שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן קיד
ב"ה עש"ק כ"ה סיון תרצ"ז פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר יחיאל מיכל הכהן האללענדער דומ"ץ דק"ק טארנא. ע"ד שאלתו באיש אחד שתשעה ירחים אחר החתונה שהיתה בווין, ברח מאשתו למדינת רוסיא, ובקושי גדול נודע לאשתו מקום שבתו וכתבה אליו מכתבים, ופעלו ממנו שיתרצה לשלוח הרשאה למכירו אשר בווין שהוא יעמוד במקומו לגרש את אשתו אצל הב"ד בווין. ההרשאה נכתבה בכת"י הבעל ובלשון אשכנז וזה לשונה:
איך אונטערגעשריבענער ד"ר באריס בראינען. הדר לפי שעה בעיר ענגעלס במדינת רוסיא. נאך די געזעצען די יודישע רעליגיאן, ולפי חוקים השוררים במדינת אסטרייך. נשאתי לאשתי את ה' טהמאפהילא בראינין, מלידה שינאגעל, וכעת באנו לידי הסכם הדדיי להתגרש לפי חוקי דת היהודי וחוקי המדינה השוררים באסטרייך. ובהיות שאנכי בעצמי לא אוכל לבוא למדינת אסטרייך, הנני מרשה בזה להאדון ד"ר לודוויג גאלליא, עורך דין בווין רחוב ביבר שטראססא לומר 4, שהוא יעמוד בשמי אללע נאסוופנדיגע ערקלערונגען הן אצל הב"ד בווין, והן בערכאות השלטון, אבגעבן אונד אללע נאטווענדיגע פארמאליטעמן ווי אויך די איבפרגאבע דעם שיידעס בריעפע דורכפיהרען זאל און דארף, ד"ר בארים בראינין עכ"ל ההרשאה בהעתקה עברית. וחתימת ידו של המגרש יש אנשים המכירים ויכולים לקיים כתב ידו, ובכן נפשו בשאלתו אם אפשר לסדר בווין הגט עפ"י כח הרשאה זאת, ומקום עיגון גדול הוא, כי אין שום אפשרות להשיג ממנו עוד שום כתב הרשאה אחרת כדת תוה"ק, ואין נמצא עוד באותה עיר שישב בתוכה ואין ידוע מקום ישיבתו, והעיקר שגם אם ישיגו אותו לא יתרצה בשום אופן לעשות הרשאה כשירה ע"י ב"ד, וגם יש חשש גדול שבאם לא תתגרש תצא לתרבות רעה ותנשא באיסור חלילה:
והנה הספיקות שהנני רואה בזה הלא המה, א) מה שבפירוש לא נזכר בכתב ההרשאה כ"א שנותן לו רשות על נתינת הגט, "ווי אויך די איבערגאבע דעם שיידעס בריפע", אבל לא נזכר בהרשאה שמרשה אותו גם על הכתיבה ותתימה, ואפי' נימא לדייק מלשון ההרשאה "אבגעבין אללע נאטווענדיגע
פארמאליטעטען ווי אויך דעם איבעדגעבין דעם שיידעס בריעפע" שלשון זה משמע להדיא דלבד הנתינה הרשה אותו גם על כל שארי הפורמאליטעטין, שהכתיבה וחתימת העדים הוי ודאי בכלל זה, אבל המורשה הזה הלא לא יכול לעשות בעצמו כל הפעולות להיות סופר לכתיבת הגט, ולחתום עליו בתור עד, וגם שליח על הנתינה, דהא סופר אינו יכול להיות עד, וגם הא אינו אלא עד אחד, ובע"כ שכוונת הבעל היה שהרשה אותו למנות סופר ועדים אחרים שהם יכתבו ויחתמו הגט, וא"כ לא מהני זה לשיטת הרבה מגדולי הראשונים ואחרונים, ואפי' אם הבעל היה אומר בפירוש להמורשה שמרשה אותו לאמר לסופר ועדים אחרים לכתוב ולחתום לא מהני דהוי אומר אמרו כמבואר בכל הסוגיא דגיטין דס"ו וברא"ש שם, ועיין בב"ש סי' ק"כ סק"ז דלכמה פוסקים הוי באומר אמרו הגט בטל מן התורה, וכ"ש בנ"ד שבפירוש לא נזכר שום רמז על הכתיבה וחתימה, ב) אפי' על הנתינה שנעשה אמנם שליח, אבל השליחות הלא היה רק מפי כתב, ורהיטת הסוגיא דגיטין דע"ב משמע דלא מהני דאמרו שם דהגט בטל עד שישמעו קולו, ואמרי' קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב, ופרש"י דאמר לעיל חרש שיכול לדבר מתוך כתב כותבין ונותנין גט לאשתו, הן אמנם דכמה פוסקים מתירין במקום עיגון לשליח שנתמנה מפי כתב וכמבואר באה"ע סי' ק"כ ובב"ש שם, אבל אכתי נפלינן בפלוגתא דרבוותי, ג) דהשליח הזה שהורשה מהמגרש שידוע הוא למחלל שבת בפרהסיא, וכל הפסול בעבירה מה"ת אין רשאי להיות שליח בגט כמבואר באה"ע סי' קמ"א סעיל"ג, ולשיטת הרמב"ם שם אפי' בנתקיים בחותמיו לא מהני, ועל שלשה ספיקות הללו לו אשיבנו מה שהורני ה' על ראשון ראשון:
הן זה ודאי דאם לא אמר לשליח כ"א תנו ועל הכתיבה וחתימה לא הזכיר כלל, ודאי דעשאו שליח גם על כתיבה וחתימה, דאם לא יכתוב מה יתן, ודבר זה משנה מפורשת בגיטין דס"ו אמר לשנים תנו כו' הרי אלו יכתבו ויתנו. וכתב בתורי"ד שם דאע"ג דלא אמר להם כתבו אפ"ה כותבין ונותנין, דדוקא כתבו בלא הנו אינו מועיל אבל תנו בלא כתבו מועיל שהיאך יכולים ליתן אם לא יכתבו, ובנ"ד גם לזה אין צורך, דכיון שכתב בהרשאתו שיעשה כל פארמאליטעטין הנצרך לגט. פשיטא דכתיבה וחתימה ודאי בכלל והרי הוא כאילו צוה בפירוש על הכתיבה וחתימה. דאפי' אם לא היה זה עיקרו של גט, ודאי דאדעת ב"ד הוא עושה ומנהג המקום ויכולים לכתוב זה בלא צווי של בעל וכמו דקיי"ל בחו"מ סי' מ"א ס"ה שהמצוה לכתוב שטר מסכים שיכתבו כמנהג המקום בכל שופרי דשטרא, וכ"ש בכתיבה וחתימה של גט שזהו עיקרו של גט, דאם אין גט מה יתן. ובע"כ שכוונת הבעל היה גם על כתיבה וחתימה, וזה פשוט וא"צ לפנים, ואי מספקא הא מספקא, למי נתכוון הבעל לעשות שליח על הכתיבה, אם למורשה זה גופא שהוא יהי' גם סופר הגט, ובאופן זה אין יכול שוב המורשה לצוות לסופר אחר, ואם המורשה אינו יכול לכתוב. בהכרח שילמוד מלאכת הכתיבה ויחחום בעצמו וכמבואר במשנה דגיטין שם דאר"י נומינו לשליח אף אנו מקובלים שאפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי שילמדו ויכתבו ויתנו, או נפרש כוונתו של בעל שמרשה אותו למנות לסופר אחר ועדים אחרים שיכתבו ויחתמו. אבל באמת גם זה לא הוי ספק כלל, דאיך אפשר לומר דכוונת הבעל הי' רק על המורשה גופא, שהוא עצמו יהי' שליח על הכל, דהא אינו אלא אחד, וא"כ איך יעשה עם החתימות דבעי' שני עדים, ואי נפרש דלעד השני יצרף עמו עד אחר מן השוק, א"כ הוי אומר אמרו על עד השני, ובכה"ג אומר אמרו פסול לכו"ע, דהא הני תרתי מילי, אומר אמרו וחתם סופר ועד כל חדא תליא בחבירתה דאי אומר אמרו כשר חתם סופר ועד פסול מפני חשש דיוכל לצאת מזה חורבא שהגט יפסל מן התורה, והיינו כשיאמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו, ויתביישו מפני הסופר שלא ייחדו הבעל לעד ויכול להיות שמפני ביוש יאמרו לסופר שהבעל ייחד אותו לעד עם אחד מהשני עדים וכיון שהבעל באמת לא צוה כן הוי הגט בטל מה"ת, וחשש זה מבואר בש"ס שם אבל אם נימא שאסור לסופר לחתום א"ע בעד תו ליכא חשש זה, ממילא אומר אמרו אפשר להיות כשר, ונמצא דהני תרי דינים מיתלי תלי חדא בחבירתה, דאי אומר אמרו כשר חתם סופר ועד פסול מפני חשש זה, ואי אומר אמרו פסול, חתם סופר ועד כשר וכמ"ש הר"ן שם בגיטין, ובשלמא בגט שאין בו אלא חדא ריעותא. או ריעותא דאומר אמרו, או ריעותא דחתם סופר ועד, אפשר לומר דרק ספק מגורשת היא כמ"ש הב"ש סי' ק"כ סק"ז, משום דכיון דבכל אחת מהנהו ריעותות יש פלוגתא דרבוותי וא"כ י"ל בכל אחת שמא הלכה כמאן דמכשיר, אבל להכשיר שני ריעותות הללו בגט אחד אי אפשר בשום אופן, דאם האחד כשר, בהכרח שהשני יהיה פסול וכמ"ש בערוך השולחן סי' ק"כ אות נ', ובנ"ד אם נאמר דכוונת הבעל היה שדוקא המורשה יהיה בעצמו סופר הגט וגם יחתום א"ע בעד ויהיה בזה חתם סופר ועד, ולעד השני יצרף אתר מן השוק, ומשום דאמרי' דהבעל נתכוון לזה שהמורשה יאמר לאחד לחתום, הוי בזה אומר אמרו, ונמצא דבגט זה יזדמנו שני הריעותות כאחד, אומר אמרו על העד השני, וחתם סופר ועד על חתימת המורשה, ושני דינים הללו בגט אחד אי"א להכשיר בשום אופן, וכיון דידעינן דעת הבעל שלגט כשר נתכוון, בע"כ שכוונתו הי' שהמורשה יאמר לסופר ועדים אחרים, ואין שום ספק דרק לזה נתכוון, ונמצא שאין בזה אלא ריעותא דאומר אמרו לחוד, אבל דא עקא כי בדין זה דאומר אמרו גופא קשה להקל, ואף שלא נעלם ממני דעת מהרש"ל ביש"ש ספ"ו שהיקל במקום עיגון באומר אמר ולסמוך על דעת ר"י בעל התוס' והרא"ש ספ"ט דגיטין בשמו וכ"כ רי"ו נכ"ד ח"ג בשם התוס' ופוסקים אחרים. וגם הרמב"ן בחידושיו ספ"ו כ"כ בשם תוס' וכ"פ הריטב"א בפ"ק דקדושין להלכה, וגם המ"מ פ"ד מהלכות זכייה, ומלבד כל הני רבוותי יש עוד תנא דמסייע שאפשר ללמוד ממנו הרבה בנוגע לנ"ד והוא הרשב"א בחדושיו לקדושין ר"פ האיש מקדש שהקשה כשליח דידה היאך משוי שלית והא מילי נינהו ומילי לא מימסרי לשלית, ותי' הרב ברצלונא דהכא בדשווי' איהי שלית בקנין דאלים לשווי' שלית, והוא ז"ל כתב בשנחנה לו רשות לשווי' שליח דלא אמרי' מילי לא מימסרי לשלית אלא כשהשליח עושה אותו שלית מדעתו אבל מדעת בעלים משוי שלית וכדמוכח התם דהא באומר אמרו שליח עושה שלית, א"נ כשחלה השליח או נאנס שהשליח עושה שלית משום דסתמא דמלתא כל שחלה דעת בעלים שימנה שלית שלית וה"נ בכה"ג מיירי פ"ש. הרי דדעת הרשב"א הוא דבאומר אמרו כשר דהא מפרש הש"ם דקדושין דאמרי' התם דשליח עושה שלית דהוא ע"י אומר אמרו, וגם האחרונים הרש"ז ז"ל בשו"ע שלו בקונטרס התשובות סי' ל"ב כתב דיש להתיר אומר אמרו גם להסוברים דבעי שליחות בכתיבה, אבל מי יבוא לפסוק בזה עד סתימת בעלי השו"ע דכו"ע גרירי בתרייהו ובפרט הרמ"א באה"ע סי' ק"כ שהחליט דספק מגורשת, רק מזקנים אתבונן ה"ה הרש"ז בתשובה הנ"ל ומוהרי"ם פאדואה מבריסק למרות יראת הרוממות שהיה בלבבם להקל נגד דעת הראשונים המחמירין ודעת השו"ע, בכ"ז כתבו דהבו דלא לוסיף עלה כשיש עוד צד להקל כעובדא דידהו. דלפי המתבאר בש"ס דגיטין דס"ו הטעם דאומר אמרו פסול מטעם דחיישי' דנפיק מיני' חורבא והיינו שיאמר לב' או לג' אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני שיחתמו ויתביישו בפני הסופר שלא ייחדו הבעל לעד ויוכל להיות שמפני הבושה יאמרו להסופר שהבעל ציום שהוא יחתום א"ע בעד עם אחד מהשני עדים וכיון שהבעל לא ציום כן הוי הגט בטל מן התורה ע"ש, וכיון שכן לא שייך לחוש לזה אלא במקום שהבעל פירש להדיא לפני השלית שמות הסופר והעדים דבכה"ג כשהשליח יבוא לשנות דעת משלחו ומפני כסופא דסופר יצוה אותו לחתום, הרי עובר בזה דפת משלחו והגט בטל, משא"כ בנ"ד שהבעל לא בירר לשצית למי יחתום עדים רק מסר הדבר לשליח שיעשה כרצונו ולבחור לסופר ועדים למי שירצה, א"כ מה מקום קפידא יוכל להיות מן הסופר על המגרש, והא הוא לא ייחד לשום עד רק מסר לשליח שיעשה כרצונו, וכיון דליכא חשש דכסופא ושום חורבה לא יוכל לצאת מזה, אין מקום לפסול באומר אמרו. וזהו הערה נכונה. וכדאי להצטרף לסניף היתר ולומר דבכה"ג לא התמירו:
ומדי דברי בענין אומר אמרו לא אוכל כחד מה שקשה לי על עיקר דין זה, דנהי דמטעם שליתות לא מהני, לכל אחר מטעם דאית לי', אבל הא זכייה הוי מטעם שליתות כמ"ש התוס' בכמה דוכתי, ורק בגט לא מהני זכייה משום דחוב הוא לבעל לגרש אשתו, אבל באומר אמרו לסופר ולעדים הרי יש בזה גילוי דפת דניתא לי', וא"כ יוכל כל אדם לזכות עבורו גם שלא מדעת הבעל, וא"כ לו ננית דמטעם שליח לא חצי הסופר והעדים לחתום, דהשליחות לא חל בזה, אבל אכחי תועיל מטעם זכייה כיון דגלי דעתו דניחא לו בגט וזכות הוא לו שפיר יכול כ"א לזכות עבורו מטעם זכייה, ויש מקום להאריך ולתרץ ואכ"מ. אבל עכ"פ הערה ראשונה נכונה היא דבכה"ג שהבעל בעצמו לא ייחד לסופר ולעדים רק חסר הדבר לשלית שהוא ימנה כרצונו ולא שייך חורבא דשמא יחתום את הסופר לעד, לא נאסר גם באומרו אמרו. והנני מגלה דעתי כי חלילה לאיש כמוני להיות כמכריע נגד רבותינו המחמירים, רס מראה מקום אני שיש גם גדולי ראשונים ואתרונים שמקילים בזה במקום עיגון, ובשגם דבנ"ד לא שייך הטעם דנפיק חורבא משום כסופא דסופר וכמ"ש, כל מי שמיקל אין מזחיחין אותו שיש לו על מי לסמוך ובשגם בשעת הדחק כבנ"ד וגם יש לחוש לחורבה שתנשא באיסור:
ובנוגע לספק השני מה שמינוי השליחות היה בכתב, גם בזה כבר דברו הראשונים והאחרונים, הרבה מחמירים ויש גם מקילים במקום עיגון וכל מורה צדק יש לו עמודים לסמוך עליהם להחמיר או להקל, וכמעט לא הניחו מקום לדבר בו עוד, בכ"ז אנסה כחי גם אני אולי אמצא איזה היתר בנ"ד, והנה מקור הדין הוא בגיטין דע"ב תניא כוותי' דרב אשי כתב סופר לשמה וחחמו עדים לשמה אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנו לה הרי הגס בסל עד שישמעו קולו. ואמרי' שם קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רכ, ופרש דאמר לעיל דע"א חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו, ומרהיטת לשון הש"ס משמע דאינו ממעט אלא חרש דמיירי בו רב כהנא ורק בדידי' לא מהני מתוך הכתב ומשום דיש לחוש שמא דעתו אינה שפויה, אבל בפקח מהני גם מתוך הכתב וכן נראה להדיא מן הרמב"ם פ"ב מהלכות גירושין הט"ז שכתב וז"ל מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו וצריכין לבודקו יפה שמא דעתו נטרפה וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין נשתתק כדין החרש עכ"ל, הרי להדיא שמחלק בין חרש לנשתתק ודוקא בחרש לא מהני כחיבה מפני שחרש אין בו דעת אבל נשתתק דהיינו אלם שומע ואין מדבר דהוא כפקח לכל דבריו מועיל גם כתיבתו, ומשמע דכ"ש פקח גמור שכתב בכת"י כתבו גט לאשתי דהוי כדבור, אכן הטור סובר דחרש לאו דוקא אלא אפי' בפקח גמור נמי לא מהני כתיבה, והמחבר באה"ע סי' ק"כ כתב וז"ל לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו ואף אם הוא חרש אפי' הוא שומע אלא שאינו מדבר או אפי' פקת וכתב להם בכת"י שיכתבו ויחתמו לא יעשו עד שישמעו מפיו עכ"ל, וכ"כ רוב הפוסקים הראשונים ה"ה:
הרא"ש, הרשב"א, הר"ן, המרדכי. בה"ת וסמ"ג והגהמי"י, ויסוד בנינם בנו על התוספתא המפורשת בפ"ב דגיטין וז"ל כתב הופר לשמה וחתמו עדים לשמה אע"פ שכתבו ותתמו ונתנו לה פסול עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו ולא עוד אלא אפי' כתב בכח"י לסופר כתוב ולעדים חתמו אע"פ שכתבו וחתמו ונתנו לה פסול עד שישמעו קולו ויאמר הוא לסופר כתוב ולעדים חתמו עכ"ל, והתוספתא לא מיירי בחרש דוקא, הרי להדיא שאפי' פקח לא מהני מתוך כתבו, ולדבריהם צ"ל דמה דאמרי' בגיטין שם דצריך לשמוע קולו לאפוקי מדר"כ, דלאו דוקא דרב כהנא דמיירי בחרש אלא הוה"ד בפקח נמי אינו מועיל כת"י, זהו המצודה הקוטב והציר אשר עליה יסבו ציר המתלוקת בין המתירין והאוסרין מינוי הסופר מפי כתב, המתירין סברי כפשטות לשון הש"ס קולו לאפוקי מדרב כהנא, דרב כהנא דוקא, דמיירי בחרש ממועט מקולו אבל בפקח לא בעי' קולו דוקא ומהני גם בכת"י, והאוסרין סברי כפשטות לשון התוספתא דאפי' בפקח נמי בעי' קולו דוקא: ואם כי מכיר אני מך ערכי שאיני כדאי והגון להכריע בין הרים גדולים אבל תורה היא ורשות לכ"א לדבר את אשר ישים ר' בפיו, דלכאורה מגמרא ושברא נראה כשי' הרמב"ם דדוקא חרש מפפסיק, מסברא דכי דכי מאיזה טעם אפשר לומר שלא יועיל לגבי גט מינוי שליחות מפי כתבו, דהרי אפי' בדברים שכתבה בהו תורה להדיא לשון הגדה מהני נהי מפי כתבו ומשום דכתיבה כדיבור דמי וכתיבה גופי' הוי דבור, וכגון בעדים דלהדיא כתבה תורה בהו לשון הגדה ואפ"ה בעינן רבוי מיוחד למעט מפי כתבו וכדדרשי' מפיהם ולא מפי כתבם, אבל אי לאו רבוי דמפיהם היינו מכשירים מפי כתב נמי, וכן גבי שבועה דכתבה תורה לבטא בשפתים ואפ"ה ס"ל להרבה פוסקים דגם שבועה בכתב הוי שבועה, וכ"כ גם הרשב"א בתשובה ובתשובת רשד"ם בשם הר"י מיג"ש, ועיין בתשו' חו"י סי' ט"ז דשבועה בכתב חמירא עוד יותר מבע"פ ע"ש. וגם בכמה תשובות אחרונים דכתיבה כדבור תשוב, וא"כ כ"ש בגט דלא זכרה בו תורה לא לשון הגדה ולא לשון דבור, א"כ מאיזה טעם נימא דכתיבה אינו כדבור, ומגמרא נמי מוכח כן דהא משנה שלימה שנינו בגיטין דס"ז ובנשתתק דבודקין אותו ע"י הרכנה, הרי להדיא דלא בעינן שמיעת קולו דוקא, ואם הרכנה מועיל כ"ש כת"י דעדיף מהרכנה דהרי בכתב ידו מתבררת טפי כוונתו, ובהרכנה עדיין אפשר להסתפק בכוונתו. וראיה דכת"י עדיף דהלא בהרכנה הצריכו בדיקה ג"פ ובכ"י לא הוזכר בדיקה מכלל דכת"י עדיף ומטעם שכוונתו גלויה ומבוררת שאין להסתפק בה. הן אמנם שהרא"ש עצמו הרגיש כי משנה זו דהרכנה הוי סתירה עצומה נגדו ולכן טרח לתרץ דהרכנה עדיף מכת"י ע"ש, אכן לענ"ד סוגית הש"ס לא משמע כן וכמ"ש דהרי הרכנה הצריכו בדיקה ובכת"י סגי בלא בדיקה, ועוד ראיה דבגיטין דע"א דא"ר כהנא אמר רב דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין ופריך עלה ר' זירא מהא דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד, ואמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב, וקשה קושית התוס' שם דמה פריך לרב ולא פריך אמתני' דיכול להגיד מתוך הרכנה ע"ש, אע"כ צ"ל דהרכנה פשיטא דלא מהני בעדות ורק כתיבה דעדיפא מהרכנה והוי כדבור ממש קשה לי', א"כ מוכת מזה דכתיבה עדיף ומשום דהוי כדבור ממש, וכן מוכח נמי ממה דפריך התם לרב יוסף על רב כהנא מאי קמ"ל דכתיבה מהני בחרש והא תניא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו כו' הרי אלו יכתבו ויתנו, ואי נימא דהרכנה עדיף מאי קמ"ל, הא טובא קמ"ל דאפי' כתיבה דגרע מהרכנה נמי מהני, ואילו אמתני' הו"א דדוקא הרכנה דעדיפא מהני, אע"כ דהש"ס סובר דכתיבה עדיף, וגם מצד הסברא אי"א לומר דהרכנה דאפשר להסתפק בכוונתו וצריך בדיקה יהא עדיף מכת"י דמבורר כוונתו, וכיון שכן נשאר לנו הראיה ממשנה דהרכנה דכ"ש כתב ידו דמהני: ועוד היה אפשר לצדד ראיה דכתיבה מהני לשליח שיכתוב הגט ממשנה דר"פ כל הגט דחשיב התם כל סוגי שלא לשמה כיצד היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין כו' יתר על כן כתב לגרש אשתו ונמלך מצאו בן עירו כו' יתר מכאן היה לו שתי נשים ושמותיהן שוות כתב לגרש את הגדולה כו' יתר מכאן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול, ואי נימא דע"י כתב לא מהני הול"ל יתר מכאן אפי' כתב הסופר לשמו ולשמה לשם גירושין כל שלא שמע מפי הבעל פסול, דהטעם דבעינן שישמע מפי הבעל הוא משום דכל שלא שמע הסופר מפי הבעל לא הוי לשמה וכמ"ש התוס' בגיטין דכ"ב, אע"כ דכתיבה מהני באמת דכתיבה הוי כדבור ממש, אלא דשוב ראיתי דיש לדחות ראיה זאת עפמ"ש התוס' זבחים ד"ג דלא שייך למיתני יתר על כן כ"א במקום דמההוא בתרייתא הוי שמעי' האי חידוש דשמעינן מקמייתא ושמעי' נמי חידוש אחרינא מה דלא שמעינן מקמייתא, בזה מוכרת למיתני יתר על כן. אבל אי לא שמעי' מבתרייתא חידוש דאיכא בקמייתא אע"ג דשמעינן חידוש אחרינא דלא שמעי' מקמייתא לא שייך למיתני יתר על כן מ"ש בהגהות חק נתן, שזה כוונת התוס' וה"כ הטורי אבן בחגיגה דכ"ג בשם התוס', ובסברא זאת החזיקו גם בתוס' גיטין שם ד"ה יתר, ולפ"ז לא שייך נמי למיתני יתר על כן אפי' כתב לשמה כל שלא שמע מפי הבעל בתר שום בבא דמשנה. דנהי דחדושא דלא שמע מפי הבעל הוי ידעינן אבל בכל הנהו בבות דמיירי שהמצוה הוא הבעל רק שפירש לשם אשה אחרת או לאיזה שארצה הו"א דכשר, ואין להקשות דאכתי ליתני יתר הזה בתר בבא ראשונה דשמע קול סופרים מקרין דמינה ידעינן חדושא קמייתא דשמע קול סופרים מקרין נמי, ועוד הוי שמעינן נמי חידוש זה דכל שלא שמע מפי הבעל פסול. דאי הוי נקיט הכי לא הו"מ למיתני תו יתר ע"כ בשום בבא, דמכל הני בבות לא הוי ידעי' תדוש זה דאפי' כתב לשמה כל שלא שמע מפי הבעל לא מהני דנקיט ברישא, ולכן נות לו לתנא למישבק הך חדושא בכדי שיהא יכול למינקט יתר ע"כ בהנך בבות:
וגם זה אין להקשות דנהי דבלשון יתר ע"כ לא שייך למיתני הך דינא, אבל אכתי עיקר הך דינא הו"ל לתנא לאשמעי' דאפי' כתב לשמו ולשמה פסול דבעינן שישמעו מפי הבעל ואיך שביק התנא לאשמעי' חדוש דין גדול כזה, חדא דזה כבר שנוי במשנה דפ' מי שאחזו, ועוד גדולה מזו שנוי התם דאפי' באומר לאחרים אמרו לסופר כו' נמי לא מהני כיון שלא שמעו מפי הבעל ממש, ואפי' למי שיתעקש להקשות דאמאי לא נקיט התנא הך בפ' כל הגט בהדי כל הני דינים דפסולים משום שלא לשמה, י"ל נמי דבאמת מה דתני באידך משנה בפ' כל הגט דהוא סיפא דמשנה קמייתא הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האשה, הוי הכוונה באמת שהסופר כתב הגט לשמו ולשמה ולש"ג ואפ"ה פסול מפני שלא שמעו מפי הבעל, ואע"ג דבזבחים יליף מהך דכותב טופסי גיטין דסתמא פסול, א"כ משמע דאי כתבו סתמא ולא לשמו ולשמה אפ"ה י"ל דבאמת אכתבו לשמו ולשמה ומיקרי סתמא מפני שלא שמעו מפי הבעל, דלשמה לא מיקרי כ"א כששמעו מפי הבעל דוקא אבל כל זמן שלא שמעו מפיו ממש אע"ג דהסופר כתב לשמה מיקרי זה סתמא, וכן משמע מרש"י דזבחים ד"ה דלא יכתוב, ואפשר לי עוד להביא ראיה דאפי' כשכתב לשמה מיקרי נמי סתמא מהך סוגיא דזבחים שם דרמי מתני' דהתם דסתמא כשר ממתני' דגיטין דסתמא פסול ומשני אשה לאו לגירושין עומדת ע"ש, ואי נימא דסתמא לא מיקרי כ"א כשכותב סתם ממש א"כ מאי מקשה הש"ס, הא בגיטין שם כתב הש"ס דאי כתב רחמנא וכתב הו"א דבעינן דוקא לשם כריתות אבל לא לשמו ולשמה כתב רחמנא לה דבעי' לשמה, וא"כ י"ל דדוקא הכא דכתבה רחמנא קרא יתירא דלא סגי במה שנכתב סתמא לשם כריתות, אע"כ דאפי' כשנכתב לשמה אם אך לא שמע מפי הבעל מיקרי נמי סתמא ופסול, ולזה מקשה שפיר בזבחים למה בזבחים חשיב סתמא לשמה ובגיטין לא מהני אפי' כשכתב הסופר לשמה ובעינן דוקא שישמע מפי הבעל, דהא על זה לא נוכל למילף מקרא יתירא דלה דכיון דנכתב לשמה לה הוא דמיקרי ואפ"ה פסול. ומשני לחלק דאשה לאו לגירושין עומדת הלכך לא חשיב לשמה כ"א כשישמע מפי הבעל, וזה ראיה נכונה בעז"ה, וממילא נדחה ראיה שהבאתי ממשנה זאת דגפ מפי כתבו מהני, ואמנם אף אם ראיה זאת דחינו אבל אכתי הראיה ממשנה דהרכנה קמה וגם נצבה, ובע"כ לומר דמהני מפי כתבו דאלת"ה איך נפרש המשנה דהכל כשרים לכתוב אפי' חש"ו, והא חרש שאינו שומע ואינו מדבר אי אפשר לפניו לשמוע צוויו של בעל כ"א מפי כתב, ובפקח גמור מוכח מן הירושלמי דאם אך ידענו שמצוה בכתבו באמת לכתוב גט כותבין, דבפ"א מתרומות ה"א כתב בזה"ל ר' יוסי בי ר' בון אמר בבריא אנן קיימין למה אינו גט ומתרץ אני אומר מתעסק בשטרותיו עכ"ל ומפרש שם הק"ע דה"ק בשלמא בנשתתק שאינו ראוי לדבר שפיר י"ל דכתיבתו ג"כ לא הוי כדבור אבל בבריא שראוי לדבר מה בין דבור לכתיבה ומתרץ דגם בבריא אני אומר מתעסק בשטרותיו כלומר שלא כתב זה באמת שיעשה כן אלא כמתעסק בעלמא בלא כוונה כאדם המתעסק בשטרות וניירות בלא דקדוק ע"ש, והרי מפורש לפ"ז דבפקח כתיבה הוי כדבור:
ודע דהב"י אה"ע סי' ק"כ הביא בשם רי"ו דמה דמכשר הרמב"ם הנ"ל מפי כתבו בנשתתק, היינו דוקא רק בנשתתק מועיל כת"י ולא בפקח גמור ומטעם דפקח גמור כיון שיכול לדבר לא מהני כת"י, ולחילוק זה נראה שהסכים במחבר, דבסי' ק"כ סעיף ה' לאחר שכתב דעת הפוסקים דלא מהני כת"י לא בפקח ולא בנשתתק כתבו ויש מכשירים במי שנשתתק לכתוב ולחתום עפ"י כת"י, ומשמע דרק בנשתתק מכשר ולא בפקח, אכן תמה אני מאוד על חילוק זה לומר דנשתתק יהא עדיף מפקח גמור שיכול לדבר, והלא כלל גדול אצלנו דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וא"כ נהפוך הוא דפקח שראוי לדבר אין הדבור מעכב ונשתתק דאין ראוי לדבר הו"ל לעכב הדבור. וכן מוכח מלשון הרמב"ם פ"ט מהלכות עדות הי"א וז"ל דבעינן שיעיד בפיו או שיהא ראוי להעיד עכ"ל, הרי להדיא דבראוי להעיד בפיו יכול להעיד גם מפי כתב ועמ"ש בכ"מ שם ובנו"ב מהדו"ק חיו"ד סי' ס"ו שמחלק גבי שבועה כן דאע"ג דכתיב לבטא בשפתים אפ"ה בראוי לדבר הוי שבועה גם בכתב ע"ש, א"כ גבי גט נמי נימא הכי דאפי' למאן דמצרך דבור אפ"ה בראוי לדבר יהיה כשר גם מפי כתבו, ואם הרמב"ם מכשר מפי כתב בנשתתק כ"ש בפקח שראוי לדבר. וראיה עצומה לדברנו דביכול לדבר מכשרינן טפי הוא מהירושלמי שזכרתי דכתב בבריא אנן קיימין למה אינו גט וכפי פי' הק"ע דהא תינח בנשתתק שאינו ראוי לדבר שפיר י"ל דכתיבתו נמי לא הוי דבור אבל בריא שראוי לדבר מה בין דבור לכתיבה, הרי להדיא דפקח גמור עדיף מנשתתק ובפקח גמור ודאי דמהני כתיבה כיון שראוי לדבר, הן אמנם דהש"ך חו"מ סי' מ"ו כתב דאין לחלק גבי עדות בין ראוי להעיד בפיו לאינו ראוי, דשם בסקי"ז הקשה על הרמ"א שכתב דעדי קיום יכולין להעיד מפי כתבם ולקמן שם סעיף ל"ו סתם בנשתתק דחתימתו מתקיימת ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, הרי דלא יכול להעיד מפי כתבו, ודוחק לחלק בין נשתתק שאינו ראוי להגיד משו"ה פסול מפי כתבו משא"כ בראוי לדבר כשר נמי מפי כתבו, דהא אנן לא קי"ל הכי לעיל סי' כ"ח אלא קי"ל דאין חילוק בין אלם לאינו אלם דסבירא לן דמאי דאמר בש"ס דאלם פסול להעיד מטעם דמפיהם ולא מפי כתבם הוא לאו דוקא אלא הוה"ד מי שאינו אלם אינו יכול להעיד בכתב וא"כ הוה"ד דבדרבנן אין טעם לחלק בין אלם או לא עכ"ל הש"ך, וכוונתו בסיום דבריו במ"ש דהוה"ד בדרבנן אין טעם לחלק היינו משום דלכאורה אפשר לחלק דלא דמי לההיא דסי' כ"ח דהתם לענין עדות ממש דמדאורייתא בעינן לסהדותייהו משו"ה לא מחלקינן בין אלם או לא. והנה מ"ש הש"ך שאין טעם לחלק בזה, כתב הב"ש לטעם גמור באה"ע סי' קמ"ב הקשה גם הב"ש לקושית הש"ך וכתב לחלק שדוקא בראוי לדבר הוא דמכשר הרמ"א בסי' מ"ו מפי כתב, וגבי נשתתק כיון שאינו ראוי לדבר הדבור מעכב, ובחבורי חושן אהרן סי' מ"ו הארכתי בזה ואכ"מ, והעיקר שדייקתי כן והוכחתי מהירושלמי ור"ת ומלשון הרמב"ם גופא שמחלק כן גבי עדות ושבועה ובגט גופא, א"כ הרמב"ם שפוסק בהדיא בנשתתק שיכול לעשות שליח מפי כתב, ודאי דלשיטתו כ"ש פקח גמור שיכול לעשות כן דהא לשיטתו דראוי לדבר כשר יותר מפי כתבו כמ"ש ואם באינו ראוי לדבר מכשיר כ"ש בראוי לדבר, והנה לכאורה היה אפשר להוכיח מדברי התוס' דס"ל דבפקח לא מהני כת"י, והוא דבגיטין דע"ב במה שאמר הש"ס קולו לאפוקי מדר"כ הקשו בתוס' אמאי לא קאמר דאתי לאפוקי ממתני' דמכשר בנשתתק ע"י הרכנה בלא קול, ואי נימא דבפקח מודו התוס' דמהני כתיבה מאי מקשו מנשתתק הא אלם חשוב כפקח לכל דבריו, אע"כ דסברו דגם בפקח לא מהני כת"י, אכן למ"ש אין ראיה די"ל דפקח שיכול לדבר אין הדבור מעכב ומהני גם מפי כתב. רק בנשתתק אף שהוא פקח לכל דבר אפ"ה כיון שא"י לדבר לא מהני מפי כתבו ושפיר הקשו דהומ"ל לאפוקי ממתני' דהרכנה, ולא רק שלא יקשה מהתוס' על יסוד שבניתי דבפקח שיכול לדבר מהני נמי מפי כתבו, אלא אדרבה מתי' התוס' יהיה ראיה עצומה דבפקח לא בעינן כלל קולו. דכן כתבו להדיא בתירוצם דכל היכי דקים לן שמתרצה לא בעינן שישמעו קולו, ולפ"ז בנ"ד דידעינן ודאי שמתרצה לא בעינן שמיעת קולו כלל, ודברי תוס' הללו הם יסוד צירוף גדול להתיר בנ"ד, ובשגם בנ"ד שהבעל נמצא בריחוק מקום במדינה סוגרה ומסוגרה באין יוצא ובא מהכא להחם ומהתם להכא ואין יכולת בידו בשום אופן לבוא הנה ולמנות שליח במו פיו, ודאי דכה"ג חשוב כת"י כדבור ממש, שהרי הפוסקים כתבו והוא מהירושלמי דאף דפסקינן להלכה דהרהור לאו כדבור דמי היינו דוקא היכי שיכול לדבר אבל כשהוא אנוס ואינו יכול לדבר גם הרהור חשוב כדבור, וא"כ גם כאן אפי' להפוסקים דהכתב לא חשוב כדבור, אבל זה ודאי דלא גרע מהרהור, וכיון שמגלה דעתו בכתב על מה שגמר והרהר בלבו, ובמקום שאי אפשר בדבור כבנ"ד גם ההרהור ומחשבת הלב חשיב כדבור ושפיר חשיב מינוי בפירוש וזה ברור ודו"ק היטב:
ועתה אבוא להשיב על החשש הג' מה שהשליח הוא מחלל שבת בפרהסיא שפסול להיות שליח בגט כמבואר באה"ע סי' קמ"א סעי' ל"ג ולשיטת הרמב"ם אף בנתקיים בחותמיו פסול, והנה כאן התאספו כל הרועים גדולי הפוסקים להשיג על הרמב"ם דכיון שנתקיים בחותמיו למה יפסול, ונ"ל ליישב דודאי כל שליח שאינו מהימן לומר בפני נכתב פסלוהו חז"ל מלהיות שליח לגמרי, דהא כל עיקר שתקנו לתת נאמנות לשליח מפני שחששו לתקנת עגונות וכיון שאין עדים מצויין לקיימו אם נצרך עדים לקיימו תשאר עגונה ומשו"ה האמינו לשליח כשאומר בפ"נ כדי שלא נצטרך לבוא לידי קיום דוקא ולכן אם נעשה שליח כזה שאינו מהימן לומר בפ"נ אכתי נבעי קיום ומה הועילו אפוא בתקנתן לכן פסלוהו להיות שליח דשמא לא תמצא עדי קיום ותשאר עגונה, ושפיר כתב הרמב"ם דפסול להבאת הגט אפי' כשנתקיים בחותמיו, דחז"ל רצו שלא נסמוך על קיום רק לעשות שלית כשר שראוי להיות מהימן באמירתו לבד, ושליח כזה כיון שאינו מהימן באמירתו פסלוהו להיות שליח. ולכן אפי' קיום לא מהני כיון שאינו בר שליחות, ואם כי הדבר נכון מצד הסברא בכ"ז אפשר להביא גם ראיה לזה, דהנה במשנה דגיטין דכ"ג כולל כל הני פסולים, עכו"ם ועבד ותש"ו וסומא בחד כללא, וזה תמוה מאוד איך אפשר שיכלול סומא בהדי הנך בחד כללא כיון שדיניהם חלוקין. דטעם דכל הנך הוי משום שאינם בני שליחות וממילא אפי' קיום לא מהני, ואילו טעם דסומא לפי אוקמתא דרב יוסף דבחוצה לארץ עסקינן ופסולו הוי משום דלא יוכל לומר בפ"נ וממילא דבקיום חותמיו מהני, ואחרי שדיניהם חלוקים כ"כ איך כוללם יחד, אע"כ כמ"ש דכל שאינו ראוי לומר בפ"נ פסלוהו חז"ל מהיות שלית לגמרי ושליחותו בטילה, ולכן סומא כיון שלא יכול לומר בפ"נ פסול לשליחות הגט כמו כל הנהו פסולים דחשיב במשנה וגם בסומא לא מהני קיום, אכן שוב ראיתי דמתני' עדיין לא מיתרצי בהכי, דהנה אף למ"ש דכיון שאינם נאמנים או אינם יכולים לומר בפ"נ פסולים לגמרי להיות שליח ושליחותן בטילה כמו שלית ביד עכו"ם וקטן, בכ"ז הדבר פשוט שאין זה כ"א בשליח להולכה דצריך לומר בפ"נ אבל שליח לקבלה או על כתיבת הגט שא"צ לומר בפ"נ אין מקום לפוסלם מהיות שלית ע"ז כיון שאינם פסולים מצד עצמם כמו עכו"ם וקטן רק מטעם שאינם יכולים לומר בפ"נ ומשו"ה בשליח קבלה או על הכתיבה שא"צ לומר בפ"נ פשוט שכשרים, ולפ"ז בנ"ד נמי באיזה אופן שיעשה המורשה אין כאן חשש, דאם רוצה הלא יכול לעשות שליח אתר גם על הנתינה גופא, דבכתב ההרשאה לא נאמר בפירוש שדוקא הוא עצמו יהיה הנותן לגט. והבעל קפיד ע"ז דוקא דהמעיין בלשון ההרשאה יראה שאפשר לפרש כוונת הבעל שהוא מרשה אותו על כל עניני הגט וגם על הנתינה, אבל לא נמצא שם קפידה שהמורשה עצמו יהיה הנותן. ולכן כמו שאפשר למורשה למנות סופר ועדים כן יוכל למנות שליח על הנתינה, ובאם המורשה יעשה כן למנות שליח אחר על הנתינה אז ודאי דמורשה א"צ לומר בפ"נ כיון דאין הוא עושה כלום רק שלית לעשות שלוחים ושליח כזה א"צ לומר כלל וממילא דגם פסול משום עבירה כשר לזה, ואפי' למי שיתעקש לפרש לשון ההרשאה דהבעל קפיד שהמורשה בעצמו יהיה נותן הגט הוא ולא אחר, אפ"ה בכה"ג דנ"ד שאינו מביא הגט ממקום אחר רק בב"ד אחד נכתב ונחתם ונמסר, ודאי שא"צ לומר בפ"נ דלא הצריכו לזה כ"א במקום שהבעל מוסר גט כתוב במקום זה להוליך למקום אחר, אבל לא בגט שהכל נעשה בב"ד, ודמי למ"ש הט"ז באה"ע סי' קמ"א דמביא גט בא"י שא"צ לומר בפ"נ גם הרמב"ם מודה דגם פסול בעבירה כשר להבאת הגט, וה"נ דכוותה שהכתיבה והמסירה נעשה בב"ד אחד וא"צ להביאו ממקום למקום שא"צ לומר בפ"נ וממילא גם שלית בעל עבירה כשר:
והן אמנם שדברי הרמב"ם מדוקדקים ומתאימים למה שכתבתי דז"ל אבל הנשים והקרובים כו' כשרים לשליחות הגט אבל הפסולים לעבירה מד"ת פסולים להבאת הגט עכ"ל, הרי דבתחלת ההלכה דייק לכתוב כשרים לשליחות הגט דמשמע לכל שליחות בין לכתיבה בין להבאה, ואילו גבי הפסולים לעבירה שינה לשונו וכתב פסולים "להבאת" הגט דהיינו שליח להולכה, וכן גבי סומא כתב בפיה"מ שם דאינו פסול כ"א להולכה אבל לקבלה כשר ע"ש, ולדברנו מבואר כיון דטעם הפסולים וסומא אינם פסולים מצד עצמם רק מפני שאי"א לומר בפ"נ משו"ה אין שייך לפוסלם כ"א לשליח הולכה בלבד, אבל המשנה אכתי קשה כיון דסוף סוף חלוק דין סומא מהנך פסולים לענין שלית קבלה א"כ אמאי כוללם יחד, ואפשר ליישב משום דמשנה לא מיירי כ"א מדין שליח הולכה וכדדייק לשון המשנה הכל כשרים להביא הגט דלשון להביא היינו שלית הולכה, ואף כי בודאי שהנהו הפסולים חש"ו ועכו"ם פסולים נמי לשליח קבלה כיון שאינם בני שליחות כלל, מ"מ המשנה דלא מיירי כ"א בשליח הולכה ובשליח הולכה שוה דין סומא לכל הר דאפי' קיום בחותמיו לא מהני כמו בכל הנך משו"ה כוללם יחד. דבהולכה דמיירי מתני אין ביניהם שום חילוק:
אלא דאכתי צריך ביאור בעיקר היסוד שהנחתי בישוב דברי הרמב"ם דפסולים לעבירה וכן סומא כיון שא"י לומר בפ"נ פסולים להיות שלוחים ואפי' קיום בחותמיו לא מהני, לכאורה משמע דעת הרמב"ם דלא כוותי, דז"ל הרמב"ם בפיה"מ בגיטין שם מה שאמר סומא לא יביא את הגט כשהוא שליח להולכה בחו"ל לפי שהוא אינו יכול לומר בפ"נ ודע ששלוחי הגט על שלשה דרכים אחד מהם שיביא גט ויאמר לו הולך גט זה לאשתי או ששלחתו האשה שיביא לה גיטה ונתן הבעל גט כתוב ואמר לו הוליכהו אצלה וזה הגט יתקיים בחותמיו וינתן לה ותתגרש בו אחר שנתקיים כמו שביארנו וזה השליח נקרא ג"כ שליח להולכה, והשלישי שתמנה האשה שליח לקבל לה גיטה כו' וזה נקרא שליח לקבלה ואינו נמנע מן הסומא אלא הדרך הראשון לבד עכ"ל, הרי להדיא שהדרך השני והוא גט הצריך קיום בחותמיו כשר נמי בסומא, אכן באמת גם מזה אין סתירה לדברי, דודאי הטעם שכתבתי כיון דעיקר תיקון נאמנות השליח הוא כדי שלא יצטרך לקיום היה מהראוי לפסול כל שלית שא"י לומר בפ"נ, רק זה אין שייך כ"א בגט כזה שנעשה מתחלה ע"י שליח והשליח היה בשעת כתיבה דאילו היה כאן שליח כשר ופחות שיכול לראות הכתיבה ומהימן היה סגי באמירתו בפ"נ, בכה"ג הוא דפסול לעשות שליח סומא ופסול בעבירה דא"י לומר בפ"נ, דכיון שאפשר לעשותו ע"י שלית כזה שלא נבעי קיום למה לעשותו ע"י פסול וסומא דניבעי קיום דוקא ושמא לא ימצא עדי קיום ותשאר עגונה משו"ה חשו חז"ל לפסול שליח כזה, משא"כ בכה"ג שכתב הרמב"ם שנתן הבעל גט כתוב לשליח דאפי' שליח פחות וכשר נמי א"י לומר בפ"נ כיון שלא היה כלל בשעת כתיבה, ולכן אפי' סומא ופסול בעבירה נמי כשר כיון דאפי' בכשר נמי בע"כ נצריך קיום א"כ למה יופסלו אלו, וזה אין שייך לומר דיתקנו חז"ל שלא ליתן גט כתוב ע"י שלית, דאם אך מתחלה חשב למוסרה בעצמו ואח"כ נמלך למוסרה ע"י שליח, הכי בשביל זה יופסל הגט, זהו ודאי אין סברא, ורק במקום שהיה באמת ע"י שליח בזה הוא שחששו לתקן שהשליח יהיה כזה שיכול וגם מהימן לומר בפ"נ ולפסול שלית שא"י או שאינו מהימן וזה נכון. וכעיקר יסוד שכתבתי משמע נמי מלשון הרמב"ם פ"ז מהלכות גירושין ה"ט וז"ל היה סומא אינו יכול להביא גט של חו"ל מפני שא"י לומר בפ"נ ובפ"נ עכ"ל, ואי נימא דקיום בחותמיו מהני למה כתב כל שאינו יכול להביא גט דמשמע שאינו יכול להיות שלית כלל, הכי הול"ל סומא שהביא גט הואיל ולא יכול לומר בפ"נ ה"ז יתקיים בחותמיו וכמ"ש בהלכה הקודמת גבי נשתתק, אע"כ דמפני שא"י לומר בפ"נ אין יכול כלל להביא ואפי' קיום חותמיו לא מהני דחז"ל פסלו שליח כזה וזה ברור ועמ"ש בחבורי לגיטין ברש"י ד"ה קיבל הקטן, אבל כל זה אינו שייך כ"א כשהבעל שלח גט כתוב והשליח צריך להביאו ממקום למקום, בכה"ג הוא דפסלו חז"ל לשליח שפסול בעבירה ואפי' קיום חותמיו לא מהני משום דעשאוהו כאינו בר שליחות וכמ"ש. אבל בנ"ד שהכל נעשה במקום אחד וא"צ לומר בפ"נ אפי' פסול כשר להיות נותן הגט וכמ"ש, ובשגם שלענ"ד בלשון ההרשאה יכול המורשה לעשות שליח אחר גם על הנתינה וא"כ יכול למנות שליח שיהא כשר לכל הדעות ובאין פקפוק: והנה כ"ת צידד עפ"י דברי הב"ש ומג"א שחששו למ"ש התוס' סנהדרין דמחלל שבת אינו בן ברית ולא שייך בגירושין כלל, וצידד לומר דהכא שאני דהמשלח הוי ג"כ מחלל שבת בפרהסיא, וא"כ אי נחשוב מחלל שבת לאינו בן ברית והוי כנכרי, אכתי הוי מנכרי לנכרי דיש שליח, ויש לי הרבה מה להשיב ע"ז אבל חדלתי מזה מפני שכבר הארכתי יותר מדאי בתשובה זאת, ובלא"ה נמי לא כצעקתה הבאה מכת"ר כן הוא והלא ידוע דעת הראב"ד פ"ו מהלכות גירושין שכתב דמחלל שבת או בא על א"א הרי הוא כישראל גמור וכשר להביא הגט, ובבה"ט חו"מ סי' קפ"ת הביא בשם תשובת הב"י בשם הש"ג דמומר לע"ז ראוי להביא גט וגם הר"ש בן הרשב"ץ כתב דגם מומר לכה"ת כולה כשר לשליחות הגט ובמקום עיגון כבר כתבו האחרונים דאפשר לסמוך על כל הני גדולים המקילים עכ"פ בנתקיים בחותמיו ואכ"מ יותר. והרי הראיתי בזה דכל החששות שבנ"ד אפשר לסמוך ולהקל במקום עיגון גדול כבנ"ד. ורק על חשש הראשון דאומר אמרו מפני חומר הענין ירא אנכי לסמוך על הכרעתי, אכן אם עוד שני רבנים מובהקים יסכימו להקל דרינא בהדייהו וה' יסייענו לכוון הלכה הברורה:
כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין: