אור ברסלב

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב או"ח

ח"א אה"ע

סימן א

ב"ה יום ג' י"ב טבת תרצ"ג פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' כש"ת מהור"ר שמואל מאיר הכהן האלענדער שליט"א מו"ב בעיר טשערנאוויץ רומיני'. ע"ד שאלתו אם מותר ליטול ידיו שחרית וגם לנט"י לסעודה ונשיאת כפים שלא ע"י כלי כ"א ע"י קראנען של וואסער לייטונג דשכיח השתא ברוב הבתים: הנה לנטילת ידים בעינן שני דברים, בעינן כלי שלם כדילפינן ממי חטאת דבעינן כלי, וקידוש ידים ורגלים בעינן נמי כלי ככיור וכיו"ב כמבואר בחולין דק"ז. ועוד טעם דשולחנו של אדם במקום מזבח כמ"ש בסוף חגיגה, וכמו שקודם עבודת המזבח היה צריך לקדש ידיו מן הכיור, כן קודם אכילתו יקדש ידיו ע"י כלי, ולבד שצריך כלי עוד צריכין שיבואו המים מכח נותן, כלומר מכח אדם הנותן, ולא מיבעי אם מטביל ידיו בכלי דלא מהני כדכתיב בכיור, ורחצו אהרן ובניו ממנו ולא בתוכו כמ"ש בזבחים דכ"א. ודוקא במקוה של מ' סאה הוא דמהני טבילה לידים דכיון שמקוה כשירה לטבילת הגוף ק"ו לנטילת ידים, אבל בכלי לא מהני טבילה רק נטילה מהכלי וע"י כח אדם. אבל ע"י וואסער לייטונג הלא יחסר שתי הדברים הללו, דלא כלי איכא, דהצינורות שמקלחין מים לא משיבי כלי כיון שאין להם בית קיבול, ואין לומר כיון דהסילון מחובר לנהר, דמן הנהר נמשך המים לתוכם, והניצוק שמן הסילון על הידים הוי חיבור למים שבנהר, וא"כ אכתי יועיל מטעם טבילה דהוי כטובל בנהר גופא, דאפי' לגבי מקוה קי"ל ביו"ד סי' ר"א דשאובין שהמשיכו אותן כשרים, ואע"ג דניצוק לא חשיב חיבור עד שיהא כשפופרת הנוד כמבואר ביו"ד שם, אפ"ה בנטילת ידים דרבנן לא גזרו כמ"ש המחבר או"ח סי' קנ"ט סעיף ז', וא"כ אף שלא יועיל מצד נטילה כיון דנטילה הוי דוקא בכלי והסילון אין חשוב כלי, אכתי יועיל מצד טבילה, דזה אינו, דכל זמן שידיו הם באויר לא מהני טבילה דהוי כטובל בכיפין, אכן זה ודאי אם מניח ידו אחת על הארץ ובידו השניה ימשוך הקראן להביא עליו מים ואח"כ יחליף ידיו, או שחבירו ימשוך לו הקראן מהני שפיר מטעם טבילה וכמ"ש הפמ"ג ובדה"ח, ואף שהפמ"ג הניח זה בצ"ט, היינו משום דמצדד שמא אין דבר זה בכלל מיקרב לגבי דולא ויש לחוש לשאובין אם יש שם חשש כלי, אבל הרערין שלנו שאין שם כלי עליהן שפיר מהני לזה ניצוק מיבור, אבל כל זה אם מניח ידיו סמוך לארץ, לא כן אם מניח ידיו סמוך ליציאת המים מן הקראן והם באויר ודאי דלא מהני טבילה בכה"ג, ולכן לדינא הדבר פשוט, דכדי לתקן החסרון של כח גברא אפשר בעצה כזאת שיסגור ויפתח את הברזא בכל קילוח וקילוח, דרק הקילוח ראשון חשיב כח גברא, ואע"ג דהמג"א הביא בשם יש"ש דכל השפיכה מיקרי כח גברא, אבל המג"א כתב שאינו עיקר, ולכן צריך שבכל קילוח יסגור הקראן ויחזור ויפתחנו וכמ"ש המחבר שם, ובכדי לתקן חסרון כלי אין עצה כ"א שיחזיק ידיו לא המך לקראן אלא סמוך לארץ דבזה מועיל מטעם טבילה דהניצוק הוי חיבור עם מי הנהר והוי כאילו מחובר המים לנהר או למעין בשעה שהקנים שוטפים מים והוה ניצוק דחשבינן חיבור לענין נט"י כמ"ש, אבל בחסר אחת משתי אלה, או שהמים שבסילון אינו נמשך מן הנהר או מעין, או גם שנמשך ממנה אלא שמחזיק ידיו באויר סמוך למקום השפיכה מן הסילון לא מהני, דמצד טבילה אין כאן כיון שאינו מחובר למעין, או בהחזיק ידיו באויר הוה כטובל בכיפין דלא מהני, ומצד נטילה נמי אין כאן דבעינן כלי והצינור לאו כלי הוא וכמ"ש, וצריך ליזהר בכמה מקומות שאין להם וואסער לייטונג מן הנהר, אלא על הגג מעמידין כלי גדולה וממלאין אותה מים ע"י פומפ ומשם יוחשכו צנורות לחדרי הבית, דאסור לנטילת ידים וכמ"ש דטבילה אין כאן כיון שבשעת נטילה אין להם חיבור עם מי הבאר, וכלי נמי לא הוה, אבל היכי שהצנורות נמשכות ישר מן הנהר ובשעת נטילה שופכין הצנורות מים המחוברים לנהר כשרים ליטול מטעם טבילה וכמ"ש, וגם החשש שחששו ששאיבה ראשונה הוא ע"י כותי העומד ומשמש אצל הוואסער לייטונג, נמי מדינא אין חשש בזה וכמ"ש האחרונים דבלא"ה כולנו טמאי מתים, ועוד שדוקא בנוטל ידיו לתרומה אסור על ידיהן משום דמטמאין המים במשא, נדה מדאורייתא ואידך חכמים גזרו עליהם טומאה, אבל בנטילה לחולין לא גזרו ועיין בב"י או"ת סי' קנ"ט ובביאור הגר"א שם, ותו אין בידי להאריך כעת מפני הטורד ולעת הצורך בל"נ אשנה פרק זה:

והנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין:

סימן ב

ב"ה יום ב' י"ח סיון תרצ"ו פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר אליעזר יהושע עפשטיין שליט"א אב"ד דעיר חמעלניק. ע"ד שאלתו באיש ירא וחרד ומדקדק במצות בחששו לתפיליו שלא יוכל לבודקם בכל יום וחשש שמא נמצא בהם פסול, ולמד זה מציצית שצריך לבודקם בכל יום קודם שמתעטף בהן כמבואר באו"ח סימן ח', וכ"ש שבתפילין צריכים לחוש בהן יותר משום דאם באמת פסולים הם הרי הוא קרקפתא דלא מנח תפילין, ולזה המציא לו עצה להניח שני זוגי תפילין של רש"י זה אחר זה, היינו שיניח זוג אחת ויפשטם ויניח זוג שני, דבזה לא שכיח ששניהן יהיו פסולות וליכא למיחש כ"כ, וכן נהג כמה שנים ועתה רוצה להתחרט וחושש על הנדר שנהג במצוה כמה שנים:

ובתשובה ע"ז כי מתפלא אני מאוד האם לאיש כזה חסיד ומדקדק יקרא, והלא רוצה הוא להתחסד יותר מדעת קינו ודעת תורה, והלא מפורש הדבר בירושלמי פ"ו דעירובין ה"א דרשב"ג אומר תפילין א"צ לבודקן לעולם ומביא סייעתא מהלל הזקן שהראה תפיליו ואמר אלו של אבי אמא הם, והוצרך להודיע זה לאשמעינן שא"צ בדיקה אפי' בזמן ארוך כזה שבירושה מאבי אמו עד עתה וכמ"ש במה"פ וקרבן עדה שם, וכן פסקו הרמב"ם ובטושו"ע או"ח סי' ל"ט בלי חולק דתפילין שמניחן תמיד כל זמן שהם בחפויין א"צ בדיקה לעולם, ואם בציצית שמענו מיהא מהרא"ש סוף הלכות ציצית שהירא דבר ה' יהא נזהר לבודקן, אבל בתפילין לא שמענו שאפי' הירא דבר ה' יהא נזהר לבודקן בכל יום, והחילוק שביניהם פשוט ומבואר, דציצית כיון שנגררות על הקרקע עשויות להיות נפסק וכמ"ש המג"א שם ס"ק י"א אבל תפילין שהן בחפויין ומכוסות בבתים ותפורות בגידין אין לחוש כלל אפי' ממדת חסידות ורק מי שאינו מניחן תמיד אלא לפרקים שרגילין עי"ז להתעפש והעיפוש מקלקל הכתב, בזה הצריכו בדיקה פעמיים בשמיטה, אבל בדיקה בכל יום לא שמענו כלל אפי' למהדרים. ולבד שבענין כזה גם לא ראינו לבד הוי ראיה, עוד הדבר יוצדק גם מדינא, דזה ודאי שאפי' בציצית גופא מעיקר הדין אין חשש שמא נפסלו משום דצריך לאוקמי אחזקה שהם שלמים כמו שהיו מקודם וכמבואר בלשון הרא"ש שהביא המג"א שם וז"ל דנהגו שלא לבדקן דאוקמי אחזקייהו אלא שהחרד על דבר ה' יש לו לבדוק, הרי דמדינא א"צ בדיקה ורק הירא דבר ה' יש לו לבדוק, ואם בציצית אמרי' כן דהחזקה שלהם לא הוי חזקה אלימתא משום דנגררות ע"ג הקרקע ועשויות לפסוק והו"ל חזקה העשויה להשתנות, ועוד שהבדיקה והבירור נקל הוא בלא טרחא ובלא הוצאות ואפ"ה מדינא מוקמינן אחזקייהו, כ"ש בתפילין שהם בחפויין מכוסות וטמונות בתוך הבתים ומבחוץ נתפרות בגידין, והלא בציצית גופייהו אם בדקן והניחן במקום ידוע ומוצנע ומצאן כמו שהניחן א"צ לבודקן דודאי בחזקת בדוקים הם וכמ"ש המג"א בשם הב"ח ובפמ"ג ועט"ז שם, כ"ש בתפילין שמכוסות מבית ומבחוץ דאפשר לסמוך על החזקה:

הן אמנם דהמג"א שם כתב דמדינא צריכים בדיקה ולא סמכינן בכה"ג אחזקה, דכללא הוא כ"מ שאפשר לברר לא סמכינן על חזקה וכמו דקי"ל ביו"ד סי' א' דאם השוחט לפנינו שואלו ובודקו ולא סמכינן על רוב מצויין אצל שחיטה מומחין דלא סמכינן ארובא כשאפשר לברר וכ"ש בחזקה דגריעה מרוב, אבל כבר דחו זה האחרונים דזה לא אמרי' רק כשיש חזקת איסור וכמו ביו"ד שם דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת והשוחט בא להוציאה מחזקת איסור בזה אמרינן דכיון שאפשר לברר לא סמכינן על רוב להוציא מחזקת איסור, אבל הכא בציצית ליכא חזקת איסור ולכן אפי' אם אפשר לברר סמכינן על החזקה, והגם שבס' ארה"ח להגאון מלבי"ם כתב דגם גבי ציצית ותפילין איכא חזקה כנגד והוא החזקת חיוב שמוטל על האדם להניח תפילין וציצית, וחזקת חיוב דומה לחזקת איסור כמ"ש הראשונים וע"י חזקת שלמים בא להוציא מחזקת חיוב והוי גם כאן נגד חזקה וצריך לברר, אמנם עיין בערוך השולחן סי' ח' שכתב שאין זה אלא דברי נביאות ע"ש, ועוד הא תינח בתפילין דחובת הגוף הוא ואיכא חזקת חיוב, אבל המג"א הלא כתב כן על ציצית שאינם אלא חובת טלית ואין בזה שום חיוב הגוף ואפ"ה כתב דאין סומכין על חזקה במקום שאפשר לברר, ושפיר דחו האחרונים לדברי המג"א, ודע דהמחה"ש שם כתב ליישב דברי המג"א מקושית האחרונים וכתב לחלק שדוקא ברובא דעדיף מחזקה אמרינן דבמקום שאין חזקת איסור כנגדו וא"צ לברר אבל בחזקה דגריעא מרוב צריך לברר תמיד אפי' במקום שאין חזקה נגדה, ודבריו תמוהים דהא לכאורה מוכח להדיא מדברי המג"א גופי' בסי' תל"ז גם בחזקה הדין כן, דעל מ"ש המחבר שם בסעיף ב' דאם בעה"ב בעיר שואלו אם בדקו משום דלא סמכינן על חזקה היכי דאיכא לברורי, כתב המג"א וז"ל והא דלא דמי לבדיקה דלא בדקינן אחר ח"י טרפות וסמכי' אחזקה דהתם לא היה לו מעולם חזקת טרפות אבל הכא כל השנה היתה בחזקת כו' ע"ש, הרי להדיא דגם בחזקה דבהמה בחזקת כשרות סמכינן אחזקה משום דליכא חזקת איסור אע"ג דאפשר לברורי, אכן באמת לאחר העיון נראה שצדק המחה"ש בחילוקו, ומההיא די"ח טרפות לא קשה, דכפי הנראה שהמחה"ש עצמו הרגיש בזה, דעל לשון המג"א שם שכתב בח"י טרפות לשון חזקה, כתב במחה"ש דלשון חזקה לאו דוקא אלא ר"ל רוב. דחזקה ליכא התם דאי בתוך שנתו אכתי לא הוחזקה כשירה, ואפי' לאחר יב"ח דודאי שנולדה כשירה דטרפה אינה חיה יב"ח מ"מ חזקה לא מיקרי כיון דלא היתה מבוררת שעה אחת וכמ"ש התוס' בחולין די"א, ופירושו מוכרח, דאל"ה סותרים דברי המג"א גופי' מדידי' אדידי', דבסי' ח' לגבי ציצית כתב דלא סמכינן על חזקה משום דאיכא לברורי, ובסי' תל"ז כתב דמשו"ה סמכינן ולא בדקינן י"ח טרפות משום דסמכי' אחזקה אע"ג דאפשר נמי לברר, וכבר העיר הנוב"י על הסתירה הזאת ע"ש, א"ו כחילוקו של מחה"ש דדוקא ברובא סמכינן אפי' היכי דאפשר לברר, אבל בחזקה לא אמרינן זה, ובההיא די"ח טרפות נמי לאו חזקה הוא אלא רובא דרוב בהמות כשירות:

אלא שאכתי י"ל מטעם אחר דבציצית ותפילין סומכין על חזקה אפי' במקום שאפשר לברר, עפמ"ש הב"ח באו"ח שם סי' ח' ובס' ארה"ח הסביר דבריו שמה שאין סומכין על החזקה וצריך לבררה היינו דוקא אם החזקה מעידה שנעשה מעשה חדש ועל זה עדיין י"ל מי יימר שנעשה מעשה חדש כזה דהא חזקה אינה כודאי גמור, לזה טוב יותר לברר כדי שנדע בודאי שנעשה המעשה, משא"כ היכי שאדרבה החזקה מעידה שלא נעשה מעשה. חדש ממילא א"צ לברר דאמרינן מסתמא כן הוא שלא נעשה מעשה חדש, ומקור סברא זאת יוצאת מהרשב"א חולין ד"ט שכתב לחלק בין ספק הבא במקרה לבין ספק שבא בתולדה ע"ש, דספק התלוי במעשה לא הוי ספק דאמרי' מסתמא לא נעשה מעשה חדש, וכן בחו"מ סי' רמ"א כתב הסמ"ע ס"ק כ"ג הטעם באם אמר ע"מ שתעשה דבר פלוני צריך לברר שקיים התנאי כי אמרי' מסתמא לא נעשה מעשה חדש ונשאר הדבר כמו שהיה מעיקרא ע"ש. ולי נראה להביא ראיה לחילוק זה מן הש"ס דכתובות דל"ז דרמי התם דר' יהודה אדר' יהודה דבמשנה אמר שבויה שנשבית הרי היא בקדושתה בחזקת שלא נבעלה ואם בא עליה אחר משלם קנם, ואילו אח"כ אמר דשבויה שנשבית אסורה להנשא עד שתמתין ג' חדשים ולא מוקמינן לה אחזקה שלא נבעלה. ולכאורה קשה טובא מאי רומיא הוא מדין דהמתנה על דין דקנס הא סכינא חריפא מפסקא בינייהו, דלגבי הבחנה כיון שאפשר לברר זה ע"י המתנה ג"ח לא סמכינן על חזקתה וצריך לברר, אבל גבי קנס דאי"א לברר סמכינן על חזקתה, אע"כ כסברת הרשב"א דבכה"ג דחזקה מעידה שלא נעשה מעשה חדש א"צ לברר דממילא אמרי' שמסתמא לא נעשה מעשה, ולפ"ז ממילא שגם בציצית ותפילין א"צ לברר דמי יימר שנעשה מעשה חדש הפוסל בציצית ומוציאם מחזקת כשרותם, אדרבה מסתמא נשארו כמו שהיו מקודם, וכ"ש בחפילין דודאי אמרי' דכיון שהן בחפויין סגורות ותפורות דודאי לא נעשה בהם שינוי הפוסל, ובלא"ה נמי לא שייך בתפילין אפשר לברר ע"י בדיקה כיון שטורח רב והוצאה גדולה יש לבודקן, ואפשר לברר ע"י טורח והפסד לא מיקרי אפשר וכמבואר בפסחים ד"ד וכ"כ כל הראשונים, ועיין בתשובת רעק"א סי' ע"ז, ומכל הלין איני יודע שום סרך תשש שיש בתפילין, ובשגם שבירושלמי שהבאתי מפורש דא"צ לבודקן לעולם והביא סייעתא ממעשה רב מהלל הזקן שעבד עובדא בנפשי' שלא לבדוק תפילין שירש מאבי אמו, וא"כ אטו מדת חסידות יש להתחסד יותר מאותו תנא וכיון שמדת חסידות ליכא לבודקן בכל יום, ממילא לא לבד שאיני קורא חסיד לאיש כזה שבא לחשוש ונהג סלסול בעצמו לעשות זר מעשהו להניח התפילין ולפושטן מיד ולחזור להניח זוג אחר, אלא חוששני לו מחטאת, הא למה זה דומה לס"ת שנמצא בו ריעותא באמצע הקריאה, אם כי מתחלה אין להוציא ס"ת כזה לקרות בתוכה וצריכה תיקון, אבל אם כבר הוציאה ובאמצע הקריאה נמצא ריעותא שאינו פסול גמור אסור להוציא אחרת מפני פגמה של ראשון, דאין רשאי לבזות ס"ת שכבר הוציאה על סמך ריעותא שאינה פסול גמור וכמ"ש האחרונים, ובנ"ד נמי כיון שהתפילין מדינא כשרים לכל הדעות ודאי שאינו רשאי לבזותן ולפושטן ולהניח אחרים וכיון שמנהג זה שנהג בנפשי' אין בו שום גדר סייג של איסור או מצוה, ונהפוך הוא דחשש עון וחטא יש בזה לבזות תפילין על לא דבר, ממילא אין כאן לא נדר ולא קבלה ומדינא א"צ התרה, רק אולי מי שרואה מצב הדבר על מקומו ימצא שיש בזה סייג של מצוה מה שכ"ת לא פירש במכתבו, טוב שיתירו לו ג' אנשים ע"י חרטה כדין כל מנהג מצוה שלא פירש שיהא בלא נדר ותו לא מידי:

ושלו' לכת"ר כנפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין:

סימן ג

ב"ה יום ב' ד' אלול תרע"ה פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהו' יוסף מרדכי בלום שליט"א אב"ד דק"ק גאוליגארי. ע"ד אשר נתקשה כ"ת במה שכתבתי בספרי סביב ליראיו סימן ה' לתרץ ש"ס דשבת דמ"ט בעובדא דאלישע בעל כנפים כיון שהגיע הקרדור נטל התפילין מראשו, והקשו כולם דהא מחויב היה למסור נפשו בשעת גזירת שמד, וכתבתי לתרץ דבאמת לא מפני אימת הקסדור נטלן, אלא מפני שטבע האדם שע"י אימה וביעתותא עלול הוא שיתפתח אצלו נקבי הגוף הן להטלת רעי ושתן והן להטלת זיבה וקרי, וכמ"ש בסוטה דל"ו על פסוק את אימתי אשלח בהן שכל הרואה את ישראל מיד נתרז, ופרש"י נתקלקל מרעי, וכן שם ד"כ אמרו ביעתותא מרפיא, וגם בנדה דע"א כל האנשים מתים זבים, דהוי נמי משום ביעתותא, וכן במגילה דט"ו דרשו חז"ל ותתחלחל המלכה מלמד שפירסה נדה, הרי חזינן טבע האדם שמחמת ביעתותא יתפתחו נקבי גופו, ולכן קרוב לשער שברגע אחרונה שקרב הקסדור אליו ונתפס בכף, מחמת אימה קרה אצל אלישע מקרה בלתי טהור, או חשש שמא יארע לו מקרה של פתיחת נקבי הגוף, ובהיות שתפילין צריכים גוף נקי לכן נטלם מראשו בחששו שמא מחמת אימה יארע לו מקרה כזה שאסור בעת מעשה לישא תפילין על ראשו, זהו תכן דברי בקצרה ושם הארכתי הרבה ואכ"מ, וע"ז הקשה כ"ת דאי מחשש זה למה נטל דוקא התפילין שבראש, היה צריך ליטול גם השל יד, אכן תמיהני על כ"ת דאשתמיטתי' התוס' במנחות דל"ה דמביא שם שהר"י מאורליינוש נסתפק אם צריך לחלוץ תפילין כשנכנס לבית הכסא דשמא כיון דמחופות עור לא צריך ולא אסרו אלא של ראש משום שכתוב שי"ן בעור, ומה שנסתפק להר"י מאורליינוש פשיטא לי' להקדוש מקורבי"ל בתוס' שבת דס"א דכשנצרך לבית הכסא אין צורך לחלוץ כ"א של ראש ולא של יד ע"ש וברא"ש הלכות קטנות בהלכות תפילין, ועיין במג"א או"ח סי' ל"ח סק"ב בשם מ"ע דחולה שאינו יכול להשמר מלהפיח אלא בכדי שיחלוץ של ראש ולא של יד מחויב להניחם דעיקר הקפידה הוא בשל ראש וכמ"ש במחה"ש ובהגהות לבו"ש שם. וגם הטור ושו"ע או"ח סי' מ"ג כתבו דדוקא בשל ראש אסור ליכנס לביה"כ קבוע דוקא, וגם בש"ס גופא ברכות דכ"ג מיבעיא רק אם רשאי ליכנס לביה"כ קבוע, ומזה משמע דלא חשו בארעי לשמא יפיח דאל"ה למה מיבעיא רק בביה"כ קבוע והא חשש דהפחה איכא גם בארעי, אע"כ דגם חשש זה ליכא בארעי וכמ"ש בערוך השולחן ופמ"ג שם בס' ל"ח, ובעובדא דאלישע אפי' אם היה בא לפתיחת הנקבים אין זה אלא ארעי ואין חשש בשל יד. עכ"פ זה ודאי דעיקר הקפידה הוא על של ראש וכמ"ש להדיא המחה"ש ולבו"ש שזכרתי, וכיון שכן לא היה רשאי אלישע למסור נפשו גם על של יד כיון דמדינא שרי ועל דבר שאין מוזהר מעיקר הדין אינו רשאי לסכן נפשו ועיין במעיו"ט בברכות פ"ג ובשבת שם וזה נכון:

ובאין עוד הנני ידידו חדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין:

סימן ד

ב"ה יום א' י"ד חשון תרצ"ו פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהו' אלי' סג"ל דב בק"ק טרעבישאוו צעחאסלאוואקי. ע"ד שאלתו במי שנתאחר מלהניח תפילין דר"ת עד בין השמשות אם צריך להניחם בביהש"מ, ומקום ספיקו הוא עפמ"ש הפמ"ג או"ח סי' ל"א שאין להניח תפילין של ר"ת בחוה"מ מטעם ס"ס שמא חוה"מ לאו זמן תפילין ואת"ל זמן תפילין שמא הלכה כרש"י, וא"כ ה"נ דוקא תפילין דרש"י מניחים בביהש"מ דאין בזה אלא חד ספק אבל כשהניח כבר תפילין דרש"י ובא להניח תפילין דר"ת כבר איכא ס"ס שמא כבר יצא יד"ח בתפילין דרש"י ואת"ל לא יצא שמא ביהש"מ כבר לילה דלאו זמן תפילין הוא. ונ"ל דצריך להניחם דאפי' להבנת הפמ"ג דבחוה"מ הוי ס"ס, לא דמי ספיקא דביהש"מ לספיקא דחוה"מ מכמה טעמים, חדא דאפי' בלילה ממש נמי רוב גדולי הפוסקים ה"ה:

התוס' והרי"ף והרא"ש וסמ"ג וטור ומחבר באו"ח סי' ל' כולם סוברים דמדינא לילה זמן תפילין הוא אלא שאין מורין כן גזירה שמא ישכח ויישן בהם, וגם מעשה רב, דהכי מצינו במנחות דל"ו גבי רב אשי דיתיב רבינא קמי' וחשך והניח רב אשי תפילין וא"ל רב אשי לשמרן קא בעי להו מר וא"ל אין וחזיתי' לדעתי' דלאו לשומרן הוא קסבר הלכה ואין מורין כן, הרי להדיא דרב אשי הניח תפילין משחשיכה אפי' לא לצורך שמירה ומשו"ה שפיר מקילינן בביהש"מ כיון דלא מצי ליפגע באיסור דאורייתא, דאפי' הוא ודאי לילה לא יעבור שום איסור דאורייתא, ובמקום שאין חשש ליפגע באיסור דאורייתא ודאי דמקילינן בספיקו, משא"כ בחוה"מ דלשיטת הרמב"ם ורבינו בעל היראים איסור דאורייתא להניח תפילין וכמו שאבאר, דהנה בש"ס דמנחות דל"ו ועירובין דצ"ו נחלקו ריוה"ג ור"ע, ריוה"ג יליף מקרא דושמרת את החוקה למועדה מימים ימימה למעוטי תרווייהו מתפילין לילה ושבת ויו"ט ודריש הכי ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים למעוטי שויו"ט, וסובר דחוקה דקרא קאי על תפילין, ור"ע סובר דחקה חוקת הפסח הוא ולא קאי על תפילין, ורק שבת ויו"ט דפטירי מתפילין יליף מקרא דוהיה לך לאות, ושבת ויו"ט אין צריכים אות דהן עצמן הוי אות ע"ש, ועיין ברמב"ם פ"ד מהלכות תפילין וביראים עמוד היראה סי' ט"ז שכתבו בזה"ל זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנא' מימים ימימה חוקה זו היא מצות תפילין וכן שבתות ויו"ט אינן זמן תפילין שנא' והיה לך לאות ושבת ויו"ט הן עצמן אות עכ"ל, ויקשה עליהם שהרכיבו אתרי רכשי והביאו לשני הדרשות של ריוה"ג ור"ע, ותרתי למה, לן, והא תינח דלא סגי להו בקרא דר"ע דוהיה לאות לחוד משום דמקרא זה לא נוכל למעט כ"א דשבת ויו"ט לאו זמן תפילין ומשום דאין צריכים אות אבל לילה לא נוכל למעט מקרא זה וכ"ה באמת להדיא בעירובין שם דר"ע דיליף מקרא דאות סובר דלילה הוי באמת זמן תפילין ולכן הוצרך הרמב"ם והיראים להביא קרא דריוה"ג ימים ולא לילות, לאשמעי' דלילה לאו זמן תפילין וכמו שפסקו באמת כן דלילה לאו זמן תפילין, אבל זה יקשה דלמה הוצרכו להביא קרא דוהיה לאות על שבת ויו"ט הא מקרא דמימים ימימה ידעינן תרווייהו, ימים ולא לילות, מימים ולא כל ימים פרט לשויו"ט ועיין בכ"מ שנדחק בזה. והנראה לי ליישב עפמ"ש התוס' עירובין דצ"ו שכתבו ימים פרט לשבת ויו"ט נראה דאדרשה דלאות על ידך דבסמוך קא סמיך ע"ש, הרי שפירשו דגם ריוה"ג סובר נמי דרשא של ר"ע אלא שלא כתבו טעם לזה, ונראה דבאמת תרווייהו צריכי דאי מקרא דימים ולא כל ימים הוי סגי למעוטי שבתות לחוד דקדושת שבת חמירא יותר, אבל מנ"ל למעוטי גם יו"ט וחוה"מ ומשו"ה צריכין נמי לקרא דאות למעוטי אלו שהן עצמם אות, דמזה ידעי' שגם ביו"ט וחוה"מ נמי פטור דהם נמי הוי אות, כל הימים טובים הוי אות דאסורים בעשיית מלאכה וכמ"ש התוס', וחוה"מ נמי אע"ג דמה"ת מותר במלאכה, אפ"ה בחוה"מ של פסח הוי אות דאסור באכילת חמץ. ובחוה"מ סוכות דחייב בסוכה, ובדרשה זאת לחוד לא סגי, דלשון דשבת ויו"ט א"צ אות משמע דחיובא ליכא בהו להניח תפילין אבל איסורא נמי ליכא, וראיה לזה דמקרא דר"ע לחוד הו"א דאיסורא ליכא מרש"י דבינה דט"ו ד"ה משלחין שכתב וז"ל ולאתויי תפילין אתא דאי נמי מנח להו ביו"ט ליכא איסורא עכ"ל, והדברים מתמיהין לכאורה לומר דליכא איסורא, אבל למ"ש ניחא, דלעיל מינה ברש"י ד"ה והאנן תנן ותפילין אין נאותין ביו"ט כדאמר בעירובין יצאו שבתות ויו"ט שא"צ אות, הרי שלא הביא כ"א דר"ע דא"צ אות, ולטעם זה חיוב ליכא אבל איסורא נמי ליכא וכמ"ש, וגם בב"ח או"ח סי' ל' כתב נמי דאיסורא ליכא, וגם השאג"א כתב כן ע"ש, וזמ"ש התוס' דריוה"ג סמיך נמי אדרשא דלאות על ידך, ומשו"ה הביאו לשני דרשות הללו משום דגם ריוה"ג סובר כן, ויוצא לנו מזה נ"מ גדולה לדינא לפ"ז דגם בשויו"ט וחוה"מ אסור להניח תפילין והאיסור הוא בל"ת מקרא דושמרת החוקה וכ"מ שנאמר השמר הוי ל"ת, וכיון שביארנו דלשיטת הרמב"ם והיראים יש איסור דאורייתא להניח תפילין בחוה"מ משו"ה החמיר הפמ"ג לבלי להניחם בחוה"מ כדי דלא ליפגע בספק דאורייתא, אבל בבין השמשות דודאי לא יפגע באיסור דאורייתא כיון דלרוב הפוסקים לילה זמן תפילין נמי ומותר להניחם לכתחלה בלילה כמו דעבד רב אשי, משו"ה צריך להניח אפי' של ר"ת דאפי' אם לילה הוא לא יפגע באיסור, הא חדא. ועוד דאפי' אם היינו אומרים דלילה לאו זמן תפילין, היינו בלילה ממש משעת צאת הכוכבים דהוי ודאי לילה, אבל ביהש"מ הוי זמן תפילין לכו"ע וכמ"ש המג"א ולבו"ש או"ח סי' ל', וכן מוכח בש"ס דמנחות דל"ו דאפי' למ"ד לילה לאו זמן תפילין, ביהש"מ הוי זמן תפילין ע"ש, ונ"ל דזהו לאו משום דביהש"מ הוי ספק יום אלא דינא הכי דביהש"מ לא חשיב לילה לגבי זה, דהא ביארתי לעיל בשם רוב הפוסקים דמדינא מותר להניח תפילין לכתחלה גם בלילה ממש וכמו רב אשי דעביד הכי והאיסור הוא רק משום גזירה דשמא ישכח ויישן בהם, וחשש זה לא שייך אלא בלילה ממש דהוא זמן שכיבה, אבל ביהש"מ דודאי לאו זמן שכיבה הוא כמבואר בריש מס' ברכות לא שייך למיגזר שמא יישן בהם ושפיר מותר מדינא, וגם גזירה דרבנן ליכא, ועוד בה שלישיה לומר דספק של ביהש"מ אין לדמותו לספיקו דחוה"מ משום דכיון דעד השתא היה ודאי יום, לכן ביהש"מ דספיקא הוא מוקמינן אחזקה קמייתא דאכתי יום הוא, וכל היכי דאיכא חזקה קמייתא לא חשיב הספק לספק גמור כמ"ש בדיני ס"ס בש"ך יו"ד סי' ק"י, וכן יש להוכיח ממשנה דריש ברכות דהתנא תלי זמן ק"ש של ערבית בזמן שכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, והמפרשים הקשו דהא זמן שניהם אין שווים. דק"ש ודאי אינו יוצא בביהש"מ כיון דדאורייתא הוא וספיקו לחומרא, משא"כ תרומה בזמן הזה דאינו אלא דרבנן למ"ד לא קידשה לעתיד לבוא, ודאי דמותרין לאכול גם בביהש"מ כדין כל ספק דרבנן דלקולא, וא"כ היכי תלנהו התנא זה בזה. וכמדומני שהרשב"א תי' בזה דבספיקא דביהש"מ אין אומרים ספיקו לקולא משום דאין זה ספק אלא ודאי יום חשיב דמוקמינן אחזקה דעד השתא הוי יום, ולפי"ז בנ"ד לגבי תפילין ספק דביהש"ח אין מצורף לס"ס מטעם זה:

וכל זה כתבתי להבנת הפמ"ג דתפילין של ר"ת הוי ספיקא דשמא הלכה כרש"י אבל עיקר דבריו מרפסין איגרי וכמ"ש השו"מ דכלום ספיקא הוא והא הנחת תפילין דר"ת לאו משום ספק הוא אלא בתורת חובה דשניהם קודש, וכשאני לעצמי איני יודע חשש איסור בהנחת תפילין דר"ת לא בביהש"מ וגם לא בחוה"מ דהא הרא"ש והטור או"ח סי' ל"א כתבו בזה"ל דלפי שנחלקו בו גאוני עולם ותפילין של אלו פסולים לאלו דתניא החליף פרשיותיה פי' שנתן של בית זה בזה פסולים ולכן יניח שניהם בכוונה זאת דבאותם שעשויין אליבא דהלכתא כתיקונם בהם אני יוצא ידי חובתי והאחרים הרי הן כרצועות בעלמא ע"ש, ולפ"ז מה מקום ספק בתפילין של ר"ת יותר משל רש"י, דממ"נ אם אלו הן כהלכתן הרי צריך להניחם גם בביהש"מ וגם בחוה"מ וכמו בשל רש"י דקי"ל הכי, ואם של רש"י הם כתיקונם וכהלכה, ממילא תפילין של ר"ת אינם אלא כרצועות בעלמא וא"כ מה מקום ספק יש בזה, אטו לא שרי ללבוש רצועות בעלמא בלילה וחוה"מ, והלא דוקא בתפילין כשרים וגם כשמכוון לשם הנחת תפילין לשם מצוה, בזה הוא דהוי חשש דבל תוסיף וגם אי זמנם בביהש"מ וחוה"מ אבל רצועות בעלמא מה חשש איסור יש בזה, ומכל הלין נ"ל לדינא דבביהש"מ ואפי' בחוה"מ צריך ומתויב להניחם וחלילה לעבור מי שמחזיק תמיד בהנחת תפילין דר"ת אשר יסודתם בהררי קדש:

ובאין עוד הנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין:

סימן ה

ב"ה יום ד' ה' שבט תרצ"ג. כבוד ידידי הרב וכו' מהו' יחזקאל שטערן נ"י בעיר פרעשאוו צעחאסלאוואקי. ע"ד שאלתו במי שקיבל עליו ללמוד בכל יום אחר התפלה בתפילין דוקא ובכן מה יעשה בר"ח שחולצין התפילין קודם מוסף. ואבוא להשיבו כי כנראה משאלתו שסובר דקדושת ר"ח מתחיל מתפלת מוסף ואינה יורדת עוד כל היום, דאל"ה מה מקום ספק בזה הא יכול אחר מוסף לחזור וללבוש התפילין ללמוד בהם, אבל באמת אין הדבר כן, דאפי' להתפלל מוסף כשהוא לבוש בתפילין אין טעם ברור למונעו מזה וכמ"ש בערוה"ש או"ח סי' תכ"ג ורק אין לשנות ממנהגא, אבל זהו דוקא בתפלת מוסף ובמקום שאומרים קדושת כתר, אכן לאחר שחזר הש"ץ לתפלת מוסף ירדה שוב קדושת ר"ח ויכול ללבוש התפילין וכמ"ש בבה"ט או"ח סי' כ"ה בשם הרמ"ע וכ"כ הפר"ח שם שאחר תפלת מוסף יכול ללובשם, וא"כ אין תו עוד שום מקום להסתפק דאם מתפלל ביחידות א"צ לחולצם גם בשעת תפלת מוסף וכמ"ש הט"ז או"ח סי' כ"ה דמי שאינו חולץ במוסף אין עליו תלונה מאחר שאין אנו אומרים קדושת כתר, וכ"ש כשמתפלל ביחידות ואין אומר שום קדושה, ובאם יתפלל עם הצבור, דבזה ודאי שלא יפרוש מן הצבור לשנות מנהגם ויחלוץ התפילין קודם מוסף, אבל לאחר שחזר הש"ץ תפלת מוסף יחזור וילבשם ויאמר המזמורים כדרכו, וכן עושים המניחים תפילין דר"ת דלאחר מוסף חוזרים ולובשים, ובשעת חליצתם יכוון שחולצם ע"מ ללובשן אח"כ כדי שלא יצטרך לחזור ולברך עליהם פעם שניה ואין עוד להאריך: הנני מברכו בברכת אהרן וואלקין:

סימן ו

ב"ח מוצאי מנוחה זאת חנוכה תרצ"ו פינסק. כבוד הגה"ק ציסו"ע וכו' כקש"ת מהור"ר אברהם מרדכי אלטר שליט"א אדמו"ר לחסידי גור כעת בירושלים עיה"ק. לי מה יקרו ברכותיו מקודש די שדר לן מר מעיר הקדש ותאורנה עיני בראותי כת"י הק' וחדושי תורתו הבהירים, יאריך ד' ימיו ושנותיו לתפארת עמנו אשר בו נתפאר. ובמה שנסתפק כ"ק בהבנת דברי הרשב"א בחדושיו לברכות דט"ז על הברייתא דאין קורין אבות אלא לשלשה ואין קורין אמהות אלא לארבע כתב הרשב"א וז"ל פי' הראב"ד שאין אומרים מי שענה ראובן אבינו או שמעון אבינו ואם אמר לא הפסיד אלא שאין עלינו חובה לכבוד זה אבל לשלשה האבות חובה ואינו מחוור בעיני דאין קורין אמהות אלא לארבע מאי איכא למימר עכ"ל. ואענה לו מה שנ"ל בכוונתו, דהראב"ד ז"ל לא ניחא לי' לפרש דהאי אין קורין דתני בברייתא כא לאסור איסר לקרוא לשום אדם זולתם בתואר הכבוד שאב" וכפי מובן הפשוט שרגילים אנו לפרש, משום דיש פ"ו סתירות רבות, ובירושלמי פ"ק דר"ה הלכה א' קאמר מאן אינהו אבות העולם ר' ישמעאל ור"ע, ובחדושי הריטב"א העיר עוד מ"ש אמותינו על נשי יוצאי מצרים, ועיין באחרונים שהביאו עוד מכ"ד שתיארו בתואר אב ואם לכמה צדיקים זולת הג' אבות וד' אמהוח, ובכדי שלא יקשה מכל הסתירות הללו פי' הראב"ד דברייתא זאת לא קאי כלל לענין איסור, דודאי שאין איסור לתאר בתואר הכבוד דאב ואם לכל הצדיקים וצדקניות, אלא כוונת ברייתא זאת קאי על חיוב שבתפלה מחויבים אנו להזכיר זכות אבות וכמפורש בברייתא דמס' מגילה די"ז מנין שמזכירין אבות שנא' הבו לד' בני אלים, וע"ז קאי ברייתא זאת דברכות דאין חובה להזכיר כ"א לג' אבות הללו, ונהי שאם רוצה להזכיר בתפלה גם זכות ראיבן שמעון ולומר מי שענה לראובן לא הפסיד ויש רשות להזכירם אבל חובה אין אלא לשלשה אבות, ומעתה לא יקשה עוד מכל הנהו מקומות שזכרתי שקרו אבות גם לצדיקים אחרים, מפני שודאי שאין איסור ואפשר גם מצוה יש לחלוק כבוד לצדיקי עולם, ואלישע יוכיח שקרא לאליהו אבי, רק שהחיוב שבתפלה סגי בהזכרת ג' אבות הללו. ובריטב"א מפורש יותר דהיינו דוקא בחיוב שבתפלה קאמר הברייתא ע"ש, ואמנם רבינו הרשב"א דחה פי' זה דאיך אפשר לומר דהאי דאין קורין אבות אלא לג', אחיוב דהזכרת אבות בתפלה קאי, דא"כ הא דאין קורין לאמהות אלא לארבע מאי איכא למימר, דהא גם לד' אמהות הללו גיפא אין חיוב להזכירם בתפלה דאין חיוב אלא לאבות ילא לאמהות, ואילו לפי' הראב"ד בהכרח לפרש דלד' אמהות איכא תובה:

ומה שנתקשה כ"ק בגמ' דברכות שם דקאמר מ"ט אילימא משום דלא ידעינן אי מראובן קאתינן אי משמעון קאתינן כו', והקשה דהא עכ"פ כהנים ולוים דידעינן בהו דמלוי אתו יהא דינן להזכירן כמו ג' אבות, בקושיא זאת כבר הקדימו הצל"ח שם ותי' דלס"ד זה דהטעם הוי משום דלא ידעינן איה"נ דלכהנים ולוים לאו דוקא שלשה אבות אלא ד' איכא להו, וברייתא דנקיט ג' היינו משום דלרוב ישראל אינם אלא ג':

וכן מה שתירץ דעת רבינו הרר"א ממיץ ביראים הלכה י"ב שפסק דהחגירה צריך שיהיה על בשרו למטה מכתונת אבל אי היה על הכתונת לא מהני דהוי לבו רואה את הערוה שהרי המלבוש עושה הכל אחד וכל מה שתחת המלבוש אינו מפסיק חגור שעל המלבוש, ובחבורי סביב ליראיו שם כתבתי סמוכין דרבינו דייק הכי מלשון דרב הונא בברכות דכ"ד הי' בגד חגור על מתניו, דאי לאשמעינן שלק"ש סגי כשחגור רק ממתניו ולמטה ואע"פ שממתניו ולמעלה ערום וכפרש"י, א"כ הכי הול"ל היה בגד חגור ממתניו ומאי על מתניו דקאמר מכלל דאתי להורות דהחגור יהיה על מתניו ממש, פי' על בשרו, ואי חגור מלמעלה על המלבוש לא מהני דהמלבוש שתחתיו עושה הכל אחד וכעין מה דאמרי' בפ"ב דחלה הסל מצרפן כו' מה שבכלי אחת הן. ואמנם כ"ק הקשה על שיטת היראים מהלבשת בגדי כהונה שהמכנסיים היו קודמים לחגירת האבנט ואיך עשה הכהן העבודה ויהיה לבו רואה את הערוה, וניחא לי' לתרץ דבמכנסיים דכהן היה כפתור לקושרם למעלה כעין שלנו ואין לבו רואה את הערוה אפי' בלא חגור, ע"ז אמינא לו כי תורת אמת היה בפיו, ותיתי לי שגם אני תירצתי כן, ורק לא הזכרתי זה בחבורי שם מפני שראיתי שכבר קדמוני בזה בס' שם חדש שנדפס בירושלים בשנת תר"ח שכתב להאי קושיא והאי פירוקא, ובזה אודיע לו מה שתמוה בעיני לשיטת רבינו היראים היאך מנאנו ידינו ורגלינו אנן לדידן בזמנינו שכולם נושאים כתונת למטה על בשרו והחגור הוא ע"ג המלבושים וא"כ היאך רשאים אנו לקרות ק"ש ולברך שוב ברכה אחרת אע"ג דיש לנו מכנסיים שזה במקום חגורה וכמ"ש התוס' בשבת ד"י, אבל המכנסיים למעלה מן הכתונת הם ולמעלה הא לא מהני הפסק החגורה דהכתונת דלמטה עושה הכל אחד, ולשיטת רבינו היראים בהכרח שהמכנסיים יהיו סמוך לבשר והכתונת יהיה למעלה על גב המכנסיים, ודין זה חידוש הוא שלא שערוה אחד מן הפוסקים, ופלא ששום אחד מהפוסקים לא זכרו דעת היראים:

מפני שידוע לי קצת דרכו בקודש שאין לצדיק זה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה אשר באהבתה ישגה תמיד מיצר ודואג על הספיקות ושמח בהתרתן, ולכן בכדי שלא יצטער אותו צדיק מהרתי להשיבו מיד טרם הספקתי לברר דין זה באריכות:

והנני חותם ברגשי ברכה ותפלה בעד אריכת ימיו, למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב כנפש המוקיר רום ערכו מברכו בברכת אהרן וואלקין:

סימן ז

ב"ה יום א' ח' תמוז תרצ"ג פינסק. כבוד ידידי הרב מהור"ר יחזקאל שטערן בק"ק פרפעשאוו צעחאסלווקי. ע"ד שאלתו שבעירו יסדו חבורה לקנין ספרים, והכנסת החברה הוא ממכירת העליות ביום ב' וה', ובהיות שהכהנים אינם נודרים צדקה בעד העליות לכן רוצים לתקן לדחות הכהנים ולקרוא ראשון לישראל הקינה, ושואל אפוא אם רשאים לעשות כן, וכפי הנראה ממכתבו דתקנה זו שרוצים להנהיג הוא שלא ברצון הכהנים וסבורים דלצורך מצוה רשאים לדחות הכהנים שלא מרצונם, ולכאורה יש להם אילן גדול במה לתלות דעה מוורה הזאת, דמצינו כזה במג"א סי' קל"ה ס"ק ז' שכתב אם המנהג לקנות במעות מי שיקרא ראשון בהתחלת התורה בבראשית ואם קנה אותו ישראל מוחל הכהן על כבודו ויוצא מביהכ"נ ופעם אחת לא רצה הכהן לצאת מביהכ"נ ומותר לכפותו ע"י שלטון לצאת כדי שלא יתבטל המנהג וכבוד התורה עכ"ל, ואח"כ כתב דיש מי שכתב דאפי' לא יצא יקרא הישראל כו' ע"ש, אכן כבר כתבו האחרונים דהרוצה ללמוד היתר ממעשה זה לא מצאו ידיהם ורגליהם, דמקיר דין זה הוא ממוהרי"ק שורש ט' שהיה מנהג קבוע בכל המקומות שבשבת בראשית אחד מן הצבור מתנדב מעות לצורך מאור ביהכ"נ לכל השנה כדי שיקרא ראשון בהתחלת התורה והיה המנהג שאם יש כהן הראוי לכך היה הוא קונה אותה ובאם לאו היה הוא יוצא מביהכ"נ והיה מנהג זה קבוע מימים ימימה והיה בזה כבוד התורה והיינו שבעד עליה לפתיחת התורה היו מנדבים סכום רב עד שהספיק למאור בהכ"נ על כל השנה ופעם אחד אירע שהיה כהן עיקש ולא רצה לא לקנות ולא לצאת ובקשו אותו לביהכ"נ אחר ששם יעלה ראשון ולא יפסיד בכאן הצדקה הגדולה הזאת ולא יוריד כבוד התורה שיש בזה וגם זה לא רצה, ופסק מהרי"ק שיפה עשו שהכריחו אותו ע"י השלטון לצאת מביהכ"נ דכיון שבשם היה זה מנהג קבוע ברצון הכהנים ויש בזה כבוד התורה והכנסה מרובה להספיק מאור לכל השנה והעיקר שלא היה זה אלא פעם אחת בשנה, אבל חלילה ללמוד מזה לתקן תקנה קבוע ותמידיית לכל שני וחמישי דע"ז לא מהני גם מחילה והסכמת הכהנים וכ"ש שלא ברשותם כמו בנ"ד וכמו שאבאר:

דהנה לכאורה דין זה אי מהני מחילת הכהן בפלוגתא תלוי, דבעיקר הדין דכהן קורא ראשין מצינו פלוגתא בירושלמי דגיטין אם דאורייתא הוא או רק דרבנן, רשב"י אומר דאורייתא דכתיב ויתנה אל הכהנים בני לוי והדר אל זקני ישראל, ומה ששנינו במשנה דגיטין דנ"ט דכהן קורא ראשון מדרכי שלום פירשו בש"ס דגיטין שם דתקנה דדרכי שלום הוצרך לענין שלא יהא רשאי למחול דאע"ג דבשאר מיני כבוד שאנו מחויבים לגבי כהן כמו לברך ראשון בסעודה וליטול מנה יפה יכול הכהן למחול וכמ"ש ברמ"א או"ח ס"ס קכ"ח ועמ"ש בעה"ש שם בארוכה, אבל בעליית התורה כיון דשכיחי רבים בביהכ"נ ויכול לבוא לידי מחלוקת שכל אחד יאמר אני גדול ממך בזה תקנו חז"ל שלא יכול הכהן למחול, וכל זה הוא למ"ד דקורא ראשון הוא מדאורייתא בהכרח לפרש דלדידי' הוי תקנה דדרכי שלום לענין שלא יכול למחול, אכן רשב"ל בירושלמי שם סובר דקורא ראשון אינו אלא דרבנן וכפשטות המשנה כהן קורא ראשון מפני דרכי שלום ולדידי' אין שום תקנה לאסור כשמחל דכיון דהתקנה הוצרך לקרותו ראשון אבל אכתי י"ל דהיינו דוקא כשלא מחל אבל אם מחל שפיר מהני מחילתו, ואם כנים אנחנו בזה דלמ"ד כהן קורא ראשון מה"ת אינו יכול למחול, א"כ נפל דין דמחילה בבירא, דאף שבירושלמי איכא מ"ד דקורא ראשון אינו אלא דרבנן, אבל בש"ס שלנו פשוט לכאורה דכו"ע סברי דמה"ת הוא וכפשטות הש"ס שם דפריך מפני דרכי שלום והא דאורייתא הוא וכ"כ בדרישה או"ח סי' קל"ה להקשות על מ"ש הב"י שם בשם מוהר"י קולון דהא דאמרי' דביהכ"נ שכולם כהנים יקרא ישראל דהיינו למ"ד כהן קורא ראשון דרבנן אבל למ"ד דאורייתא לא, והקשה בדרישה ע"ז הא בגיטין מבואר דלכו"ע דאורייתא כהן קורא ראשון, וגם המג"א סי' ר"א הביא מ"ש התוס' חולין דע"ט דישראל שקרא ראשון אינו מחויב בעשרה זהובים מפני שדרשא דוקדשתו אינו אלא אסמכתא, וע"ז הקשה דהא בגיטין מבואר דלכו"ע הוי דאורייתא, וכיון שבארנו דלש"ס דילן כו"ע ס"ל דדאורייתא קורא ראשון, ממילא דתקנה דדרכי שלום הוא שלא יכול למחול:

אכן לאחר העיון יש לדחות כל הדברים ולבד דאינו מוכח מסוגיא דגיטין דלכו"ע הוי דאורייתא כמ"ש הדרישה ומג"א הנ"ל, אלא אדרבה דמהתם אפשר להוכיח דדרבנן הוא, דבלא"ה יש להבין דמביא התם בסוגיא כמה אמוראי דילפי כל אחד מפסוק אחר, רב מתנה יליף מקרא דויתנה אל הכהנים בני לוי ופרש"י דקרא בקריאה מיירי וז"ל ויתנה שיקראו הכהנים והדר ני לוי, ר' יצחק נפחא יליף מונגשו הכהנים בני לוי, רב אשי יליף מבני עמרם אהרן ומשה, וחיא בר אבא יליף מקרא דוקדשתו, וקשה לכאורה בשלמא רב מתנה יליף שפיר דקרא דויתנה מיירי בקריאה שנתנה לקרות בה וכפרש"י, הרי שבפירוש צותה תורה לקרות כהנים והדר לוים. אבל לאינך מ"ד דקראי דידהו לא מיירי בקריאה כלל מנ"ל למילף שגם בקריאה כן הוא, ולכן נראה ברור דבלא"ה יש להבין בעיקרא דמלתא מה דפריך הש"ס התם מנה"מ, כיון דמשנה תני בהדיא מפני דרכי שלום הרי דלא דאורייתא הוא ומה שייך לפרוך ע"ז מנה"מ ולבקש קרא ע"ז, ובע"כ דהש"ס לא רצה בזה להביא מאיזה קרא הוא דהא באמת הקריאה לא מה"ת הוא וכדתני להדיא במשנה דרק מפני דרכי שלום הוא דתקינו הכי רבנן. ורק משום דרבנן ודאי לא יתקנו היפך מן הסדר הרגיל בכ"מ וכשתקנו שכהן קורא ראשון מסתמא ראו חכמים שלגבי שאר דברים מקדמינן לכהן והדר ללוי ולהכי תקנו גם בקריאת התורה כן, וע"ז פריך הש"ס מנה"מ כלומר לענין איזה דבר מצינו בתורה שהקפידה להקדים לכהן שמחמת זה תקנו כן גם בקריאת התורה, אבל איה"נ שלענין קרה"ת גופא אין שום רמז בתורה מי קדים ועיקר הקדימה שבקריאת התורה אינה אלא דרבנן ועמ"ש המהר"ם שי"ף שם, וע"ז פריך אביי בשלמא לאידך מ"ד שפיר נוכל לומר דעיקר הדין הוא מפני דרכי שלום וקראי דידהו אינם אלא לראיה דכל היכי דאיכא להקדים ראוי להקדים כעין דאורייתא להקדים כהן ברישא, אבל לרב מתנה דיליף מקרא דויתנה שפסוק זה מיירי בקריאה הרי לדידי' גם קרה"ת גופא הקפידה תורה שכהן קדים ומדאורייתא הוא, וא"כ איך תני במשנה דמפני דרכי שלום. וע"ז משני דלדידי' באמת דאורייתא הוא ומה דנקיט מפני דרכי שלום היינו שאסור למחול, ואמנם כל זה אינו אלא לרב מתנה אבל לאינך אמוראי ודאי המשנה כפשוטה דמה דכהן קורא ראשון הוא מפני דרכי שלום ועיקרו אינו אלא דרבנן, ולפי"ז יצא לנו דכולהו אמוראי לבד רב מחנה סברי דרק מדרבנן כהן קורא ראשון ולהכי ניחא להו לתוס' ומרדכי ומוהרי"ק לפסוק כוותייהו ולא כרב מתנה, חדא משום דרב מחנה יחיד הוא לגבי כולהו אמוראי, ועוד דלדידי' מוכרחים לפרש המשנה דכהן קורא ראשון מפני דרכי שלום בדוחק דהיינו שאסור למחול, ולשון כהן קורא ראשון מפני דרכי שלום משמע דעיקר הקריאה הוי מפני דרכי שלום, וניחא מאוד פסקי הנך רבוותי ומוכרח כן בש"ס, ובחבורי זקן אהרן חלק ראשון סי' ז' הארכתי להוכיח זה מכמה ראיות וליישב עי"ז בכמה מקומות ואכ"מ יותר משם תדרשנו, וכיון שביארנו דלכו"ע אינו אלא דרבנן ומפני דרכי שלום דנקט במשנה אקריאה גופא קאי וממילא ליכא שום תקנה שאסור למחול ושפיר י"ל דכהן יכול למחול אם ירצה, וי"ל דהיינו טעמא דרי"ף דהשמיט כל סוגית הש"ס דאין כהן יכול למחול, וזה פלא דהא בש"ס פריך עלה דאורייתא הוא, ולמ"ש ניחא דלכל האמוראים אין שום איסור למחול והרי"ף פוסק כוותי' ונכון בעזה"י, ולפ"ז בנ"ד יכולים הכהנים למחול. הן אמנם דבקריאה דשבח ויו"ט ודאי דאסור למחול אפי' נימא שליכא תקנה לאסור אפ"ה גם מצד הסברא אסור למחול דאלת"ה אלא אפי' בשויו"ט יכול למחול יקשה בהא דפריך בגיטין שם מרב הונא דקרי בכהנא ומאי קושיא שמא סובר גם הוא שאינו אלא דרבנן וממילא ליכא שום תקנה שאסור למחול, אע"כ דבשבת ויו"ט אסור אפי' בלא תקנה ולכן מקשה שפיר מרב הונא דקרי בכהני בשויו"ט שבזה אסור אפי' נימא שעיקר קורא ראשון דרבנן וליכא תקנה לאסור מחילה, וחילוק זה מוכרח דאלת"ה יקשה דהא אותן הפוסקים שפסקו דכהן קורא דרבנן פסקו נמי דבשבת ויו"ט אסור למחול, ולכאורה דבריהם סותרים דכיון דאינו אלא דרבנן וא"כ יתפרש המשנה כפשוטה וליכא שום תקנה לאסור מחילה דמהיכי תיתי אסור, אע"כ דהא דמחלקינן לומר דלמ"ד דאורייתא אסור למחול מכח תקנה דדרכי שלום ולמ"ד דרבנן מותר למחול היינו רק בחול אבל לבתר דמסיק דהאיסור הוא בשויו"ט אפי' למ"ד דרבנן נמי אסרינן זה מכח סברא ואין חילוק לפי"ז בין למ"ד דאורייתא ובין למ"ד דרבנן, דבחול לכו"ע מותר ובשויו"ט לכו"ע אסור, ואע"ג שבארנו דהעיקר בש"ס דכו"ע ס"ל דכהן קורא ראשון רק מדרבנן, ומחילת הכהן מהני מיהא בחול, אפ"ה אין ללמוד מזה היתר לנ"ד ולעשות תקנה קבועה לדחות הכהנים, חדא דהא דוקא מחילה מהני אבל בלא מחילה והסכמה מפורשת מן הכהנים אין לגזול ממנו מה שזכתה לו תורה וכבר כתבתי דמכותלי מכתבו ניכר שגבאי החברה עצמם באים לתקן תקנה זאת ואת פי הכהנים לא שאלו וזה איסור גמור הוא, ועוד שאפי' בהסכמת ומחילת הכהן אינו רשאי לעשות כן כ"א במקרה פעם אחת וכעובדא דמג"א שזכרתי, דעל פעם אחת אפשר לבקש הכהנים שנמצאו בעת מעשה שימחלו אבל לעשות תקנה קבועה אף בהסכמת הכהנים שנמצאו בעת מעשה אי"א לתקן דחלקם יכולים לוותר אבל כלום יכולים ליותר זכות הכהנים הבאים אחריהם, ולכן לדעתי הזהרו והזהרו בכבוד הכהונה וחדלו לכם לעשות כדבר הזה:

ושלום לכם כנפש המברככם בשלום בברכת אהרן וואלקין:

סימן ח

ב"ה יום ג' ז' דחנוכה תרצ"ד פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר פנחס צימעטבוים סג"ל שליט"א מו"צ דגראסווארדיין רומיניה. ע"ד שאלתו בכפר שאין שם אלא לוים וישראלים ואין בכל א' מהם ז' אנשים כדי ספוקם לקריאת ז' קרואים היאך יתנהגו בקריאת התורה, וכ"ח הורה להקדים לאותו ישראל אחד שנמצא שם ושואל אם טב הורה, לא ידעתי מה מקום ספק בזה והלא דין מפורש הוא במחבר או"ח סי' קל"ה סעיף י"ב בעיר שכולה כהנים וישראל אחד ביניהן דאותו ישראל קורא ראשון, והוה"ד לעיר שכולה לוים כמו שמסיים במחבר שם, ומקור הדין מירושלמי דגיטין פ"ה, ואם כי בירושלמי שם מוכח דדוקא למ"ד כהן קורא ראשון מדרבנן אמרינן להקדים בכה"ג לישראל אבל למ"ד דאורייתא לא אמרינן הכי, ואפשר לתת טעם לחילוק זה, דלמ"ד כהן קורא ראשון מדרבנן והיינו מפני דרכי שלום כי היכי דלא ליתו לאנצויי כמבואר במשנה דגיטין דנ"ט, ובכה"ג דכולם כהנים הוי דרכי שלים יותר אם יקדימו לישראל, ולהיפך אם יקדימו לכהן אתו לאנצויי ולכן ישראל קורא ראשון, משא"כ למ"ד מה"ת כהן קורא ראשון אינו רשאי בשום אופן להקדים לישראל, וכיון שכן אי אפשר לדידן להקדים לישראל כירושלמי, דהא בש"ס דילן מבואר דלכו"ע כהן קורא ראשון מה"ת, דבהדיא אמרי' בגיטין שם א"ל אביי לרב יוסף מפני דרכי שלום דאורייתא הוא וזהו החץ העקריי אשר ירו המורים על פסק המחבר במ"ש דישראל קורא ראשון וכמ"ש בדרישה או"ח שם. וגם המג"א בסי' ר"א הקשה על מ"ש התוס' חולין דפ"ט דישראל שקרא ראשון אינו מחויב בעשרה זהובים מפני שדרשא דוקדשתו אינו אלא אסמכתא, וע"ז הקשה דהא בגיטין מבואר דלכו"ע הוי דאורייתא ע"ש. אבל לענ"ד אי משום הא לא איריא ואין בה כדי דחוי לדחות פסק המחבר, דלבד שכמה תירוצים כבר נאמרו על קושיא זאת, לענ"ד נראה דקושיא מעיקרא ליתא ואין צורך לתירוצים, דלא רק דלאו כו"ע סברי דמדאורייתא הוא אלא אדרבה דמסוגיא דגיטין שם גופא מוכח להיפוך דרק לרב מתנה הוא דאמרי' דמדאורייתא הוא ואינו אלא יחיד בדין זה, משא"כ לאינך כולהו אמוראי דשם ודאי דמשנה כפשוטה דרק מפני דרכי שלום קורא ראשון וכמו שביארתי בתשובה הקודמת, דכולהו אמוראי לבד רב מתנה סברי דרק מדרבנן כהן קורא ראשון, והיינו טעמא דתוס' ומרדכי ומהרי"ק שפסקו באמת דכהן קורא ראשון רק דרבנן, דהיינו משום דרב מתנה יחיד הוא לגבי כולהו אמוראי, ועוד דלדידי' מוכרחים לפרש המשנה כהן קורא ראשון מפני דרכי שלום בדוחק, דמפני דרכי שלום אינו רשאי למחול, ולשון המשנה כהן קורא ראשון מפני דרכי שלום משמע דעיקר הקריאה הוי מפני דרכי שלום, משא"כ לדידהו אתיא המשנה כפשוטה, וניחא מאוד פסק הנך רבוותי ומוכרח בש"ס כן וכיון שכן שפיר פסק המחבר כירושלמי דעיר שכולה כהנים יקרא הישראל ראשון כיון דגם לש"ס דילן רק מדרבנן קורא ראשון ולכן בכה"ג הישראל קורא ראשון, ובר מן דין אפי' נימא דלש"ס דילן כהן קורא ראשון מה"ת עולה יפה פסק המחבר. דהא למ"ד זה יתפרש דמפני דרכי שלום דקתני במשנה, אמחילה קאי, דרבנן תקנו שלא יכול למחול מפני דרכי שלום. ולכן בכה"ג דכולם כהנים וישראל אחד אם ישראל קורא ראשון לא אתו לאנצויי ולהיפך אם כהן יקרא ראשון אתי לאנצויי, ודאי דבכה"ג יכול הכהן למחול כיון שעי"ז יהיה דרכי שלום, ואם בעיר שכולה כהנים הדין כך להקדים לישראל, כ"ש בעיר שכולה לוים וישראל אחד שאותו ישראל קורא ראשון, דמצות קדימה אינו ברור אצלם, ולפי' ראשון שברש"י כתובות דכ"ה בנתפרדה החבילה יש גם איסור לקרוא ללוי ראשון כדי שלא יאמרו דמדין תורה קדים לוי לישראל, ובאמת הקפידה תורה דחיוב קדימה דלוי אינו אלא כשיש כהן דלמדנו מקרא הכהנים בני לוי אימתי הם בני לוי שיקדמו לישראל כשיש כהן וכמ"ש המפרשים בטעם פי' זה דמשו"ה כשאין כהן נתפרדה החבילה ואין הלוי קורא כלל, וגם לפי' השני שברש"י דנהפרדה החבילה היינו שאין סדר לדבר ומי שירצה יקדים, דבלא כהן הרי הוא כישראל ואין קפידה ואין קדימה ויכולים לעשות כרצונם כמו ישראל וישראל דמי שירצה יקדים. ומכל הלין פשיטא דבלוים וישראל אחד דהישראל קורא ראשון וכמו שהורה כ"ת, ובסידור היעב"ץ כתב להדיא וז"ל עיר שכולה כהנים או לוים וישראל א' או ב' או ג' קוראין הישראל קודם בפניהם ואח"כ כהן אחר כהן או לוי אחר לוי עכ"ל, ובדרך כלל כל דבריו שבענין זה יש להם טעם ושורש ובאין עוד להאריך יותר:

והנני ידידו הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין:

סימן ט

ב"ה עיוכ"פ תרצ"א פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהו' יהושע זאבצרמאן נ"י אב"ד דפאקשיווניצא. ע"ד שאלתו שבביהמ"ד אשר בעירו יש שני פתחים קרובים זה לזה, פתח לעזרת אנשים והשני לעזרת נשים, ומתחלת בנין ביהמ"ד היה סביב לפתח עזרת אנשים כמין פרוזדור שהיה משמש לשני דברים מועילים, א) שלא יהיה תערובות אנשים ונשים בכניסתם ויציאתם מביהמ"ד וביו"ט בשעת הזכרת נשמות, ב) בימי החורף שלא יכנס הקור ישר לביהמ"ד מן הרחוב. ועתה נהרס פרוזדור זה, ומפני שצר המקום בצד ההוא לא יתן השלטון רשיון לבנות פרוזדור חדש, ועי"ז ערבוביא בא לעירכם תערובת אנשים ונשים בכל שבת בשעת קרה"ת וביו"ט בשעת הזכ"נ שהרבה אנשים ונשים הולכים לחוץ, ולא ימלט בלא פריצות כיון שיושבין סמוכין זה לזה באין הפסק ביניהם. ועוד יש פריצות וקלות בהיות שבית הטבילה עומד מכוון כנגד פתח זה ובשעת מנחה ומעריב עומדים אנשים מחוץ לביהמ"ד ומביטים אחרי הנשים שהולכות לביה"ט. וכמה נערים שובבים רודפין אחריהן, ובכדי למנוע מכל פרצות הללו לא מצאו פו"מ הקהלה עצה אחרת כ"א לנתוץ הכותל לצד אחר ולעשות שם פתח חדש עם פרוזדור כי באותו צד יש כר נרחב לזה ועי"ז יבדלו האנשים מן הנשים בהיות שהפתח לעז"נ הוא בצד דרום ושל עזא"נ לצד צפון וגם ע"י הפרוזדור יתוקן שלא יכנס הקור כ"כ ודלת ביהמ"ד לא יהיה עוד נקרש מחוזק הכפור ושואלים אתם אם רשאים לנתוץ כותל ביהמ"ד לצורך זה:

והנה זה לשון הרמב"ם פ"ו מהלכות יסוה"ת ופ"א מהלכות בית הבחירה הי"ז הסוחר אפי' אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה שנאמר לא תעשון כן לד' עכ"ל, ומשמע להדיא שדוקא דרך השחתה אבל כל שעושה לצורך איזה הנאה שרי, ואמנם המרדכי במגילה פ' ב"ה כתב וז"ל ביהכ"נ נקרא מקדש מעט ולכן אסור לנתוץ דבר מביהכ"נ דתניא בספרי מנין לנוחץ אבן מן ההיכל כו' שהוא בל"ת שנא' וכו' ואם נחץ ע"מ לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מיקרי עכ"ל, וכלשון הזה כתב הרמ"א באו"ח סו"ס קנ"ב, ומלשון זה משמע שדוקא ע"מ לתקן הוא דשרי אבל אם אינו עושה שום תיקון אע"ג דגם דרך השחתה אינה אלא לאיזה צורך אסור, ובכדי להשוות דעת הרמב"ם והמרדכי נ"ל בפשיטות עפ"י מה שנדייק בלשון הרמב"ם ומרדכי, דהרמב"ם כתב הנותץ כו' ה"ז לוקה, ואילו המרדכי מסיים דאם נתץ ע"מ לבנות שרי, דהרמב"ם דקאי לענין חיוב מלקות ובזה הוא דאינו חייב כ"א דרך השחתה אבל כל שאינה דרך השחתה אע"ג שתיקון נמי אינה אפ"ה אינו לוקה שוב, דמלקות אינו חייב כ"א דרך השחתה, והמרדכי שמסיים ע"מ לבנות שרי. ולענין היתר לכתחלה אין שרי כ"א כשהיתה ע"מ לתקן אבל בלא תיקון אע"ג דדרך השחתה נמי לא היה אלא לצורך ואינו לוקה, אבל לכתחלה אסור בלא תיקון. זה נ"ל פשוט לדינא להשוות דעותיהם ודלא כהאחרונים שהתירו לנתוץ אף בלא שום תיקון אם אך היה איזה צורך, ועכ"פ בנ"ד שהנתיצה באה לצורך תיקון גדול של מניעת ערבוביא דאנשים ונשים, דחז"ל במשנה דסוכה גבי שמחת בית השואבה אמרו פ"ז ומתקנים תיקון גדיל, וע"מ לתקן תיקון גדול כזה ודאי שאפי' למרדכי ורמ"א שרי דאין ע"מ לתקן גדול מזה:

הן אמנם שיש לי להוכיח דהא דע"מ לתקן שרי היינו דוקא אם התיקון בא לתקן אותו דבר גופא שקלקל ובמקום הקלקול שם התיקון וכעין מה שמחלק הש"ס בשבת מקלקל ע"מ לתקן במקומו הוי מתקן אבל אם אותו דבר שקלקל לא נתקן במידי אלא שהתיקון הוא לדבר אחר לא מיקרי זה ע"מ לתקן, וראיה לזה אפשר להביא מהא דהתורה הרימה על נס מצוות הבאת שלום שבין איש לאשתו שאפילו שם שמים נמחק לצורך זה, ואי נימא דאפי' בכה"ג שהתיקון בא לצורך דבר אחר מיקרי נמי ע"מ לתקן א"כ מאי רבותי' הא במוחק השם ע"מ לתקן שרי כמבואר ביו"ד סי' רע"ו, וא"כ במוחק השם לצורך הבאת שלום בין איש לאשתו ולתקן סדר חייהם אין שום איסור בזה, ומאי רבותי', אע"כ דכיון שהתיקון הוא לדבר אחר לא מיקרי זה ע"מ

לתקן ואסור, ואשמעי' רבותא שאפ"ה לצורך הבאת שלום שרי:

והנה מתתלה עלה בדעתי למצוא מש"ס הזה מקור לדברי הרמב"ם התמוה מאוד, דבפ"א מהלכות יסוה"ת שם דבתתלה כתב הדין דמוחק השם לוקה ולא זכר דהיינו דוקא דרך השחתה, ואח"כ כתב הדין דנותץ אבן וזכר דהיינו דוקא דרך השחתה, וכבר הרעישו האחרונים כיון דשניהם מלאו אחד מקרא דלא תעשון כן לד' וא"כ מנ"ל לחלק דבנותץ אינו חייב כ"א דרך השחתה ובמוחק אפי' לא דרך השחתה, ותשבתי לומר שמכאן יהיה מקורו, דאי גם במוחק אינו חייב כ"א דרך השחתה א"כ מאי רבותי' בסוטה במה דמוחקין השם הא אין זה דרך השחתה, ולענין חיוב מלקות דמיירי בה הרמב"ם לכו"ע אינו חייב כ"א דרך השחתה, ובסוטה איכא נמי תיקון. אכן למה שכתבתי יש לדחות דלא מוכח כלל מהתם דבסוטה היינו טעמא כיון דהתיקון לא בא להשמות הנמחקים גופייהו רק לדבר אחר שבכה"ג לא מיקרי ע"מ לתקן, ונהי דחיוב מלקות ליכא כיון דאינו דרך השחתה אבל איסורא איכא כיון דאינו ע"מ לתקן במקומו ושפיר איכא רבותא בסוטה דשרינן לכתחלה. ובזה יישבתי לדברי הט"ז או"ת סי' קנ"א שכתב דלא התיר הרמ"א בסי' קנ"ב בנותץ ע"מ לתקן אלא כשחוזר ויבנה מקום הנתיצה אבל אם רוצה לנתוץ קצת במקום אחד שיהיה שם גומא לצורך העמדת סטענדער אסור ע"ש, ורבים השיגו עלו כיון דלצורך הוא עושה מה שנצרך לו גומא לאחיזת הסטענדער למה אסור הא ע"מ לתקן הוא, ולמ"ש ניחא דבעינן שהתיקון יהיה לאותו דבר המקולקל גופא, ולפ"ז בנ"ד לכאורה מפל ההיתר שכתבנו בבירא דנהי דמניעת ערבוב אנשים ונשים הוי תקון גדול אבל התיקון אינו בגוף הכותל דגוף הכותל הנחוצה לא איתקן במידי ובכה"ג לא מיקרי ע"מ לתקן, אכן למ"ש כת"ר שלבד תיקון דמניעת הערבוביא יש עוד תיקון אחר דע"י נתיצת הכותל לפתח חדש לצד צפון שאפשר יהיה להעמיד שם פרוזדור ולא יכנס הקור בחוזק מן הרחוב, וב אש יש תיקון גדול בזה לביהמ"ד גופא דאין חסרון גדול יותר מזה כשהקור חזק בביהמ"ד שמעכב כמה אנשים מלילך בשביל זה להתפלל, וגם עלובה היא התפלה בשעה ששיניו דא לדא נקשן מקור ופתח ביהמ"ד מסובב בכפור גדול וכשיתוקן זה נמצא דכל גוף ביהמ"ד נעשה מתוקן עי"ז והוי התיקון במקום הקלקול, ובלא"ה כבר כתבו האחרונים דבדין דנתיצה לא בעינן תיקון כלל אלא כל שנעשה לשם איזה צורך ואין עושה זה דרך השחתה שרי ודוקא דרך השחתה אסור משום בזיון קדשים אבל כל לצורך שרי. ודייקו כן מלשון הרמב"ם שכתב דרך השחתה חייב משמע דשלא דרך השחתה אע"ג שאינו לצורך שום תיקון שרי, וכ"כ בס' בית מאיר או"ח סי' קנ"א ובתשובת בגדי כהונה סי' ד' והא"ר שם:

ועוד נ"ל דהיכי דאתי למנוע מתקלה כמו בנ"ד דאתי למנוע מתקלת הצבור. דערבוב אנשים ונשים בכה"ג לא בעינן ע"מ לתקן כלל ורשאי לנחוץ אפי' בדליכא שום תיקון כלל, דלכאורה דבר זה פלוגתא דאביי ורבא הוא במס' ע"ז די"ג דהביא שם ברייתא מקדיש בהמה בזה"ז נועל דלת בפניה והיא מתה ופריך הש"ס דנשחטיה ומשני אביי דאתי לידי תקלה לאוכלה ופריך תו ולשוויה גסטרא אמר אביי דאמר קרא לא תעשון כן לד' אלוקיכם. רבא אמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים, וסברת פלוגתתם נראה דאביי סובר אע"ג שמה שעושה גסטרא הוא בכדי למנוע מתקלה שלא יאכלנה אפ"ה אסור מקרא דלא תעשון, ורבא סובר דבכה"ג שעושה כדי למנוע מתקלה אינו עובר משום לא תעשון, ולכן הוכרח לדחוקי משום דנראה כמטיל מום בקדשים, ולפ"ז למה דקי"ל דבכ"מ הלכה כרבא לגבי אביי אינו עובר בכה"ג דנ"ד משום לא תעשון כיון דעושה כן כדי למנוע מתקלה, וגדולה מזה נ"ל דבנ"ד אפי' לאביי שרי, דכמה מעלות טובות יש לנידון דידן על ההיא דבהמת קדשים דפליגי בה אביי ורבא, חדא דהתם אינה אלא ספק תקלה שמא יבא לאכלה אבל בנ"ד ודאי תקלה מערבוב אנשים ונשים איכא. ב) דהתם התקלה אינה כ"א לשעה ופעם אחת דמשאכלה לבהמה שוב אי"א להכשל בה אבל בנ"ד התקלה תמידיית. ג) דהתם התקלה הוא רק ליחיד או יחידים שיאכלו הבהמה משא"כ הכא תקלת הציבור הוא, ובתקלת כל ציבור הרי מצינו שגם חזקיה מלך יהודה נתץ ושבר הבמות שנבנו לשם ד' בשעת היתר במות שבודאי שאסור לנותצם וכמ"ש החת"ס או"ח סי' ל"ב ואפ"ה כשראה שהעם נכשלים להקריב בם קדשים בחוץ ובכדי למנוע מתקלת ציבור הרסס. ד) דהתם הא אפשר למנוע התקלה ע"י נועל דלת בפניה וכיון שיש דרך היתר ודרך איסור שפיר סובר אביי דכיון דאפשר לקיים שניהם, למנוע מתקלה וגם לא לעבור על עבירה דלא תעשון, ודאי דאינו רשאי לעשות בדרך איסור במקום שאפשר לעשות בלא זה, משא"כ בנ"ד דאי"א בדרך אחר פשיטא דאפי' לאביי שרי, ושוב מצאתי לחלק בין מקום שאפשר לאיזיא בדרך אחר בב"י יו"ד סי' רע"ו לגבי יריעה שנמצא בתוכה שם שנפסל ע"י נגיעת רגל הה"א דאין למחות את הרגל משום מחיקת שם ואע"ג דכל שעושה ע"מ לתקן שרי כדמצינו בבני חשמונאי שנתצו מזבח שבנה עזרא מפני שבנאוהו יונים, דהתם שאני דאי"א בלא מזבח וגם אי"א לנו לבנות מזבח במקום אתר שמקום המזבח מכוון ביותר, אבל הכא אפשר לגנוז היריעה וכן הורה הרמב"ם ז"ל על היריעה שנתקלקל בה השם מוטב שיסלק היריעה ויכתוב אחרת ע"ש, ומכל האמור הלא יראה כ"ת שאין שום איסור בנתיצה זאת ומכ"ש כשהדבר נעשה בהסכמת גבאי ביהמ"ד בפרסום וכשנעשה בפרסום הוי זה כבמעמד כולם כמבואר באו"ח סי' קנ"ג ויש להם היכולת למכור ביהמ"ד כולו ולהוציאו מקדושתו ושוב רשאי לעשות בו מה שירצו ומכ"ש בדבר קטן כזה וזה מיקרי מכירה דהא יש להם הנאה שעי"ז ינצלו מקור וחום. קור גשמיי בימי החורף וחום רוחניי שלא יתחממו חלילה בהרהורי עבירה שאפשר בקל לבוא ע"י תערובת המינים, וכיון שיש להם הנאה הוי כמכירה וכמבואר בסי' קנ"ג סעיף י"א שכל שיש להם הנאה מזה מיקרי מכר, ובשגם שבודאי המלאכה נעשית ע"י א"י א"כ בכל אופן יצא מן איסור דאורייתא דאמירה לעכו"ם אינו אלא שבות, ולכן פשוט דרשאים הגבאים לעשות כן ולעשות בכותל הצפוני פתת חדש, ועם האבנים הלא כיון שכותל הזה הוי כמכר ממילא אפשר לעשות עם האבנים מה שירצו, ומה טוב שיומכר האבנים ע"י הגבאים והמעות יוציאו לצורך תיקון הפתו ותו לא אפשר להאריך בזה:

וחנני ידידו הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין:

סימן י

ב"ה יום א' ב' אייר תרצ"ב פינסק. שלום וברכה לבני הרב וכו' מהו' שמואל דוד שליט"א רב בנאוי פאהאסט. ע"ד שאלתך בכפר אחד שכששים שנה לפנים בנו שם ביהמ"ד בחלקת שדה של אחד מאנשי הכפר אשר נדב לצורך זה, ואח"כ כאשר נתגדל הישוב והיה צר להם המקום וגם הדרך רחוקה לילך לביהמ"ד זה, בנו להם ביהמ"ד אחר והישן נהרס וזה כשלשים שנה שהמקום פנוי ויורשי המקום הנ"ל השכירו מעצמם את השדה לעכו"ם וחרשו וזרעו את המקום שביהמ"ד עמד עליו, וכעת נפלה השדה בירושה לאיש אחד ירא שמים ונפשו בשאלתו אם רשאי לחרוש מקום שביהמ"ד עמד עליו ובאם יש לו הרשות למוכרו זהו תכן שאלתך:

והנה מה שיש להסתפק בזה א) כיון דיחיד נדב מתחלה את הקרקע שמא לא הקדיש אותה לצורך קדושה עולמית אלא רק לזמן דמתי שירצה יקחהו לצורך תשמישו, ובכה"ג אין לו קדושה כלל דכל שהוא לזמן אין בו קדושת ביהכ"נ כלל כמ"ש הלבוש, וכן הוא עמא דבר מעשים בכל יום שאנשים מיחדים חדר לתפלה ומתפללין בתוכו כמה שנים ובכל עת שרוצה בעה"ב מבטל מקום התפלה ומשתמש בתוכו כל מה שירצה דהוי בהתנה מתחלה שאינו מוסר לרבים רק על זמן שירצה, ואפי' בסתמא נמי אמרינן הכי וכל שלא אמר בפירוש שמקדישו לרבים עולמית אין לחוש שהקדישו ועיין בנוב"ת חאו"ח סי' י"ז, וכיון שכן לא נצרך שום מכירה אלא הוא עצמו או יורשיו אחריו משתמשים בו כרצונו, דכל עיקר דבעינן מכירה הוא כדי להפקיע קדושת ביהכ"נ שיחול אדמי', אבל בכה"ג שלא נתקדש מעיקרו דכל שהוא לזמן אין בו קדושה וכמ"ש בשם הלבוש, כלום צורך למכירה, ב) אפי' אם אמר בפירוש שמקדישו עולמית שבאופן זה ודאי צריך למכירה או לשכירות דוקא בכדי שהקדושה תחול על המעות אבל בלא מכירה ושכירות אין רשאי להשתמש בו כיון דאין לקדושה על מה לחול ממילא לא נפקעה, אבל אכתי מי יודע שמסרו לקדושת רבים וכל שלא אמר בפירוש שמקדישו לרבים אין לחוש לזה דמ"ש מס"ת של יחיד שנתנה לביהכ"נ דכתב המג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ב דנהגו העולם היתר משום דהוי כאילו התנה מתחלה שלא תחול עליו קדושת רבים, ואם בס"ת אמרינן כך כ"ש בביהכ"נ כמבואר בנו"ב שם, וממילא אין לו דין ביהמ"ד של רבים שיהיה צורך למכירתו הסכמת הקהל אלא הוא עצמו או יורשיו יכולים למכרו או להשכירו רק שהמעות תלך לצרכי קדושה בכדי שקדושת ביהמ"ד יחוללו על המעות, דיחיד בשלו יכול למכור ולהשכיר אפי' לתשמיש בזוי דדינו כז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, אכן הדבר פשוט דבנ"ד ליכא לספוקי בהא ובודאי שהוקדש לצורך קביעות וגם לצורך קדושת רבים, ולא דמי למי שבנה ביהכ"נ משלו וגם ס"ת שדינם כקדושת יחיד וגם לזמן ויכול לבטל הקדושה מתי שירצה כמ"ש לעיל, דהתם היה הכל משלו גם הקרקע וגם הבנין, ובס"ת נמי כל הוצאות הס"ת הוציא משלו ולא לקח מאומה משל ציבור. וכיון שכל ההוצאות היו משלו מהיכי תיתי נימא שיסלק דעתו ורשותו מזה וימסרם לציבור, ולכן כל זמן שלא אמר בפירוש שהוא מקדיש זה קדושת רבים אמרינן מסתמא שאינו מסלק רשותו מזה ואין זה אלא הקדש יחיד שיכול לעשות בו כרצונו, אבל בנ"ד הלא רק הקרקע לבד היה נדבת יחיד אבל כל הבנין נבנה משל ציבור וא"כ איך שייך לומר שלא הקדישו אלא לזמן ולהשתמש בו לצורכו מתי שירצה. וא"כ הני מעות של ציבור להיכן אזלי, ולכן ספק הראשון דשמא לא הקדישו אלא לזמן ושיהא ביכולתו להשתמש בו מתי שירצה גם בלא מכירה משום דלא נתקדש מעיקרו, ספק זה ודאי שאינו ופשיטא שהוקדש לקביעות, וממילא שודאי שלא כדין עשה היורש שחרש וזרע את הפליאץ הזה וגם השכירו לעכו"ם והמעות לקחן לצורכי עצמו, דעל מה נפקעה הקדושה של קרקע זאת, ואין ספק שבלא מכירה כד"ת אסור לשום אדם לעשות תשמיש בזוי כזה כמו זריעה וחרישה על פליאץ הזה. ואפי' לאחר שכבר נחרב ופסקו להתפלל בתוך הביהמ"ד אכתי בקדושתי' קיים ולא גרע מביהכ"נ שחרב המבואר בש"ס דמגילה ובאו"ח סי' קנ"א דאין לעשות שם תשמיש בזוי, ולא עוד אלא אפי' אם התנו בתחלה לזרוע בחורבנו לא היה מועיל דעל תשמיש בזוי כזריעה גם תנאי לא מהני כמ"ש הב"י או"ח סי' קנ"א:

אכן זה נ"ל דהמכירה יכולה להיות ע"י המקדיש עצמו או יורשיו מבלי הסכמת שאר אנשי הכפר, דאם כי זה ודאי דההקדש היה על קביעת ולא באקראי בעלמא, אבל אכתי אינו אלא הקדש יחיד שהוא בעצמו ויורשיו הם הבעלים למוכרו, דמהיכי תיתי נימא שימסרנו לציבור ויסלק רשותו מעליו, וכל זמן שלא שמענו ממנו בפירוש שמקדיש קדושת רבים אין לנו לומר כן מעצמנו, ולכן כעת יכול היורש למכור פליאץ הזה ולעשות מהמעות החזקת תורה או הספקת יתומים ואז אפשר להשתמש בו אפי' תשמיש בזוי כדין דבר שנמכר ע"י טובי העיר במעמד אנשי העיר ובכ"ז מספיקא כדאי יותר שהמכירה תהא בהסכמת רוב אנשי הכפר הנמצאים שם ותו לא מידי: אביך המברך אותך בברכת אהרן וואלקין:

סימן יא

כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר יהודה אבעלסאן שליט"א רב דפלוטניצה. ע"ד שאלתו אם מותר לומר לנכרי שידליק נר בביהמ"ד בשבת לצורך מצוה דרבים לומר תהלים בצבור קודם אור היום. הנה באמת כבר פסקה הרמ"א או"ת סי' רע"ו סעיף ב' שהביא בשם י"א דמותר לומר לא"י להדליק לו נר לסעודת שבת משום דס"ל דלצורך מצוה מותר אמירה לנכרי אפי' במלאכה גמורה, וכן מבואר בס' כלכלת שבת להיתר, ומקור דין זה הוא העיטור שהביא הר"ן בשבת ס"פ י"ט, והרמב"ם בפ"י מהלכות שבת חולק ע"ז וסובר שדוקא בשבות דרבנן שרי אמירה לא"י במקום מצוה אבל לא מלאכה דאורייתא, ופליגי בפירושא דש"ס עירובין דס"ז שהתירו התם לומר לא"י להביא מים חמין לצורך מילה, והרמב"ם מפרש דהיינו דרך חצר שאינה מעורבת שאינו אלא איסור דרבנן, והעיטור מפרש שהתירו דרך רה"ר, ורבים תמהו על הרמ"א שסמך עצמו על דעה יחידית במקום שרוב הפוסקים חולקים וכמ"ש בעצמו. וגם השל"ה וא"ר כתבו שחלילה להקל בזה, ולענ"ד לא כצעקתה הבאה על רמ"א, כי באמת העיטור לאו יחידאה הוא ומצינו לו חבר גדול, והוא שיטת ר"ת בביצה דל"ו דתני התם במשנה בחד בבא אלו הן משום מצוה, והדר תני אלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ופריך אין דנין והא מצוה עביד ומשני לא צריכא דאיכא דעדיף מיני', ורש"י פי' התם דהקושיא הוא על סדור המשנה למה קחשבו בין אלו שמשום מצוה, ועלה משני דכיון דאיכא דעדיף אין בזה מצוה אלא רשות אבל לענין איסור באמת אפי' היכי דליכא דעדיף מיני' ואיכא מצוה אפ"ה אסור דלא שרינן שבות דשמא יכתוב אפי' במקום מצוה, אכן ר"ת פירש דהקושיא הוא למה באמת יהיה אסור הא ישנו מצוה ומשני דאיכא דעדיף וליכא מצוה אבל אי ליכא דעדיף דהוי מצוה באמת מותר דבמקום מצוה לא אסרו שבות, והרי לפנינו דר"ת התיר שבות במקום מצוה, ונראה עוד דלא ר"ת בלבד אלא הר"ן ועוד ראשונים סברי נמי כר"ת, ואם כי מפורש לא מצינו בכל זה מכללא שמענו כן, דראה זה פלא שבתוס' דביצה שם לא הביאו פי' ר"ת אלא על קדושין שגם על מה דתני במשנה אין מקדשין פריך הש"ס והא מצוה הוא ומשני דאית לו אשה ובנים, וע"ז כתב ר"ת דהקושיא הוא למה באמת אסור כיון דאיכא מצוה, ויש לדייק למה לא הביאו פיר"ת על אין דנין דנקיט ברישא, ונראה משוט משום דהתוס' לשיטתייהו בב"ק ד"פ דאין להתיר שבות אפי' במקום מצוה ולכן רצו להטות גם לדעת ר"ת שיהא מתאים לשיטתם ומפרשים דר"ת לא כתב להתיר כ"א בקדושין לחוד ומשום דאיכא טעם דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת כמו שרגילין שלפעמים אי"א להשוות הסכסוכים שבין המחותנים עד הלילה ואם לא יעשו החופה איכא ביוש גדול לחתן וכלה וכמ"ש הרמ"א או"ח סי' של"ט אבל בשארי עניני שבות לא התירו אפי' במקום מצוה, אכן הר"ן ושמ"ק בביצה שם כתבו להדיא דלר"ת שרי גם לדון בשבת היכי דאיכא מצוה, ומשמע דסברי להתיר בכל שבות במקום מצוה ואפי' שבות דאית בו מעשה וישראל גופא עביד מעשה וכההיא דביצה, כ"ש שבות דאמירה לא"י דקיל טפי משום דהישראל אינו עושה מעשה בגופו וכדאמרי' בעירובין שם ומי לא שאני לי' בין שבות דעושה מעשה לשבות דלא עביד מעשה, ולפ"ז הרי הוכחנו דהעיטור לאו יחידאה הוא להתיר שבות במקום מצוה, אלא דר"ת ור"ן ושמ"ק סברי כוותי' וא"כ מה חרי האף הגדול על הרמ"א שצידד להתיר לומר לא"י להדליק נר לצורך חתונה, ובלא"ה הרמ"א לשיטתו בסי' של"ט שפסק דגם עצם הקדושין שרי בליל שבת בשעת הדחק, וידוע העובדה דיתומה בעיר קראקא שנתאחר החופה עד שני שעות בלילה וסידר בעצמו הקדושין והחופה. ולפ"ז בנ"ד דהוי מצוה דרבים לצורך אמירת תהלים בצבור דיש להתיר דמצוה דרבים עדיף טפי כמבואר בברכות ובגיטין דל"ח:

ובכל זה חוששני טובא בזה מטעם אחר, דכל הדברים שכתבתי היינו אם נימא דאמירה לא"י אינו אלא שבות וכפשטא דש"ס כי אמרי' אמירה לא"י שבות כו', ושבות שפיר מצינו חבל ראשונים שמתירין במקום מצוה, אכן מה נעשה לדברי היראים שסובר להדיא דאמירה לא"י אסור מדאורייתא ולמד זה מדברי המכלתא פ' בא פ"ט וז"ל תניא במכלתין כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתך ולא תעשה חברך ולא יעשה העו"כ מלאכתך למדנו מכאן שאסור לישראל להניח הא"י לעשות מלאכתו בין ביו"ט בין בשבת מדאורייתא כו' ע"ש, ועיין בב"י או"ח סי' רמ"ד מ"ש, וכיון שאיסור דאורייתא הוא אין שום היתר וגם בסמ"ג עשי"ן מצוה ע"ה כתב נמי דממכלתא משמע שאיסור דאורייתא הוא, ולכאורה י"ל שזה תלוי בשני הטעמים שכתב רש"י על איסור דאמירה לא"י, טעם א' במס' ע"ז דט"ו משום ממצוא חפצך ודבר דבר, אפי' דיבור אסור, וטעם ב' משום דשלוחו הוא, ולטעם ודבר דבר אינו אלא דרבנן, דדיבור אינו אלא איסור דרבנן אבל לטעם דשלוחו וכאילו הישראל בעצמו הוא העושה אסור מה"ת, אבל בהיות שהדבר מאוד תמוה לומר מיהא בזה איסור דאורייתא דהא בש"ס אמרי' להדיא כי אמרי' אמירה לא"י שבות באיסור שבת, הרי להדיא שאפי' בשבת אינו אלא שבות, וראיתי באחרונים שהרעישו בזה וכתבו דהיראים לא קאמר הכי אלא בפועל נכרי דידו כיד בעה"ב וכמ"ש המח"א אבל בשכיר איה"נ שאינו אסור אלא מדרבנן, ולפ"ז בכ"מ שהנכרי מקבל שכר דהוי כפועל וכמ"ש הש"ך חו"מ סי' ק"ה אסור מה"ת, ובתשובה אחרת הארכתי בזה ואכ"מ, ולפ"ז במשרתת נכרית שמקבלת שכר הוי האמירה מה"ת, וא"כ נפיל היתירא דאמירה לנכרי להדליק הנרות קודם אור היום בבירא, דבחנם ודאי לא יעשה הנכרי לקום קודם אור היום ובודאי שנוטל שכר ואכתי אסור, אכן שוב ראיתי דבחנם הרעישו האחרונים על היראים דבסימן זה גופא להלן קצת הקשה היראים בעצמו והא אמרי' אמירה לנכרי שבות, איהו מותיב ואיהו מפרק דהא דאינו אלא שבות היינו בשאינה במלאכת ישראל כגון שאומרים לעכו"ם תעשה אש שלך לצורכי אבל במלאכת ישראל אסור מה"ת, ועכ"פ זכינו לדין דבמלאכת הגוי כגון שהאש הוא של הגוי אינו אלא שבות גם ליראים, ואפי' כשמדליק לצורך ישראל. ולכן לבי מהסס להתיר בזה רק באופן כזה למכור הלאמפין להנכרי במחיר שוויין, ובתנאי שעד שישלם עבורם יהא רשאים להשתמש בהם, ולקבוע לו זמן פרעון עד פסח דלאחר פסח אין צורך שוב להדליק קודם אור היום והנפט טוב יותר שיקנה הא"י משלו ולאחר שבת ישולם לו, ובאם אי"א לעשות כן יקנו לו הנפט ג"כ באופן שהנרות והנפט וגם הלאמפין הכל יהיו של הנכרי דאז לא הוי אלא שבות ובשבות כבר הבאתי דעת כמה ראשונים דאפשר להתיר במקום מצוה וכ"ש מצוה דרבים. ולכן בכה"ג דוקא אפשר להתיר, אבל בלא עצה דהקנאה לנכרי הלאמפין והנפט אלא האש הוא של ישראל חלילה להתיר דאיכא ס"ס לאיסורא, חדא שמא הלכה כיראים דאמירה לא"י במלאכת ישראל הוי דאורייתא ואת"ל הלכה כשארי פוסקים דגם בכה"ג אינו אלא שבות, שמא הלכה כרוב הפוסקים דשבות אסור אפילו במקום מצוה ורק עפ"י עצה דהקנאה לעכו"ם דהאש הוי מעתה של עכו"ם בכה"ג הוי שבות לכו"ע שמידי איסור דאורייתא יצאנו, ודאי ולא נשאר כ"א לדון אי שרי שבות במקום מצוה, בזה כיון שהעיטור ור"ת ור"ן סברי להיתר וגם הרמ"א ובכ"ש צידדו להתיר אפשר לסמוך על דבריהם במקום מצוה רבה כנ"ד: ובאין עוד הנני ידידו המברכו בשיבה טובה בברכת אהרן וואלקין:

סימן יב

ב"ה יום א' ג' אלול תרצ"ב פינסק. כוח"ט לכבוד הרב וכו' מהור"ר משה ליפמאן ברודנא אב"ד דפניעוונא. ע"ד שאלתו באיש אחד שנצרך לגבות חוב גדול מנכרי ובקושי גדול והוצאות מרובות עלה בידו להשיג מבית משפט הגלילי אדרכתא על נכסי הנכרי הלזה, וזמז הליציטאציע הוגבל על שבת שובה זה. ולכן שואל כ"ת אם רשאי האיש הזה בלוית עוד שני אנשים הנצרך לעשיית הטארג. לעמוד על הטארג בשבת ולקנות הנכסים והדבר נוגע להפסד מרובה באשר אם טארג הזה יתבטל, בהכרח יהיה להוציא הוצאות מרובות על עשרת טארג חדש וגם כמה זמן יעלה עד שיושג רשיון

הליציטאציא אחרת ומי יודע שפא במשך הזמן יתהוו סברות כאלו שלא יבוא כלל לידי גוביינא ולכן במקום הפסד גדול כזה אפשר רשאי לעבור על שבות דמקח וממכר, וכת"ר צידד להתיר ומביא ראיה ממ"ש החיי אדם כלל מ"ד דלגבות חוב במקום שברי היזיקא רשאי לעבור בספינה אע"ג דקי"ל דאין שטין על המים בשבת משום גזירה דשמא יעשה כלי שייטין, וממילא דה"נ במקח וממכר דאינו אלא גזירה דשמא יכתוב דשרי במקום הפסד, זהו חכן דבריו:

והנה מראש אמינא לי' דהראיה שהביא לאו כלום הוא, דהחיי אדם לא מיירי לשוט במים בידיו ורגליו כ"א להפליג בספינה כמפורש בח"א שם וגם במקור הדין שהוא בתשובת מוהר"י הלוי הובא במג"א או"ח ס"ס של"ט, ואיסור דהפלגה בספינה אינה אלא גזירה ונראה כאילו שט במים כמ"ש התוס' בספ"ק דשבת וא"כ אכתי הוי זה גזירה לגזירה, להפליג בספינה אסור משום דמיחזי כשט. ושט הוי גזירה שמא יעשה כלי שייטין ובהא הוא דהתיר מוהר"י הלוי במקום דברי היזיקא אבל לשוט בידיו וברגליו במים גם למוהר"י הלוי אסור, דשבות אחד אסור לכו"ע אפי' במקום פסידא, ועיין במג"א שם שאוסר אפי' להפליג בספינה נמי, ובעיקר הדין תמה אני על כ"ת איך עלה על דעתו להתיר לקנות בעצמו בשבת במקום פסידא, והלא דבר ידוע הוא בש"ס וכל הפוסקים שכל השבותים אסורים לישראל לעשותם בעצמו כדרכו בלא שינוי אפי' במקום מצוה, פסידה וצער וקצת חולי ואפי' שבות דאמירה לא"י דקיל טפי משארי שבותים משום דאינו עושה האיסור בעצמו, לא הותר במלאכה דאורייתא אפי' במקום פסידא ואפי' בדליקה לא התירו כ"א לומר כל המכבה אינו מפסיד, אבל לומר להדיא לך ותכבה אסור אע"ג דכיבוי אינו כ"א איסור דרבנן דמלאכה שא"צ לגופה היא והוי שבות דשבות ואפ"ה לא התירו, ואפי' הרמב"ם והראב"ד שהם המקילים בשבותים לא התירו כ"א שבות דשבות במקום פסידא וכמ"ש בפ"ו מהלכות שבת הל"ט וז"ל דבר שאינה מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת והוא שיהא שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מנוה עכ"ל, אבל הרבה מגדולי הפוסקים ה"ה התוס' והרשב"א והר"ן והריב"ש חולקים על הרמב"ם וסברי דאפי' שבות דשבות נמי לא שרי במקום פסידא וכמבואר במג"א או"ח סי' ש"ז סק"ז, ובטור או"ח שם הביא לשני דעות הללו, ונהי דלהלכה הכריע המג"א כהרמב"ם דבמקום הפסד גדול שרי שבות דשבות אבל שבות אחד לא התירו לעשות בעצמו כ"א בשלא כדרכו וע"י שינוי וכההיא דצינור שעלו בו קשקשים דממעכן ברגליו דוקא, וגם בזה פליגי הנהו פוסקים על הרמב"ם וסברי דאפי' שלא כדרכו אסור לעשות בעצמו, וכדבריהם נראה מוכח מן הש"ס דגיטין ד"ח דהתירו לכתוב אונו אפי' בשבת, ופריך בשבת ס"ד, ולשיטת הרמב"ם דשלא כדרכו מותר בעצמו לעשות שבות א"כ מאי פריך בפשיטות בשבת ס"ד דמשמע דאי"א לאשכוחי שיהא רשאי לכתוב בעצמו בשבת, והא ידוע שיטת אור זרוע דכתב גלחות אינו אסור מה"ת ודוקא כתב אשורית אסור מה"ת א"כ הלא יכול לכתוב כתב גלחות ביד שמאל דזהו שבות שלא כדרכו דשרי, אע"כ כשיטת הפוסקים דאפי' שלא כדרכו אסור לעשות שבות בעצמו, מיהו על הרמב"ם יש לתרץ שלא יקשה עליו מסוגיא זאת דלשיטתו דכתב גלחות הוי נמי כתב גמור וחייב מה"ת וכמ"ש הב"ש אה"ע ריש סימן קכ"ו ומג"א בסי' ש"מ סק"י, ולהכי שפיר פריך בפשיטות ס"ד דכיון שהוא אסור מה"ת פשיטא דאסור לעשות אפי' שלא כדרכו, ונ"ל דזהו היסוד וטעם פלוגתת הרמב"ם עם הרשב"א וסייעתו, דהם סוברים כשיטת האור זרוע דכתב גלחות אינו אלא דרבנן וכשכותב נמי בשמאל הוי שבות שלא כדרכו, ואפ"ה פשיטא להש"ס דאסור לישראל לעשותה משו"ה שפיר הוכיחו מסוגיא זאת דאפי' שבות ושלא כדרכו אסור לישראל לעשותה, והרמב"ם לשיטתו דכתב גלחות הוי מה"ת, וא"כ אינו מוכח מסוגיא זאת לאסור בשבות ולכן שפיר פסק הרמב"ם דשבות שלא כדרכו שרי גם לישראל לעשותה. וכפשטות הסוגיא דצינור שעלו קשקשים, ובכן השתא לדידן דמסיק הרמ"א באו"ח סי' ש"ו כהאו"ז, ממילא היה נראה דלדידן אפי' שבות שלא כדרכו אסור לישראל לעשות בעצמו, דלשיטה זאת מוכח כן מהש"ס וכמ"ש, מיהו אפי' להרמב"ם והראב"ד לא הותר אלא בשבות ושלא כדרכו, או בשבות דשבות אבל שבות אחד וכדרכו ליכא מאן דשרי:

והנה כל זה לא כתבתי כ"א להתלמד במקום אחר בדיני שבותים. אבל בנ"ד א"צ לכל זה דאפי' דבר שמותר בשאר שבותים כגון שבות דשבות, במקח וממכר לא התירו דהחמירו בגזרה זאת יותר משאר גזירות משום דילפי' זה מקרא דמצוא חפצך ודבר דבר כמ"ש רש"י בביצה דל"ז ד"ה משום מו"מ ובשבת דקי"ג ד"ה שלא יהא, ואף את"ל דהך קרא רק אסמכתא בעלמא עכ"פ הרי ודאי בימי נחמיה כבר נאסר כרש"י ביצה דכ"ז ד"ה אין פוסקין, וא"כ דברי קבלה הוא וכדאורייתא דמי כמ"ש הט"ז בשם ר"ת באו"ח סי' תרפ"ז, וראיה ברורה דבמקח וממכר לא שרינן לכו"ע אפי' שבות דשבות במקום מצוה, מפדיון הבן דאסור בשבת, והתם הא אין זה מקח וממכר גמור אלא דדמי למו"מ וכמ"ש הפוסקים. ועיין מ"ש בחבורי זקן אהרן ח"א סי' י"ח באריכות, ואי מו"מ גופא דמי לשאר שבותים א"כ לישתרי במקום מצוה דהא הוי תרי שבותים, פדיון הבן משום דדמי למו"מ, ומו"מ משום שמא יכתוב, ושני שבותים התירו במקום מצוה. אע"כ דשבות דמו"מ חמיר טפי משום דדמיא לדאורייתא ולא התירו בו אפי' שני שבותים, ועיין בחבורי חשן אהרן סי' ה' הוכחתי דשום קנין אינו רשאי לעשות בשבת ואפי' בשעת הדחק גדול כמו בשכ"מ. ואע"ג דבסוגיא דגיטין דע"ז ע"ב דקאמר רבא התם דתיזל איהי ותיחוד ותפתח, הרי שהתיר לקנות החצר וגם הגט בשכ"מ, אכן באמת מסוגיא זאת גופא יהיה מוכח להיפך דשום קנין לא התירו גם בשכ"מ, דהרשב"א והר"ן הקשו שם דלמה הצריך רבא דוקא שתיזל ותיחוד ותקנה הגט ע"י קנין חצר, ולמה לא התירו ליתן לידה ממש, ותי' משום דבזה לא מינכרא מלתא דעושה קנין אלא דמיחזי כנועל ביתו, משא"כ איסור טלטול הגט דמוקצה הוא לא התירו ע"ש, וא"כ כ"ש קנינים אחרים כמו חליפין וכדומה דלא הותר, דאל"ה יקשה גם זה דלמה הצריך שיקנה לה המקום ע"י חזקה דנעילת דלת ולא הקנה לה החצר ע"י קנין אחר, א"ו דשום קנין לא הותר בשבת אפי' בשכ"מ נמי זולת בנעילת דלת משום דמיחזי כנועל ביתו וכמ"ש בשם הר"ן. ואין להקשות מהא דהתיר רמ"א לקדש אשה בשבת אע"ג דקונה האשה, משום דבאמת בקדושין לחוד לא קני לה עוד לשום דבר ואינו אלא אוסרה על אחרים אבל לא קני לה לשום דבר עד כניסתה לחופה וכמ"ש שם בחבורי חשן אהרן שהארכתי הרבה בזה ואכ"מ יותר: וגדולה מזה נ"ל דאפי' למ"ד דמקח וממכר אינו אלא דרבנן אפ"ה בנ"ד מודים כו"ע דהוי דאורייתא עפמ"ש התת"ס תתו"מ סי' קצ"ה לחלק דדוקא מו"מ שהוא דרך ארעי הוי מדרבנן אבל מו"מ דרך קבע כמעשהו בחול פותח את החנות ומסתחר אסור מה"ת כדמוכחי קראי דנחמיה ע"ש, ועיין בשר"ת בדברי חכמים אות פ"א שמוכיח דגם התוס' סוברים חילוק זה דאל"ה יקשה על מה שכתבו בכתובות ד"ס דלא אסרו מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אלא בדבר שיחשדוהו שעושה איסור תורה וא"כ מאי מקשה הש"ס שבת דס"ד מהא דפוקק לה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר, הא אף אם יחשדוהו דאזיל לחנגא אכתי מו"מ הוא דרבנן, וכן הקשו הראשונים על תוס', אע"כ דתוס' סברי כחת"ס דכל דהוי דרך קבע אסור מה"ת וכל דאזיל לחנגא חשיב משא ומתן בדרך קבע ואסור מדאורייתא ע"ש, ולפ"ז בעוד במכירה בערכאות דהוי מעשה ב"ד גדול ובפומבי יתירא אין לך מכירה דרך קבע יותר מזה, הוא הדבר אשר אמרתי דלעמוד בעצמו על הטארג ולקנות הנכסים בשבת חלילה להעלות על הדעת: והנה באמת לא הוצרכתי להאריך כ"כ בכדי להראות שאסור לקנות בעצמו, באשר דבר זה פשוט הוא ולא עלה ע"ד שום פוסק להתיר זה, רק באתי בזה לדחות מה שעלה ברעיוני בתחלת ההשקפה שעכ"פ אפשר להתיר בעצה כזאת היינו שיתן הרשאה לנכרי אחר, הרשאה מקוימת בנוטריוס שמרשה אותו לעמוד בחריקאו על הטארג ויתן לו רשות לקנות עבורו הנכסים הללו דבזה לכאורה שרי דהוי שבות דשבות במקום פסידא, דמו"מ גופי' הוי שבות ואמירה לא"י הוי נמי שבות ושבות דשבות שרי במקום פסידא, אבל לפמ"ש גם היתר זה רעוע הוא למאוד, חדא דלמ"ש דמו"מ כמו בנ"ד דהוי דרך קבע אסור מדאורייתא, ולעשות מלאכה דאורייתא אסור לכו"ע אמירה לעכו"ם, ואפי' למאן דלא ס"ל חילוקו של החת"ס וסובר דכל מו"מ אינו אלא דרבנן אפ"ה זה ודאי דגזירה זאת חמורה ביותר משארי גזירות משום דהוי דברי קבלה ודמי לדאורייתא וא"כ אין ללמוד משארי שבותים ואף שבשארי שבותים התירו אמירה לא"י אבל בשבות דמו"מ דחמיר יותר מנ"ל להתיר, ובהצטרף גם שיטת היראים והסמ"ג דאמירה לא"י דאורייתא וכ"ש בשליח המקבל שכר די"ל דלכו"ע הוי דאורייתא דבכה"ג דינו כפועל וידו כיד בעה"ב וכמ"ש הש"ך ומח"א והארכתי בזה בכ"מ ולעיל בסימן ח', אין בידי להתיר אפי' ליתן הרשאה לנכרי ואע"ג דמצוה לו בחול ואינו מזכיר לו שיקנה בשבת דוקא אפ"ה כיון דהטארג הוקבע על יום השבת הוי כאומר להדיא שיקנה בשבת וכמו כשיום השוק בשבת ואי"א לקנות ביום אחר אפי' אינו אומר להדיא שיקנה בשבת אסור כמבואר באו"ח שם, ולא דמי זה למ"ש בתשובת זרע אמת הובא בפ"ת או"ח סי' ש"ז סק"ג דמתיר לשלוח לא"י לפני ערכאות להשתדל לגבות חובו מא"י הגם שיבוא עי"ז העש"ג לכתוב בכתב שלהם ע"ש, דהתם שאני שאין שם איסור דמו"מ משא"כ בנ"ד שבא לקנות הנכסים והאיסור דמו"מ לא הותר וכמ"ש:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה