לפניו ולאחריו נמי מברך כולהו כנ"ל [ולתי' הט"ז על קושיתו בא"ח סימן תכ"ח וסי' קנ"ט בזמן המשנה נמי רשות היה לכל א' לברך] [ולפמ"ש המג"א סימן ס' בדאורייתא בעי' כוונה ובדרבנן א"צ כוונה ע"ש יש להסביר קצת פירוש חמישי זה עם פירוש הרביעי ביחד דברכת התורה דאוריי' לפניה גם אמצעי מברך ר"ל בסתם שלא כיון הראשון להוציא האחרים ולא לאחריה שהיא דרבנן והחותם מוציא אותו גם בסתם ושפיר מסופק ר' זעירא די"ל מתני' ה"פ הפותח והחותם מברך תרתי ברכות לפניה וגם לאחריה משא"כ אמצעי רק לפניה מברך ולא לאחריה כנ"ל אלא דז"א דא"כ הפותח למה מברך גם לאחריה]:

ו כ"כ אדרבה לדעת הרא"ש ורש"י ריש דברינו הנ"ל ניחא טפי כוונת הירושלמי ועל האידנא דתיקון רבנן דכולהו מברכי מבעי' ליה לר' זעירא דיעבד מאי דגזירת נכנסים ויוצאים גבי לא יפחות מג' פסוקים בירושלמי שם אית' דמעכב והכי קיי"ל ואם ה"ל כמו קבעו ג' כא' דפטור מדינא כמתני' הפותח והחותם מברך כו' י"ל גם אחר התקנה דהאידנא כולהו מברכי היינו לכתחלה אבל בדיעבד מהני וא"צ נחזור ולקרות אבל אי כלא קבעו כאחד הוא אפילו נתכוונו להוציא לא מתני. ה"נ האידנא עשאום כלא קבעו ומעכב גם בדיעבד כמו בברהמ"ז דלא יצא ועיין בירושלמי שהביא הרא"ש בברכות פרק ג' שאכלו ססי' כ"א הנ"ל ועיין טעמו במג"א סי' קס"ז סקכ"ח דה"ה המוציא אין מוציאין זא"ז ונ"ל משום דס"ל המוציא נמי דאוריי' הוא וה"ט דרש"י ר"פ ג' שאכלו וכרי"ו לטעמיה בגמרא בברכות דף כ' כ"א דתיובתא מאינו מברך לפני המזון וסתם ירושלמי הוא רי"ו ועיין ברכי יוסף בא"ח סימן קס"ז דין ט' וגם למ"ד מק"ו אתי' אם שבע מברך רעב לא כ"ש לכן רצו נמי אין מזמנים לחילוק התוס' משום דבהמ"ז דאוריי' ועיין מה שכתבתי לעיל ריש מילין מזה די באר:

וע"ד קושית האחרונים אמתני' דפ' בני העיר אין מפסיקין בקללות ומפרש טעמא כדי שלא יברך והרי אז בזמן המשנה אינו מברך אלא הפותח והחותם וא"כ את"ל מפסיקין בחללום נמי אין מברכין. ויצא מעלתו לחדש דבר דזה המנהג שיברך כל א' לפניה ולאחרי' מעולם נהגו כן אף בזמן המשנה ועוד גם קודם לה מעת שנתקנה הקריאה בציבור ונסתייע לפי' זה ממ"ש הר"ן בפירוש משנת הקורא עומד דכלפי דתני רישא על ברכת מגילה מקום שנהגו לברך דתליא במנהגא תני סיפא בברכת התורה לא תלי' במנהגא אלא חיובא הוא לברך ודוקא פותח וחותם לבד הוא דמברכי אבל אמצעיים פטורים ומפרש מעלתו ני' כוונת הר"ן דדוקא הפותח והחותם מחויבים לברך מדינא אבל האמצעיים פטורים הם מדינא ומ"מ מברכים רק ממנהגא וזה אינו מזכיר במשנה לפי שבזה שוה תורה למגילה דבשניהם הברכה ממנהגא הוא בלא חילוף זמן ע"כ:

הנה אם רק מספרי האחרונים היה יוצא הדבר שבזמן המשנה וברייתא לא נהוג לברך כל א' וא' היה מקום למעלתו לחדש דבר דלא כוותייהו אמנם נגד הש"ס ונגד הראשונים בכל חידוש דבר פעולתינו מאפע הוא ואלו הן מקומות הש"ס והפוסקים בזה. א' הגמר' במקומו במגילה כ"א בתר דמייתי ש"ס התוספת' לפרש מתני' תנא הפותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה סיים ע"ז הש"ס והאידנ' דכולהו מברכי לפניה ולאחריה ה"ט דתיקנו רבנן גזיר' משום הנכנסין כו' והרגיש מעלתו ני' בזה ונדחק ליישבו שאין הכוונה לחלק בזמן כו' ואין לשון הש"ס הנ"ל והאידנא כו' סובל פי' דחוק ואינו יוצא מידי פשוטו, דפי' לשלול זמן הקדום שלא ברכו כולם וגם לשון הש"ס ה"ט דתיקנו רבנן גזירה כו' ומנה"ג מגילה לחוד ות"קנה לחוד וגם ברכת מגילה מקום שנהגו שלא לברך לא יברך הרי בזמן המשנה לא בכ"מ נהוג לברך ובמקום שברכו נמי רק נהגו היינו מעצמם ולא מתק"ח אבל ברכה התורה תיקון רבנן דוקא תק"ח הוא לכל ישראל ובכ"מ ולא מנהג מקצת מקומות לבד ולא שוה לברכת מגילה וא"כ אמאי לא תני לה גם לברכת אמצעי' במשנה וע"כ משום שאז עדיין לא תקנו רבנן אלא האידנא דייקא וכוונת הר"ן הנ"ל הוא ע"כ רק נחלק תורה ממגילה בברכה אחרונה לבד במגילה מנהגא ובתורה חיובא דרבנן אבל לפניה במגילה נמי מצוה וחיובא דרבנן לברך כדמסיק הש"ס שם קודם ובתורה מצוה דאוריי' אבל אמצעיים פטורים היו בזמן המשנה ואין ראיה על מנהגא אבל את"ל הכי יש לדייק כוונת הש"ס והאידנא דכולהו מברכי ה"ט דתיקון רבנן כו' היינו לשלול זמן המשנה רק מתק"ח שאז לא היה תק"ח בכ"מ אבל מנהגא הוי ביש מקומות לבד לברך כל אחד וא' לפניה ולאחריה בתורה כמו במגילה לאחריה בלבד דתני' במנהג מקומות וכ"כ הברכי יוסף סי' קל"ט הנ"ל מסברת עצמו על ר' יהונתן עבר קימי סידרא כו' דבירושלמי ר"פ הקורא עומר כו' בתר אבעי' דר' זעירא תנ"ל די"ל בזמנו שהיה אחרון של התנאים התחילו קצת לנהוג לברך כל א' וא' ועדיין לא פשטה התקנה ומש"ה קאמר עד מתי עושים את התורה קרחות קרחות כו' יעו"ש ולע"ד יש לדייק הכי לשון הש"ס כנ"ל אבל בזה עדיין אין מתורץ הקושיא ממשנה אין מפסיקין בקללות דמשנה תני לה מדינא ובכ"מ והא אז לא ברכו כל א' וא' מהקרואים בכל המקומות כנ"ל: ב בש"ס מגילה כ"ב ע"א מייתי רב איקלע לבבל בת"צ קם קרא בספרא פתח בריך חתם לא בריך כו' מכדי רב בישראל קרי מ"ט חתם ולא בריך לאו משום דבעי' למיקרי אחרינא בתריה כו' שוב הוכיח הש"ס רב בכהני קרי דאי ס"ד בישראל קרא לפניה מ"ט ברוך ומשני לאחר תקנה כו' הרי מפורש כן משני קושית הש"ס את"ל דמעולם נהגו כך כ"ע בימי המשנה וקודם לו ומכ"ש בימי רב מאי קושי' וגם כי משני הש"ס לאחר תקנה היינו בימי רב דוקא שהיה בימי ר' יונתן סוף התנאים ובימיו עדיין לא נתפשטה התחלה כמו שכתב הברכי יוסף הנ"ל ומכ"ש קודם לו גם בימי המשנה לא נהגו כלל שיברכו האמצעיים כנ"ל איברא גם על תי' הטו"ז בא"ח סי', תכ"ח על הקושי' ממשנה דאין מפסיקין בקללות דגם בזמן המשנה אם רצו מברכין כו' קשה מפה"ג על רב של הקושיות דלמא רצה לברך וצ"ל סתמא ל"ה רב משנה ממנהגם בלא טעם ואין טעם ברצון ועדיפי מייתי הברכי יוסף שם לתמוה על הט"ז הנ"ל מש"ס הנ"ל בדין שכתב אם בא לבית הכנסת באמצע ודאי בעי' ברוכי כו' א"כ מאי מקשה הש"ס על רב למה בירך לפניה דלמא בא באמצע ותי' יפה יעו"ש:

ג הנה ז"ל הרב המאירי רבי' דהר"ן במשנ' הפותח מברך לפניה והמסיים מברך לאחריה שכל הקריאה מצוה אחת ואין ברכה אלא בראש המצוה ובסופה ונמצאו האמצעיים נפטרים בברכת הראשון והאחרון אלא שי"ל שצריך שהקוראים האמצעיים יהיו שם מתחלה ועד סוף כדי שישמעו הברכות ויצאו בשמיעתם ומ"מ אם רצו לעשות מכל קריאה וקריאה מצוה אחת ושיברכו כולם אין כאן משום ברכה לבטלה והיא שפירש הגמרא שאחר משנה זו תקנו כל א' וא' יברך בתחילתו ובסופה גזירה משום הנכנסין עכ"ל. הרי בהדיא כתב שאחר המשנה תיקנו כן ולא קודם כלל אלא אם רצו מברכין גם בימי המשנה וגם אם באו שם באמצע הקריאה מדינא בעי ברוכי וכט"ז הנ"ל סי' תכ"ח והטורי אבן סוף מגילה דף ל"א שכוונו לדבר א' בזה כוונו שניהם להרב המאירי. וגם מוהר"י אבועלפיא ומהרי"ט שהובאו בברכי יוסף כולם לא ראו דברי המאירי:

ד עוד ז"ל הרב המאירי דף כג שם והובא בברכי יוסף סי' רפ"ב ת"ר הכל עולין למנין זי"ן אפילו אשה כו' ויש מי שמפרש שלא נאמרו הדברים אלא בזמן שהיו קוראין אמצעיים בלא ברכה ואשה יכולה לקרות באמצע אבל עכשיו שכולן מברכין אין אשה קוראת כלל וכן הדין נותן שהרי איך מברך והיא פטורה כו' עכ"ל הרי בהדיא דבזמן הברייתא לא היו האמצעים מברכים איברא הרא"ש במסכת ברכות דף מ"ח סי' כ' כתב וז"ל והא דמסלקי' קטן ועבד ואשה למנין זי"ן במגילה כ"ג דליתנהו בת"ת משום דס"ת לשמיעה קאי וברכה אינה לבטלה דלא מברכינן אשר קדשנו במצותיו וציונו על ד"ת אלא אשר בחר בנו ואשר נתן לנו עד הנה דברי ר"ת ז"ל עכ"ל. הרי פליג בדין זה על המאירי וס"ל דנשים נמי מברכות ואין הכרח מזה שלא היו האמצעיים מברכים בזמן הברייתא מיהת המאירי הוכיח כן בהדיא ולא אשכחן חולק עליו בזה. וגם הרא"ש דפליג כנ"ל מודה לו בזה:

ה ז"ל הרא"ש פ' הקורא עומד סי' ג' ירושלמי ר' אבא כו' בשם רי"ו הי' קורא בתורה ונשתתק זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון דאי תימא ממקום שפסק הראשון נתברכו לפניהם ולא לאחריהם והאחרון נתברכים לאחריהם ולא לפניהם וכתיב תורה ד' תמימה משיבת נפש שתהא כולה תמימה מימרא זו נאמרה בתר דתקינו שכל א' מברך ושמעינן שאם כו' עכ"ל הרי כתב ג"כ הרא"ש בהדי' דקודם התק"ח לא היו מברכים כנ"ל:

ו ז"ל התוס' ברכות מ"ו סי' ע"א וא"ת ברכה אחרונה למי שהיא קורא בתורה אמאי צריכה לפתוח בברוך הא סמוכה לחברתה לברכה ראשונה ונ"ל לפי שהיו רגילים שלא הי' מברכים רק הראשון ברכה ראשונה והאחרון ברכה אחרונה ואיכ' הפסק גדול בין ראשון לאחרון ובתר כן שתיקנו שתיהן לכל א' וא' משום הנכנסים ומשום היוצאין שוב לא זזה ממקומה עכ"ל התוס' וכן כתב בס' אבודרה"ם דף מ' ע"ב הקש' נמי קושי' זו דתוס' ותי' א' וז"ל א"נ משום דבימיהם לא היו מברכים אלא ראשון ואחרון הלכך צריך לפתוח האחרון בברוך כו' עכ"ל:

ומעתה נחזי ראיות מעכ"ת ני' דאזיל בתר איפכא שני קושי' העיקריות שהביא לדעתו הנ"ל: והן א' קושי' האחרונים הנ"ל ממשנה אין מפסיקין בקללות ב' ממ"ש הגאונים בב"י א"ח סי' רפ"ב טעמא על שתיקנו בשבת קורין זי"ן דשמא נאנס א' כל ימי השבוע ולא שמע ברכו בבית הכנסת וישמע זי"ן פעמים ברכו בשבת מפי הקוראים נ"ל דלק"מ הנה מעלתו כתב על קושי' א' הנ"ל שנבוכו בה הרבה אחרוני' ובכל תירוציהם לא העלו ארוכה דעל תי' ט"ז והטורי אבן הנ"ל השיג האליהו רבה דעד שתיקנו אין מפסיקין בקללות הו"ל לתקן בקללות רק א' מברך. הנה גם לדעת מעלתו קשיא הא דאף שנהגו לברך כל א' לעצמו מ"מ הו"ל לתקן טפי בקללות א' מברך דמשום פעם אחת ודאי לא גזרינן משום נכנסין ויוצאין:

וכבר הראיתי לדעת כי כיוונו האחרונים האמת בתירוצם הנ"ל שכן כ' הרב המאירי. וקושיא ב' הנ"ל מדברי הגאונים הנ"ל בפשוט לק"מ משום דהגאונים כתבו ה"ט להאידנא איכא גם ה"ט אבל לדינא דמתני' האיכא טעמא דבגמרא מגילה כ"ג הני שלשה ושבעה כנגד מי כנגד ז' רואי פני המלך והפ"י שם הרגיש על התו' ד"ה הני שלשה כו' שהשמיטו שבעה משום דס"ל הכי כטעם הגאונים שבב"י הנ"ל וסיים וז"ל אלא לע"ד צ"ע שהרי בימי משנה ל"ה מברך אלא פותח וחותם אולי אעפ"י שאמצעיים לא בירכו ברכת התורה ממש אפ"ה כל א' וא' אומר ברכו דשייך טפי בדרש דכי שם ד' אקרא הבו גודל כו' עכ"ל הרי הקשה הפ"י קושית מעלתו על הגאונים ותירצו יפה וממילא מתורץ נמי קו' אחרונים הנ"ל ומעיקרא לק"מ דגם בימי המשנה א"ש ה"ט דאין מפסיקין בקללות שאינו בדין שבני מתקללין ואני מתברך דברכת התורה ממש היא דלא ברכו כל א' וא' אבל ברכו את ד' המבורך כולם היו אומרים עפ"י מנהגם. ועפי"ז תי' גם קו' ג' וד' של פרו"מ ני' מירושלמי דמגילה הנ"ל בתר האי איבעיא דר' זעירא הנ"ל מייתי הא דר' יונתן עבר קומי סידרא ושמע קלא דקרוי' ולא מברכין א"ל עד מתי אתם עושים את התורה קרחות קרחות ומאי גער בהם הלא גם הדורות הקדומים נהגו כן ולא חשו מלעשות התורה קרחות בזה. ולפמ"ש תי' הפ"י על הגאונים הנ"ל א"ש דשמע קלא דקרוי' ולא מברכין כלל משמע גם ברכו את ד' כו' לא אמרו לכן גער בהם דאילו בדורות שקדמו בימי המשנה אמרו מיהת כל א' וא' ברכו את ד' כו' ולא הו"ל קרחות כנ"ל:

אבל גם בלא"ה לק"מ דהא ודאי בתר דתקינו לברך כל א' וא' משום גזירת נכנסין ויוצאין היינו בזמן ר' יונתן אסור מה"ט לשנות ולעבור על ד"ח אבל קודם דתיקון חכמים מ' גזירה כו' לא הוי מקרי קרחות כיון שהיו האמצעיים יוצאים י"ח בברכת פותח וחותם כולהו כחד גברא הם וכמ"ש הט"ז הכי בסי' קל"ט סק"ג ולפי"ז נ"ל פירוש קרחות קרחות ר"ל אגודות אגודות [ע"ש הקרא דכתיב לא תתגודדו ולא תשימו קרחה כו' ודרשי' לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ביבמות י"ג ע"ב] וכוונתו היינו גזירה משום נכנסין יאמרו אין ברכה לפניה. והיוצאין אומרים אין ברכה לאחריה דזולת טעם זה לא מצינו איסור זה קרחה בלא ברכה כנ"ל. ולא כפירוש הק"ע וכעין זה פירש ג"כ בברכי יוסף הנ"ל ב' הרב שדה יהושע יעו"ש: וע"ד קושיא מעלתו וכי דרשת תורת ד' תמימה שייכה רק האידנא ולא מקדמת דכא הנה רי"ו חידש לן אסמכתא דקרא זה לדינא [כמו ראב"ע שאמר ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה כו'] ורי"ו הא האידנא הוי. אבל בזמן המשנה לא אמרה רי"ו לדינו זה דנשתתק באמצע חוזר לראש הקריאה לפי דאז שום אדם לא בירך לאחריו ולפניו וקרא תורת ד' תמימה אינו מיותר והרי גדול רבינו הרא"ש כתב כן דהא דר' יונתן נאמרה בתר דתקינו שכל א' מברך כו' ולא מקודם התקנה ומי יפטפט נגדו והאמת אתו כנ"ל:

קושיא ה' דמעלתו היא גזירת דנכנסין ויוצאין חשו לה גם הבעלי משנה לכמה עניינים ולמה לא יחושו לה גם לברכת התורה עכ"ד:

הנה לכמה עניינים לא מצינו כ"א במגילה דף כ"ב לענין דאין מתחילין ואין משיירין בפרשה פחות מג"פ בלבד משום נכנסין ויוצאין שיאמרו לא קרא אלא ב"פ וגוף דין זה דלא יקרא פחות מג' פסוקים עיקרו היא דרבנן מתקנת מרע"ה או מתקנת עזרא אבל גוף דין דברכת התורה לפניה היא דאורייתא ממש להרמב"ן מצות עשה וגם להרמב"ם עכ"פ יש לו סמך מקרא כמובא לעיל וקיי"ל בכ"מ חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה לכן אף דחשו לנכנסין כו' בדין קריאת ג' פסוקים לא חשו לזה בדין ברכה דאורייתא ותדע דהרי קיי"ל נמי ברכות אינן מעכבות. ואם האידנא שכבר תיקנו ברכה לכל א' וא' אם אירע שקראו האמצעיים בלא ברכות ודאי יצאו י"ח הקריאה כמו שעשו בימי המשנה ולא מצינו שיחזור ויקרא בברכה בציבור] אם כבר בירך לעצמו בשחרית ברכת התורה ואילו קרא פחות מג' פסוקים קיי"ל דמעכב בדיעבד וצריך לחזור ולקרות כבש"ע סי' קל"ז ס"ד בשם ת' מהרי"ק וכ"ה בירושלמי דמגילה אמתני' דלא יפחות מג"פ סי' ד' כ"ג הרי דהחמירו בדין זה טפי ע"כ משום דד"ס צריכין חיזוק וכנ"ל אף על גב דשניהם טעם א' להם גזירה משום נכנסין כו' ועי' במסכת ר"ה דף ח"י לענין מגילת תענית ועוד הרי גם בימי רב שהיה לאחר תקנה וקרא בישראל ובירך לפניה כדמסיק הש"ס דף כ"ב סוף ע"א ולא בריך לאחריו משום היכי דיתיב רב מיעל עיילי. מיפק לא נפקי. ולפי"ז בימי המשנה ודאי לא חשו לגזירת יוצאין מה"ט דלא היו שכיחי דמנחי ס"ת ונפקי. וגם לא משום הנכנסין לפי דמאן דעייל שיולי שייל וכסברת הש"ס שם לעיל מיניה אליביה דר' יהושע בן לוי דאמר כשם כו' ולת"ק דיש אומרים דסוברים מתחילין פחות כו' ואין משיירין עד בתר דנא אכשיר דרא ומנחי ס"ת ונפקי שכיחי גזרו גם לענין ברכה אבל מקודם אף שגזרו לענין מתחילין ומשיירין ג' פסוקים מ"מ משום חומר לא תשא איסור ברכה לבטלה לא רצו אז לגזור כיון דלא היו יוצאין שכיחי כ"כ ודעיילו שיולי שיילי כנ"ל:

וי"ו הק' מעלתו מנהג שפשט בכל ישראל ורגיל בקריאת התורה בכל שבוע יום הכניסה איך נסבול לומר שהוא נשתנה בפעם אחת:

הנה מלבד שאין זה טענה כלל וא"צ להשיב עליו. עוד זאת הרי באמת לא בפעם אחת נשתנה בכל ישראל אלא מעט מעט במקומות זה אחר זה כדחזינן היכא דיתיב רב מיעל עיילי מיפק לא נפקי ובימי ר' יונתן דקשיש מיניה סוף התנאים נהגו בקצת המקומות לברך לפניה ולאחריה כל א' וא' כמו שכתב הברכי יוסף עד דחזו דלא אכשיר דרי ותקנו רבנן בכללות ישראל שיברכו כולה וגזיר' משום נכנסין ויוצאין כנ"ל:

זיי"ן מייתי פרו"מ ני' ממ"ש המרדכי בב"י סי' קל"ט לדייק מלשון ר' יהודה בברייתא שלהי מגילה פותח ורואה ומברך כו' שצריך לגלול בין גברא לגברא כו' ור"ל דל"ל אראשון בלבד קאי דמאי קמ"ל פותח לא הל"ל אלא רואה מברך וע"כ אאמצעיים קאמר פותח ומברך לפי שצרי' לגלול בין גברא לגברא ומוכח דגם בזמן ר"מ ור"י היה כל א' מברך. דאל"כ ע"כ מברך אראשון קאי ופותח מיותר:

הנה לק"מ דלא מיתורא דייק המרדכי דינו אלא משמעות לשון פותח דייק פותח סתם דומיא דרואה משמע על כל העולים לקרות קאי כמו רואה דסמיך ליה אבל ומברך אראשון לבד קאי. ולמעכ"ת תקשה ליה בגמרא מגילה דף כ"ב כי משני רב בכהני קרי בסיפרא פתח בריך כו' למה ליה למימר הל"ל ראה בריך כיון שתכלית פתיחה הוא רק לראות הכתב אע"כ כוונת המרדכי כמ"ש פותח ס"ל דומיא דרואה אכולהו קרואים קאי כנ"ל:

ומה שכתב לתמוה על פסק הרמב"ם כר"י פותח ומברך ומ"מ פסק דגולל קודם ברכה אחרונה דמודה ביה ר"י ולטעמא דהב"י קשה איה ראה סברא זו וגם אין דרך הרמב"ם להביא מה שאין מפורש בש"ס כו':

הנה אף שבב"י לא הראה את מקומו בסי' קל"ט אבל בחיבורו כסף משנה על הרמב"ם פרק י"ב הלכה ה' כתב שמצא מקור דברי הרמב"ם מפורשים כן במס' סופרים פי"ג הלכה ח' וכן רמזו עליו בס' ברכי יוסף והגאון מהר"א ווילנא בהגהותיו יעו"ש. ומ"ש הב"י דהר"ן תמה בזה על הרמב"ם ליתא בר"ן לפנינו. אבל מייתי לדברי הרמב"ם לבד שוב מצאתי להפמ"ג במשבצות בסי' קל"ט אות ה' תמה על ראיית המרדכי הנ"ל מלשון פותח כו' כקושית פרו"מ דלמא בראשון מיירי וכמנהג שהיה בימי התנאים דאמצעים לא ברכו ולא תירוץ כלום.. וכבר תירצנו יפה דראייתו ממשמעות פותח דומיא דרואה כנ"ל. ונ"ל עוד לפמ"ש לעיל בשם הפ"י דכולם היו אומרים ברכו את ד' המבורך. ובהדיא כתב הב"י סי' קל"ט בשם הרד"א וז"ל וכתב רבינו סעדיה שאין לקורא לומר ברכו עד שיראה הפסוק שמתחיל בו וצריך לברך ברכה ראשונה וס"ת פתוח לא סתום כו' א"כ ודאי ניחא ראיית המרדכי הנ"ל דע"כ פותח ומברך אכולהו קאי פותח ורואה ומברך ותל"מ הנה הראתי לפרו"מ ני' כי חביבים עלי דברי דודים מיינה של תורה והאמת אהוב יתנהו ד' למעלה. יעלה על במתי האושר והצלחה לשם ולתהלה. כנפשו היפה וכנפש ידידו המכבדו הד"ש הק' יהודאסאד:

תוכן העניינים

שות יהודה יעלה (מהרי אסאד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה