אור ברסלב

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב יו"ד

ח"ב או"ח

סימן כז

ב"ה יום ב' ד' סיון תרצ"ו פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר לעמעל מארדער שליט"א אב"ד דקאלקי במדינת וואהלין. ע"ד שאלתו בחזקת השו"ב בעירו בהיות שעד עתה ישב בתוכה כשלשים שנה השו"ב ר' אהרן פאליעווסקא, שירש חזקה זאת מאביו ר' דוב ז"ל ששימש בכהונה זאת קרוב לארבעים שנה, ויהי אחרי מות ר' אהרן זה כשנה ובנים אין לו שימלאו מקומו, רק שתי בנות, חתמו אנשי העיר כתב לטובת הבנות אם ירצו להנשא לבחור שו"ב שימלא מקום אבותיהן, כן יש להשו"ב ר' אהרן אח ושמו ר' אברהם שאינו עוסק באומנות השו"ב ואפ"ה לא מחל על חצי חזקתו שיש לו לדבריו מאביהם המנוח ר' דוב ויש עדים שהתרה באחיו ר' אהרן בעודנו חי כי אינו מסלק עצמו לגמרי מזכותו במחצית החזקה ובכל שעה שיצטרך לזה יתבע זכותו, וכעת חדשה נהיתה בעיר כי הבנות היורשות של ר' אהרן ואשר עבורן כתבו וחתמו אנשי העיר לבחור חתן שו"ב בעד אחת מהן, הן אינן רוצות להנשא לשו"ב ולישאר על חזקת אביהן, אחת מהן כבר נסעה לאה"ק והשניה תמאן לקבל עול יראת שמים ולהנשא לשו"ב רק דורשי דמים הן למכור החזקה לכל המרבה בשכרה, וכעת בא בטענה ר' אברהם אחי השו"ב ר' אהרן וטוען כיון שהבנות של המנוח ממאמנות לישאר על חזקת אביהן ממילא שייך זכות החזקה אליו שבא מכח אביו ר' דוב הנ"ל וגם הוא רוצה לפייס את היתומות כפי שישומו אנשים שיווי המחיר בעד חזקה זאת, והוא רוצה למסור החזקה לחתן בתו מופלג בתורה ויר"ש רק היתומות אינן רוצות למכור החזקה לדודם ר' אברהם ושואל אפוא עם מי הדין, עם הבנות או עם ר' אברהם:

ובתשובה ע"ז, הנה טענתו של היורש ר' אברהם כשהוא בא מצד חזקתו דאבהתא שאביו היה שם שו"ב משך ארבעים שנה ודאי שאין טענתו כלום כיון שבינתים שימש בעיר זו משך שלשים שנה אחיו המנוח ר' אהרן א"כ כבר נפסקה חזקת אביו על כל האופנים ואיזה סבה שהוא במה שאחיו ר' אהרן עלה על מקום אביו וכמו שאבאר, דממ"נ אם אחיו ר'אהרן הוא הגדול בשנים נגד ר' אברהם א"כ הרי הוא לבדו ירש מקום אביו ואין לשאר אחים חלק בזה, דירושת המינוי והשררות אינו דומה לשארי ירושת ממון ונחלאות שמתחלק בין כל היורשים וכולם נוטלים חלק, אלא שרק הגדול לבד הוא שיורש את ההתמנות והמשרה ואין לשאר היורשים חלק וזכות במקום גדול וכן הוא הלכה פסוקה ברמב"ם פ"א מהלכות מלכים ה"ז שכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה והבן הגדול קודם לקטן ממנו ע"ש, וגדולה מזו שאפי' אם האב עצמו היה מנחיל חזקתו לבנו הצעיר נמי ספק גדול אם יש לו רשות ע"ז אע"ג דבשארי עניני ירושה קי"ל כר"י בן ברוקא דיכול להנחיל ליורש בין יורשיו, היינו משום דהתם גם השני יורש מיהא הוי, אבל בעניני משרה, בן הקטן אינו יורש במקום גדול כלל ואין המשרה מתחלקת לחצאין לשליש ולרביע וכמ"ש במנ"ח מצוה תצ"ג ע"ש ועיין בתשובת אבן יקרה חאו"ח סי' ג' שרצה אמנם להוכיח דלא כהמנ"ח אלא שלאב גופא יש כח ורשות להנחיל המשרה גם לבנו קטן במקום דאיכא גדול ע"ש ואין דבריו מוכרחים ומסתבר יותר כהמנ"ח משום דירושת הבן בשררה שהחזיקו בה אבותיו לא דמי לשאר עניני ירושות דהאב הוא המנחיל ולכן תלוי הדבר בדעתו להנחיל למי שירצה משא"כ ירושת השררה לא האב הוא המנחיל אלא משום דרצון התורה היתה שתהא השררה מורשה מדור לדור למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו לזה הטילה התורה חיוב על אנשי הקהלה שיבחרו למינוי זה אחד מיורשיו והתורה הנחילה להם זכות זה ולא האב וממילא אין תלוי זה ברצונו של הרב אלא כמש"כ התורה דהגדול קודם, ובלא"ה אין זה שום ענין לנ"ד דהא אביהם ר' דוב בעודו בחיים לא הנחיל חזקתו לאחד מבניו ולאחר שמת בלי צואה פשוט וברור דרק בנו הגדול יורש לבדו החזקה ואין לאח הצעיר שום חלק וזכות, ובכן מה טענה יש לר' אהרן על חזקת אביו המנוח:

הן אמנם כ"ת במכתבו לא פירש מי מהם הוא הגדול וגם אני לא אדע, ושמא באמת ר' אברהם הוא הגדול שבאחים ואליו הגיע ירושת החזקה, אבל אף אם נניח כן אפ"ה איבד ר' אברהם חזקתו משעה שנתמנה אחיו ר' אהרן לממלא מקום אביהם, דניחזי אנן מאיזה סבה לא נתמנה הוא על מקום אביו, דאי משום שלא ידע הלכות שחיטה ולא אימן ידיו להשחזת סכין השחיטה והבדיקה, א"כ בכה"ג אינו יורש כלל דהא לא מוקמינן את היורש לשררה ומינוי על מקום אביו כ"א כשהוא ראוי למלא המקום וכמבואר בכתובות דק"ג ובהוריות די"א, ובתו"כ דריש לה מקרא תחת אביו בזמן שהוא ממלא מקום אביו, ואף דאמרינן שם דסגי שהוא ממלא מקום אביו רק ביראה ולא בחכמה, אבל הכוונה דהיינו חכמה יתירא לא בעינן בבן אע"ג דהאב הי' חכם גדול יותר מכפי שיעור החכמה הנצרך למינוי שררתו. ובבן סגי מדרגת חכמה כפי הצורך למינוי זה. אבל ידיעה וחכמה כשיעור הנצרך להיות ממלא מקום זה ודאי דבעינן גם בבן, דאין שייך שימנו לשו"ב לאיש שאינו אומן להעמיד סכין כדין ושלא ידע ההלכות והאומנות הנצרך לזה, אף שהוא יר"ש היותר גדול, ולא נעלם ממני אמנם דברי התוס' במנחות דק"ט שלא משמע כן מדבריהם בהא דצוה שמעון הצדיק חוניו בני ישמש תחתי, הקשו בתוס' דהא דרשינן בתו"כ תחת אביו בזמן שממלא מקום אביו וזה לא היה יודע סדר העבודה, ותי' דביראת חטא הוא ממלא מקום אביו ע"כ, ואי נימא דחכמה בשיעור הנצרך למינוי זה בהכרח דבעינן, והרי עיקר מלאכתו של כה"ג הוא סדר העבודה וא"כ מה מהני שביראת חטא הוא ממלא כיון דאינו יודע עיקר מלאכתו, אבל יש ליישב זה משום דסדר עבודה יכול הוא להתלמד ולכן מהני מה שממלא מקום אבותיו רק ביראת חטא, ובהדיא כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות מלכים וז"ל כל השררות והמנוים מישראל ירושה לבניו ובן בנו עד סוף כל הדורות והוא שיהיו ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדים אותו עכ"ל. הרי להדיא דאם אינו ממלא בחכמה מלמדין אותו, וכן משמע ממש"כ הרמב"ם דאם היה קטן היורש משמרין לו המלוכה עד שיגדל ויהא ראוי ויליף זה מיואש, ואפ"ה אין זה מועיל לנידון דידן לומר נמי שימתינו עליו עד שילמוד דיני שו"ב, דכבר כתבתי במקום אחר דנראה שדוקא בחסרון דקטנות שהוא אנוס בדבר במה שלא למד עד עתה. וגם בזה דוקא כשרואים בו כשיגדיל יהא ראוי להתמנות זו בכל הדברים הצריכים אבל אם רואין שקרוב הדבר שלא יהא ראוי לכך ודאי שאין ממתינים לו, וכן בההיא דחוניו נמי לא פשע במה שלא למד כיון שבאמת הוא היה הצעיר מאחיו שמעי שתי שנים ומחצה ומן הדין היה ראוי כהונה הגדולה לשמעי שהוא הבכור וא"כ לא היה יכול להעלות על הדעת שאביו יצוה לו הכהונה ולפיכך לא למד סדר עבודה מפני שנתייאש מן הכהונה וכיון שלא פשע משו"ה מלמדים אותו וממתינים לו עד שילמוד, אבל בנ"ד אם באמת ר' אברהם הוא הגדול שבאחיו היה צריך להכין ולהכשיר עצמו לכך וכיון שלא למד עד עתה איהו דאפסיד אנפשי' ודומה לדין רשע בחו"מ סי' רפ"ג דאם הוא קטן משמרין לו הירושה עד שיגדיל אולי יחזור אז בתשובה ואם הוא גדול מעבירין אותו מירושתו מיד, וה"נ כיון שהוא גדול ודאי שאין הצבור מחויבים להמתין עליו עד שיכשיר עצמו, וממ"נ אם היה ראוי בשעת מעשה לקבל המשרה היה לו לתבוע מיד חזקתו ולמחות מליקח שו"ב אחר ומדשתק ולא תבע איבד זכותו, ואם לא היה ראוי אין ממתינים לו עד שילמוד ויכשיר עצמו וכמ"ש, ומה יש לו עוד לזעוק ולטעון, דמה שמחה אח"כ והתרה באחיו לא מהני שוב מחאתו דהיה צריך למחות בשעת מעשה ואם לא מיחה מיד פקע זכותו:

ומפני שגופא דעובדא היכי הוה נעלם ממני ושמא באמת מיחה מיד בשעה שנתמנה ר' אהרן אחיו, ולא נתמנה ר' אהרן בתור שו"ב קבוע כ"א עד זמן שירצה ר' אברהם להתמנות ומשו"ה שתק ר' אברהם מפני שהיה בטוח דכל שעה שירצה להתמנות יחזיר לו ר' אהרן את חזקתו, אכן אפי' נניח שכן היה, אכתי אין טענתו כלום ואינו יכול לתבוע שוב דכיון שנתמנה אחיו ר' אהרן שוב אין מורידין אותו אפי' אם המינוי היה רק לשעה וכמו דקי"ל בכה"ג שראה קרי ונתמנה אחר תחתיו דאף שהראשון חוזר למנויו ואין שניהם מכהנים יחד בכ"ז אחרי מות הכה"ג ממנים את זה שנתמנה לפי שעה אף שעתה יש לו בן ממלא מקומו וכמבואר ביומא די"ג שאם מת הכה"ג מתמנה זה שנתמנה לפי שעה ובע"כ כשיש לו בן מיירי התם דאל"כ מאי אשמעינן, ועוד ראיה מהא דקי"ל דאם הניח בן קטן משמרין לו המלוכה, וקשה דלמה לנו להמתין עד שיגדיל ולהניח את הצבור בלי מנהיג וממונה, והלא אפשר היה להקים מיד מלך לשעה וכשיגדל הבן ממילא ידחה את המלך הזה והיורש ישוב לנחלת אבותיו, אע"כ שאם בינתים נתמנה אחר אין היורש יכול להעבירו מגדלותו דכיון שעלה אפי' לשעה שוב לא ירד:

אך לכאורה יש להשיב על ראיה זאת, דלא דמי דין דקטן דמשמרין לו המלוכה ואין מעמידין אחר לפי שעה עד שיגדיל לנידן דידן. דהתם כיון דמי שנתמנה לפי שעה וגם עודנו קיים לאחר שיגדל היורש, ודאי דאין רשאין להעבירו מגדולתו משום דמעלין בקדש ולא מורידין, אבל בנ"ד שהשו"ב ר' אהרן שנתמנה לאחר מיתת אביו, גם הוא כבר מת ולא שייך בזה הורדה מקדושה, בכה"ג שפיר י"ל ששבה החזקה לר' אברהם אם ראוי לזה כיון שעי"ז שנעלה כעת לר' אברהם אין אנו מורידין לשום אדם מגדולתו כיון דכבר מת ר' אהרן לא שייך בזה לומר מעלין ולא מורידין, אכן באמת זה אינו דכבר כתבו האחרונים שאין חילוק בזה ואפי' במקום דלא שייך טעם דאין מורידין אם נתמנה אחר בינתים יהיה מאיזה טעם שיהי' כבר פסקה טענת חזקת ירושה מהיורש האמיתי, וראיה לזה מש"ס דיומא די"ב דאיתא התם תנו רבנן אירע בו פסול בכה"ג ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כהונה עליו דברי ר"מ ר' יוסי אומר ראשון חוזר לעבודתו שני אין ראוי לא לכה"ג ולא לכהן הדיוט אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' יוסי ומודה ר' יוסי שאם מת ראשון שחוזר השני לעבודתו, ומקשינן פשיטא ומתרצינן מהו דתימא כו' עיי"ש. ולכאורה קשה לפמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהלכות כלי המקדש ה"ב דגם בכה"ג בנו קודם וכתב שם דכל הזוכה בשררה זוכה לעצמו ולזרעו א"כ מאי מקשינן פשיטא הא טובא אשמעינן, דהא הראשון בעת שנתמנה לכה"ג הא זכה בכהונה גדולה לו ולזרעו אחריו, וא"כ כשמת הא עמדו בניו במקומו וא"כ אי לאו דאמרי' דמודה ר' יוסי שאם מת ראשין שחוזר השני לעבודתו הא היתה הסברא מחייבת שבנו של ראשון יעמוד במקומו של אביו שהרי זכותו קודמת לשני שהרי בעת שנתמנה אביו כבר זכה בכהונה גדולה לו ולבנו וכאן לא שייך למימר מעלין ולא מורידין דאיזה הורדה יש כאן לשני שהרי הוא נשאר במעלתו שהיה לו בחיי הראשון שהרי גם אז לר' יוסי לא היה ראוי לא לכ"ג ולא לכהן הדיוט. וא"כ היה טובא אשמעינן שמ"מ אפי' לפי דברי ר' יוסי אם מת ראשון חוזר שוב לעבודה אע"ג דלא שייך טעם דמעלין וכו', וא"כ מאי מקשה פשיטא אע"כ דכל שנתמנה אחר בינתים פסקה כח הירושה מבנו של ראשון וא"כ בעת שאית בו פסול של ראשון ונתמנה השני פסקה כח ירושת בנו של ראשון ושפיר מקשה פשיטא דהיכי דמת הראשון חוזר השני לעבודתו. היוצא מכל מה שכתבתי שטענתו של ר' אברהם כשבא מצד חזקה דאבהתא אינה טענה כלל, דאם ר' אהרן היה גדול ממנו הרי היה הוא היורש מד"ת ולא נשאר לר' אברהם שום טענה וצחוק הוא מה שטען חצי חזקה, דכבר כתבתי שירושת המשרה אינה מתחלקת לחצאין רק הגדול לבד הוא היורש בכולה, ואם הוא ר' אברהם גדול האחין ורק מאיזה סבה נתמנה בעת מעשה אחיו ר' אהרן, פסקה נמי חזקת ר' אברהם או מטעם דמחל או מטעם דאין מורידין וכמ"ש וביארתי לעיל:

וכן בטענתו השניה על הבנות שהוא רוצה לקנות מהן חזקתן רק הן אין רוצות למכור רק לאיש אחר דוקא ולא לו. גם טענה זאת אין לה שום יסוד משני הצדדים גם על הקנייה וגם על המכירה והוא דין פשוט ומבואר בחו"מ סו"ס קמ"ט דכל שום התמנות ושררות אי אפשר למכור דהוי כדבר שאין בו ממש ואין נתפס במכירה, וא"כ מה תקיפות של הבנות שאין רוצות למכור בהיות שאין מכירתן שוה כלום, וגם השו"ב ר' אברהם איך ירצה להניח מעותיו על קרן הצבי ולשלם מעות בעד דבר שאין נתפס במכירה, ועדיפא מינה אני אומר שאפי' היה זכות זה נתפס במכירה, פשוט בעיני לומר שאין יכולות למכור זכות זה רק לאחד מבני המשפחה ולא לאיש זר לגמרי, דזיל בתר טעמא שפירשה תורה בזכות השררות והמינויים, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו, הרי שעיקר רצון תורה שהטילה חיוב למנות את היורש על שררות אביו הוא בכדי שהשררות והמינוי לא יופסק מזרעו כל הימים, א"כ איך אפשר שהיורש יהא לו הזכות למכור החזקה ולהסב הנחלה לאיש זר שאינו מבני המשפחה, הא אדעתא דהכי לא זכתה לו תורה שום זכות: הן אמנם דבנ"ד יש לדון דהבנות, היתומות יש להן זכות לא מצד ירושת אביהן, אלא משום דבני העיר נתחייבו להן בכתב ידן למסור להן חזקת השו"ב שבעיר, וא"כ דל כח ירושה מהכא יש בזה חיוב חדש מצד השטר שנכתב ונחתם לטובתן, אבל באמת גם זה אינו דאפי' לא היה כתוב מפורש בשטר הזה, מעצמם הוי אמדינן לדעת הקהל שלא התחייבו להם רק אדעתא שאחת מהבנות תקח שו"ב לחתן עבורה ותתקיים הירושה בחתן המנוח, אבל אם הבנות אין רוצות להנשא לשו"ב רק רוצות למכור לאחר, אדעתא דהכי ודאי לא נתרצו הקהל להתחייב לעקור הירושה מהיורשים האמיתיים שחיוב זה מוטל על הקהל שיעמידו מקרב היורשים ובדאי שלא נתרצו לעבור על צווי התורה ולמסור הנחלה לאיש זר ואומדנא כזו אמרי' בב"ק דקט"ז אדעתא דארי אפקרה ע"ש, וכ"ש לפמ"ש כ"ת כתוב כן מפורש בשטר שמתחייבים לטובתם אם יתרצו להנשא לשו"ב:

איברא דאפ"ה רואה אני את טענת ר' אברהם לטענה טובה מצד אחר, ונהי שטענתו מצד חזקת אבהתא אין לו וזכותו מצד אביו פקע, אבל הלא אחיו ר' אהרן מת בלא בנים, ובנותיו מסלקות עצמן מחזקת שו"ב רק רוצות למכור זכותם לאחר שזה אסור גם מה"ת להסב הנחלה והקפידה שתהא השררה מורשה מדור לדור, וגם בלא"ה אין זכות זה נתפס במכירה, וכיון שכן שלא נשארו יורשים מאחיו ר' אהרן, שוב חוזרת הירושה לאחיו ר' אברהם מד"ת דאח יורש אחיו מד"ת ולדברי הרמב"ם הרי ירושת השררה הוא כפי סדר נחלות, וא"כ ודאי יש לו לר' אברהם חזקת ירושה מצד אחיו, ואם הוא רוצה עוד לוותר ולפייס את הבנות היתומות כ"ש דעדיף טפי, ולכן בהא נחתינן דזכות חזקת שו"ב של עירו שייכת כעת לר' אברהם היורש מצד אחיו ר' אהרן והוא ישלם לבנותיו של ר' אהרן כראות עיני כ"ת בצירוף של שני בע"ב צדדים שאין להם שום נגיעה, ובאופן אם אחיו של ר' אהרן יקח מיד בלא דיחוי שו"ב מופלג ויר"ש עבור בתי, אבל להמשיך הרבה אין לו רשות, ואם ככה יעשה כמו שכתבתי אז הקהל מצדם מחויבים לעזרו בזה בכדי שיקוים רצון התורה שתהא זכות המינוי מורשה מדור לדור למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו ולא להסב נחלה לאיש אחר ושלום על ישראל: כנפש המברכם בשלום כברכת אהרן וואלקין:

סימן כח

ב"ה יום ג' ז' דחנוכה תרצ"ד פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר ישראל גינצבורג נ"י אבדק"ק זאדאווא, רומיני'. מכתבו קבלתי במועדי ואחר עד עתה מפני שלא רציתי להשיב מרחוק בענין שו"ב ורק אח"כ אמרתי לאו אורח ארעא הוא שלא להשיב כלל לרב מרא דאתרא, ומפני הכבוד הנני משיבו בקצרה. ע"ד שאלתו בשו"ב דעירו מ' חיים דוד שעשה קנוניא עם הקצבים לגנוב מכס אשר שם הקהלה, והוא שוחט להם בלי מכס וחולקין הגניבה ביניהם. כל זה נודע כעת ע"י הקצבים עצמם בשביל שפרצה מריבה בינם לבין השו"ב דבר חלוקת הגניבה, הוא דרש לשליש מגיע לו והם השיבו לרביע והמריבות שנתפרצה ביניהם הביא לידי זה שהקצבים הודיעו דבר הגניבה, זאת ועוד אחרת כי ע"י הקנוניות שהיה ביניהם הסתיר השו"ב על טרפה שהוציא קצב אחד מתחת ידו, ולאחר שנודע מזה להשו"ב כי קצב זה מכר טרפה תחת כשירה שתיק ולא הודיע לאנשי העיר שישאלו שאלה על הכלים ובכן שואל כ"ת מה דינו של שו"ב כזה:

ובתשובה על שאלתו כי אף שכולה גופא מרחע בי לשמוע מעשים מכוערים כאלו על שו"ב דמתא, ולשליש ולרביע לא שמענו מעולם ענינים ובטויים כאלו בקרב השובי"ם, בכ"ז בנוגע לדין יש לצדד גם בזכותו של מנוול כזה, ומתחלה נתבונן על שורש הדין אם ודאי גנב שחיטתו כשירה, ולכאורה פשוט הדבר ומבואר ביו"ד סי' א' דמי שנגנבו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטים מותרות, וכתבו הרא"ש והטור הטעם משום דחשוד על הגניבה אין, חשוד על השחיטה, הרי לכאורה הלכה פסוקה בלי חולק דשחיטת גנב שחיטתו כשירה, אכן כד מעיינינן היטב בהאי דינא נראה שאין הדין פשוט כ"כ להכשיר, דעת הרמב"ם הוא להחמיר ולאסור שחיטת גנב, ולאו יחידאה הוא בזה אלא עוד כמה מגדולי הפוסקים סוברים כוותי' להחמיר וכמו שנבאר, דהנה מקור דברי הטור ומחבר שמתירים שחיטת גנב בנוי על יסוד דברי התוס' בחולין די"ב על הברייתא דמי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין מותרים, כתבו התוס' דלאו דוקא אבדו אלא הוה"ד נגנבו ומצאן שחוטים נמי מותרים ומטעם דמאן דחשוד אגניבה לא חשוד על שחיטה, וכדברי התוס' כתב שם נמי הרא"ש, ואחריהם פסקו הטור ומחבר להלכה דגם בנגנבו נמי השחיטה כשירה, אכן דבריהם נפלאים לכאורה איזה מקור ואיזה יסוד וטעם היה לפניהם לשנות מלשון הברייתא דדייקה לכתוב בהדיא אבדו, ולהוסיף ע"ז דהוה"ד נגנבו, איך שייך לומר הוה"ד על דבר דגריעה וחמירה הרבה, הא י"ל דדוקא אבדו, שלא עשה השוחט שום איסור, בזה אם שחטן ודאי דמותרות מטעם רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, אבל נגנבו ושחטן הגנב דעביד איסורא לעבור על לא תגנב ויצא מחזקת כשרות אמרינן נמי דחשוד על שחיטה אסורה, ואי הוי כוונת הברייתא כדבריהם דאבדו לאו דוקא אלא הוה"ד נגנבו, א"כ למה נקט תנא דברייתא לשון אבדו עדיפא הול"ל למיתני הרי שנגנבו לו גדייו והלך ומצאן שחוטים דמותרים ולאשמועינן רבותא דאפי' בגנב נמי מותרת השחיטה דחשוד על גניבה אינו חשוד על שחיטה, ומדנקיט הרי שאבדו ולא נקט נגנבו מוכח ודאי דדוקא אבדו דהמוצא לא עביד איסורא הוא דכשירה השחיטה, אבל בנגנבו איה"נ דהשחיטה אסורה דכיון דעבד איסור יצא מחזקת כשרותו ולא אמרינן בו תו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, ואין ספק שזהו טעמו ומקורו של הרמב"ם דמחמיר בשחיטת גנב דהיינו משום דפשטות לשון הברייתא מסייעתו מדנקטה הרי שאבדו ולא נקטה שנגנבו מוכת להדיא דבגנבו אסורה השחיטה, ובכדי ליישב שיטת התוס' מקושיא החמורה הזאת נ"ל שגם להם היסוד מברייתא זאת גופא, דניחזי אנן הא כל מוצא אבידה אינו רשאי למכור האבידה לאחרים וכ"ש להחזיקה וליקחה לעצמה אלא מחויב לטפל בה כל דבר לפי זמנו הקבוע במשנה וברייתא בב"מ דכ"ט וחו"מ סי' רס"ז. ואפי' עגלים קטנים ותרנגולין זכרים שאינם עושים ואוכלים יש להם זמן קבוע שמחויב לטפל בהן כמבואר שם, ואם לקחם לעצמן בתוך זמן זה אין גזלן גדול מזה, והנה בברייתא זאת דהרי שאבדו לו גדייו לא מחלק בין ששחטן בזמן הטיפול או אח"כ, ומדסתם משמע דאפי' בזמן הטיפול נמי והא הוי המוצא גזלן בזה וקעביד איסורא רבה דגזילה ואפ"ה שחיטתו מותרת, ובע"כ דה"ט דמאן דחשוד על גניבה וגזילה אינו חשוד על שחיטה, והיינו שכתבו התוס' דהוה"ד נגנבו, דאע"ג דבברייתא נקט אבדו אפ"ה ידעינן מיני' דהוה"ד נגנבו כיון דגם באבדו עביד איסור גזילה ומה לי איסור גזילה או גניבה, חדא איסורא הוא, ושפיר ידעינן מברייתא דאבדו דהוה"ד נגנבו דשניהם שווים ובשניהם עביד איסור, אלא שבאבדו עושה איסור גזילה ובנגנבו איסור גניבה ודו"ק היטב כי נכון הוא:

והשתא שזכינו לדין לבאר דיסוד התוס' והפוסקים שהתירו שחיטת גנב הוא מברייתא זאת דאבדו גופא משום דסברי דבאבדו נמי עביד המוצא איסור, יבואר לפנינו המחלוקת העצומה שמצאנו בדין זה, דהלא בברייתא זאת אבדו גדייו ותרנגוליו קתני דהם בעלי חיים כאלו שאינם עושים, גדיים מפני רכותן וקטנותן, ותרנגולין זכרים נמי אינם עושים להרויח די ספוקן, אבל אוכלים הם ככל בעלי חיים, ובדבר כזה שאינו עושה ואוכל, בברייתא בב"מ מצינו גם להם שיעור זמן קצוב, שמחויב המוצא לטפל בהן, אכן לענ"ד דין זה לאו אליבא דכולהו תנאי נינהו. דהרי בברייתא בב"מ שם איתא והשבותו ראה היאך תשיבנו שלא יאכיל עגל לעגלים כו', ויש להבין דלפ"ז איך נתנו זמן ג' חדשים לדברים כאלו שאינם עושים ואוכלים, והא כי יאכילנו ג' חדשים לא יחזירם בשלימות כמו שמצאה, ואכן בחבורי חשן אהרן סי' רס"ז הוכחתי דבע"כ האי ברייתא דדריש והשבותו ראה היאך תשיבנו פליגא על ברייתות הראשונות דסברי שגם דבר שאינו עושה ואוכל צריך לטפל עמהן, והך ברייתא סובר דבדבר שאינו עושה ואוכל ימכר מיד, דכיון דיליף מקרא דוהשבותו שמחויב להשיב האבידה בשלימות, א"כ גם אם יקיימם חודש או ג' חדשים לא יוכל להשיבה בשלימות דבע"כ יהא מוכרת למכור עגל על מזונות, דאין סברא שהחודש או הג"ת יפרנסם המוצא משלו, ובע"כ דברייתא זאת סוברת באמת דדברים כאלו ימכרם מיד ואין מחויב לטפל בהן כלל, וכן משמע מפי' ר"ח דלהך ברייתא ימכור מיד וכ"כ בשמ"ק בפי' ה"ר יונתן דדבר שאינו עושה ואוכל ימכור מיד. ובחבורי שם הוכחתי דגם המשנה דב"מ דיליף נמי מקרא דוהשבותו ס"ל נמי דבדבר שאינו עושה אין שום קצבה אלא ימכור מיד, וזה מוכרח דאל"ה יקשה טובא במשנה דתנא דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל ודבר שאינו עושה ואוכל ימכר, ואי דהאי ימכור דתנא באינו עושה ואוכל אינו מיד אלא צריך שיעור, וכיון דדבר שעושה ואוכל נמי הדין דימכור, ובזה שוה הוא לאינו עושה ואוכל ואין חילוק ביניהם אלא לענין זמן הטיפול דבעושה ואוכל יטפל י"ב חודש, ובאינו עושה, חודש או ג' חדשים, א"כ תנא דמתני' דלא נחית לפרושי זמן טיפול כמה הוא אמאי פסיק ותני דדבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל ודבר שאינו עושה ימכר כיון דגם אינו עושה צריך לטפל מעט, ובפ"כ כמו שכתבתי דבאין עושה ואוכל א"צ לטפל אלא ימכור מיד. ומשו"ה נקט בה ימכור, ובעושה דצריך לטפל לא נקט ימכור, ומיושב בזה קושית המפרשים שהקשו למה בעושה ואוכל לא נקט ימכור, וכן משמע נמי בירושלמי פ"ב דב"מ שלא זכר כלום משיעור הקצוב לקיום באינו עושה אלא סתים ונקט דאינו עושה ואוכל ימכר, ובחבורי הארכתי שם יותר ואכ"מ, והרי ביארתי דתנא דמתני' וברייתא דהשבותו וירושלמי סוברין דבאינו עושה ואוכל ימכר מיד ואין מחויב כלל בטיפול וכ"ה דעת הר"ח ורבינו יהונתן, ולדידהו בהך דין דאבדו לו גדייו ותרנגוליו, לא רק שרשאי אלא חיוב הוא על המוצא לשוחטם מיד, דאם לא ישחטם ויהא מוכרח להאכילן יהא כליא קרנא ויאכיל עגל לעגלים ולא יקוים מצוה דוהשבותו, וכיון שכן לא ידעינן מברייתא זאת כ"א דדוקא באברד לו גדייו ומצאן שחוטין דמותרין משום דהשוחט לא עביד איסורא ולא איבד חזקת כשרותו אבל בנגנבו דעביד השוחט איסורא ואתרע חזקתו שחיטתו אסורה, דאי נימא דגם שחיטת גנב כשירה משום דמאן דחשיד על גניבה לא חשיד על שחיטה, עדיפא הו"ל לתנא דברייתא לאשמעינן בנגנבו תרנגוליו ומצאן שחוטים נמי מותרים, ומדנקיט אבדו, ודאי דדוקא אבדו אבל נגנבו אסורין, ואפ"ה על הטור ושו"ע שכתבו ביו"ד דאפילו נגנבו נמי מותרין, לא קשה מהנך ברייתות שהבאתי משום דלשיטתייהו בחו"מ סי' רס"ז דגם דבר שאינו עושה ואוכל מחויב לטפל בהם, ולשיטתם באבדו תרנגוליו נמי עביד המוצא איסור במה ששחטן ועבר על איסור גזל ואפ"ה שחיטתו מותרת, שפיר מוכח דאבדו לאו דוקא אלא הוה"ד נגנבו נמי, אבל לאידך תנאי והפוסקים שהבאתי דס"ל דבאינו עושה ואוכל אינו רשאי לטפל א"כ באבדו לא רק שלא עשה איסור אלא מצוה עביד במה ששחטן, ולדידהו בע"כ דאבדו דוקא אבל נגנבו שחיטתו אסורה, ויצא לנו לפ"ז דבדין אם שחיטת גנב אסורה פלוגתא הוא בש"ס וגם מחלוקת הפוסקים, ולשיטת הר"ח והרמב"ם ושמ"ק שחיטתו אסורה, ולתוס' ורא"ש וטור ומחבר מותרת, ולפ"ז בנ"ד אפי' אם היה השוחט גנב ודאי, הרי לשיטת רוב הפוסקים שחיטתו כשירה:

ואפי' אם באנו לחוש לשיטת הרמב"ם דמחמיר לאסור שחיטת גנב, ולמה שהבאתי גם לר"ח ור"י צ"ל כן, אפ"ה י"ל בפשיטות דהיינו דוקא אם נתברר הגניבה ע"י עדים כשרים. אבל בנ"ד שלא נתקבל עליו שום עדות ורק מפי הקצבים אנו חיים מה שאומרים שעל ידיהם עשה התועבה, ועל עצמן ודאי דלא מהימני לעשות עצמן רשעים, וגם על אחרים לא מהני עדותן דלדבריהם גופא פסולי עדות הם, ופלגינן דבורא לא אמרינן בהו לומר שהשוחט גנב ולא על ידם וכמ"ש בדעת קדושים סימן ב' אות ב' ע"ש היטב:

אמנם אחרי שובי נחמתי ומצאתי ראיתי דאע"ג דשיטת הני רבוותי דחשוד על גניבה אינו חשוד על שחיטה וכמ"ש בשמם דס"ל דהוה"ד לנגנבו נמי מותר, אכתי יש לדון להיפך דאפי' לשיטתם יש מקום לאסור שחיטת שו"ב דנן מטעם אחר, דידוע מה שהקשה האו"ז בפ"ק דחולין הובא במרדכי שם על עיקר דין נאמנות השוחט לומר ששחט כהוגן, והא קי"ל דעד אחד אינו נאמן באיסורין במקום דאתחזק איסורא ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ותי' בשם הר"א ממיץ ז"ל דהא דע"א אינו נאמן באתחזק איסורא היינו בפוחזים ורקים וסתם אנשים מרובא דעלמא דומיא דשנים שהאמינתם התורה בכל מקום כמו שהן, דבההיא אין ע"א נאמן, אבל בע"א שהוא איש מהימן וכשר סמכינן עליו ואפי' על אשה וכאמו של ר' ישמעאל ע"ש, והיוצא מדבריו דהא דשוחט נאמן היינו משום דרגילים להדר אחר שוחט י"א מרבים וחרד לדבר ד' להיות מוחזק בכשרות בהעדפה יתירא על רוב סתם אנשים מן השוק, אם כי כל האנשים בחזקת כשרות עומדים אבל הצטיינות יתירא אין להם כמו בשוחט, ובחבורי זקן אהרן ח"ר הבאתי כמה פעמים דרבנו הרא"ם לאו יחידאה הוא אלא שגדולי הפוסקים הר"ח ורמב"ם סוברים כוותי' דבשוחט לא סגי בסתם חזקת כשרות שיש לרוב בני אדם אלא שצריך שיהא נאמן ביותר ועמ"ש לקמן סי' באריכות יותר, ולפ"ז אפי' אם נניח שאין בעובדא ביש הדין שעשה השו"ב בזה שום יסוד להוציאו מחזקת כשרות הרגילה אצל רוב בנ"א, אבל עכ"פ זה ודאי דהעדפה היתירא שנצרך לשו"ב איבד והפסיד. דמי שהוא יר"ש מרבים כנדרש לשו"ב לא יגיע למדרגה כזו להביא עליו זלזול כזה ולעשות דברים מכוערים כאלו, וכיון דיתרון הכשר ודאי אין לו ועוד גרע זה מסתם בנ"א המתרחקים מכמו אלה וממילא אינו נאמן תו מדינא על הסכין והשחיטה, כדין ע"א שאינו נאמן להוציא מחזקת איסור שאינה זבוחה, ובסברא זאת נסתרו כל צדדי ההיתר שצדדתי לעיל, דאפי' אם לא נאמין להקצבים שמעידים עליו כנ"ל אפ"ה ע"י הקול יצא שוב מחזקת כשרות מצוינה וכמ"ש, ובהצטרף לזה מ"ש בתשובת טוטו"ד מהדורא תליתאי סי' ל"ג וסי' מ"א דהא דחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה, זהו דוקא בדורות הקודמים אבל בדורות הללו ראינו שמי שחשוד על גניבה חשוד על הכל, ומפורש כתב בשו"ת אורין תליתאי סי' פ"ג בשו"ב שיצא עליו שם גנב אע"ג דליכא עדות ברורה דיש לאסור שחיטתו ע"ש, וכ"ש להיות שו"ב דמחא, ובשגם שהאחרון הכביד מה שהסתיר בהמה שנטרפה והכשיל לרבים דזה הוי כחשוד לאותו דבר, ומכל הלין טעמי קשה להתירו להיות שו"ב יחידי בלי עומד ע"ג, רק אם כ"ת היודע יותר במצב הדבר בהיות שהוא על אתר במקום החמשה אם ימצא לנכון להקל בדינו ויאמר די בהעברה על שני חדשים ובקבלת דברי חבירות וזריזות לפני כ"ת בצירוף עוד שני ת"ח אז יוכל לצרף גם דעתי מפני שחושש אני לקפח פרנסתו, ואם יש בעירו עוד שו"ב שני, ראוי להטיל חיוב על שו"ב זה הנידון שלא ישחוט גסות טרם שיראה סכינו לשו"ב השני, והדבק במדת קוב"ה לשתף רחמים לדין, ובנוגע להקצב כפי שהזכיר במכתבו, כבר הורה זקן הרב דקישינוב שאיבד נאמנותו לקצוב בשר כשר וכל הבשר שנמצא תח"י פגול ואין מה להוסיף על דבריו: והנני ידידו חדו"ש מברכו בברכת אהרן וואלקין:

סימן כט

להרב דק"ק פלוני. ע"ד השו"ב דמחנו שעושה מעשה זמרי להכשיל בנות ישראל, והוא שנהג מנהג רע בדנפשי', שבשביל שאשתו הראשונה היתה חלושה ולא רצו שתתעבר, עיכבה טבילתה זמן רב, ואחרי מות האשה הזאת ונשא אחרת מתנהג עמה כמנהג הזה שאינה הולכת לטבול, ואם כי בכל ההנהגות מתנהג עמה כעם אשתו טהורה בכל עניני קירוב וחבה וגם בחדר המטות עומדות שתי מטותיהם נוגעות זו בזו ממש, בכ"ז אינה טובלת לנדתה, וממנה יראו וכן יעשו הרבה נשים כשירות, יש מהן שאינם טובלות כלל זה כמה שנים וישנן שטובלות פעם או פעמים בשנה והכל כדי להתרחק מהעיבור, ובכן שאלתו כדת מה לעשות בשו"ב זה אם אפשר עוד להאמינו על השחיטה בה בשעה שהוא עצמו מתנהג בהנהגה מוזרה כזאת ועוד הכשיל הרבים ללמד על כל הנשים לעכב טבילת מצוה ימים ושנים:

שמעתי ותרגז בטני ולא האמנתי למשמע אזני, היתכן שו"ב דמתא אשר מפתח כל עניני הכשרות מסורים בידו יפעול בעצמו לעשות מעשים כאלו אשר אין דעת התורה ודעת האדם סובלתן, דאף שלא כתב במכתבו סבת הדבר, בכ"ז קיימתיה מסברא דנפשאי שאין זה מחמת חשש סכנה הנשקפת לאשתו אם תתעבר, דאם מחשש סכנה והרופאים אומרים שבאמת סכנה הוא לפניה להתעבר, וא"כ מה לו לצער אותו ואותה ולפרוש ממנה, והלא יש דרך היתר לפניהם שישמש עמה במוך קודם או לאחר תשמיש כמבואר בש"ס יבמות די"ב וכתובות דל"ז, ובשמ"ק בכתובות כתב בשם הרמב"ן והרשב"א הרא"ש וריטב"א שאין איסור ליתן מוך קודם תשמיש, וגם ליתן לאחר תשמיש כתב הרא"ש שאין איסור, ובתוס' כתובות בשם הר"י שדוחה ראית ר"ת, עכ"פ ביש סכנה להתעבר יכולין לסמוך ולהתיר ולהדיא משמע כן בריש נדה וכמ"ש בס' ערוך השולחן הלכות אישות סי' כ"ג, ובחבורי זקן אהרן ח"ר סי' ס"ג הארכתי בדין זה ושם הבאתי בשם כמה ראשונים שלא רק היתירא איכא במקום סכנה לשמש במוך אלא חיובא איכא בזה משום דאסור להכניס עצמו במקום סכנה, אלא ודאי שאין בנ"ד חשש סכנה ורק מפני שאין רצונו להכחיש אשתו ע"י עיבור ולידה ורוצה שתעמוד לפניו ככלה מקושטת וכדרכן של אנשי דור המבול, אבל אם ככה הוא עושה בשעה שעדיין לא קיים מצות פ"ו כדינה, א"כ הוי מומר לדבר אחד למצות פ"ו וכמבואר בתשובת פאר הדור להרמב"ם הובא במנח"י בלקוטי יוסף סי' ב' דאותן המונעים ומתעכבים ליקח אשה בשביל שירצו ממון הרבה מוהר ומתן הוי כמומר לד"א, ואפי' אם עושה כן איש כזה שכבר קיים מצות פ"ו, אכתי במונע להוליד הוי מומר למצוה מדברי סופרים דלערב אל תנח ידיך וכמ"ש הרמב"ם פט"ו מהלכות אישות וז"ל אע"פ שקיים אדם פ"ו הרי הוא מצוה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח שכל המוסיף נפש אחת מישראל כאילו בנה עולם עכ"ל, ולשיטתו דמומר גם לשאר עבירות שחיטתו אסורה אם לא בדקו סכין ונתנו לו, ודאי דאיש כזה שמונע עצמו מלקיים מצות פ"ו או מצוה דלערב וגו' ודאי דהוי מומר ושחיטתו פסולה, דאין לחלק בין מומר לעבור ל"ת או מ"ע כמ"ש האחרונים ולעולם הוי מומר, ואפי' אם הי' פורש מאשתו לגמרי ומתרחק ממנה בכל ההרחקות שחייבו חז"ל להתרחק מאשתו נדה, וגם אם בעל נפש הוא שיכול לפטפט ביצרו ולהנצל מהרהורי עבירה, אפ"ה משום זה לחוד שפורש ואינו רוצה לקיים מצות פ"ו או לערב וגו', ואפי' אם כוונתו בזה משום הנאה שרוצה שאשתו תעמוד ביפיה ולא תתכחש בריאותה ע"י צער עיבור ולידה הוי נמי מומר, וכ"ש שעושה כן בשביל חסרון אמונה ובטחון ביכולת ד' לפרנס בנים מרובים, ובראשו נגעו שאינו מאמין ביכולת ה' כי אילו היה מאמין גמור שהוא ית' זן ומפרנס לכל חי, בא זכר וככרו עמו לא היה מהפך ברכת ה' של רוב בנים לחשבה לקללה, ואם עושה כן זהו בירור גמור שאינו מאמין גמור ואף אם רואים שבכל שארי הדברים יתנהג ככל ישראל הכשרים אין זה מחמת יראת שמים רק מחמת הרגילו מנעוריו או שבוש מחביריו ודואג לאיבוד פרנסתו אבל בצנעה ובחדרי חדרים חשוד הוא על הכל אחרי שאינו מאמין גמור, וכל זה דברתי אלא אם היה עושה כן בפרישות והיה מתרחק ממנה בכל ההרחקות שמחויב מן הדין להתרחק מאשתו נדה בכה"ג הוי לו דין מומר לאחד מעבירות, וכ"ש לפי הכתוב במכתב כ"ת שלא רק שאינו מתרחק ממנה אלא נהפוך הוא מתנהג עמה דרך חבה וריעות לעין כל ולא יתבוששו וגם מתיחדים תמיד ביום ובלילה בחדר אחד וישנים במטות סמוכות זו לזו ונוגעות ממש זל"ז, א"כ נתוספו ובאו בכאן עוד כמה איסורים חמורים מאוד היחתה איש אש ולא יכבה ובודאי כל ימיו לרבות הלילות בהרהור עבירה והרהורים הללו מביאים לידי טומאה נגיעה וקירוב וגם הוצז"ל שכל כך החמירו בו חז"ל שחמור מכל עבירות שבתורה, וקריבה גופה הוי איסור תורה כדכתיב ואל אשה לא תקרבו וגם הרהור עבירה אסור מה"ת דכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם, ועיין בתשובת כתב סופר שפסל שו"ב שעבר על חיבוק ונישוק בימי נדתה:

והנה בכה"ג דנידון דידן יש לדון גדולה מזו, דדל מכאן איסור קורבה והרהור אלא איסור יחוד גופא הוי דאורייתא, דהתוס' בסוטה הקשו כיון דיחוד עריות הוי מה"ת מנ"ל דיחוד נדה שרי ותי' דשאני התם דיש לה היתר אח"כ, ובע"כ דהיינו בנדה שכבר בעל אותה דבנדה שלא בעלה באמת אסור יחוד כמבואר בריש כתובות גבי חתן דהוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים אע"כ דמיירי שכבר בעלה ואפ"ה הוצרכו התוס' לטעם דיש לה היתר, וטעמא דבעל לחוד לא סגי להתיר רק תרתי בעינן שכבר בא וגם יש לה היתר אח"כ וכמש"ש התוס' להדיא בד"ה ואומר מים גנובים דהך סברא שכבר בא עליה לא מהני רק היכי דיש לה היתר אח"כ אבל היכי דאין לה היתר הוי מים גנובים ותקיף עלי' יצרו אף שבעל, ועיין בתשובת טוטו"ד מהדו"ת סי' ה' שהאריך בזה, וכיון שעיקר היתר יחוד עם נדה הוא משום שיש לה היתר אח"כ, א"כ מסתבר דלא שייך לומר כן אלא בנדה שכל משך ימי טומאתה הוא רק שנים עשר יום ועל זמן קצר העידה לנו התורה סוגה בשושנים שאפשר לאדם להתאפק ולא תקף יצרו כיון דבזמן מועט יוכל לבוא אליה בהיתר, אבל במקרה כבנד"ד שימים ושנים יאריכון ימי טומאתה מנ"ל שגם זמן מרובה כזו יוכל לתקוף יצרו, וא"כ יש לדון דבנידון כזה אסור להתייחד עמה, ואלא בזה י"ל עפמ"ש הרמב"ם ובטור אה"ע סי' כ"ב וז"ל אסור להתייחד עם ערוה וכו' שדבר זה גורם לגלות ערוה, וא"כ בנידון דידן דכל עיקר הנהגתם המוזרה לעכב הטבילה מחשש שלא תתעבר א"כ לא שייך לחוש שמא יבא לגלות ערוה כיון דכל עיקר מחזר להתרחק מבעילה, ודמי ממש להך דפסחים די"א הוא עצמו מחזר עלי' לשורפו מיכל קאכיל מיני' ע"ש, וה"נ דכוותה הוא עצמו מחזר למנוע מבעילה ואיך נחוש שמא יבא עליה, אבל אכתי אין זה תירוץ כ"א על בעילה ממש אבל אכתי נחוש שמא היחוד הזה יביא לידי קריבה בעלמא שבזה אין חשש עיבור וכגון מעשה דער ואונן להיות דש מבפנים וזורה בחוץ או בעילה שלא כדרכה וכדומה מיני תעתועים וחיבוק ונישוק דגם זה אסור מה"ת בנדתה, ואכתי יש שפיר מקום לדון דעצם היחוד עמה אסור בכה"ג, זאת ועוד אחרת דכיון שהמטות נוגעות זו בזו אסורים לישון על מטותיהם אפי' בשני מטות כמבואר ביו"ד סי' קצ"ה שכל אלו אסור מן הדין, ומי יוכל לספר רוב העבירות שיכשל בהם ע"י הנהגה כזאת, וא"כ לשיטת הרמב"ם דגם מומר לאחד משארי עבירות פסול לשחיטה, ודאי דשו"ב כזה פסול הוא מן הדין, וגדולה מזו איכא בתשובת בית אפרים חיו"ד סי' ה' שכתב בפשיטות דגם בחשוד רק על איסור דרבנן אין להאמינו להיות שו"ב דיש לחוש שמא יארע לו איסור דרבנן בשחיטה ולא יגיד, ואף שחשוד בדבר קל דקי"ל בכל דוכתי דאינו חשוד לדבר חמור, מ"מ בשו"ב דמתא יש לחוש שיכשיל רבים בדבר הקל, שבדיני שחיטה יש הרבה מדברי סופרים או מחומרות האחרונים, וכ"כ כמה מהאחרונים דשו"ב שעבר רק על דבר קל שהוא מחומרא ומנהגא בעלמא יש לפוסלו כיון שהוא חשוד להקל ע"ז יבוא להקל גם בעניני שו"ב שהוא רק מחומרא ומנהגא כגון בועא בשיפולי ויתיר כיס וכדומה ע"ש היטב בדבריהם:

ובהיות שעיקר היסוד בנוי על הרמב"ם דס"ל שגם חשוד לד"א פסול על השחיטה, ועל רמב"ם זה הרעישו הראשונים דהא בש"ס קאמר שדוקא במומר אוכל נבילות לתיאבון הוא דצריך שיבדקו לו סכין משום דחשוד לאותו דבר אבל במומר לשאר עבירות מנ"ל דבעי' שיבדקו לו סכין, ולכן נ"ל דהרמב"ם בזה לשיטתו אזיל לפי"מ שכתבתי בתשובה הקודמת בשם האו"ז פ"ק דחולין שהקשה על עיקר דין נאמנות השוחט לומר ששחט כהוגן והא קי"ל דעד אחד אינו נאמן במקום דאתחזק איסורא ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ותי' בשם רבינו הר"א ממיץ דהא דע"א אינו נאמן באתחזק איסורא היינו בפוחזים ורקים וסתם אנשים מרובא דעלמא דומיא דשנים שהאמינה תורה בכ"מ כמו שהן דבההוא אינו נאמן עד אחד אבל בע"א שהוא מהימן וכשר סמכינן עלי' ואפי' על אשה וכאמו של ר' ישמעאל ע"ש, והיוצא מדבריו דהא דשוחט נאמן היינו משום דרגילים להדר אחר שוחט שיהא יר"א מרבים וחרד לדבר ד' ולהיות מוחזק בכשרות בהעדפה יתירה על רוב סתם אנשים מן השוק, אם כי כולם בחזקת כשרות עומדים אבל הצטיינות יתירה אין להם כמו בשוחט והרא"ם לאו יחידאה הוא בשיטה זאת אלא שגדולי הפוסקים קיימי כוותייהו, דבתשובת הר"ם מינץ סי' י' הביא בשם האחרונים שמצאו חבר להרא"ם והוא הר"ח ז"ל שהביאו הב"י יו"ד סי' א' וז"ל כתב המרדכי בשם הר"ח דצריך שיהא השו"ב נאמן דל"ח בי' שמא יאכיל טרפות ונבילות בישראל וכתב שלא ידע מנין הוא כלומר דקי"ל דסתם ישראל בחזקת כשרות כו' עכ"ל, הרי שהר"ח סובר דבשוחט לא סגי בסתם חזקת כשרות שיש לכל ישראל אלא שנצרך שיהא נאמן ביותר וסיים שם שגם מדברי הרמב"ם יש להוכיח שסובר כהר"ח ע"ש, ובאמת שכן מוכח דעת הרמב"ם ממ"ש בפ"ה מהלכות שחיטה דלאו דוקא מומר אוכל נבילות לתיאבון בודקין סכין ונותנין לו אלא אפי' מומר לשאר דברים נמי והיינו טעמו דגם מומר לשאר עבירות אע"ג דחשוד לשחיטה לא הוי אבל עכ"פ מכלל מצוין בי"ש ודאי שיצא ולכן אינו נאמן תו בדבר שיש לו טרחא כהשחזת הסכין והעמדתו, ומיושב דעת הרמב"ם דלשיטתו אזיל דכיון שסובר דשוחט צריך שיהא לו חזקת כשרות מיוחד וכיון דחשוד לעשות איסור ודאי דהעדפה יתירה אין לו ואינו נאמן תו מדינא, ובנידון דידן נמי ודאי דשו"ב שמתנהג בהנהגה מוזרה כזאת שלא ימלט מלהכשל באיסורים חמורים אפי' אם מדינא היה כשר אפ"ה חזקתו היתירה ודאי איבד ואינו נאמן תו מדינא, וכל זה הוא מנקודת הדין ודאי שראוי היה לפסול שחיטתו, אבל בהיות שטפלי תלוים בו וגם חשש מחלוקת שאפשר לצאת מזה ולכן כדאי לשתף מדת הרחמים ולהגיד לו חומר הדין ואם יקבל עליו לתקן דרכו ושלא יוסיף לעשות זר מעשהו אז כדאי לוותר הפעם ויקבל עליו דברי חבירות בפני כת"ר ועוד שנים מזקני העדה ובפני כולכם יבטיח שיתקן עותתו וגם להטיל עליו שמשך שני ירחים מחויב להראות סכינו לפני כ"ת ובלא זה לא ישחוט אפי' עוף ואז יסור עוונו וחטאתו תכופר וכשם שמתירין בב"ד של מטה כך יסכים השי"ת ברחמיו וב"ד של מעלה ושלום יהא בגבולכם:

כגמש המברך בשלום בברכת אהרן וואלקין:

סימן ל

ב"ה עש"ק ר"ח אב תרצ"ד פינסק. כבוד גיסי הרב וכו' מהור"ר זלמן סאראצקין שליט"א אב"ד בלוצק. ע"ד השו"ב שהנשים השכינות הוציאו עליו קול מכוער שראהו יוצא ונכנס לבית פרוצה וחשודה לזנות, הנה מדינא אפי' היו בזה שני עדים כשרים שראו אותו עושה מעשים תעתועים כאלו אין לפוסלו מלהיות שו"ב, וגם לבדוק לו סכין א"צ כיון שאינו מומר אלא לדבר אחד ואפי' לרמב"ם דגם במומר לדבר א' צריך לבדוק לו סכין כמבואר ביו"ד סי' ב', היינו דוקא במומר לא' משארי עבירות שבתורה אבל חשוד לעריות אינו חשוד על השחיטה דיצרו תקפו וכמ"ש האחרונים, וכ"ש בנ"ד דעדים כשרים לא היו כלל רק אשה מפי אשה ועד מפי עד, וגם הם לא הגידו על זנות כדרך המנאפים רק ראוהו יוצא ונכנס לפרקים לבית זונה, ואין זה כ"א לזות שפתים הרחק ממך שאין לפוסלו בשביל זה, ועיין בדרכי תשובה סי' ב' אות פ"א, והנה אם כי ודאי מכוער הדבר מאוד לפני שו"ב דמתא, וגם אני מרחוק הנני נרעש ונפחד לשמוע כזה על משרת בקודש שנצרך להיות מצויין ביר"ש שכם אחד יותר על סתם בני אדם, אבל בכ"ז בבואי לחתוך עליו דין תורה, את האלהים אני ירא לשפוך עליו כל חמתי ולירד לחייו לקפח פרנסתו דההוא גברא דתלי בי' טפלי, וכל גופא מרתע בי להיות שוחט ולשחוט אב לבנים ובעל לאשה על יסוד שמועות קלוטות כאלו, ולמדתי ק"ו לעצמי מיני' דידי' גופא, השתא שו"ב ששוחט בהמות אם ידיו מרתתות בו שחיטתו פסולה, כ"ש אני שבאתי לשחוט נפשות אדם, ולא רק ידי אלא כל גופאי מרתת, היאך אוכל לשחטו בשעה שעפ"י ד"ת אין יסוד לזה, האם אפשר להתחסד יותר מהתורה עצמה, ואם התורה חסה למצוא זכות על חשוד לעריות לומר עליו שאינו חשוד לשחיטה ואנן ניקום ונאסור, היתכן? ולכן לדעתי ישב כ"ג בצירוף שני ת"ח מן הלומדים החשובים שבעירו, ויבא השו"ב הזה לפניכם ויקבל דברי חבירות בחומר שבועה שמהיום והלאה ישמור עצמו מלזות שפתים ויתרחק מן הכיעור, וסחור סחור לבית המנוגע זאת לא יקרב, וגם במשך שנה תמימה יהא מחויב להראות סכינו לפני כ"ג שתי פעמים בכל שבוע. ובזה יהא סר עונו וחטאתו תכופר. יאכלו ענוים וישבעו משחיטתו. חושש אני שפסק הזה לא ישביע רצון החרדים לאמר כי הקלתי בדינו ובעונשו, אבל בידעי נפשו הטובה של כ"ג כי עיניו לצדק ישורו וגם נפשות אבותינו ואבות אבותינו דורות הרבה רבנים יושבים על מדין שידיהם לא נגואלו בתשפוכת דמן של ישראל, לכן גם אנו יוצאי חלציהם מחויבים לשמור מסורת אבות וחלילה לנו להגאל ולטנף ידינו בדם אדם, נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל נפולה:

והי' זה שלו' כנפש גיסו המברכו בברכת אהרן וואלקין סימן לא ב"ה עש"ק כ"ח סיון תרצ"ד פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר קלמן העלד שליט"א רב בשאץ רומיני'. יקרת מכחבו המלא דברי תורה קבלתי בשעה שטרידנא הייתי במצוה רבה, הוא נשואי בתי לת"ח גדול ב"ה, לא נחתי לא שלותי עוד לבוא אל המנותה ואל המרגוע ובכ"ז מפני כבוד התורה דילי' מהרתי לפיי בדבר שאלתו בעובדא שבא לידו בשו"ב ר' יוסיל וועקסלער שהוא מתלמידיו של הגאונים נוחי נפש מהרש"ם מבערזאן ומהר"ם אריק ז"ל והוא ת"ח וי"א מנעוריו, ורק בימי המלחמה ברח לישוב אחד ובהיותו שם בר"ה והתוקע לא היה יכול לתקוע ולקח הוא ממנו השופר והתאמץ בכל כחו לתקוע, כי גם הוא לא היה מלומד לתקוע, רק כדי לקיים המצוה חגר שארית כחו לתקוע, ומזה בא לו אז חלישות הלב עד שנפל לארץ כמו נכפה רח"ל ואח"כ נתרפא, וכה עברו עליו שלש שנים אשר לא נראתה בו שום שמץ חלי ומכאוב ולא הרגיש שום מיחוש, ורק בהיותו פעם במסבה של מצוה ושתה משקה אלקוהול יותר על למודו והרגלו אתרע בו מלתא עוד הפעם שנפל לארץ, וכה עבר עליו עוד משך זמן שקט ושלוה עד שאח"כ הי' לו עוד מקרה של צער גדול כי שחט עוף ונעשה טריפה בשחיטה, וטרם הספיק ליתן להשפחה פתקא שנטרף לקחה השפחה את העוף והלכה לדרכה באין רואה ועקבותיה לא נודעו, השו"ב רץ רצוא ושוב חפש חופש מחופש לדעת של מי היה העוף הנשחט בכדי שידע להצילו מאיסור, אבל יגע ולא מצא, ומרוב צער ויסורי הלב שוב נראתה בו המחלה אז ואח"כ נתרפא ע"י רופא וזה כמה שנים מאז עד עתה אשר הנהו ב"ה בתכלית שלימות הבריאות והוא בעל כח יותר מסתם אדם בינוני ובעל שכל גדול בתורה ומדע, והוא שו"ב זה יותר משלשים שנה בכמה קהלות והוא למדן מובהק, וכעת קמו עליו איזה אנשים הרוצים לקעקע ביצתו ולאסור שחיטתו מחשש שמא עוד בו מחלתו, ולא יביטו לחמול על עניותו שהוא עני מדוכה ולרש אין כל בלתי בנות אשר הגיעו לפרקן וטפלי חלוי והוא ממש פקו"נ של שבעה נפשות, ובכן שואל כ"ת אם נצרך להעבירו מחשש מחלתו הקודמת:

ובתשובה ע"ז, הנה בעיקר דין נכפה כבר ראתה עינו כל יקר המובא בראשונים ואחרונים דמדמו זה הפוסקים לעתים חלים ועתים שוטה דבימי חלימוחו הוא כפקת לכל דבריו וכמפורש ברמב"ם פ"ט מהלכות עדות וז"ל הנכפה בעת כפייתו פסול ובעת שהוא בריא כשר ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע ע"ש, ויותר מפורש בב"י אה"ע סי' קכ"א בשם הרשב"א דאפי' אינו שפוי לגמרי הרי הוא כפקח ולא בעי בדיקה כנשתתק ואע"פ שהוא עדיין תש כח ועוד סימני חולי ניכר בו בעת חלימותו הוא כפקח לכל דבריו ע"ש, ואם כי אי"א לפרש הכוונה במה שכתב דעוד סימני חולי ניכר בו, דהיינו סימני שטות ובראשו נגעו ושכלו אינו חזק לגמרי ורשומו של שטות ניכר בו. דזה אין שום סברא, ואם אך ניכר בו סימני שטות אף במקצת ודאי שאינו עוד כפקח, אלא הכוונה דבגופו הוא חלש וחש כת ועדיין ניכר בו שהיה חולי מכבר, המחלה עברה לגמרי ורק חלישות הגוף ואור פניו לא שבו עוד כבראשונה והוא כאדם המתחזק מחליו, וכן משמע מהב"י גופי' שם שכן הכוונה ועיין בחת"ס סי' ז' שמדבריו משמע שהבין מלשון דעוד סימני החולי ניכר בו דגם כשלא חזר לשפיותו לגמרי יהא כשר וכמ"ש בפ"ת אה"ע סי' קכ"א, אבל זה אינו וכמ"ש דכל זמן שרושם של שטות ניכר ודאי דאין להכשיר, ורק הכוונה דבגוף יש עוד חלישות. ושכלו חזק ובריא וכמ"ש, אבל אם לא נשאר בו רושם של שטות כשר אפי' אם בגופו עוד ניכר בו סימני המחלה ותשישת כח, וכ"ש בנ"ד שהוא בעל שכל חזק ובעל גוף בריא שכם אחד יותר על סתם בנ"א כ"ש דכשר. ואין להקשות מדברי הרמב"ם שמחמיר טובא בנכפה לגבי עדות שכתב שיש נכפין שגם בעת בריאותן דעתן מטורפת עליהן וצריך להתיישב הרבה בעדותן, נראה פשוט דהרמב"ם מיירי בשוטה כזה שלא ידענוהו בבירור שבעת שנסתלק שטותו ממנו יהיה כאחד האדם ומשו"ה החמירו עליו בחולי זה, אכן נכפה כזה שידענו בבירור שכעת הוא בריא בשכלו כאחד האדם ודאי דכשר. וכן מפרש בעה"ש סי' קכ"א, ופי' זה מוכרת דאלת"ה יקשה על המחבר שסתם להלכה דאפי' חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי כשר, ואיך לא זכר דעת הרמב"ם שהוא ההיפך מקצה לקצה דאפי' בעת בריאותן דעתן מטורפת, אע"כ דהמחבר מיירי בידוע ברור ששכלו זך וחזק וכנידון דידן:

והנה כת"ר הביא דברי החת"ס המחמיר לשו"ב נכפה אם נתרחש לו החולי חצי שעה אחר השחיטה שאסור שחיטתו הקודמת דחיישי' שמא בעת השחיטה היה סוף שפויו ותחלת שטותו, וכ"ת יצא להשיג ולהקשות ע"ז דלמה לא אמרי' אוקי גברא אחזקת הגוף שהיה בריא עד עתה ונימא השתא ברגע אחרונה הוא דאתרע, ואין לומר משום דאיכא חזקת איסור כנגדה, הוא חזקת איסור אבמה"ח דהא חזקה זאת איתרעה דהרי היא שחוטה לפנינו, ע"ז אמינא לו דדבריו היו שפיר לשיטת רש"י דס"ל דהא דבהמה בחייה בחזקת איסור, היינו איסור אבמה"ח דבזה שפיר י"ל כדבריו דחזקה זאת איתרע השתא דמתה לפנינו. ומחמת קושיא זאת באמת נאיד התוס' מפרש"י ופירשו דבאמת חזקת איסור אבמה"ח ליתא לאתר שחיטה, רק החזקת איסור הוא איסור דאינו זבוחה וסברי דזביחה מצוה היא כמשה"כ וזבחת כאשר צויתיך, וחזקה זאת לא אתרע גם לאחר שחיטה דשמא נפסלה בשחיטה ואינה זבוחה כלל, וכד דייקת יותר נמצא שאפי' לשיטת רש"י אין מקום לקושית כת"ר, דהא יש להבין סברת רש"י במ"ש דחזקת איסור היינו אבמה"ח והא טענת התוס' צודקת מאוד דאיך אפשר לחוש לאחר שחיטה לחזקת אבמה"ח דהרי מתה לפנינו וכבר אתרע חזקה זו, ובע"כ כמ"ש המפרשים דרש"י סובר דמחזיקין מאיסור לאיסור וכיון שבחייה היתה בחזקת איסור אבמה"ח לכן אפי' לאתר שחיטה דחזקה זאת אתרע מחזיקין ממנה לאיסור דאינו זבוחה, שזה לא אתרע גם עתה לאחר השחיטה, דאם השחיטה פסולה הוי כלא נשחטה ודו"ק:

ועוד בא כת"ר להקשות על החת"ס מטעם אחר, עפמ"ש החו"ד דספק נקובת הושט אינו ספק בשחיטה משום דזהו מגדרי חזקה לומר שלא נעשה מעשה חדש עד דאיכא ראיה וכיון דהשחיטה ודאי נעשית רק אתה בא לאסור מכת דבר אחר שמא נעשה בה מעשה האוסר ע"י השוחט ששחט שלא כהוגן, בזה לא אוכל להבין דבריו, דמה דמיון הוא נידון דידן לדברי התו"ד גבי ספק נקובת הושט. דהתם השחיטה הוי ודאי הגונה וכשירה בלי ספק ורק מצד אחר אתה בא לאוסרה שמא היה הושט נקוב, בזה שפיר אמרי' דהחזקת איסור שאינו זבוחה איתרע ע"י שחיטה הכשירה ולכן מספק גרידא בלא חזקת איסור אין לאסור, אבל הכא בנ"ד על השחיטה גופא אנו דנין אם היתה בכשרות דשמא כבר חזר לשטותו ולא נשחט כהוגן מעיקרו, א"כ החזקת אינה זבוחה לא אתרע ובתוקפה היא ומספק מוקמי' אחזקת איסור ועל המשכיר להביא ראיה, ועוד דהא זה פשוט דדברי החו"ד לא נאמרו רק לדברי הפוסקים דס"ל דנקובת הושט אינה אלא טרפה ולא נבילה וכשיטת הטור ביו"ד סי' ל"ג, ולדידהו ודאי דלא שייך בזה חזקת אינה זבוחה כיון דזבוחה לפנינו לפנינו ובזביחה זאת הועיל לטהרה מידי נבילה. ומה שאסורה באכילה הוי רק מחמת דבר אחר שנטרפה ולא עדיף ספק נקובת הושט מכל ספק טרפה בשארי איברים דלא אמרי' בהו הך חזקה אלא נשחטה הותרה, אבל לשיטת הרמב"ם ורוב הפוסקים דנקיבת הושט הוי נבילה וגם אם נשחטה לא מהני השחיטה כלל אף לטהרה מידי נבילה, ודאי דאית לה חזקת אינה זבוחה גם עתה לאחר שחיטה דכיון שהשחיטה היתה בושט נקוב הוי כלא נזבחה כלל וכמ"ש התוס' גבי שחוטה דשחיטה בסימן שחוט הוי כלא נזבחה, ולא שייך סברת החו"ד מ"ש דכיון דנזבחה אתרע חזקה דאינה זבוחה אפי' כשנשחט בושט נקוב דמטעם אחר הוא דנטרפה, דז"א דבושסטנקוב הוי כלא נזבחה כלל, וכ"כ להדיא המהרש"א בבכורות ד"כ בתוד"ה חלב שהוכיחו שם התוס' דלהלכה לא קי"ל כר"מ דחושש למיעוטא, מההיא דחולין די"א דפריך בגמ' לר"מ דחייש למיעוטי היכי אכיל בשרא וניחוש שמא במקום נקב שחיט. ומדלא קאמר היכי אכלינן בשרא מוכח דאנן לא קי"ל כר"מ בהא. ושוב כתבו שם התוס' דמ"מ היכי דאיכא חזקה המסייע למיעוט גם לדידן חיישי'. והק' המהרש"א דא"כ הדר קשה אמאי לא קאמר היכי אכלינן בשרא דהרי בהמה בחייה בחזקת איסור ומסייע החזקה למיעוט דנקובת הושט. ותי' המהרש"א דגם אם היא נקובת הושט אינה רק טרפה והועיל לה השחיטה לטהרה מידי נבילה ומשו"ה לא שייך הך חזקה כלל ע"ש, הרי להדיא כמ"ש דדוקא אם היא טרפה לא שייך הך חזקה כלל אבל למ"ד נבילה אכתי בחזקת אינה זבוחה עומדת וכיון דאנן קי"ל כמ"ד נבילה דכן כתב הרמב"ם פ"ג מהלכות שחיטה וכן סתם המחבר ביו"ד סי' ל"ג בלא שום חולק, וממילא אין מקום לקושית כ"ת על החת"ס: הן אמנם דהיה אפשר קצת לצדד בדברי כ"ת ולומר דגם למ"ד נקובת הושט נבילה אין לה חזקה עפמ"ש בס' בית הלוי סי' כ"ב דכל חזקה שאין לה מקום אם לא ע"י התחדשות מעשה לא חשיבה חזקה, דכ"ש הוא מרובא דעדיף מחזקה ואפ"ה אמרי' בבכורות דכ"א דרוב התלוי במעשה לא הוי רובא, כ"ש חזקה התלויה במעשה לא חשיבה חזקה כלל, ולפ"ז גם להפוסקים דנקובת הושט הוי נבילה מ"מ לא שייך לומר לגבי ספק נקב דנעמידה על חזקת איסור דאינה זבוחה רק בבהמה שהיא פחותה מי"ב חודש והספק הוא שמא נולדה ממעי אמה כך בושט נקוב. אבל בבהמה שהיא יותר מיב"ח דהוא בירור דכשנולדה ודאי כשירה היתה דטרפה אינה חיה יב"ח. ואם נבוא לחוש על שעת שחיטה שמא השתא טרפה. בע"כ מוכרח לומר שנתחדש בה נקב בושט אחר הלידה, לא שייך בזה להעמידה על חזקה דאינה זבוחה, דכל חזקה שאין לה מקום אם לא ע"י התחדשות מעשה לא חשיבה חזקה משום דעלינו להעמידה בחוקת שלא נתחדש בה נקב זה. ואין לה חזקה ע"ז דהא אינה עומדת שתנקב הושט שלה, כן היה אפשר לצדד בדברי כת"ר. אבל אכתי אין זה מועיל לנ"ד להכשיר השוחט, דהא אכתי בבהמה שלא היתה חיה י"ב חודש איכא חזקת אינה זבוחה. ועוד דבלא"ה כל הדברים הללו אמורים רק אם בעצם השחיטה אין ספק ונשחטה ודאי בהכשר ככל פרטי הלכות שחיטה, רק הספק הוא שמא נתחדש בה נקב הפוסל את השחיטה. דבזה אמרי' דלא חשיבה חזקה דהרי אינה בחזקת שינקב הושט. אבל בנ"ד הספק הוא על עצם השחיטה דשמא חזר לשטותו ולא שחטה כהוגן ולענין זה ודאי דאיכא חזקת אינה זבוחה ושפיר חשש החת"ס להחמיר אם פחות מחצי שעה אתרע בו מלתא ונפל לארץ דחיישי' שמא גם השחיטה בסוף שפיותו ותחלת שטותו:

אמנם לענין דינא נ"ל בנ"ד דאין לחוש כלל, דגם החת"ס לא אמר לחוש אלא כשאירע בו מקרה פחות מחצי שעה אחר השחיטה יש לחוש ולאסור שחיטה הקודמת דשמא היה זה כבר תחלת שטותו, אבל למיחש שמא יארע בו חולי. לזה לא חש גם החת"ס. דכיון שהשתא הוא בריא לפנינו איך אפשר לאסור שחיטתו מחשש שמא יפול בו החולי, דהא תינח אם היה לו וסת קבוע לנפילה היה מקום לחוש חצי שעה קידם וסתו, אבל בנ"ד שאין לו וסת קבוע היאך אפשר להעלות על הדעת לאסור שחיטתו עולמית מחשש שמא יפול בו באיזה פעם החולי, חשש כזה לא עלה גם ע"ד החת"ס, ועוד דלא שייך לחשוש כזה כ"א באדם שיש לו ודאי חולי הזה שקורין נכפה רח"ל דהיינו שמתחלה הוקבע ע"י רופאים מומחים שזו היא המחלה וגם עוד בו מחלתו שלא נתרפא ממנה אלא נופל כפעם בפעם. אבל בנ"ד מי הגיד לנו שהיה לו מעיקרו מחלה זאת. ולפי ראות גם כשנפל לא היה זה נכפה אחרי שלא היה בזה שום סימן מסימני המחלה, כל הנכפים פניהם מוריקות קודם הנפילה ומתחילים לעשות תנועות והעויות משונות וכשנופלים כל גופם רועד, ובנ"ד שנפל כדרכו בלי שום תנועה משונה. ודאי שאין זה נכפה כל עיקר רק הוא כעין התכווצות המוח (סקלעראז) שרגיל לבוא לידי נפילה במקרה שתיית אלכוהל או צער גדול, ובתולים הללו ודאי שאין חשש על שחיטתן בהיות שדעתן מיושבות עליהם, וגם בנפילתן אין זה מחמת בלבול וטירוף הדעת אלא משום עצירת מרוצת הדם. וגם אם ידענו בבירור שמחלתו הוא נכפה שבא מחמת בלבול הדעת, אכתי בנ"ד שכבר עברו כמה שנים שלא אירע לו המקרה, עלינו לומר ודאי שנתרפא ממחלתו ונעקרה חזקה הראשונה והרי הוא כאדם בריא ממש, ואין מקום לשום חשש אפי' למנותו לשו"ב לכתחלה, וכ"כ בתשובת צ"צ החדשות בנידון כזה שהוא בריא לפנינו ועברו כמה שנים שלא נפל, מטעם דאמרינן דנתרפא כבר והכשיר למנותו לכתחלה, והעיקר בנ"ד דהא קביעת הוסת דנפילה מתחלה ע"י סבה בא, שתיית אלכוהל, דאגה ממכשול הטרפה ועוד דברים וסבות המרגיזין העצבים וכל וסת שנקבע ע"י סבה אין חוששין לה כלל אפי' קבעה כמה פעמים וכמו דאמרי' בנדה דוסת שע"י קפיצה אין חוששין לה כמבואר בברייתא דנדה די"א ובסוגיא שם וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' קפ"ט. ומכל הלין נ"ל ברור דאפי' אם היינו צריכים למנות לכתחלה לשו"ב זה הייתי זריז למנותו כי כל מן דין סמוכו לנא להיות שו"ב מצד תורתו ויראתו ומאן יהיב לנא מבישרי' דשו"ב כזה ואכילנא משופרי, וחלילה חלילה שלא יהין שום איש לקפח פרנסתו ולהורידו מאומנתו אשר ישרת בה זה שלשים שנה, ולאנשים הללו המחטטים ומנקרים למצוא מום בשחיטתו דההוא גברא הייתי מיעץ אותם שטוב לפניהם לבקר את השחיטה שלהם גופא מה שהם באים לשחוט בפיהם נפשות נקיות ותמימות. ואם על שחיטת בהמות מהדרים כ"כ שיהיה הסכין והשחיטה כשירה ומהודרת, כמה וכמה צריכין להדר על סכין שלהם שבאים לשחוט נפשות אדם שיהיה השחיטה כשירה מצד הדין. חפץ אני לבטוח כי מעתה כאשר ישמעו מפורש יוצא מפי רב זקן כמוני שאין לי שום נגיעה בענין זה כי אין שום חשש בשחיטתו אפי' למהדרין הקולות יחדלון ולא יבאו עוד לבצוע זממם וכל השומע לדברי יתברך בכ"ט:

כנפש המברך בברכת אהרן וואלקין:

סימן לב

ב"ה יום א' י"ט כסלו תרצ"ב פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר משה מילמאן נ"י אב"ד בק"ק קאסטאפאל. ע"ד שאלתו מה לעשות עם שו"ב שעושה מריבה וחולק על רבו הוא כ"ת הממונה מטעם הקהלה להשגיח על הני בריוני הקצבים החשודים למכור בשר טרפה בחזקת כשר, כאשר כבר אירע כזה כמה פעמים שנתפסו בעוונם למכור בשר אחוריים בלתי מנוקר וגם בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה וכיו"ב, וגם מחלול שבת אינם מנוקים עד שהרעיש כ"ת ע"ז ועלה בידו לעורר לבות אנשי העדה שיבאו לעזרתו במלחמת מצוה עם הקצבים ועם השו"ב העומד לעזרת הקצבים, ולבסוף נמסר סכסוך הזה לועד המפשרים אשר נבחרו בקבלת קנין מהשו"ב ומשארי הצדדים בהתחייבות לקיים בדיוק ככל אשר יצא מהמפשרים הללו, המפשרים הוציאו פסק דין כזה שהשוחטים מחויבים לקיים בדיוק כל אשר יצוה הרב בנוגע לעניני כשרות ואין להם רשות לשחוט בלי פתקא מהרב בהיות שנקצב להרב ועוזריו בעניני כשרות חמשה גראשין מכל קילא בשר. הפסק הזה נתקיים חדשים אחדים עד שלבסוף הפרו חק ומסרו את כ"ת להשלטון על איזה סמך לוקח המעות והשובי"ם יחד עם הקצבים היו בעצה ובפעולה זאת עד שמטעם השלטון הוסר כ"ת ממשרת משגיח וניתן צו להשובי"ם שישחטו בלא פתקא מהרב. זהו תכן השאלה:

ובתשובה ע"ז, יאמן לי כ"ת כי כולה גופא מרתע בי מעובדא זאת לראות עד היכן מגיע הפרצות וההפקרות בקרבנו. ובנוגע לדינא, הנה ארבע אבות נזיקין עשה השו"ב הזה. א) מה שהעיז לצאת נגד הרב המד"א ולא שמע גם לההתראות שהתרו בו נבחרי העיר והרב, ב) מה שעבר על הפס"ד שיצא מטעם ב"ד המפשר שנבחר בהסכמתו בקגא"ס, ג) שהיה נטפל לעוברי עבירה אלו הן הקצבים החשודים על כשרות והוא היה מסייע לעוברי עבירה הללו לפרוץ סייג וגדר שעשה הרב בהסכמת הדיינים ובזה עבר על לפני עור, ד) הן מטעם ב"ד המפשרים בהסכמת הקהל קצבו להרב חמשה גראשין מכל קילא בשר בעדו ובעד המסייעים אותו לצרכי ההשגחה, ועתה כאשר השו"ב מסר הענין להשלטון פעל להפקיע מהם המעות הללו, ואין לך מסור גדול מזה שהרי הפקיעו והזיקו שעבוד הרב ומסייעיו, ובמאי דסליקנא אפתח לדבר תחלה, הן לכאורה עונו זה האחרון גדול מנשוא דחדא דאית בי' תרתי, נוגע לאיסור ולממון, לאיסור שהלא מסור הוא, ובשגם שעי"ז נתבטל ההשגחה על כשרות, ולממון שהפסיד והפקיע שעבודו של הרב ויש לדון שחייב לשלם מה שהפסידו עי"ז כדין מזיק שעבודו, אכן שוב ראיתי דקלקלתו תקנתו, ומה שהרבה לפשוע להתחייב גם בממון, בזה ימצא כפר נפשו להקל דינו בדבר מסור וכמו שאבאר:

הנה עיקר דין מסור אם שחיטתו כשירה, הובא ברמ"א יו"ד סי' ב' סעיף ט' שתי דעות בזה, ועיין בשו"ת טוטו"ד מהדורא תליתאי סי' ל"ז שכתב בשם גדול אחד להכשיר שחיטת מסור דכיון דפלוגתא דרבוותי אית בזה אם שחיטתו כשירה, ממילא לדידן יש לן להכשירו ודאי עפמ"ש התומים סימן ל"ד דספיקא דפלוגתא הוי כתרי ותרי וא"כ דומה למה דקי"ל בשני כתי עדים המכחישות זא"ז דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה משום דמוקמינן לה אחזקת כשרות, אלא שהוא ז"ל השיג על גדול זה המכשיר, דהא אדרבה קי"ל בחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ח דאם באו עדים והעידו על א' שהוא כשר ושנים העידו עליו שהוא פסול הרי ספק פסול אף דתרי ותרי מה"ת מוקמי' אחזקה מ"מ הוי ספק דרבנן ופסול ע"ש, ואם כי מאוד אין רצוני להפך ולצדד בזכותו של מסור, בכ"ז תורה היא, ולדינא נ"ל כחכם המכשיר, דבאמת כבר טרחו המפרשים ליישב דמ"ש בב' כתי עדים מכחישות אמרי' בי' זו באה בפני עצמה ומעידה ולא אמרי' דפסול מספק. וכמה תירוצים נאמרו בישוב קושיא זאת עיין בב"ח וט"ז ותשובת חכ"צ מ"ש בזה. ולענ"ד נראה דלא דמי כלל לההיא דשני כתי עדים המכחישין דמיירי בה רב הונא, דבהך דינא דבאו עדים והעידו על א'. שהוא כשר וב' אחרים מעידין עליו שהוא פסול, העדים הפוסלים באו לפסול את העד גופא וע"ז היתה כוונתם להעיד וכיון שעיקר עדותן בא ע"ז לפוסלו משו"ה אף שיש נמי שני עדים המכשירים אותן אפ"ה לא מהני לאוקמי אחזקה כיון שהספק הוא ספק גמור ובספק גמור לא מהני החזקה להוציא ממון עי"ז, דחזקת ממון עדיפא מחזקת כשרות, משא"כ בההיא דרב הונא דלא באו העדים כ"א להעיד על המעשה אשר לפניהם, אלא דממילא כיון שנתכחשו נפל אצלנו ספק על העדים גופא, וכיון שהספק נולד בלא כוונת עדים המעידים לא הוי זה ספק גמור ומוקמינן אחזקה, ואל תתמה על חילוק זה כי יש להוכיח שגדולי הראשונים סברי לחלק כן, והוא דבש"ס כתובות דכ"ב א"ר הונא ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על א' מהן עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם, ופריך ערעור דמאי אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו ופרש"י תרי ותרי ולא מתכשר בהכי, ובתוס' הקשו ע"ז למה לא מוקמינן לכל אחת על חזקת כשרות ע"ש, והנה הרי"ף והרא"ש שם תי' דשאני הכא דרצו לפוסלו לעדות ולשבועה להכי לא מוקמינן אחזקה דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדרבנן לא אוקמינן בתר שום חזקה ע"ש, ובפנ"י הקשה ע"ז דהא בההיא דרב הונא נמי כל כת וכת רוצין לפסול לכת השניה לעדות ולשבועה כיון שהעידו שקר בב"ד ומה לי ערעור דגזלנותא או ערעור דעדות שקר. ולענ"ד הדבר ברור שאין כוונתם לחלק בין פסול דגזלנותא לפסול דעדות שקר כהבנת הפנ"י, אלא כוונתם לחלק כחלוקי, דהתם בכתובות שני העדים מכוונים לפסול הדיין גופא וע"ז נתכוונו להעיד, וזהו מ"ש בתירוצם שאני הכא שבאו "לפוסלו" כלומר עיקר עדותם הוי רק לפוסלו וכיון שהפסול בא בכוונת העדים אין להעמיד על החזקה כמ"ש, משא"כ בההיא דרב הונא לא נתכוונו לפסול העדים ורק על המעשה מעידים ופסול העדים בא ממילא משו"ה מוקמינן אחזקה, והדברים מבוארים בלי גמגום, ותמה אני על כל הני רבוותי שהקשו כזה ושכחו להזכיר סוגיא ערוכה דכתובות ומחלוקת הראשונים שבזה דקושיתם ממש הוא קושית התוס' שם והרי"ף והרא"ש יישבו זה וכמו שבארתי, וא"כ בפלוגתת הפוסקים אם זה כשר או פסול לא שייך האי טעמא, דהא ה"נ לא נתכוונו לפסול למסור זה ודמיא לדינא דרב הונא דכשר מספק משום דמוקמי' אחזקה, ומסור זה כיון דפלוגתא דרבוותי אם שחיטתו כשירה לא נוכל לפוסלו מספק ודו"ק היטב:

ואמנם אכתי היה מקום לפסול למסור מטעם אחר כיון דשחיטה בעי' עדות להעיד שנשחט כהוגן, והשו"ב הוא העד שמעיד ע"ז ומסור הא פסול להעיד כמבואר בחו"מ סי' ל"ד סעיף י"ב, וממילא חסר כאן עדות על השחיטה, ואע"ג דביו"ד פליגי הפוסקים אם מסור כשר לשחיטה, היינו דהתם פליגי אם הוא בר זביחה, ומאן דפוסל סובר דאפי' בבודק סכין ונותן לו וגס כשר עומד על גביו דלא בעינן תו כלל לעדותו אפ"ה פסול דכיון דפקר כולי האי הרי הוא פורק עול והו"ל כמומר לכל התורה דלא קרינן בו וזבחת. ומאן דמכשר סובר דבר זביחה מיהא הוי וכשר לשחוט במקום שא"צ לעדותו, אבל במקום שצריכין לעדותו על הסכין ועל השחיטה פסול לכו"ע דהלכה רווחת היא דמסור פסול לעדות, ובזה מיושב למה ביו"ד לגבי שחיטה איכא פלוגתא דרבוותי אי מסור פסול, ובחו"מ לגבי עדות פסול לכו"ע, ולמ"ש ניחא דביו"ד פליגי במקום שא"צ לעדותו ומטעם שאינו בר זביחה, וא"כ בנ"ד בשו"ב דמתא דשוחט ובודק לעצמו בלי עוע"ג נפסול למסור מטעם דבעי' עדות ומסור פסול להעיד, אלא שגם זה י"ל עפמ"ש הפמ"א דלפמ"ש הש"ך חו"מ ר"ס שפ"ו דדינא דגרמי אינו אלא דרבנן ומסור אינו אלא גרמי כמבואר בס"פ הכונס דלמאן דלא דאין דינא דגרמי מסורות נמי לא דיינינן וא"כ כיון דמסור אינו אלא פסול דרבנן ופסול דרבנן הא בעינן הכרזה, ולפ"ז כל זמן שלא הוכרז עליו אין נפסל כן יש לצדד היתר, הן אמנם דכבר הקשו על הפמ"א דודאי שאף להפוסקים דדינא דגרמי אינו אלא דרבנן, היינו החיוב תשלומין אינו אלא דרבנן דלאו ממון גמור הוא, אבל עצם האיסור הוא דאורייתא דודאי שמדאורייתא אסור לגרוס היזק לחבירו דלא גרע מנתינת מכשול לפני חבירו דאסור משום לפני עור, ובס' שער המשפט הוסיף עוד להביא ראיה ע"ז מהש"ס דב"ב דכ"ב דאמרי' התם זאת אומרת גרמא בנזקין אסור, והלא גרמא בנזקין פטור לשלם אפי' דרבנן לכו"ע ואפ"ה אמרי' דאסור לגרום היזק לחבירו ע"ש, ואיני יודע בטענות הללו שום הוכחה לסתור דברי הפמ"א, דמה שהוכיח מב"ב דאמרי' גרמא בנזקין אסור, מאן מפיס דאסור מה"ח קאמר החם דלא באמת שאינו אסור אלא מדרבנן, ועוד אפי' אם נימא דאסור מה"ת נמי לא קשה מהתם, דבאמת היכן מצינו שאסרה התורה להזיק לחבירו, לא אסרה כ"א לגנוב ולגזול אבל להזיק לא מצינו איסור, ונהי ודאי שטענת החולקים בזה הוא טענה אלימתא דפשיטא שאסור מה"ת לגרום היזק לחבירו דלא גרע מנתינת מכשול לפני חבירו, אבל האיסור אינו מצד עצם פעולת ההיזק כ"א מחמת גרם הפסד ממון, ונמצא לפ"ז דחלוק דין מזיק מדין גנב וגזלן שבהם אמרי' דעצם פעולת מעשה הגניבה והגזילה אסרה תורה ואפי' כשלא בא לחבירו שום הפסד ממון עי"ז כגון גונב ע"מ למיקט וגוזל ע"מ להחזיר, משא"כ מזיק רק גרם הפסד הממון אסור מצד לפני עור, ואיסור דלפני עור הוא דיש בזה אבל עצם הפעולה דמעשה ההיזק היכי דליכא הפסד ממון אין בזה שום איסור, ולפ"ז שפיר נוכל לומר דבהיזק כזה שחייב לשלם בעד ההיזק אף שחיוב התשלומין אינו אלא דרבנן מ"מ כיון שסוף סוף בב"ד יכפוהו לשלם ולא יגיע שום הפסד אין בזה שום איסור כיון דמצד הפסד ממון ואיסור דלפני עור לא שייך בזה דהא ישלם בעד ההיזק, ועצם מעשה ההיזק הרי לא אסרה תורה, ולפ"ז לק"מ תו מההיא בב"ב דאמרי' גרמא בנזקין אסור אע"ג שאין בה חיוב לשלם אפי' מדרבנן, דאדרבה היא הנותנת דכיון שפטור לשלם בעד ההיזק אפי' מדרבנן ממילא תו אסור מה"ת מצד לפני עור לגרום היזק לחבירו, משא"כ בדינא דגרמי כיון שמדרבנן מיהא חייב לשלם ההיזק ואין כאן נתינת שום מכשול דהא לא גרם לו שום היזק, ממילא ליכא בזה שום איסור, דעצם פעולת ההיזק לא אסרה תורה וזה ברור, ועיין בחבורי חשן אהרן סי' ס' שהוכחתי מתוס' ורא"ש דהיכי שמחויב לשלם בעד ההפסד שאין בזה שום איסור, דבכתובות דפ"ה הקשו איך השיא ר"נ עצה לקרובתו למחול השטר ולגרום היזק, ותי' דכיון שמחויבת לשלם מדינא דגרמי אין בזה שום איסור ועמש"ש בארך:

ונ"ל עוד ראיה דמסור אינו פסול לעדות עכ"פ מה"ת מב"ק דס"ב דבעי אמימר אי עשו תקנת נגזל במסור, והרי"ף וכמה ראשונים פי' בעיא זאת דמיירי שיש עדים שמסרו ואיבד ממונו אלא שאין יודעים בכמה מסרו וכמה הפסידו, וכיון דמיירי ביש עדים שמסרו, ואי נימא דמסור פסול לעדות וכל הפסול לעדות פסול לשבועה והא התם מחויב שבועה מה"ת דהעדאת עדים הוי כמודה במקצת ומחויב שבועה מדר"ח קמייתא דהיא שבועה מה"ת, וכיון שהוא פסול וחשוד קי"ל דכשכנגדו נשבע ונוטל ומאי מיבעי לאמימר, אע"כ דמסור אינו פסול כ"א מדרבנן לעדות והו"ה לשבועה ולכן כל כמה דלא הוכרז לא נפסל וכהפמ"א הנ"ל וזהו ראיה מחודדה, ובחבורי חשן אהרן סי' ל"ד הארכתי בזה ואכ"מ, ומעתה לאחר כל הדברים יובן מה שכתבתי בתחלת הדברים דקלקלתו של השו"ב דנן הוא תקנתו דכיון שודאי חייב לשלם להרב מה שהפסידו בהפקעת השעבוד ליקח שכר השגחה חמשה גראשין מכל קילא בשר, והשו"ב שמסרו לשלטון והועיל בזה להפסידו חייב מטעם מזיק, וממילא אין בו תו שום איסור מה"ת מטעם מסור דגוף פעולת המסירה לא מצינו שאסרה תורה ולא אסרה כ"א ההיזק שגרם לו ובמקום שחייב לשלם בעד ההפסד אין איסור וכמ"ש בשם התוס' והרא"ש ואין בו אלא פסיל עדות מדרבנן ולכן כל זמן שלא הוכרז עליו אין לפוסלו וכמ"ש:

ואכן אחרי שובי נחמתי מלהפוך בזכותו דמסור וראיתי שאף שזה ודאי דלכל שאר עדיות אינו פסול כ"א מדרבנן אבל לעדות דשחיטה פסול מה"ת, דכבר הבאתי בתשובות הקודמות מה שהקשה האו"ז פ"ק דחולין והובא גם במרדכי שם על עיקר דין נאמנות השוחט לומר ששחט כהוגן והא קי"ל דעד אחד אינו נאמן באיסורין במקום דאתחזק איסורא ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ותי' בשם הר"א ממיץ דהא דע"א אינו נאמן היינו בפוחזים ורקים וסתם אנשים מרובא דעלמא דומיא דשנים שהאמינה תורה כמו שהן ובההיא אין ע"א נאמן אבל ע"א שהוא מהימן וכשר סמכינן עליו ואפי' על אשה וכאמו של ר' ישמעאל ע"ש, והיוצא מדבריו דהא דשוחט נאמן היינו משום דרגילין להדר אחר שוחט י"א מרבים ולהיות מוחזק בכשרות בהעדפה יתירא על סתם אנשים מן השוק, ועיין בתשובת מהר"ם מינץ סי' י' שהביא דהרא"ם לאו יחידאה הוא בזה אלא שגם הר"ח ורמב"ם סברי נמי כוותי' דבשוחט לא סגי בסתם חזקת כשרות שיש לרוב בנ"א אלא נצרך שיהא נאמן ביותר, ובחבורי זקן אהרן ח"ר הארכתי הרבה בזה ע"ש, ולפ"ז אפי' נימא דמסור לא יצא מחזקת כשרות שיש לסתם אנשים וכשר לעדות משום דאינו חשוד להעיד שקר, אבל נאמנות יתירא כפי שנצרך לשו"ב ודאי שאין לאיש כזה שהוא מהמורידין ולא מעלין ולכן שחיטתו פסולה מן הדין מטעם חסרון נאמנות, ועיין בבלח"י ס"ק י"ב מ"ש בדין מסור וסיים אוי להם לישראל ולנשמתן של האוכלים משו"ב כזה ובודאי הכלים אסורין ואותן המסייעים לשו"ב כזה עתידים ליתן את הדין ובודאי אין להם חלק באלוקי ישראל ע"ש. וכ"כ האחרונים דאין להקל בזה כלל ובפרט בזה"ז שמקילין במיעוך הסרכות שאי"א לסמוך כ"א על שו"ב יר"א מרבים:

הן אמנם דמצד שלשה פשעי השו"ב הקודמים אסורה שחיטתו דמטעם הראשון שזכרתי על חטא שחטא נגד הרב דמתא, לא רק שהעיז לשחוט בלא רשותו אלא שלא שמע גם לההתראות שהתרה בו, ובזה אמנם הכביד חטאו יותר, דגם אם שחט רק בלא רשותו של הרב וגם הרב היה מוחל על כבודו נמי לא מהני לטעם הרמב"ם וסמ"ג וכלבו שכתבו דהטעם דמחויב להראות סכינו לחכם הוא מטעם שמא יארע שישחוט בסכין פגום אינו יכול למחול וכמ"ש הש"ך יו"ד סי' י"ח סק"כ. ואף שמלשון השו"ע שם שכתב דהאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם מהירים וזריזים משמע דלא כרמב"ם אלא דהטעם הוא מפני כבודו של חכם וממילא דיכול למחול, אכן מפני שקשה לומר דמחבר יפלוג על הנהו רבוותי עמודי ההוראה נ"ל להוכיח דנהפוך הוא והמחבר נמי סובר כוותייהו דהטעם הוא משום פגימה מדסיים הטעם שמשו"ה מוחלין על כבודם לפי שהם זהירים וזריזים ואי נימא דעיקר הטעם הוא משום כבודו של חכם, אפי' לאינם זריזים נמי, א"ו שעיקר טעם משום פגימה לכן לשאינם זריזים אינם רשאים לוותר ולמחול בשום אופן כי לאו בדידהו תלוי לוותר על חשש בשחיטה ורק לזריזים שאפשר לסמוך עליהם רשאי הרב לוותר ולסמוך עליהן. ומה שלא זכר המחבר טעם דפגימה י"ל נמי עפמ"ש האחרונים בדין זה דלא סר סכינו לחכם. דלאו דוקא בסכין איתמר אלא גם לענין בדיקת הריאה ושארי הוראות הנוגעים לזה וכמ"ש בעיקרי הד"ט סי' א' וכ"כ הנחלת שבעה ע"ש. ולכן לא כתב המחבר להבליט עם דפגימה שאינו שייך אלא בסכין, אבל בעיקר סובר גם הוא כרמב"ם דהטעם הוי משום פגימה ולא מהני מחילת הרב. ולכן אם שחט רק שלא ברשות הרב יש לאסור שחיטתו וכ"ש בנ"ד שהרב מיחה בפירוש וגם התרה בו והבליעל הזה העיז פניו נגד הרב וגם יתירה עשה ששיסה בו את כו' לרצחו נפש, שיש לאסור שחיטתו אפי' כשבדקו סכינו ונמצא יפה וכמ"ש הריטב"א בחולין די"ח שאם מה שלא הראה סכינו לחכם הוא במרד ובמעל דשחיטתו אסורה אפי' בנמצא סכינו יפה, וגדולה מזו כתב בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' צ"ו דשו"ב שלא השגיח על אזהרת הרב וגם אחר ההתראה עמד במרדו ה"ז רשע ועבריין ואפי' להתפלל עמו אסור ואף שלא נדוהו הרי הוא כמנודה ע"ש, הרי הראתי שגם מחילת הרב לא מהני באיש כזה כהשו"ב דנן דמי יוכל לשער כמה מכשולים יוצא מתחת ידו באיסורי דאורייתא נבילה וטרפה, ובשגם בעידנא דרתחא כשהוא עומד במחלוקת ונצרך לפניו לרכוש לב הקצבים העוזרים על ידו ומסייעים אותו במחלוקת זו שאינה לשם שמים ובמה יכול לשחד אותם ולקנות לבבם אם לא בלהטיו וכשפיו שמראה להם כי הוא אומן גדול להשחזה ויודע לקלוף את הסרכות אף שקשים כעבותות העגלה. ובודאי שבכה"ג החובה על כל מי שבידו לאפרושי מאיסורא ולגרש מן העיר להחצוף זה כל מן דין אינם סמוכים לנא לשרת בקדש:

וכן גם מטעם השלישי לבד במה שעבר על הפסק כבר כתב בתשובת בית יצחק סי' ל"ג לדבר פשוט דשוחט שאינו רוצה לקיים פס"ד פסול לשחיטה דהוי כגזלן וחשוד לאותו דבר ואפי' אם עדיין לא יצא פס"ד רק שקיבל סירוב ב"ד על שממאן לילך לד"ת פסול ע"ש שהאריך, וכ"ש דבמה שמסייע ידי עוברי עבירה לעמוד לימין הקצבים דעון זה גדול מנשוא וכולהו איתנו בי' דהוי חשוד לאותו דבר וראוי להעבירו. קצש"ר גם משום אחד מהטעמים די והותר להעבירו מאומנות שו"ב רק אנכי קבעתי מסמרות על טעם דמסור משום דחדא דאית בה תרתי הוא, דלטעם זה מחויב השוחט הזה לשלם להרב הפסד דממון ג"כ וכמ"ש ולכן לדעתי אין ספק שהשו"ב הזה פסול לשחיטה וחוב להעבירו מאומנתו ולאחר שיעשה חשובה ויקבל עליו ד"ת אז רק אז נתיישב מה לעשות עמדו אבל ראשית כל נצרך להעבירו:

ובדבר שאלתו השניה קצב שאוכל טריפות לתיאבון אם מותר לקנות אצלו בשר כשר, תמיהני כלום שאלה זו צריכה לפנים והלא הדבר מפורש בש"ס בכורות ד"ל וביו"ד ריש סי' קי"ט החשוד לאכול דברים האסורין בין שהוא חשוד באיסור תורה בין שהוא חשוד באיסור דרבנן אין לסמוך עליו בהם, פי' ליקח ממנו וכמ"ש הש"ך שם ובודאי שבלא הכשר והשגחה מיוחדה עליו אין לוקחין:

והנני הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין:

סימן לג

ב"ה יום ב' כ"ז אדר שני פינסק. להרב הנ"ל. ובענין הנ"ל. הן אמנם כבר כתבתי לכ"ת במכתבי הקודם בשעה שההבערה לא יצאה עדיין ללהב נורא כ"כ, ורק שו"ב אחר העיז פניו לפרוץ פרצות כאלו וכתבתי אז שכולה גופא מרתע בי על ההפקרות הנוראה ששו"ב יעיז פניו באופן מחוצף כ"כ נגד הרב המרא דאתרא וראשי הקהל ולהחזיק ידי בריוני הן המה הטבחים שניחא להו בהפקרא ובאים לפרוק מעליהם עול הרב והמשגיח שהעמיד, והסכמתי אז להעביר לשו"ב הזה מאומנתו וכמו שבארתי היטב כל פרשת ענין זה בתשובתי הקודמת, ולפ"ז היה מקום לדון לכאורה ק"ו, אם על שו"ב אחד מתוך חבורת השוחטים שעשה הנבלה זאת יצאתי להרעיש כ"כ לאסור שחיטתו, א"כ כ"ש שכל שוחטי העיר יצאו נגד כ"ת ליתן יד לפושעים עאכו"כ שהיה ראוי להעבירם, אכן אנכי לא כן עמדי ואם כי חלילה לי להצדיקם ולפתוח באיזה זכות עבורם אבל גם זה אי אפשר להוציא שלא בפניהם פסק דין חמור כ"כ להעביר כל השוחטים שבעיר, והק"ו שכתבתי פריכא הוא דכן הוא השקפת התורה תמיד "בהרת ממועט טמא פרח בכולו טהור" סנהדרין שראו כולם לחובה פטור כמ"ש בסנהדרין די"ז, ולזה הנני מציע אחת משתי אלה, או שתביאו איזה רב מובהק לעירכם ועל אתר יחקור את הדבר היטב וזהו דרך היותר נכון ואם זה אי"א לפניכם אז ישלחו שני הצדדים טענותיכם אלי בכתב וכאשר אשמע טענות שניכם אז רק אז יהיה באפשר להוציא משפט, אבל על דברי צד אחד לו יהיה נאמן וישר כמו כ"ת לא אוכל בשום אופן להוציא משפט. והנני בברכה כי ה' יעמוד לימינכם להעמיד השלום והכשרות בעירכם:

כשה המברכו בשלום כברכת אהרן וואלקין:

סימן לד

ב"ה יום ט"ז תמוז תרצ"ג. כבודהחרב וכו' מהור"ר מיכל עפשטיין נ"י רב בק"ק אלכסנדרי וואלין. מכתבו קבלתי ותוכו רצוף התמרמרות על השובי"ם שרגילים אחר שחיטת אחת אם נמצאת פגימה בסכין לחלוק ביד או בבגד וטענה בפיהם כי קבלה בידם שפגימה גמורה אף אם ישפשפו כל היום לא תסור, ואם הוסרה ע"י החלקה ביד או בבגד בע"כ שלא היה זה פגימה גמורה, והנה אף כי כבר הרעישו ע"ז גאוני בתראי כמו הברית אברהם והחת"ס ועוד, אבל הבאים אחריהם כתבו לתרץ דבריהם שגם הם לא צווחו כ"א על אותן השובי"ם שמשפשפים בכח ובזרוע במקום כריכות התפילין אבל אותן שמעבירים ברוק על כף היד אין חשש משום שתולין הרגשת הפגימה שנתייבש או נקרש הדם שם ונרגש כעין פגם וע"י שפשוף זה מתרכך והולך ועיין בדרכי תשובה סימן י"ח שהביא בשם תורת זבח הספרדי שמשנים קדמוניות נוהגים להקל בזה, ועיין שם שהביא אמבוה דספרי גדולי אחרונים שכתבו להקל במעביר בנחת וגם כשאין לייגי"ל ממש או רוי"ך על הסכין רק שהסכין אינו חלק. בזה מהני השפשוף ומשום דתלינן דהרגשת הפגימה היה ע"י יבוש או הקרשת הדם, וגם החת"ס שהרעיש ע"ז גם הוא מודה דפגימה גמורה אי"א שתסור ע"י שפשוף אלא שטענתו הוא דאטו פגימה נאמרה למשה מסיני, וחשש לשהייה או עיקור ע"ש, אבל באמת דבריו אינם מובנים דהא אף אם נשתהה ודאי, אינו אלא שהייה משהו דאינו אסורה אלא מכח חומרא, א"כ עתה דהוא רק ספק אם היה שהייה משהו הוא ספק דרבנן, וא"כ למה נחמיר בזה מספק ועיין בפמ"ג יו"ד סי' כ"ג במש"ז אות ז' שכתב להקל בספק אם שהה במיעוט בתרא כשיעור שהייה, וכן בשו"ע של הרב בספק שהייה בבהמה כדי שחיטת רוב הסימן בלי הגבהה והרבצה דיש להכשיר אפי' בלא הפס"מ, וכ"ש הכא דאינו אלא ספק ודאי שהיית משהו גרידא, ושמא י"ל דהחת"ס לא תשש להחמיר כ"א בעוף וחשש לדעת הפוסקים דבעוף שהיית משהו נמי מדאורייתא וכמ"ש הפמ"ג שם אות ב' דבעוף אף שהיית משהו ספיקו מדאורייתא, כן היה מקום לתרץ דברי החת"ס, ובאמת גם זה לא נהירא דהא החשש דהכא שמא ע"י שנתייבש ונקרש הדם נרגש כעין פגם, א"כ בע"כ דחשש זה אינו אלא במיעוט בתרא דבמיעוט קמא אכתי ליכא דם על הסכין אע"כ דהחשש הוא שמא ע"י צרירת הדם במשך השחיטה נשתהה במיעוט בתרא, ובמיעוט בתרא בעוף נמי לא נאסר משהו מדאורייתא וכמ"ש הישוע"י בפה"א ס"ק א', ואכתי אפי' בעוף אינו, אלא ספק בחומרא ולא שייך לחוש לזה, וגם מה שחשש מטעם עיקור עיין בטוטו"ד מהדורא תליתאי סי' פ"ה שדחה זה דלא שייך עיקור בדבר כזה וגם הוא העלה להקל בשובי"ם שעושים כן לשפשף הסכין על כף היד, ובודאי אם יש ביד כ"ת למחות בשוב"ים שימנעו מזה תבוא עליו ברכה אבל אם אין כחו יפה ע"ז יצוה להם שעכ"פ השפשוף יהיה קודם שיראה אם יש פגימה ובאם ימצא פגימה אח"כ יטריף אבל לאחר שכבר נמצא הפגימה באמת אין כדאי לשפשף ולהעביר את הפגימה ותו לא מידי:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה