אור ברסלב

שות יהודה יעלה (מהרי אסאד)· רבי יהודה אסאד

חלק א · תשובה לא

תשובה ל

שובע שמחות ורב ברכות לראש צדיק אהובי יד"נ ה"ה כבוד הרב המאוה"ג המופלג ומפורסם כגן הדסים חרוץ עצום ומושל ביראת אלקים נ"י ע"ה. כקש"ת מוה' מרדכי ליב גליק ני' האב"ד דק"ק יאהאנע יע"א:

מכ"ק קבלתי יום אתמול וע"ד הצוואה שכתב בשטר בזה הלשון מקומי שיש לי בבהכ"נ יהיה נתון לבני ר' זלמן יחי' ולהיות שהוא ממלא מקומי במקום קדוש שחייב הוא להשתדל בכל שנה כשיגיע יא"צ להעמיד לי בן תורה א' שיהיה לומד על מקום הנ"ל כל היום ואם יהיה בימות הגשמים אז ילמוד בביתו וגם צריך שיתן נר שעוה לביהכ"נ והיא לנר נשמה עכ"ל:

ונתעצמו שני האחים בדין הקצין ר' הירש וויינווארם טוען עפ"י לשון שטר הצוואה שכתב מקומי בלשון יחיד משמעו שלא נתן אביהם המוריש לבנו ר' זלמן אחי רק המקום בעזרת אנשים ולא בעזרת נשים ור' זלמן אחיו טען בטענת ברי וגם רוצה לישבע או ליתן תקיעת כף בחעוה"ב שאביו ז"ל נתן לו השני מקומות ועוד הוכחה לטענותו זו שזה להם כעשר שנים שעברו העריכו הקהל סכום ידוע על הבעלי מקומות בביהכ"נ ולפי חשיבות שני המקומות של ר' זלמן הנ"ל במקום גבוה עלה ערך הסכום עלי' לשלם הרבה ולא רצה לשלם עד שבא אחיו ר' הירש הנ"ל להשקיט הריב ונתן המעות בתורת הלואה לאחיו ר' זלמן עבור המקומות אח"כ כתבו את המקומות בפנקס הקהל על שם ר' זלמן ולמה לא ערער ר' הירש אז מיד שלא לכתוב על שם ר' זלמן אחיו רק המקום בעז"א ולא שבעז"נ ע"כ שהיה ידע בעצמו שאביו בהן שני המקומות לאחיו ר' זלמן אלו טענתם לפני הדר"ג ני' והנה כבר בא חכם מעלתו ני' ובירר יפה הדין דין אמת בדעת תורה ודעה נוטה נטה כי הדין לזכות ר' זלמן המחזיק הנ"ל דמוכח כן מתוך השטר ואם כי פרו"מ א"צ לגמר' ולסברא דידי כי ידיו רב לו ענות צדקו תרביני לשאול גם את פי בזה ואם אמנם עמוס טרדות ר"נ מכל צד מקום אתי להישמט מלהשיב ולחשוך את עצמי מן הדין אבל למען האמת והשלום להיות כי האחים נאמנים מבקשים דת וד"ת לעשות רצון צדיק כמי"ב הנני:

הנה בדין מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי"ל ברי ושמת לאו ברי עדיף אלא המע"ה מסקינן בכתובות דף י"ב חזקה מסייע לברי ברי עדיף והב"ש בא"ה סימן ס"ח ס"ק כ"ב הקשה ותי' דשטרא מסייע לברי ותי' מיד שאמר לא מצאתי בתולים אתרע שטרא יעו"ש א"כ בנ"ד מה שנכתבו שני המקומות תוך פנקס הקהל על שם ר' זלמן בידיעת אחיו ר' הירש המערער עכשיו ועל פיו אין לך שטר גדול מזה המסייע לברי של ר' זלמן ולכ"ע ברי שלו עדיף מטענות שמא של אחיו ר' הירש הא חדא:

ועוד הא דבו"ש לאו ברי עדיף ה"ט דהמע"ה מוקמי' ממונ' בחזקת מרי' קמא והיינו דוקא אם הנתבע הטוען שמא הוא מוחזק לבדו ולא התובע א"נ שניהם אין מוחזקים בו כגון דקיימא באגם אלא שהנתבע היה לו חזקת מרא קמא כמבואר אבל בנ"ד ממון של ירושה אין כאן חזקת מריה קמא ולא חזקה דהשתא להנתבע טפי מלהתובע שהירושה הוא בחזקת שניהם והמקומות בביהכ"נ בעז"נ הנ"ל לפי טענת התובע ר' הירש עצמו בספק הוא אם בא כלל ברשותו ובחזקתו כלל שהרי טוען שמא רק עפ"י לשון הצוואה לבד כה"ג אוקי ממונא בחזקת מריה לא בחזקת מריה קמא ולא חזקת ממון ולכ"ע ברי עדיף כנ"ל: ועוד נ"ל הרי הקש' תוס' ריש ב"מ זה אומר כולה שלי וז"א חציה שלי וכו' נימא אין ספק מוציא מידי ודאי כמו בספק ויבם בנכסי סבא וכו' ותי' התוס' סתום כמ"ש התומים סימן כ"ד ובאס"ז שם א' מן התירוצים כתב וז"ל והרא"ש ז"ל תירץ דשאני הכא דהאי דאמר כולה שלי אינו ודאי בחצי הטלית דאי בעי אידך הוי טען ואמר כולה שלי ומשום דטען האמת לא יפסיד ולא דמי ליבם שהוא ודאי בחצי הנכסים ע"כ וכו' ולפי"ז בנ"ד שהיא ר' זלמן טען על המקומות כולה שלי ובחצי הוא ודאי גם עפ"י הצוואה גם עפ"י חזקתו בה מכבר ואחיו ר' הירש טוען חצי שלי ומספק לשון הצוואה ה"ל ממש דומי' דספק ויבם וכו' וקיי"ל אין ספק מוציא מידי ודאי וכולה של ר' זלמן ואפילו שבועה א"צ דאין נשבעין על טענ' שמא:

ועוד אחר שמאז נכתבו עפ"י ר' הירש ובידיעתו תוך פנקס הקהל על שם אחיו ר' זלמן. ע"כ אודויי אודי לי' אז שהוא בכלל מתנות אביהם לר' זלמן אחיו או דאחולי אחיל ר' הירש חלקו התצי במקום של עזרת נשים לאחיו ר' זלמן ואין לאחר המחילה כלום ואין לאחר הודאתו כלום: כל זה אמינא אפילו את"ל משמעות לשון שטר הצוואה היא כטענת ר' הירש מ"מ הדין עם ר' זלמן אחיו אבל באמת משמעות לשון השטר ג"כ כטענת ר' זלמן הוא מוכח ח כאשר אבאר בעהי"ת מלבד מה שפרו"מ ני' הוכיח כן יפה: והן אמת כי הוכחתו הראשונה יש לפקפק עלי' מלשון השטר שכתב ולהיות שהוא מ"מלא מ"קומי במ"קום ק"דוש וז"ל פרו"מ הנה הלשון מקום קדוש הוא שם כולל בכל ביהכ"נ הן בעז"א והן בעזרת נשים וכתוב שממלא מקומי והלשון ממלא מקומי ר"ל שכל כח וזכות שיש לו במקום קדוש יתן לבנו ויכנוס בנו תחתיו וכן מבואר בקרא דכתיב אשר ימלא תחתיו ג"כ משמע כל קדושת כהונה ואי לא היה כוונת המצוה רק על מקום א' בביהכ"נ בעז"א איך כתב ממלא מקומי במקום קדוש הא אינו ממלא רק חצי זכות עכ"ל מעלתו ני' ולענ"ד ז"א כמו שאבאר:

הנה מבואר בגמרא ב"ב דף ס"א ע"ב ההוא דאמר ליה לחברי' ארע' דבי' חיי' מזבנינא לך הואי לי תרתי ארעת' דמתקרין הוה דבי חיי' א"ר אשי חדא א"ל תרתי לא א"ל ואי א"ל ארעת' סתמא מיעוט ארעת' ב' וכו' והכי קי"ל בש"ע ח"מ סימן רי"ח סעיף כ"ג וה"נ בנ"ד מקו"מי במ"קום ק"דוש אף דגם בעזרת נשים במקום קדוש נקרא מ"מ חדא א"ל תרתי לא א"ל כמו ארע' דבי' חיי' ממש דיד בעה"ש על התחתונה דמ"ש:

וגם הלשון "ממלא מ"קומי ניחא אף את"ל רק המקום בעזרת אנשים לבד קאמר ליתן לו דהא מ"מ במקום בעז"נ ג"כ יטול החצי בירושה עם אחיו ר' הירש נמצא יהיה לר' זלמן שלשה חלקים המקום בעז"אנ כול במתנה וחצי המקום בעז"נ בירושה ולר' הירש רק חלק רביעי היינו חצי מקום בעז"נ ושפיר קריא לי' ממל"א מק"ומי עפ"י דרובה ככולה וה"נ מוכח מקרא דמייתי מעלתו לראי' אשר ימלא תחתיו משמע כל קדושת כהונה עכ"ל:

ובמח"כ תורתו לא כתיב קרא הכי בשום מקום ימל"א ת"חתיו וגם אין פירושו כהבנת מעלתו דבפרשת צו כתיב במנחה חביתין והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה וכו' והתם לא כתיב ימל"א ובפרשת אמור כתיב גבי פריעת ופרימה והכהן הגדול מאחיו וכו' שמן המשחה ימל"א את ידו ללבוש וכו' פירושו או ימלא את ידו ללבוש וכו' ר"ל דמרובה בגדים שוה למשוח בשמן המשחה בזה ואין מקום שם לכתוב תח"תיו אבל בפרשת אחרי כתיב וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימל"א את ידו לכ"הן ת"חת א"ביו ועיין פירוש רש"י שם ובהגמ"י מ"י סוף פ"א מהלכות מלכים מייתי לי' לת"כ לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם וכו' ת"ל ואשר ימלא את ידו וכו' בזמן שממלא מקומו של אביו הוא קודם וכו' ועל מקרא זה כיון מעלתו ני'. דכתיב ימל"א תח"ת אביו לכהן וכו' ומבואר שם ברמב"ם הלכה ז' דפירוש ממלא מקום אביו ביראה ובחכמה היה ממלא ביראה לבד וכו' מעמידין אותו וכו' ומלמדין אותו וכו' יעו"ש הרי מבואר פירוש הקרא ימלא תחת אביו היינו בירא' ובחכמ' וא"א בכולו עפ"י הרוב אלא אף אם פחות הוא מעט מאביו הן ביראה הן בחכמה עפ"י רובו ככולה קרי לי' קרא ימל"א ת"חת אביו ממלא מקומו א"כ ה"נ מפורש לשון השטר בנ"ד הצוואה מ"מלא מ"קומי ב"מקום קדוש חד מקום בעזא"נ קאמר ולא תרתי וכמו גבי ארע' דבי' חייא וקרי ליה ממלא מקומי ע"י רבוי א' בנתינה וחצי השני בירושה כנ"ל: ואין להצדיק דברי מעלתו במקום קדוש שכולל תרתי מקומות הנ"ל עפ"י דיש לחלק עובדא דארע' דבי' חייא הנ"ל במכר דוקא הוא משא"כ במתנה בעין יפה נותן וכדמייתי מעלתו בסוף לראי' בפ"ע לפסוק דינו מש"ע ח"מ סי' רט"ו סעיף ו' שמחלק כן ז"א דמלבד שמעלתו לא כיון לזה דהא מייתי ליה לראי' בפ"ע בסוף מכתבו והוכחתו הראשונה סגי לי' בלא חילוק זה: עוד זאת גם עלי' אני דן על ראיה אחרונה דמעלתו נ"י דג"כ ליתא חדא דבהדיא כתב ה"ה פרק כ"ו ממכירה דין ה' בשם הר"י מיגא"ש והרשב"א חילוק הנ"ל הוא דוקא על דברים שהן בתוך השדה ובית אף שאינן בכלל המכירה ישנן בכלל המתנה אבל מה שאינו בתוך הבית וכו' כגון יציע וחדר שלפנים ממנו כי היכא דאינן בכלל המכירה אינן אף בכלל המתנה וכן פסק הרמ"א בסוף סי' רט"ו הנ"ל ומה"ט נ"ל שלא כתב המחבר חילוק זה בין מכר למתנה גם בסוף סי' רי"ח דהתם בארע' דבי' חייא וכו', וכיו"ב בכל הסימן שם באמת אין חילוק דגם במתנה אמרינן חדא א"ל ולא תרתי כיון שהוא חוץ ממנו אפילו ארע' השני' סמוך ממש לראשונה וה"נ המקום בעז"נ לא עדיף כמוכר או נותן בית שאין יציע וחדר שלפנים ממנו בכלל גם במתנה:

ועוד הרי כפי שטר הצוואה הרי הטיל המוריש על בנו ר' זלמן הנ"ל תמורת מתנה זו החיוב עליו לשלם בכל שנה ושנה לת"ח א' ביום היא"צ וגם להדליק נר נשמה א"כ אינה מתנה ממש לומר בזה בעין יפה נותן אלא דמוזיל גבי' ברי דמי מחירו הוא והש"ע והרמב"ם הנ"ל במתנה גמורה ממש קאמרי בשהמקבל אינו נותן לו שום מחיר בחזרה היא דנותן בעין יפה משא"כ כבנ"ד:

ועוד לפמ"ש וביאר הסמ"ע סי' רט"ו ס"ק ל"ז ול"ח הטעם לחלק בזה בין מכר למתנה דלא היה לו שום אונס במכירו למתנה וכו' היינו במתנת בריא או אפילו מתנת שכ"מ לאיש אחר דוקא משא"כ מתנות וצוואות שכ"מ לבנו בודאי היה לו איזו אונס המכריחו למתנתו זו בכדי להתנות עם בנו המקבל מתכה זו שישלם בכל יום יאר"צ עבור נשמתו במחיר המתנה שאם היה מניח מקומו בבהכ"נ לבניו בירושה בכלל חשש פן ואולי יהי' מתרשלים בתשלומי היא"צ כקדירה דבי' שותפי לכן נתנה לבנו הנ"ל ביחוד ע"ד קרן קיימת שיעש' היא ר' זלמן תמיד לתועלת נשמת אביו כאשר התנה עליו וקרוב לודאי שזו הי' סיבות המתנה היינו כמו אונס ומנ"ל במתנה בכה"ג לומר בעין יפה הוא נותן הא לית' טעם הסמ"ע הנ"ל [וע' תשובת הרשב"א בח"מ סי' רנ"ג דף פ"ז בב"י מחודש י"א ובסי' ר"מ בב"י דף ע' תי' ריטב"א ספ"ק דקדושין ובד"מ אות ב' שם וברמ"א סוף סי' ר"מ מדינים קרובים לאילו אבל אין עניינם לכאן]:

אבל מ"ש פרו"מ שני הוכחות אמצעיות משובח והוא א' מדפרט המוריש בשטר הצוואה כל דבר ודבר מעזבונו קטן וגדול שם הוא איך ומה יעשו בניו במו ולא הניח דבר מלפרש להם ולא רמז כלל שם על אותו המקום בעז"נ מה יעשו בו ושל מי יהיה ע"כ כוונתו היה לכלול גם זו במתנה לבנו הנ"ל זו ודאי ראיה נכונה שאין עלי' תשובה:

ב' ועוד עפמ"ש הריב"ש סי' ר"ז הובא בסמ"ע סי' מ"ב ס"ק כ"ח דדנין בשטרות אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם מבואר באומרים בל"א "מיין "שטאדט או "ער "האט "איין "שטאט "אין "שוהל כוונתם לכלול בלשון יחיד זוג א' שני המקומות איש ואשה יחד גם זו הוכחה נכונה ולענ"ד ראיה ה לזה שכ"כ המחבר סוף סי' רט"ו סעיף ח' אף במכר וכו' בכל דברי מו"מ הולכין אחר לשון ב"א וכ"כ עוד המחבר גם בסי' רי"ח סעיף י"ט וטעם שכפל המחבר כן נ"ל דגם מה שחוץ לאותו דבר שמכר או נתן דגם מתנה דינו בהם כבמכר שלא נכללו בו מ"מ אם לשון ב"א כוללים אותם הולכין אחריו וכ"כ כ בהדי' הרמב"ם פכ"ו מהל' מכירה הלכה ז וז"ל וכן מקום שאין קוראין אלא בית לבית לבדו או שקוראין בית לבית וכל סביבותי' ולכל שעל גביו הולכים אחר לשון ב"א אנשי המקום וכו' יעו"ש א"כ יפה כיון פרו"מ בזה אמנם לענ"ד שפיר מוכח לשון השטר צוואה מקומי שיש לי בביהכ"נ יהיה נתון לבני ר"ז יחי' דע"כ על שני המקומות אמר וכמו שאבאר דלכאורה אילו היה כתב בלשון מק"ום שיש לי בביהכ"נ וכו' לא היה מקום ספק כלל דודאי על שניהם אמר ועיין גמרא ורש"י בקדושין דף י"ט ע"א ד"ה טובא משמע דמצינו בקרא שם הכולל רבים בלשון יחיד כמו שד"ה אדום כנ"פיינא [פי' תיבה זו בלשון לט"יין או בלשון צרפ"ת היא שדות הרבה כמ"ש רש"י שבת דף וי"ו ע"א ד"ה בקעה וכו' וכן כתיב בהמה רבה כמ"ש הרשב"ם בב"ב דף קע"ג סוף ע"א רק בנ"ד בשביל שכתב מקומי שיש לי באות י' היחס לשון יחיד משמע לכן יש מקום ספק למערער כך נראה לי לכאורה אבל לענ"ד אדרבא נהפוך הוא דהא בהדיא איתא בגמ' ב"ב דף קע"ג סוף ע"א הנ"ל שד"ה שיש לי מכורה לך רק אחת מהנה מכורה כמו גבי ש"די מכורה לך אף דיש לפרש שדות הרבה בלשון שדה שיש לי כנ"ל יד בעה"ש על התחתונה יעו"ש וכבר ביארנו דבכה"ג שדות ומקומות חלוקים אין חילוק בהם בין מתנה למכירה לפ"ז אלו כתב מ"קום שיש לי בביהכ"נ יהי' נתון לבני ר' זלמן שפיר היה מקום ויד לאחיו לערער מדלא כתב מקו"מות לשון רבים אלא מקום א' במשמע דיד בעה"ש על התחתונה כנ"ל אבל השתא דכתיב מ"קומי שיש לי בביהכ"נ וכו' ולא היה צריך לכתוב רק תיבת מקומי לבד מקומי בביהכ"נ יהיה נתון לבני וכו' וכיון שכפל דבריו ליחס את המקום לו גם ביו"ד הקנין מ"קומי שיש ל"י בכל הה"ג אמרינן וקי"ל לישנא בתרא לטפויי אתי לר"ע דדייק לישנא יתירא ולרשב"ם ב"ב דף קל"ח ע"ב אפילו רבנן מודה לי' ועיין מהרי"ק שורש צ"ז כ' בפשיטות בשם הרי"ף וכל הפוסקים דקי"ל הכי וכן בשורש י"ב ע"ש הארכתי בזה במקומו וכ"פ הרמב"ם פרק כ"ה מהל' מכירה א"כ ה"נ בנ"ד שלפנינו שכתב מקו"מי שיש ל"י בביהכ"נ אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ר"ל כיון דלשון מקו"מי לשון יחיד משמע מקומי המיוחד לי לבד היינו בעזא"נ אבל מדכפל דבריו שיש ל"י דייקינן בזה לישנא יתירא לטפויי אתי גם המקום בעזרת נשים אף שאין מיוחד לו לעצמו מ"מ שלו הוא וה והוסיפו בלשון זה מקומ"י שיש ל"י פירוש מקומי דייקא המיוחד לי ממש בעזא"נ וגם מקו"מי שיש ל"י היינו בעז"נ שלי הוא יהיה נתון לבני [ומסתמא גם בשפתי דייטש שהעתיקאמנה הצוואה ללה"ק כך היה כתוב שמה "מיין שטאדט "וועלכע "איך "האבע "אין "שוהל] ולפי"ז נ"ל בש"ס ב"ב דף קע"ג הנ"ל נמי בדוקא נקט בלשון הנ"ל שד"ה שיש לי וכו' אינו מכור אלא אחת כיון שלא אמר יתור לשון אמרי' יד בעה"ש על התחתונה ואדרבא כיון דלשון שדה כולל הרבה וכן לשון שיש לי כולל הרבה אמרי' אין רבוי אחר רבוי אלא למעט אבל אם אמר שדי שיש ל"י וכו' דייקינן כפל דבריו ביו"ד היחס לישנא יתירא לטפויי אתי וכל שדותיו מכורים ונתונים או עכ"פ שנים מהם מיעוט רבים: הן אמת הרדב"ז בתשו' ח"ג ס"ס תקי"ח מייתי בשם תשו' הרשב"א דלא אמרינן מלתא יתירא לטפויי אתי לאפוקי ממונא רק בהני דמפורש בגמרא וכו' יעו"ש וכ"כ תשו' הריב"ש סי' ר"ז בשם תשו' רשב"א ע"ש להלכה: אמנם במקומו תמהתי עליו מתשו' הרשב"א המיוחסת להרמב"ן בסי' א' ועוד ממק"א ועוד בנ"ד לא מקרי לאפוקי ממונא שאין כאן חזקת מארי קמא ולא חזקת ממון להמערער כמ"ש לעיל בפתח דברינו:

ועוד דאפילו לרבנן דר' עקיבא את"ל דפליגי ולא דייקא לישנא יתירא אתי לטפויי מיהת בנ"ד דגם זולת לישנא יתירא במ"ש מקו"מי שיש ל"י הא מקומי לבד נמי משמע בלשון בני אדם אחד שהיא שנים של איש ואשתו דשייכים להדדי כמ"ש מעלתו ני' ג"כ והנה מצינו דברה תורה כלשון ב"א גם בזה שכן אמר אבינו יעקב ע"ה ר"פ וישלח ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה וכו' ופירש רש"י לפי פשוטו דרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור אדם אומר לחבירו וכו' קרא תרנגול וכו' מיהת זוג אחד של איש ואשתו בודאי כוללם יחד בשם מקום אחד כמו שהם גוף א' והראב"ע ר"פ שמות פירש לפי הפשוט כדרכו מ"ש וכפר בעדו וז"ל ועזר הכהן [היא אשתו] בכלל בעדו [ועוד נ"ל עכ"פ בשם מקום כך הוא משמעו לכלול שני מקומות והוא מדכתיב קרא בראשית יקוו המים אל מקום אחד וכו' וכמו דאמרינן ריש סוטה דבכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב א' שנאמר לא יקום עד באיש איני יודע שהוא א' מהת"ל אחד זה בנה אב עש"ה וה"נ ממשמע שנאמר אל מקום אחד ע"כ מקום משמע שתי מקומות סתמא עד שיפרוט לך א' כנ"ל] ובהא מיהת דאיכא הוכחה מתחילת הלשון קצת כ"ע מודים דלשנא יתירא מ"קומי שיש ל"י וכו' גלי דעתיה בזה דפי' מקומי שלי ושל אשתי קאמר וא"צ לומר כלל לטפויי אתי אלא לפרש כוונתו אתי כנ"ל באופן שהדין עם ר' זלמן המחזיק במקומות אביו בלא פקפוק:

ועוד נ"ל אפילו את"ל מקומי יחידי רק של עזרת אנשים לבד קאמר צריך להבין מנ"ל דשל עזא"נ קאמר דלמא איפכא של עזרת נשים לבד קאמר הפחות שבשני המקומות שלו כדקי"ל הכי בית מביתי שיר משורי וכו' משמנים ביניהם עיין בש"ס מנחות ק"ח ובש"ע ח"מ סי' ר' ואף שאין דרך אנשים בעז"נ היינו לישב שמה אבל י"ל לדמי שוויי' נתנו לו על קרן קיימת וצ"ל לשון ממלא מקומי במקום קדוש ע"כ משמע לישב עלי' קאמר ממלא מקומי דייקא היינו ע"כ בעזא"נ אמנם ידי"נ הרב המאה"ג עמק החרוץ מוה' עזרא צירף ני' ראשב"ד העירני לתרץ עפמ"ש תשובת הרשב"א תולדות אדם ח"ל סימן פ"א דכה"ג לכאורה תלי' בדין ברירה אמנם העלה כיון דאין נ"מ בקיום המכר אם לא חל למפרע רק מכול"ה לכ"ע יש ברירה ע"ש א"כ מתנות שכ"מ דמחיים חל ע"כ נ"מ אי לא חל עד לאח"מ אין מתנה לאחר מיתה שפיר תלי' בברירה וקיי"ל אין ברירה בדאו' א"כ לגמרי בטל מתנות המקום לבנו הנ"ל ובכה"ג דבטל השטר לגמרי קיי"ל בח"מ סימן מ"ב יד בעה"ש על העליונה א"כ ע"כ זכה בשני המקומות מה"ט אלא דבזה יש לפקפק אבל אסתגר בקמייתא ויפה דן פרו"מ ני':

נאום הדוש"ת אוה"נ הק' יהודא אסאד:

הג"ה מידי"נ הגאון מוה' יוסף קליין ני' דיינא רבא דפה:

מה דפשיטא ליה למרן ז"ל דאפילו שניהם אין מוחזקין כגון בעועדת באגם ל"א בו"ש ברי עדיף ומוקמי לה בחזקת מ"ק מספק"ל טובא להגאון בעל קוה"ס כלל א' אות זיין ע"ש דהדבר במחלוקת שניי' בין אבות העולם הראב"ד והרמב"ן דהראב"ד ס"ל דנגד חזקת מ"ק לחוד אמרינן בו"ש ברי עדיף אבל הרמב"ן ס"ל וכן דעת הטור דאף נגד חמ"ק לחוד ג"כ אמרינן בו"ש לאו ברי עדיף וכמ"ש מר"ן ז"ל:

ובעניותי לא מבעי' לדעת תוס' שם שכ' דאין סברא כלל מה שהוא ודאי בחציו שיועיל לו לחצי השני ושאני גבי ספק ויבם שהנכסים בחזקת יורש הם א"כ ודאי ל"ש כאן לומר אין ס' מוציא מידי ודאי כיון דשניהם יורשין הם [וכבר כתב הסמ"ע הביאו המג"א סימן תמ"ז אף שבכ"מ פסקי' כהרי"ף מ"מ במקום שהתוס' חולק לא קי"ל כוותיה יעו"ש] אלא אפילו לתי' הש"מ בשם הרא"ש שמועיל לחציו השני ורק שם אינו מועיל הואיל והוא רק עפ"י הודאתו של השני ומוכח מדבריו שאם היה הדבר נודע לנו בבירור אף בלא הודאתי של זה היה מועיל לחציו השני והוי אמרי' אין ס' מוציא מידי ודאי מ"מ אין ראיה לכאן. לענ"ד דשאני התם די"ל דהוי ס"ל להרא"ש דמה ששניהם מוחזקים בטלית בזה לא חשיב מוחזק כיון דכל א' טוען על חבירו שהוא תופס שלא כדין וכל השביעה הוא רק שאנו חוששין שלא יהא כל אחד הולך ותוקף וכו' וא"כ רק זה שהחציו שלו בודאי הוא חשיב מוחזק ואם כן השני דהוי רק ספק שפיר אמרינן דאין ס' מוציא מידי ודאי משא"כ כאן בנ"ד דלא כן הוא דשניהם יורשין ושניהם חשובים מוחזקים וכמ"ש מרן ז"ל למעלה דהירושה הוא בחזקת שניהם וא"כ אדרבא זה שבא בטענת מתנה כיון שהוא ספק אצלינו אמרי' עליו אין ס' מוציא מידי ודאי וצ"ל דפשיטא לי' למרן ז"ל דגם שם בטלית חשובים שניהם מוחזקין כיון דשניהם אוחזין בו ודוק:

ולולא דברי מרן הי' נ"ל שדין זה אם בעין יפה או בעין רעה נותן אינו ענין בנ"ד כלל שזה שייך דוקא באם הדבר נוגע לנותן או למוכר משא"כ בנ"ד שהשתמשות של המקום של אב הוא כל ימי היותו ועל מקומו יבא בשלום כל ימי חייו ואין הדבר נוגע רק לבניו אחר מותו אין זה ענין לכאן כלל כן היה נראה לפי חולשת שכלי לולא דבריו הקדושים ז"ל:

עיין בתוי"ט פ"א מערלה משנה ב' שהביא ג' טעמים למה אמרינן ריבוי אחר ריבוי אינו אלא למעט וכל אחד משלש אלה ל"ש כאן ומרן ז"ל לא כתב רק לרווחא דמילתא ואני בעניותי לא ידעתי למה לא נשגיח ולא נדקדק על לשון השטר במה שכתב אח"כ שבן תורה אחד יהיה לומד על מקום הנ"ל כל היום והלשון מקום הנ"ל חוזר וכולל כל המתנה וא"כ אין בראשון יותר מבראשונה כיון שכ' הנזכר לעיל ועל זה אמר שיהיה הב"ת לומד שם וכי הקפיד שילך ללמוד דוקא לע"נ גם כן:

תוכן העניינים

שות יהודה יעלה (מהרי אסאד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה