אור ברסלב

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א אה"ע

ח"א או"ח

סימן סב

ב"ה מוצש"ק כ"ט טבת תרצ"א פינסק כבוד ידידי הרב וכו' מהו' קלמן העלד שליט"א רב בשאץ (רומיניא) ע"ד שאלתו באיש אחד דלא מיתדר לי' עם אשתו וישב עמה שמונה שנים, וזה ששה שנים שנפרד ממנה לגמרי ובמשך שבתו עמה לא הולידה לו בנים, כשני שנים קודם שעזבה עשו הרופאים לה ניתוח באברי ההולדה וגם זה ללא הועיל, וכעת היא כבר כבת מ"ו שנה ועמדה מלדת בהיות שכבר חדל לה אורח כנשים, ובכן מבקש הבעל שיתירו לו לישא אשה אחרת מפני שרוצה לקיים מצות פ"ו, ועוד טענה שמאוסה עליו מפני שהיא זקינה ממנו ערך י"א שנה וגם קודם הנשואין לא רצה אותה רק אביו כפה אותו ולא היה יכול להעיז פניו, זהו תכן השאלה אשר כבר נשאלה מאת הרבנים הג' דק"ק טאר. נאפאל וק"ק ביטשאטץ, והם התירו לו לישא אחרת, ורק כ"ת נוטה לאיסור, ולזה שואל חות דעתי, והנה באמת קשה להכריע בענין כזה אשר גם בפוסקים ובתשובות אחרונים נמצא דעות חלוקות, הללו אוסרין והללו מתירין הפ"ת באה"ע (סי' קנ"ד) הביא דברי הב"ש דבשהה עם אשתו י' שנה ולא ילדה יכול לגרשה בע"כ, והרבנים שב יעקב, תורת יקותיאל ועוד ס"ל דאין כופין אותה לקבל גט וכ"א ימצא ראיות והוכחות לדעתו, ואילו נשאלתי על ע"ז מרב אחר העברתי בשתיקה, רק פני כ"ג שליט"א אני נושא לכתוב לו מה שעלה על רעיוני בהשקפה ראשונה, בעיקר הדין בשהה עם אשתו י' שנה ולא הולידה בנים אם רשאי לישא אחרת האידנא דאית לן חדרגמ"ה, הלא מבואר באה"ע (סי' א') ובד"מ שם דהרבה ראשונים ס"ל דאף האידנא דיש חדר"ג אפ"ה בשהה י' שנה ולא ילדה יש להתיר לישא אחרת והביא זה בשם הריטב"א ומרדכי ונמוק"י וכ"כ הרדב"ז בפשיטות דבכה"ג לא החרים ר"ג:

הן אמנם דהרמ"א שם הביא דיש חולקים וס"ל דחדר"ג נוהג אפי' במקום מצוה, דלפ"ז י"ל דגם במניעת מצוה דפ"ו כמו בשהה י"ש ולא ילדה נמי נוהג חדר"ג וכיון דהוי פלוגתא בתקנה זאת אי תיקן במקום מצוה היה ראוי להחמיר מספיקא וכדין כל ספק תקנה דאזלינן לחומרא אבל לענ"ד נראה יותר דאין להחמיר בזה מכח הטעמים שאבאר:

א) משום די"ל דאפילו הנהו ראשונים דסברו שאפילו במקום מצוה גזר אינו אלא בשאר מצות כגון מצות יבום וכדומה, אבל מי שאין לו בנים כלל דאית בה תרתי מצוה דפ"ו וגם מצוה דשבת, לא תהו בראה לשבת יצרה וכמ"ש התוס' (ב"ב די"ג) דמשו"ה איקרי מצוה רבה ואומרים בה חטוא כדי שיזכה חבירו, מה שבשארי מצות לא אמרי' הכי דהיינו משום דמצוה רבה היא ועדיפא משאר מצות, וכמו שעדיפא משאר מצות לענין זה דאמרינן בה חטוא בשביל שיזכה. ה"נ עדיפא היא לענין זה דאע"ג דבשארי מצות גזר רגמ"ה אבל במי שאין לו בנים כלל כיון דמצוה רבה היא ועדיפא משאר מצות לא גזר בה, ואע"ג דאין נצרך ו לראיות אחרות לחילוק זה בהיות שמפורש כן בתוס' דמצוה זאת עדיפא ואין לדמותה לשאר מצות, בכ"ז למדתי כן מלשון הרמ"א במקומו, דהמחבר באה"ע שם הביא הדין דבמקום מצוה לא גזר ותפס מצות יבום, ע"ז הגיה הרמ"א והוה"ד בכ"מ שיש דחוי מצוה כגון ששהה עם אשתו י"ש ולא ילדה לא גזר:

אמנם יש חולקים וס"ל דחדר"ג נוהג אפילו במקום מצוה ואפי' במקום יבום עכ"ל, ויש לדקדק למה בדברי יש חולקים דס"ל דגזר במקום מצוה תפס מצות יבום ולא תפס מצות פ"ו וכגון ששהה י"ש ולא ילדה כמו שתפס מצוה זאת בתחלת דבריו למאן דלא גזר, א"ו משום דבמקום מניעת מצות פ"ו כו"ע ס"ל דלא גזר וכגון כשאין לו בנים כלל ומשו"ה לא תפס זאת המצוה משום דלא פסיקא לומר דגזר, דאיכא גוונא דלא גזר וכגון כשאין לו בנים כלל, הן אמנם דשוב ראיתי דפשט הרמ"א נוח יותר לפרש להיפך דמצות יבום עדיף משהה י' שנים דכן מוכח מלשונו שכתב יש חולקים וס"ל דחדר"ג נוהג אפי' במקום מצוה ואפי' במקום יבום, ולשון אפילו במקום יבום משמע דיבום הוי רבותא טפי ואפ"ה גזר, וגם הדקדוק שדקדקתי למה מתחלה תפס מצוה דשהה י"ש ואח"כ למאן דגזר תפס מצות יבום הוי ניחא טפי לפ"ז, דהמחבר שהביא הדעה דלא גזר במקום מצוה ותפס מצות יבום, ולזה הוסיף הרמ"א וה"ה לשהה י"ש דהוי רבותא טפי אע"ג דמצוה קלה היא מיבום אפ"ה גם בדידה לא גזר, ואח"כ כשהביא הדעה דגזר אפילו במקום מצוה כתב לרבותא אפי' מצות יבום דעדיפא אפ"ה גזר בה נמי, ופי' זה נוח טפי למעיין ומדקדק בלשון המחבר ורמ"א וא"כ מוכח ממחבר ורמ"א להיפך דשהה י"ש גרוע משאר מצות ולמ"ד דגזר נמי במקום מצוה דיבום כ"ש דגזר בשהה י"ש, והיה אפשר עוד לתת טעם למה באמת מצוה זאת דשהה י"ש דיש בה מניעת פ"ו יהא קולא וגריעא ממצות יבום, די"ל משום דגם אם נתיר לו לישא אחרת אין הדבר בטוח ודאי שיקיים המצוה דפ"ו דשמא לא יזכה להבנות גם משניה ולא דמי ליבום דודאי מקיים המצוה אבל הכא עדיין ספק הוא אם יקיים המצוה:

אכן שוב ראיתי דאי"א כלל לומר דמצוה דפ"ו תהא גריעא משאר מצות ומטעם שאינה אלא ספק, דהנה בלא"ה הרעישו גדולי האחרונים על קושית התוס' בב"ב ובגיטין דליתי עשה דפ"ו וידחה ל"ת דלא יהי' קדוש, היאך שייך לומר בזה עשה דוחה ל"ת דאטו בביאה זאת ובאשה זאת ודאי לן שיקיים המצוה, והרי אם מתה אשתו או שהה עמה י"ש ולא ילדה או שילדה נקיבות או שילדה גם זכרים ומתו לא קיים מצות פ"ו וצריך לישא אחרת, א"כ כל ביאות הללו שבעל השפחה יעבור בל"ת ועשה לא יקיים כלל, ודוקא עשה דיבום וכדומה דתיכף בביאתו מקיים העשה אמרי' דדחי אבל לא מצות פ"ו דלא תליא כלל קיום העשה בביאה, דבקיום העשה בעי' שתלד זכר ונקיבה ואם לא יזכה להבנות ממנה כלל או שלא תלד זכר ונקיבה עבר בל"ת ולא קיים העשה, ונראה מדבריהם שהבינו שהביאה אינה גוף המצוה רק עיקר המצוה הוא שיהיה לו בנים והביאה אינו בזה כ"א הכשר מצוה, אבל לענ"ד אי"א לומר כן דגוף המצוה של פ"ו היא לידת הבנים ולא הביאה, דאיך אפשר שתחייב התורה לאדם דבר כזה שאין בידו לקיימה, דמפתח של יולדת לא נמסר לכל ולאו ברשותו של אדם הוא להוליד, ודוקא זכר ונקיבה שיהיו בני קיימא דאטו החיים והמות בידו של אדם הוא, א"ו שהתורה לא חייבה לאדם כ"א שיעשה ההשתדלות להוליד בנים, היינו שישא אשה ויבעלנה, והשתדלות הזאת גוף המצוה הוא, ואם עלתה בידו והולידה לו בן ובת נפטר שוב מלהשתדל עוד בזה לבעול ולקיים כיון שכבר קיים, ואם לא זכה להבנות מאשה זאת ששהה עמה י"ש ולא ילדה או שילדה ומתו הבנים מחויב עוד להשתדל עד שיזכה להוליד, דמצוה זו של השתדלות להוליד אינו נפטר ממנה עד שיוליד ממש, ומה דקי"ל דאם מתו הבנים לא קיים המצוה, אין הכוונה דבכל הבעילות שעשה עד עתה לא קיים שום מצוה בהם, אלא הכוונה דלא פקע חיוב המצוה ממנו עד שיהיה לו בנים, אבל ודאי שהביאה הוא גוף המצוה, וניחא נמי בזה מ"ש התוס' בתירוצם דלא הוי בעידנא, דהל"ת דלא יהיה קדש עובר משעת העראה והעשה הוא בגמר ביאה, וכבר צווחו המפרשים על סברת התוס' דמהו החילוק בין העראה לגמר ביאה כיון שגם בגמר ביאה נמי לא קיים העשה עד שיוליד, והגמר ביאה אינה אלא הכשר מצוה דאי"א להוליד בלא זה, וא"כ גם ההעראה נמי הכשר מצוה שאי"א בלא זה, ועיין בטורי אבן ריש חגיגה שהשיג בזה על תוס':

אכן כ"ז הוא להבנתם דהביאה אינה גוף המצוה אבל למ"ש זה אינו דלא חייבה תורה לאדם כ"א מה שבידו וכחו לעשות היינו שישא אשה ויבעלנה ביאה הראויה להוליד, אלא שחיוב הזה אינו כמו בכל המצות שאינם נמשכים אלא לשעה כמו נטילת לולב וכדומה שאם נטל הלולב נפקע שוב החיוב מאתו, ובמצות פ"ו חיובו לא נפקע עד שיוליד בן ובת, אבל פשיטא שהביאה היא גוף המצוה, ולכן דוקא גמר ביאה שהיא גוף המצוה הוא שיכולה לדחות הל"ת משא"כ העראה שאינה אלא הכשר מצוה לא דחו, דסברת התוס' שהכשר מצוה אין בכחה לדחות וז"ב בכוונתם, ויש להביא ראיה דלא התוס' לחודייהו סוברים כן אלא גם גדולי הראשונים הרי"ף ורמב"ם ורא"ש סוברים כן דהביאה הוא גוף המצה, והוא דהנה הירושלמי (יבמות פ"ב) כתב שגם בבנו ממזר קיים פ"ו, ורי"ף ורמב"ם ורא"ש השמיטו להירושלמי וכתב המהריט"א בבכורות פ"ח דמשו"ה השמיטוהו משום דסברי דבאמת אינו יוצא בממזר דהוי מצוה הבאה בעבירה והירושלמי מיירי דוקא באונס דליכא עבירה כלל, והשמיטו דבר זה דהוא מלתא דלא שכיחא באונס ע"ש, ואי נימא דהמצוה הם הבנים והביאה אינה כ"א הכשר א"כ מאי מצוה הבאה בעבירה שייך כאן הא ידוע מ"ש השעה"מ הלכות לולב דמהב"ע לא הוי אלא אם בשעת מצוה עושה נמי עבירה וכגון באתרוג הגזול דבשעת הנטילה עובר על והשיב את הגזילה, זהו מהב"ע, אבל אם בשעת המצוה ליכא עבירה כלל כגון בהוציא מצה מרה"ר לרה"י דבשעת קיום המצוה ליכא עבירה לא הוי מהב"ע, א"כ ה"נ נהי דהמצוה של הבנים באה על ידי העבירה של ביאת איסור, מ"מ המ"ע דהיינו הבנים והבעילה אינה כ"א הכשר מצוה, וכיון דעיקר המצוה הם הבנים ובעת הזאת ליכא עבירה דעבירה כבר נעשית בעת הבעילה, דמי להוציא מצה מרה"ר לרה"י דלא הוי מהב"ע וא"כ למה השמיטו לירושלמי הא בממזר ממש נמי קיים המ"ע, אע"כ דסברי דהביאה היא גוף המצוה וכיון שנעשית באיסור לא קיים המצוה דהוי מהב"ע, ולאחר כל הדברים אלו אי"א כלל לומר דמצות יבום עדיפא ממצות פ"ו משום דפ"ו אינו אלא ספק ושמא לא יזכה להבנות גם מן השניה, דהא לפמ"ש לא הבנים הוא המצוה כ"א ההשתדלות לישא אשה בת בנים, ואם שהה י"ש ולא זכה להבנות שוב מוטל עליו החיוב לישא אחרת וגם אם לא יזכה להבנות גם מן השניה הוא עשה חיובו ודי בזה, וכיון שכן ודאי דשהה י"ש עדיפא משארי מצות ומשום דאית בה תרתי פ"ו ושבת וכמ"ש בשם התוס', ולכן ודאי דאפי' מאן דסובר שבשארי מצות גזר ר"ג אין ללמוד מהתם שגם בשהה י"ש נמי גזר, דשפיר י"ל דמצוה זאת דמצוה רבה היא ואית בה תרתי ועדיפא משאר מצות כו"ע מודים דלא גזר, ומה שהבאתי לדקדק מלשון הרמ"א שכ' אפי' יבום דמשמע שסובר דיבום עדיפא משהה י"ש דהזכיר לעיל מינה, צ"ל לפ"ז דהרמ"א לא מיירי כ"א במי שיש לו בנים זכרים או נקבות דמצות שבת כבר קיים ומדינא דש"ס אין כופין אותו תו לגרשה אע"ג דפ"ו לא קיים עדיין, ובכגון זה שלא נשאר כ"א מצות פ"ו לחוד ומדינא דש"ס אין משו"ה שייך בזה חדר"ג למ"ד דגזר במקום מצוה ומצוה זאת איה"נ דקילא ממצות יבום כיון דכבר הוליד, וכמו דחזינן בש"ס דבאמת אין כופין אותו תו לקיים כמו דכייפינן לשאר מצות, ומשו"ה תפס הרמ"א בלשונו אפי' יבום וכ"ש בשהה י"ש דגריעא דגזר ר"ג, אבל בשהה י"ש ואין לו וגם לא היה לו בנים כלל כמו בנ"ד דאית בה תרתי פ"ו ושבת ועדיפא משאר מצות לית מאן דפליג על תוס' שכתבו דמצוה רבה היא מכל המצות, ואפי' למ"ד דבשאר מצות גזר ר"ג, במצוה זאת לא גזר:

ושוב ראיתי דלא רק שאפשר לפרש כן כוונת הרמ"א דלא מיירי כ"א ביש לו בנים, אלא למי שמעיין במקור הדין מוכרח לפרש כן, דדין זה דיש חולקים שאפי' במקום מצוה גזר הביא זה בשם הנמוק"י, אכן המעיין בלשון הנמוק"י גופא יראה שם דברים תמוהים לכאורה, דז"ל הנמוק"י ביבמות פ"ו על משנה דשהה י"ש כו' שכתב שם מתחלה דלאותן שקיבלו חדר"ג שלא לישא אשה אחרת השתא נמי אינו יכול כו' ובסוה"ד כתב בזה"ל דאעפ"י שהחרים ר"ג שלא ישא אשה על אשתו בכי הא לא תיקן רבינו עכ"ל, וכבר עמד בתשובת מוהר"ם פאדוה סימן י"ג על הסתירה שיש בנמוק"י מרישא לסיפא ע"ש, אכן למ"ש אין בזה שום סתירה דבתחלה מיירי הנמוק"י בילדה זכרים או נקבות ובכה"ג סובר שודאי גזר ר"ג ובסיפא מיירי בשאין לו בנים כלל ע"כ במקום מצוה רבה לא גזר וכ"כ הרדב"ז ותשובת עין יצחק לפרש הנמוק"י ע"ש, וממילא שגם דברי הרמ"א הנובעים מהנמוק"י בהכרח יתפרש כן דהא דסובר דאפי' במקום מצוה גזר היינו דוקא כשיש לו בנים אבל באין לו בנים כלל כמו בנ"ד כו"ע מודו דלא גזר כלל, הרי טעם אחד להתיר בנ"ד בשהה י"ש ולא ילדה כלל דבכה"ג כו"ע סברי דלא גזר במצוה רבה כזאת:

ב) אפי' אי נימא שגם בכה"ג גזר, אפ"ה אפשר להתיר בנ"ד דנראה פשוט דהראשונים שחולקים אי גזר במקום מצוה, היינו אם גזר מתחלה ע"ז, ומ"ד דלא גזר סבר דמעולם לא גזר ולא חל התקנה מעיקרו על מקום מצוה, ונ"מ שאפי' להיתר של ק' רבנים א"צ כיון דמעולם לא גזר בכה"ג כלום היתר נצרך ע"ז, ומ"ד דגזר סבר דמתחלה גזר אפי' במקום מצוה וחל התקנה, אבל אכתי אפי' במקום שחל התקנה מהני היתר של ק' רבנים, דהכי היה עיקר התקנה דאיסור שתי נשים דלכשימצאו רבנים טעם מבורר יתירו לו וכמ"ש בסוף תשובת מהר"ם מרוטנבורג העתיק התקנות של חדר"ג בזה"ל דאין לישא שתי נשים כ"א ע"י היתר ק' רבנים כשיראו טעם מבורר להתיר ע"ש, ולכן ברור הוא שאפי' מ"ד דבמקום מצוה גזר סובר נמי דע"י היתר ק"ר מהני ולא פליגי כ"א מ"ד דלא גזר במקום מצוה סובר דא"צ לשום היתר במקום מצוה כיון שע"ז לא היתה התקנה מעולם, ומ"ד דגם במקום מצוה גזר היינו שגזר וחל התקנה אבל היתר מהני דאדעתא דהכי גזר מתחלה להתירה כשימצאו ק"ר צורך בזה, ועיין בתשו' מהר"ם פאדוה שנסתפק איזה מצוה לא גזר כלל וממילא א"צ להיתר ואיזה צריכה להיתר ע"ש, אבל ע"י היתר מועיל בכ"מ שיש טעם מבורר, וכיון שהיתר מועיל אפי' במקום שגזר ורק לטעם מבורר אנו צריכין, וא"כ יאמר נא כ"ת בעצמו היאך ס"ד דבשהה י"ש ואין לו בנים כלל שלא יתירו לו והא מדינא דש"ס כופין לבעל לישא אחרת אפי' כשאין רוצה וא"כ אין טעם מבורר יותר מזה דנצרך לקיים פ"ו ושבת, ולכן אפי' נימא שגם בכה"ג גזר ר"ג ואי"א להתירו בלא ק"ר אבל עכ"פ ע"י היתר של ק"ר ודאי דמהני וראיה מפורשת דהרמ"א סובר בשהה י"ש ואין לו בנים דמתירין לו לישא אחרת אליבא דכו"ע מדכתב שם ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון בנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו יש להקל לישא אשה אחרת וכו' ובשהה י"ש ואין לו בנים כלל חייב מן הדין לגרשה וכופין אותו מדין המשנה כמבואר ביבמות דס"ד ובאה"ע סי' קנ"ד והכא לא זכר רמ"א שום מחלוקת ומשמע דלכו"ע במקום שהדין לגרשה דמתירין:

והיוצא מזה דלמאי דקי"ל כרוב הפוסקים דבמקום מצוה לא גזר היה אפשר להתיר בכה"ג דנ"ד אפי' בלא ק' רבנים כיון דמעולם לא נגזר במקום מצוה רבה כזו, אבל עכ"פ ע"י היתר ק"ר שרי לכו"ע, ועיין בתשובת משיב דבר למו"ר הנצי"ב ז"ל שכתב להתיר בשהה י"ש בלא היתר ק"ר וגם בנו"ב מהדו"ת סי' ו' לא החמיר אלא משום שבעובדא דידי' כבר קיים פ"ו ורק לסמוך אהיתירא משום דאין ניצול מהרהור עבירה בזה לא אמר לא איסור ולא היתר בצירוף טעם דפ"ו התיר גם הוא:

ג) אפי' למאן דיתעקש ויאמר דלמ"ד במקום מצוה גזר אין מועיל עוד שום היתר לזה, אפ"ה עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, דספק שמא הלכה כמ"ד דבמקום מצוה לא גזר, ולמ"ש הב"ש (סי' א' סקכ"א) בשם הד"מ דספק חדר"ג ספיקא לקולא דעיקר גזירת ר"ג בשתי נשים לא הוי משום דררא דאיסורא רק משם קטטה ואינה אלא תקנה בעלמא ובשל סופרים הלך אחר המיקל כ"ש בתקנה בעלמא, וא"כ כיון דספק פלוגתא דרבוותא גבן אי גזר במקום מצוה הו"ל ספיקו להקל:

אמנם ידעתי דיש כמה מחמירים בספיקו של חדר"ג משום דהוא ספק חרם ואסור וכמ"ש בעל עבוה"ג ס"ס נ"ג ובנו"ב מהדו"ת (יו"ד סי' קמ"ו), אבל אכתי הלא כתבו הב"י וד"מ דר"ג לא החרים אלא עד סוף אלף החמישי מכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר ואע"ג דרש"ל (יבמות פ"ו) כתב דהחרים עד עולם, אבל אכתי גם בזה פלוגתא דרבוותי וא"כ איכא ס"ס להקל, ספק אם עכשיו לאחר אלף החמישי איכא כלל חדר"ג ואת"ל כרש"ל דאיכא שמא במקום מצוה לא גזר, ובס"ס הולכין להקל לכו"ע וכמ"ש המהרשד"ם חאה"ע סי' ע"ח בנדונו באותן המקומות שנולד ספק אם גזר שם ר"ג כתב להתיר עפ"י ס"ס ספק שמא לא גזר כ"א עד אלף החמישי ואת"ל דגזר עד עולם אכתי ספק שמא הוא לא מאותן המקומות ע"ש, ויש להאריך בפרט זה ואכ"מ, ועל שלשה עמודי היתר הללו הי' נראה פשוט דבשהה י"ש ולא הולידה כלל באופן שנמנע מקיום מצות פ"ו ושבת דעכ"פ בהיתר ק"ר מתירין לו לישא אחרת, לא אכחד כי כשאני לעצמי הי' נראה שאפי' בהיה לו בנים ומתו דמדינא דש"ס אין כופין תו לקיים פ"ו, אפ"ה להתירו ע"י ק"ר היה נראה דמתירין, דהא בסי' קי"ז סעיף י"א הביא הרמ"א בשם הרא"ש שלא תיקן רגמ"ה שתהא האשה עדיפא מאיש ובמה שכופין את האיש מדין התלמוד להוציא כופין גם אותה אחר תקנת רגמ"ה לקבל גט. וא"כ כמו דקי"ל באשה שבאה מחמת טענה דבעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה כופין אותו להוציא אע"ג דלהוציא אשה מבעלה בגט מעושה חמיר טובא ואפ"ה מהני טענה זאת לכוף אותו להוציא, א"כ כ"ש שאם בא הבעל בטענה זאת דבעי חוטרא לידו, שתועיל טענה זאת להתירו לישא אחרת, דהא לגרש בע"כ חמיר מלישא אחרת כמ"ש הנו"ב:

ואפי' נימא דטעם דחוטרא ליד אין זה טענה אלא לגבי אשה שאין דרכה בסחורה ולהרויח לעצמה ומוטלת על הבן לפרנסה, אבל באיש שדרכו לילך לסחורה אין זה טענה, אבל אכתי מרא לקבורה ודאי דשייך בשניהם, וטעם זה הי' נראה נכון להתיר גם בהיה לו בנים ומתו, אבל עכ"פ בשהה י"ש ואין לו בנים כלל דאיכא צירוף כל הטעמים, פ"ו, שבת, חוטרא לידה ומרא לקבורה, האם כל אלה אינו טעם טעם מבורר לפני הרבנים שיתירו לו חדר"ג, שר"ג בעצמו התנה שבאם ימצאו טעם מבורר שיתירו, ובודאי דלית דין צורך בושש דע"י ק"ר אפשר להתיר:

ורק טענתו של כ"ת הוי טענה דהא בנ"ד לא שהה עמה כ"א שמונה שנים ואפשר אם שהה עמה עוד שתי שנים היה זוכה להבנות ממנה, והנה אם עתה לא עמדה מלדת ואורח וסתה בזמנו בא אצלה, ודאי מהראוי היה שישהה עמה עוד שתי שנים, אכן באם כבר עמדה מלדת מה תועלת יהיה בהמתנה, ואף שזה בא בפשיעתו שעזבה שתי שנים קודם, אבל אטו בשביל שפשע ומרד בה נבטלו כעת מקיום מצות כאלו, וכי היכן מצינו דניקנסי' בביטול מצוה, אין זה מסתבר כלל, וכיו"ב התיר בתשובת עין יצחק סו' נ"ז במי שהיה לו בנים ומתו ורק משעה שמתו לא עבר כ"א ד' שנים והיא עמדה מלדת כתב דאע"ג דמבואר בירושלמי דהיו לו בנים ומתו מונין משעה שמתו היינו דוקא היכי דראויה לילד אבל במקום שכבר עמדה מלדת לא שייך המתנה, ובתשובת משיב דבר התיר למי שלא שהה עם אשתו יותר מששה שנים ע"ש שכתב דבר חדש דגבול דעשר שנים המוזכר במשנה היינו דוקא כשהוא אינו מבקש לא לגרש ולא לישא אחרת, דמדין דמשנה כופין אותו ע"ז, בזה הוא דנתנו לו גבול של עשר שנים ובפחות לא כייפינן אותו אבל אם הוא מבקש עצה שישא בת בנים ודאי שאין צורך גדול מזה ואין לדחותו שמא יועיל לו עשר שנים, אלא שמסיים שא"כ אין לדבר סוף ומיד שלא תוליד יבוא הבעל לבקש להתירו, אבל כל זה לא שייך באם עמדה מלדת דבזה א"צ כלל לגבול דעשר שנים, ובזה הי' נ"ל לסתור גם טענה השני' של כת"ר שהביא בשם הב"י בסי' קנ"ד שכתב שמעולם לא שמענו ולא ראינו שב"ד נזקקין לכוף ולהוציא באשה אחר עשר שנים אף אם אין לה בנים, וכ"כ הרמ"א (סי' א' סעיף ג') דלא נהגו לכוף לגרשה אע"פ שלא קיים פ"ו, י"ל נמי דקאי על דין הש"ס דהיינו כשהבעל אינו רוצה לא לגרש ולא לישא אחרת אלא שאנן נרצה לכפותו לקיים מ"ע כדין דש"ס דכופין ע"ז, בזה לא נהגו השתא לכופו ע"ז, אבל אם הבעל מבקש לגרשה והאשה אינה רוצה לקבל גט ודאי שמחויבים אנו לבוא לעזרתו ולהתיר לו לישא אשה אחרת והמעיין בב"י ורמ"א יראה ברור דלכך נתכוונו דמיירי התם בכפייה לבעל, ועלה כתבו דלא נהגו השתא, אבל בכפייה לאשה לקבל גט וכ"ש להתיר לישא אחרת לא מיירי כלל, וגם בדין דמיירי התם הרעישו האחרונים וכתבו דכל ב"ד שאינו כופה לאו שפיר עבד ואין להשגיח במנהג עיין בפ"ת ס"ק ה' ובלא"ה אין ראיה מזה שלא שמעט נוהגין כן דהא בתשו' מעיל צדקה סי' ל"ד כתב שעפ"י דין יש להתיר לישא אחרת בשהה י"ש אך אין נוהגין כן מפני שאנו דרים בין האומות ע"כ, הרי דמה שלא שמענו נוהגין כן אין זה משום חשש איסור כמו שהבין הנו"ב משום דחשו לקצת פוסקים שאין דין זה נוהג בחו"ל, אלא מפני שאנו דרים בין האומות שאין מניחים אותנו לעשות כן, ולפ"ז השתא שחוסים אנו בצל ממשלות נאורות אשר לצדק ישורו ונותנים רשיון ע"ז בדבר שמותר עפ"י דת קדשנו, ודאי דלא רק רשות כ"א חוב על דייני ישראל להיות בעזרת איש כזה שלא זכה להבנות ומבקש עצה לקיים מצוה רבה כזו וכמ"ש בתשו' עין יצחק ומשיב דבר דחיוב יש ע"ז, וטעם דחו"ל אין עולה מן המנין כבר דחה אותו הרא"ש ביבמות דמשום זה אין לבטלו ממצוה, ולכן בשהה י"ש ודאי דחיוב יש להתיר ואפי' בנ"ד שלא שהה י"ש שלימות נמי אין זה טעם לעכב אם היא עמדת מלדת ואין תקוה עוד להבנות ממנה, חדא דגבול דעשר שנים היינו דוקא לכוף לבעל לא כייפינן בפחות אבל כשהבעל בא לבקש אפי' בפחות נמי אם לפי ראות עיני הב"ד אין תקוה להבנות, וכשהיא עמדה מלדת לא שייך המתנה וכמ"ש:

וגם טענתו שמאוסה עליו נמי טענה גדולה היא להתיר משום זה לחוד, וכמו כשהיא טוענת מאוס עלי דכופין אותו להוציא כמבואר באה"ע (סי' ע"ז) ה"נ כשהוא טוען שמאוסה עליו, דודאי דלא עדיף כח האשה מכח האיש, ואף שאינו נאמן ע"ז בלא אמתלא הנכרת ורגלים לדבר שבאמת מאוסה עליו, וכמו כשהיא טוענת מאוס עלי שאינה נאמנת בלא רגלים לדבר, אבל ה"נ כיון שהיא זקינה ממנו עם י"א שנים, ולפי החשבון שהיא כעת בת מ"ו, הוא בן ל"ה שנה, ואין רגלים לדבר גדול מזה, דבהבדל י"א שנה בתקופת השנים הללו קרוב מאוד שתהא מאוסה עליו, ואף אם היו שניהם בתקופה אחת, כגון ששניהם בתקופת הבחרות או שניהם בתקופת הזקנה אין עושה רושם חזק כ"כ ריחוק והבדל השנים, אבל במצב כזה שהוא בן ל"ד שהוא תקופת הפריחה והבחרות והיא בת מ"ו, תקופת קידה, עושה ריחוק השנים רושם יותר חזק, ולא יפלא אפוא אם באמת מאוסה עליו איך היה עמה ביחד שמונה שנים, דלחשבון שלפנינו שהיא כעת בת מ"ו ואחר החתונה עברו זה י"ד שנה, שמונה שנים הטובות שהיו ביחד, וששה שנים הרעות שעזבה א"כ בעת חתונתם היתה היא בת ל"ב והוא היה בן כ"א, וכיון שגם היא היתה בשנות הפריחה והבחרות ובכח עלופיה היה כלי זיינה עליה למשוך אותו לאהבה ולידבק בה אף שצעיר הרבה ממנה, אכן אחר שעבר שמונה שנים ונעשתה בת מ' שהן כבר ימי העמידה, והוא בן כ"ט אמצע ימי הפריחה, לא יפלא מה שנמאסה בעיניו, ולפי ראות עיני השכל יש רגלים לדבר שמאוסה עליו, ובשגם שלעינינו שעזבה ששה שנים ולא קרב אליה כלל, אין הוכחה ואמתלא גדולה מזה שמחמת מיאוס הוא:

יגעתי ומצאתי תנא דמסייע לי בעובדא כזאת ממש במספר השנים, בשו"ת צ"צ החדש (סי' קל"ב) שנשאל על מי ששהה עם אשתו כמה שנים וטוען שהיא אשה רעה ובלתי אפשר לו לדור עמה גם לא זכה להבנות ממנה שמתו הבנום והיא כמעט אינה ראויה עוד לילד שהיא בת מ"ז שנה ויש שש שנים שנפרד ממנה וכתב דמותר לישא אחרת עפ"י היתר ק"ר אף שהוא זיוג ראשון דקי"ל שנאוי המשלח מ"מ בענין זה שצווח ואומר שמאוסה עליו עד שכשל כחו לסבול ומעוגן שש שנים, בצירף הני תרי טעמי, א) לקיים מצות פ"ו שכמעט אינה ראויה לילד, ב) טענת מאוסה עליו שיש הוכחה שהוא אמת מחמת שמעוגן ממנה שש שנה נראה להתיר עפ"י ק"ר לישא אחרת ע"ש, הרי דעובדא דידי' גריעא מנידון דידן בתרי הטעמים, בטעם דפ"ו עדיף נ"ד שלא היה לו בנים כלל, ואילו בעובדא דצ"צ היו לו בנים ומתו, וגם בהוכחה דמאוסה עדיף נ"ד שלבד שגם כאן יש ההוכחה ממה שמרוחק ממנה שש שנים, עוד יש הוכחה אחריתא במה שהיא זקינה ממנה י"א שנה ומרחק הזה מבדיל ביניהם להעמידם בתקופות לא שוות, הוא בתקופת הפריחה, והיא בתקופת העמידה, שבעובדא דצ"צ ליכא הוכחה הגדולה הזאת, ואם הוא מתיר בנדונו אנן מה נענה אבתרי' בנ"ד דעדיף הרבה וכמ"ש, וגם מכאן ראיה דבעמדה מלדת א"צ להמתין י' שנה, דהא בנידון דצ"צ היו לו בנים ומתו שבכה"ג אין מונין אלא משעה שמתו, ומשעה שמתו לא עבר י' שנה ואפ"ה כיון שכמעט אינה ראויה עוד להוליד התיר ולא דקדק כלל אם עברו י' שנה משעה שמתו: מסקנת הדברים דגם מפני טעם אחד של ביטול פ"ו הי' אפשר להתיר עפ"י שלשה היסודות שבארתי, א) דבמקום מצוה רבה כזו ודאי דלא גזר לכו"ע, ב) אפי' אם בזה גזר אבל אכתי היתר של ק"ר מועיל לבטל הגזירה דאדעתא דהכי נתקן מתחלה, ג) אפי' את"ל דגזר בכה"ג וגם היתר אין מועיל, אכתי מידי ספק לא נפקא, ובהצטרף לזה ספק שמא הגזירה בטל כעת באלף הששי הוי ס"ס שמועיל להתיר וכמ"ש על מקומו כל אלו ההיתרים בארוכה, וכ"ש להצטרף לזה טענת מאוסה שיש גם אמתלא ורגלים לדבר שכדבריו כן הוא, דאפשר להתירו, אכן כ"ז הוא אם היא במצב שעמדה מלדת אבל אם אורח הוסת בא בזמנו ויש תקוה להבנות, כדאי יותר שישהה עמה עוד שתי שנים עד מלאת י' שנים שלימות:

בדבר חלוק הדעות שבין כ"ת לבין הרב דטארנאפאל בדין זה, לא אבוא להכריע כי בהיות שאוהב פסול לדון, ומרגיש אני בנפשי שאהבתי לכ"ת בכחה לשחד אותי להטות מני דרך, לכן יאמין לי אשר כמעט לא עיינתי כלל בהטעמים של שניכם, ולא ראיתי כ"א גוף השאלה וע"ז השבתי כפי שהורוני מן השמים, וגם זה עליו לדעת שאיני קובע מסמרות בהלכה זאת כי כאמור בתחלת דברי שאפשר להביא גם ראיות לאיסור ואלו ואלו דא"ת רק הודעתיו נטייתי להיכן נוטה וכ"ת יעשה כראות עיניו לפי האדם ולפי הזמן: והנני ידידו הכותב בחפזון מברכו בברכת אהרן וואלקין:

סימן סג

ב"ה יום ב' ש"ו טבת תרפ"ז פינסק כבוד ידידי הרב וכו' מהו' יוסף מנחם סג"ל שליט"א רב בלודז. ע"ד שאלתו בנוגע להאברך כמר ישראל בר' אליעזר דזאלשינסקי, אשר בשנת תרפ"ג נשא אשה ובשנת תרפ"ד קודם הלידה, או מיד אחר הלידה נשתגעה רח"ל ועוד לא שבה לבריאותה, וגם נודע לכ"ת כי גם קודם הנשואין היתה חולה על מחלה זו, ובהיות שהאיש רך בשנים ואי"א לו לעמוד בלא אשה וגם לא קיים עוד מצות פ"ו, לכן שואל אם אפשר להתירו לישא אשה אחרת ואם נצרך מאה רבנים ומאיזה מדינות, ובאם רב אחד ממדינה אחרת יושב פה אם נחשבהו למדינה אחרת, וגם איך יהיה עם השלשת הגט ומזונות וכתובה זהו תכן שאלתו:

והנה בעצם הדין אם יש חרם דר"ג בנשתטית, אין מה להרהר אחרי דברי הקדמונים ואחרונים שהתירו בפשיטות וכתבו שאין בזה לא חרם ולא שמתא מעיקרו ובכה"ג לא גזר כלל, דאפי' לשיטת הפוסקים שאפי' במקום מצוה גזר, מ"מ במקום עבירה כהך דנשתטית שאי"א לדור עמה בדרך אישות וכל ימיו בהרהור עבירה, בכה"ג ודאי שלא גזר כלל וכ"כ הרשב"א ורבני צרפת וריטב"א ורא"ש ע"ש, ומדינא לא היה נצרך גם להיתר דמאה רבנים, שאין נצרך לזה אלא במקום שהחרם חל אלא שיש צורך להתירו, וכ"כ בד"מ סי' א' ובלבוש, ומ"ש הב"ח להצריך ק' רבנים והשלשת גט אינו אלא חומרא בעלמא, וכל כך האריכו בזה האחרונים עד שלא הניחו מקום לפנינו להתגדר, כי כל מה שהפה יכול לדבר והמוח לחשוב כבר נמצא כתוב הדר בספרן של צדיקים וגדולי המחברים, ולית דין צריך בושש דנשתטית גמורה אשר מצד הרופאים אין דן דינה למזור ואין תרופה למכתה בודאי שאפשר להתיר להבעל לישא אחרת כאשר כתב גם כת"ר:

ואמנם אין ביהמ"ד בלא חידוש ומדי עיוני כעת בד"ז למעשה עלה בידי לברר איזה פקפוקים שפקפקו האחרונים בנוגע לפרטי סידור ההיתר אשר אותם לא אמנע מלכתוב לכ"ת, הנה הב"ש (סי' א') מביא בשם הב"ח (סי' קי"ט) שקבלה הוא מגדולי עולם שהבעל צריך להשליש גט ביד שליח להולכה שיהיה בידו עד שתשתפה, ומסתימת לשונם משמע דלאח"כ כשתשתפה יגרשה השליח בגט זה גופא וא"כ יש להבין מה טיבו של גט זה כעת, דלכאורה קלקולו יתר על תקונו, דתועלת אין בו השתא כלל דאטו ההיתר תלוי בגט, הא ההיתר הוא ע"י ק' רבנים, ולקלקל הרי קרוב הדבר שחורבא נפיק ע"י גט זה דהא כבר יצא אחד המיוחד בהגהת מל"מ (פ"ו מהלכות גירושין) לערער דבגט זה שנכתב עתה כשהיא שוטה פסול לגרש בו אפי' לאח"כ כשתשתפה דיש חששא גדולה גם בעצם הגט, גם בשליחות הגט, בעצם הגט הוי החשש עפמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהלכות גירושין) דהכותב גט לאשה מעלמא לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט משום דהוי כנכתב שלא לשם גירושין היא, והיא כיון דהשתא לאו בת גירושין היא, והוא מהש"ס (יבמות דנ"ב) ולפ"ז בגט שנכתב בשעת שטותה דלאו בת גירושין היא כיון שאינה יכולה לשמור עצמה וגיטה, דגם אם עבר וגירשה אינה מגורשת מה"ת כמבואר באה"ע (סימן קי"ט) א"כ הא חשיבה הכתיבה שלא לשמה כיון שלאו בת גירושין היא השתא, ובשליחות נמי יש חשש עפמ"ש בנזיר (די"ב) דכל מידי דאיהו לא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח, וא"כ מאי מהני כשמוסר כעת גט לשליח הולכה למסור לה כשתשתפה כיון שעתה לא מצי יהיב לה הוא בעצמו איך חל השליחות, ועיין נו"ב (חאה"ע סי' ג') שחשש הרבה לדבר זה וכן תמה הפנ"י בגיטין ר"פ מי שאחזו ח"ל ומתוך מה שכתבתי יש לי לפקפק על מ"ש הב"ח שנהגו הגדולים בנשתטית ואין יכולה לקבל גט שיש לזכות לה גט ע"י אחר ולמסרה לידה כשתתרפא ולפמ"ש י"ל דלא מהני ההוא גיטה כלל כיון דבשעת הכתיבה לא היה ראוי לנתינה כו' עכ"ל, הן אמנם דלכאורה יש להקשות מש"ס ערוך (גיטין דכ"ד) דאמר לה הוי שלוח להולכה עד דמטית התם וכי מטית להתם שוי שליח לקבלה, ולכלל זה היאך יכולה האשה להיות שליח לקבלה והא אינה יכולה לקבל הגט בעצמה מכח לא חזרה שליחות אצל הבעל וא"כ היאך תעשה שליח לקבל הגט, הרי לכאורה דלא חשו לזה, וי"ל דהתם כיון שיכולה להתגרש כשיתן לה הבעל הגט בעצמו אע"ג דהשתא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם לא מצית להתגרש לא מיקרי בזה איהי לא מצי עביד, ועוי"ל כמ"ש בתשובת שיבת ציון (סי' פ"ו) דדוקא בשליח להולכה אמרי' לכלל זה אבל בשליח לקבלה לא אמרי' הכי ע"ש שטרח למצוא ראיות לחילוק זה, ומש"ס זה יהיה ראיה נכונה לחילוקו, עכ"פ בשליח להולכה כו"ע סברי דכל מידי דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח, וכיון שגט זה אינו גט ובע"כ דלכשתשתפה יהא נצרך גט אחר, שיכתוב הבעל בשעת מעשה, א"כ גט זה שבשעת שטותה למה הוא בא הא אפשר ליפוק חורבא מיני' שהשליח יגרשנה בגט זה, ומנהגנו הוא באמת שמגרשין בגט זה גופא, ובודאי דה"ט דגאוני קדמאי שעד זמן הב"ח שלא הזכירו מהשלשת הגט, והב"ח גופא כפי הנראה שלא היה החלט אצלו בדין זה, שרק בסי' קי"ט הזכיר לתנאי זה, אבל באה"ע (סי' א') כשמדבר בדין דנשתטית לא הזכיר כלל מזה, ובודאי משום דחשש לתקלה וכאשר חששו לזה חכמי ליסא דעובדא הוה שם באשה נשתטית ורצה הבעל להשליש גט וכו' והורו ב"ד לאסור והתירו לו לישא אחרת בלא מסירת גט:

ועיקר התקנה דהשלשת גט לא המציאו אלא בזמן הב"ח אבל גאוני קדמאי לא רק שלא חשו להשליש גט אלא שאסרו, ובעיקר מקור תקנח רגמ"ה והגאונים שעמו כפי המבואר בסוף שו"ת מהר"מ מרוטנבורג ובכלבו לא הזכירו כ"א שתהא הכתובה צרורה ומונחת ביד נאמן במעות או משכונות אבל מהשלשת גט לא הוזכר כלל, והן אמנם שהח"מ (סי' קי"ט ס"ק י"ב) תמה על עיקר השלשת הכתובה למה הוא והלא עומד בחיובו לה בכל דבר, ותי' משום דמחומר שתי נשים צריך ליחד לה גט ע"כ צריך שתהא הכתובה מונחת, ומשמע מזה שסובר דהשלשת גט היה עיקר תקנת רגמ"ה, וכן הבין הנוב"י, אבל באמת כפי המבואר בסוף תשובת מהר"מ הנ"ל וז"ל חרם תקנת הקהלות ששם רגמ"ה דאין לישא שתי נשים אין להתירה רק כמאה אנשים מג' ארצות וג' קהלות כו' וצריך שתהא כתובה צרורה ומונחת ביד נאמן במעות או במשכונות עכ"ל, הרי שהשלשת גט לא נזכר כלל, ובודאי שתקנה זאת לא נתקנה אלא בימי הב"ח שהביא זה בשם חכמי פראנקפורט בהסכמת חכמי אשכנז ורוסיא, ובכן יש להבין באמת מי הכריחם ליכנס בפרצה זאת שאפשר למיפק חורבה מיני' בשעה שתועלת אין בזה לכאורה, אבל מי יוכל להרים ראש נגד גאוני בתראי שנהגו זה כמה בהשלשת הגט וכמ"ש הב"ח שכ"כ רש"ל בפ' חרש סי' ג' שכן עשו חכמי דורו, לכן החוב מוטל לתרץ דבריהם במה שאפשר כאשר כבר טרחו החת"ס והב"מ ליישב מנהגנו, וחובה זאת אעשה גם אני ולהראות מראש כי אין חשש גם לגרש בגט זה גופא לכשתשתפה ואח"כ נבאר גם התועלת אשר יוצא מהשלשת הגט:

הנה החשש שחשש בהגהות מל"מ על עצם הגט, דכיון דהשתא לאו בת גירושין היא א"כ הוי ככותב שלא לשם גירושין דמדמי לה לאומר לסופר כתוב לי גט לאשה מעלמא לכשאכנסנה אגרשנה דאינו גט וכמבואר ביבמות דנ"ב, לכאורה י"ל עפמ"ש התוס' שם בד"ה ולאשה וז"ל ואפי' כתוב בו זמן דאחר נשואין כיון דאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח, ונראה לר"י דהיינו דוקא למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אבל למ"ד אדם מקנה דשלב"ל הוי גט דבידו לגרשה כו' עכ"ל, וכיון שעיקר החסרון אינו כ"א משום דשלב"ל א"כ במקום דמדינא מהני דשלב"ל היה מיקרי זה לשמה, והא כתב הרמ"א חו"מ (סי' ר"ט) דשני אומנים שנשתתפו שכל מה שירויחו יהיה בשותפות דהתנאי קיים אע"ג דהוי דשלב"ל מ"מ כיון שרוצה לקנות מקנה, וכתב הסמ"ע דאגב דרוצה לקנות מקנה, הרי חזינן דעיקר הטעם דלא מהני הקנין בדשלב"ל הוי משום דלא גמר ומקנה בלב שלם אבל היכי דידעינן שמקנה בלב שלם קונה שפיר אפי' בדשלב"ל, ולפ"ז בנ"ד דידעינן ודאי שהבעל רוצה לגרש לאשתו שנשתטית, ואחרי שהב"ד מצווים אותו להשליש גט סבור הוא שבלא הגט לא יתירו לו לישא אשה אחרת, א"כ הרי אנן סהדי שמקנה הגט בלב שלם ובכה"ג מהני אע"ג שחלות הגט לא יהיה כ"א לאחר שתשתפה והשתא הוי דשלב"ל, דהא היכי דמקנה בלב שלם מהני אפי' בדשלב"ל נמי, וזה היה עצה טובה לכאורה:

וראיתי שגם בתשובת ר' אליעזר דרך בדרך זה, אבל לבי מהםס בהיתר זה משום דלענ"ד נראה ברור שמ"ש הרמ"א דהיכי שרוצה לקנות מחבירו מקנה ג"כ לאו כללא הוא בכ"מ לומר דאם ידעינן שגמר ומקנה מהני, אלא הרמ"א לא קאמר זה כ"א במקום שהדבר שרוצה לקנות מחבירו הוי נמי דשלב"ל דבזה אמרינן דכיון שרוצה שיחול הקנין על הדשלב"ל של חבירו, מקנה לו ג"כ את הדשלב"ל שלו, וכעין פיר"ת גבי אסמכתא דמשו"ה משחק בקוביא לא הוי אסמכתא משום דאגב דבעי לקנות מקנה, והיינו כשהדבר שרוצה לקנות מחבירו שוה הוא לאותו דבר שמקנה לו דבזה אמרינן שאגב שרוצה לקנות מקנה, דאי לא מקנה לחבירו את הדשלב"ל שלו אף הוא לא יוכל לקנות את של חבירו דהוה נמי מסוג כזה, והיינו שדייק הרמ"א לצייר אומנין שנשתתפו שכל מה שירויחו יחלקו ביניהם, דהתם בשני הצדדים הוי דשלב"ל ובהא דוקא הוא דמהני טעם זה, אבל אם זה הדבר שרוצה לקנות מחבירו הוא דבר הבא לעולם שראוי לחול בו הקנין לא שייך סברא זאת, דאלת"ה א"כ בכל סוגי חליפין אם יחליף דשלב"ל על איזה חפץ נימא נמי שאגב שרוצה לקנות מקנה, וכן בכל מכירה נימא נמי דאגב שרוצה לקנות את המעות מקנה נמי את החפץ, והן אמנם דבתשובת ר"א הנ"ל הרגיש בקושיא זאת וכתב די"ל דבדמי החפץ אינו שייך לומר בההוא הנאה דקונה את המעות מקנה את החפץ כיון שהוא שויו של חפץ א"כ לא חשיב הנאה במאי דקנה המעות דהא לכל מי שימכרנו יתנו לו דמי שוויו של החפץ, אבל זה אינו דכל זמן שנחשוב את החסרון דדשלב"ל לחסרון לא יוכל להשיג מעות משום אדם דלכל מי שימכרנו אינו חל הקנין, ועוד דאכתי מה יענה בחליפין דהתם לא שייך לומר דעם כל מי שיחליף יקבל תמורתו חפץ כזה, דאטו לכל אדם ישנם חפצים שווים, ושמא זה החפץ שנתן עיניו בו לא ימצא אלא אצל איש זה וא"כ אכתי נימא דאגב דרוצה לקנות לחפץ הזה אשר במקום אחר לא ישיגנו משו"ה גמר להקנות צו הדשלב"ל שלו, ולא משתמיט שום אחד מהפוסקים לומר דבחליפין מהני דשלב"ל, אלא ודאי דהיכי שאינם מסוג אחד לא אמרי' סברא זאת, ובסמ"ע שם ריש הסימן ס"ק ב' על מ"ש המחבר באומר כל מה שיש בביתי אני מוכר לך דלא קנה משום דהוי כמשחק בקוביא, והקשה הסמ"ע דהא משחק בקוביא גופא כתב הטור דלית בהו משום אסמכתא וכתב לחלק דהתם שניהם שווים דשניהם לא ידעי על מה לסמוך משו"ה אמרי' דגמר ומקנה אהדדי משא"כ באומר:

כל מה שבבית דהמוכר ידע מה מכר ורק הלוקח אינו יודע ובכה"ג שאין שניהם שוה לא אמרינן אגב דבעי לקנות, והוא כדברנו דדוקא כששני הצדדים הם דשלב"ל ואגב דבעי כל אחד שחבירו יקנה לו הדשלב"ל שלו מקנה לו אף הוא מצדו את הדשלב"ל דאם הוא לא יגמור ומקנה מצדו אף צד השני לא יקנה לו, והן אמנם לא נעלם מאתו שהחת"ס (חחו"מ סי' קפ"ו) כתב להיפוך דכ"ש אם מצד אחד הוה דשלב"ל ומצד השני הוי דבר הבא לעולם דמהני:

אכן לענ"ד נראה ברור כמו שכתבתי ובחבורי ח"א הארכתי בזה, ולפ"ז בנ"ד לא מהני סברא זאת מה שהבעל לחוד רוצה להקנות, דאם האשה מצדה היתה רוצית נמי להקנות דשלב"ל כזה אז היה באמת מהני, אבל הכא שרק מצד אחד הוא לא מהני סברא זאת, ובזה נדחה כל מה שהעלה בתשו' ר"א הנ"ל ע"ש, אכן אע"ג דתירוץ הזה דחיתי, מ"מ, שפיר יש ליישב מנהגנו לגרש בגט זה שנכתב בשעת שטותה דקושית הגהת מ"ל מעיקרה ליתא, דמה דמיון הוא זה לכותב גט לאשה דעלמא דלא כנסה עוד ולא אגידה בו כלל ולא שייך בו גירושין כלל משו"ה שפיר אמרינן דהוה כנכתב שלא לשם גירושין, אבל האי איתתא אגודה בבעלה וצריכה גט ממנו והחסרון הוא מה שאין לה יד כעת ומפני זה לא אמרינן דהוה כמו שלא לשם גירושין, ותיתי לי שבתחלת עיוני עלה בדעתי לחלק כזה ואחר החפוש מצאתי שהחת"ס (סי' י"א) כ"כ וב"ה שכוונתי לדעתו:

והחשש השני שחשש הגהמ"ל בנוגע להשליחות דכיון דלא מצי השתא לגרש לא מצי משוי נמי שליח, אפשר נמי ליישב דהא שפיר משכחת שיהא מצי לגרשה גם השתא, דהא כתב הצ"צ (סי' ס"ז) ועוד כמה אחרונים בתשובותיהם שתיכף כשתשתפה מחויב הוא לגרשה ואם אינו מגרשה תיכף עובר על חדר"ג ואם היא לא תתרצה לקבל הגט אסור לו לנהוג עמה מנהג אישות וגם אסור ליתן לה מזונות כדי שתתרצה לקבל הגט ולא יעבור על חדר"ג ואשתו החדשה שלוקח אינו רשאי לגרשה שלא מדעתה ומחויב הוא לה בכל חיובי אישות אף שאין מגרש אשתו השוטה שנשתפית, וא"כ הרי זכות הוא לאשתו השוטה שתהא מגורשת דהא אין לה תקנה עוד להיות עם בעלה, וא"כ נהי דמטעם שליחות לא מהני, אבל הא מצי לזכות לה גט ע"י אחר ודמי למ"ש הרמ"א (אה"ע סי' ק"מ) דאשה הנאסרת על בעלה מזכה לה גט ע"י אחר, וה"נ כיון דשוטה זו נאסרת על בעלה למה לא יהיה אפשר לזכות לה הגט ע"י אחר, ואי"ל דאדרבה לא יזכו לה גט ולא יתירו לו לישא אשה אחרת, דזה אינו דהיתר שלו אינו תלוי כלל בגט דאף אם לא יהיה באפשרו להשליש גט יהא מותר לישא אחרת גם בלא גט כמ"ש לעיל, ועיקר הגט הוא רק לטובתה, וכיון שכן הרי יש לו אפשרות לגרשה גם עתה בימי שטותה דהמזכה לשוטה זכה מיד כמבואר בחו"מ (סי' רמ"ג) ואם יזכה לה גט ע"י אחר הרי היא מתגרשת מיד כשיטת רש"י (גיטין ד"ט) והרמב"ם דהזכייה מהני גם לענין שתתגרש מיד, וכיון שיש אפשרות לגרש כעת הרי שוב יכול לעשות גם שליח להולכה דהא שפיר מצי עביד גם השתא, כן היה נראה לכאורה, אבל שוב חזרתי מזה, דנהי דאם כבר נשא אשה אחרת נאסרה הראשונה עליו ואין לה תקנה עוד להיות עם בעלה ושפיר הוי הגט זכות עבורה, אבל אנן הא על שעת השלשת הגט דיינינן דלעת עתה לא נשא עוד אחרת ושמא לא ישא כ"כ בקרוב דקשין זיווגן של אדם ולאו בכל שעתא מתרחיש למצוא אשה וביני ביני הלא אפשר שתשתפה טרם שנשא אחרת דאז רשאי להיות גם עם אשתו הראשונה, וא"כ בשעת השלשת הגט אכתי חוב הוא לפניה קבלת הגט והיאך אפשר לחוב לה שלא מדעתה, ועוד הא צריך לחוש לדעת הרי"ף פ"ק דגיטין וביבמות ר"פ האשה שלום דרק לענין שלא יוכל שוב הבעל לחזור הוא דמהני הזכייה בגט אבל לענין שתהא מגורשת ולהתירה להנשא אינה מותרת כ"א כשיגיע הגט לידה וא"כ אכתי לא מצי השתא לגרשה וממילא לא מצי עביד גם שליח, ואע"ג שדעת רש"י ורמב"ם ותוס' ורא"ש הוא דלא כרי"ף ואינם מחלקים בין חזרה להתרה וסברי דמגורשת מיד כשיקבלנו האחר וכמ"ש הט"ז אה"ע (סי' ק"מ ס"ק ד'), מ"מ הא המוהרי"ק הובא בע"ז שם כתב דכדאי הרי"ף לחוש לדבריו באיסור תורה לומר שאינה מגורשת מיד ע"ש, ובר מן דין דלטעם דתנא דבי ר' ישמעאל דהטעם דשוטה אינה מתגרשת הוא משום דמשלחה והיא חוזרת א"כ לטעם זה אפי' ע"י זכוי אי"א לגרשה דהא אכתי חוזרת, דהא תינח לטעמא דשוטה אין לה יד שפיר י"ל דע"י זכוי מתגרשת משא"כ לטעם דתדב"י לא מהני גם ע"י זכוי והיה נראה לכאורה למצוא עצה דהא בעד הבעל הוי זה ודאי זכות כי זכות הוא לו להנצל מאיסור שתי נשים והרי גילה דעתו בזה שמחפש ומהדר למצוא היתר דודאי זכות הוא, וא"כ נהי דהשליחות של עתה לא מהני משום דאיהו לא מצי עביד ולא מצי משוי שליח, מ"מ מהני מטעם זכיה וכמ"ש החת"ס סברא זאת (חאה"ע סי' י"א):

באמת גם לזה יש פרכא ונהי דפרכת המרכבת משנה כי זכין לאדם שמענו אבל זכין מאדם לא שמעט, כי הזכות עבור הבעל לגרש את אשתו הוי זכיה מאדם ע"ש, פרכא זאת לאו כלום וכמ"ש החת"ס להוכיח מהלכה זאת דרווחא בישראל למכור חמצו של חבירו בשעה חמישית מטעם זכין לאדם אעפ"י דהוי זכיה ממנו לאחר ע"ש, אבל אכתי יש פרכא ע"ז מתוס' (קדושין דכ"ג) שכתבו שם דהא דמהני זכיה היינו דוקא היכי שהזוכים בעצמם עשו כן שלא מדעת הזוכה אבל אם אמר לו לעשות פעולה זאת כיון דעשאו שליח הוי קפידה דוקא בתורת שליחות ולא לזכיה ומשום דאמר לו ועשהו שליח מיגרע גרה ולא מצי שוב לזכות, וכן נראה שדעת רש"י נמי כן הוא ואם כי מפורש לא כתב כן אבל יש להוכיח כן מלשונו שכתב שם בקדושין בד"ה או דלמא וז"ל וע"י אחרים דקאמר וכו' או הם עושים שלא מדעתו עכ"ל, כוונתו דאחרים יכולים לזכות לא בתורת שליחות כ"א בתורת זכיה, ואי נימא שגם בכה"ג שעשאו שליח מהני נמי בתורת זכיה מאי האי שכתב שהם עושים שלא מדעתו, הא מדעתו נמי מהני, דעשאו שליח, ונהי דבתורת שליחות לא מהני מהני מיהא מתורת זכיה, אע"כ שדוקא בלא עשאו שליח והזוכים עושים שלא מדעתו הוא דמצי לזכות מטעם זכיה אבל היכי שאמר לו לזכות לא מהני שוב גם בתורת זכיה דכיון דאמר לו מיגרע גרע:

והנה לכאורה היה אפשר ליישב מנהגנו עפ"י עצה פשוטה והוא עפי"מ שראיתי לגדול אחד בדורנו שהעלה להוכיח דהאי כללא דכ"מ דאיהו לא מצי עביד ל"מ משוי שליח אין זה כ"א בשליח אבל ע"י פועל ושכיר מצי עביד, ולפ"ז הא ודאי שכל שליח הגט נוטל שכר והרי דינו שוב כעבד ופועל וכמ"ש המח"א (הלכות שלוחין סי' י"א) והנתיבות (סי' קפ"ח) דשליח שנוטל שכר דינו כפועל ע"ש וא"כ לא שייך כלל כשלוחי דידן שנוטלים שכר בעד הולכת הגט לדון בזה להך כללא דכל דל"מ עביד ל"מ משוי שליח, וכל כך היה פשוט אצלי העצה הזאת עד שתמהתי על כל הגדולים שהרעישו על השליחות הזאת, ומה כל החרדה והא אפשר לשלוח ע"י שליח שנוטל שכר על השליחות, אלא דאפשר להוכיח מהש"ס דאם שלכל מילי דשליחות הוי ודאי דינא הכי דשליח בשכר דינו כפועל, אפ"ה לענין הך כללא דכ"מ דל"מ עביד כו' לא שייך לחלק בזה בין שליח בחנם לבשכר, דבקדושין דכ"ג קאמר התם הני כהני שלוחי דרחמנא הם דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוי, והא כהנים מקבלים שכר חלף עבודתם דמשו"ה זכו לכ"ד מתנות כהונה משום שהם פנוים לעבודת המקדש, ובמעשר פירש הכתוב להדיא שזהו חלף עבודתם וכמשה"כ ולבני לוי נתתי מעשר חלף עבודתם ולראב"ע דסובר מעשר ראשון לכהן ודאי דמקבלי שכר נינהו ואפילו לר"ע דמע"ר ללוי אבל הא גם לכהן יש חלק בזה והוא התרומות מעשר, וזהו נתינת שכרו חלף עבודתו ובע"כ לומר כן דכהנים אין דינם כשלוחים, דאלת"ה יקשה טובא קושית הפמ"א (ח"ב סי' קט"ז) דמאי קא מיבעי להש"ס אי שלוחי דרחמנא או דידן הם תיפוק דודאי שלוחי דרחמנא הם דאי ס"ד שלוחי דידן איך אמרי' בברייתא (חולין די"ג) איש איש מלמד שעכו"ם נודרים נדרים ונדבות כישראל הא אין שליחות לעכו"ם ע"ש ולמ"ש ניחא דכיון דנוטלים שכר ובשליח בשכר שדינו כפועל יש שליחות אפי' לעכו"ם וכמ"ש הנתיבות הנ"ל:

וניחא נמי בזה קושית האור חדש אמאי לא דייק הש"ס התם דשלוחי דרחמנא הם דאס"ד שלוחי דידן א"כ למה לי קרא דעושין שליח בקדשים מקרא דויקחו איש שה לבית אבות כדיליף ר' יונתן בקדושין דמ"ב ותיפוק לי' מדחזינן שהכהנים בעבודתם נעשו שלוחי דידן מכלל דיכול לעשות שליח בקדשים, ולמ"ש לק"מ דמכהנים לא ידעינן שלוחי דעלמא, דכהנים שאני שפועלים הם וידם כיד בעל הבית אבל שליח אפשר דלא מהני בקדשים, ובעינן שפיר לקרא דויקחו דאפי' שליח בעלמא נמי מצי להיות שליח בקדשים, ואפי' למאן דיליף התם שליחות מקרא דושחטו, י"ל נמי כיון דשחיטה כשירה בזר וישראלים הא אין מקבלים שכר חלף עבודתם והו"א דלא מצי להיות שליח אשמעי' דאפי' ישראלים נמי הוי שליח בקדשים, ועכ"פ הרי הוכחנו דבע"כ לענין שארי דיני שליחות חשבינן לכהנים כשליח בשכר ואפ"ה פריך הש"ס בפשיטות מי איכא מידי דאיהו ל"מ עביד ושליח מצי משוי, והרי לפ"ז ראיה מפורשת דהאי כללא דכ"מ דאיהו ל"מ עביד ל"מ משוי שליח, אפי' ע"י שליח בשכר נמי אמרינן להך כללא, ולא דמי לשארי דיני שליחות כגון אין שליחות לעכו"ם ואין שליח לד"ע דמחלקינן בהו לומר דשליח בשכר דינו כעבד, דהחילוק ביניהם פשוט כיון דעיקר הדין דכ"מ דל"מ עביד ל"מ משוי שליח כתב הבית מאיר (סי' ק"מ) דבנוי על יסוד הסברא דכל שאין בכחו לא מסתבר דמצי ליתן כחו לשליח דאין יכול לצוות לאחר דבר שאין בכח עצמו לעשות ע"ש, ולסברא זאת אין חילוק בין שליח לפועל ועבד דאפי' לעבדו ממש נמי לא יכול למלאת ידו דבר שאין בכחו לעשות, דהא עיקר החילוק שבין שליח לעבד הוא דבעבד כיון דידו כיד רבו הוי זה כיד ולא בתורת שליחות, ולכן בשלמא לגבי שארי דיני שליחות כמו לענין דבר עבירה ולגבי שליחות לעכו"ם דהוא בעצמו הרי מצי למיעבד אפי' בעבירה, וגם עכו"ם מצי בעצמו לעשות הכל, רק שליח ל"מ משוי בדבר עבירה ועכו"ם ולכן שפיר אמרינן דשליח בשכר דדמי לעבד שידו כיד רבו הוי זה כיד וכאילו עושה בעצמו, ובעצמו הרי מצי לעשות, אבל לענין הדין דכ"מ דאיהו ל"מ עביד מה שייך לחלק ולומר דבשכר כיון דמטעם יד הוא מהני דהא גם ידו בעצמו לא מצי עביד ומאי עדיף עבדו מידו בעצמו וז"ב, וגם בעיקר חידוש של המח"א גופא דבעבד אמרינן שאפי' בדבר עבירה מצי להיות שלית, שדיתי נרגא, דמן הש"ס לא משמע כן, דבקדושין דמ"ב מוכיח הש"ס דבשליחות יד גלי קרא דיש שלית לד"ע מהא דאמר לעבדו ושלוחו כו' ומאי מוכיח מעבדו הא בעבדו לאו מטעם שליח אלא מטעם יד הוא ואפי' בעלמא נמי יש שליח לד"ע בעבדו, וכ"מ מסוגיא דב"מ (ד"י ע"ב) דפריך התם אלא מעתה האומר לעבד ואשה צאו וגנבו ה"נ דמחייב:

ולכאורה לסברתי מאי פריך מעבד הא בעבד חייב ודאי מטעם יד, אכן התם י"ל דלא מיירי בעבד שלו אלא בעבד של אחרים, אבל מסוגיא דקדושין דקאמר להדיא אמר לעבדו, ודאי קשה, דמזה מוכח להדיא שאפי' בעבדו נמי משום שליחות הוא, ודוקא בשליחות יד מהני משוה דגלי קרא אבל בעלמא לא מהני, אם לא שנאמר דעיקר הפרכא הוא משלוחו, ועבדו אגב גררא נקיט, אבל יהיה איך שיהיה בעיקר דין של המח"א, ואפי' אם נניח כוותי' דלכל דיני שלוחין אפשר לחלק ולומר דשליח בשכר לאו מטעם שליח אלא מטעם יד הוא ומהני אפי' בעבירה ובעכו"ם כידו גופא. אבל לגבי כלל דכ"מ דל"מ עביד לא שייך לחלק כלל ולומר דשליח בשכר מצי משוי כיון דגם ידו גופא לא מצי משוי וכמ"ש, אלא כיון שזכינו לסברא זאת דכ"מ דל"מ עביד בעצמו אין בו כח לעשות ע"י שליח א"כ קושית הגהמ"ל מעיקרה ליתא, דבנשתטית מה בכך שאין לה יד להתגרש, הא חסרון זה אינו בכח הבעל אלא דלאשה אין יד לקבל ולכשיהיה לה יד יגרשנה שלוחו כי אז לא נתוסף לו כח ממשלחו אלא שהיא השיגה יד לקבלו, אבל כל כח הבעל היה לו מאז ומשעה שמינה אותו לשליח וככחו אז כן כחו עתה מבלי הוספת כח למשלח ולא שייך בזה לומר דכ"מ דל"מ עביד ל"מ משוי שליח, דהא הכא מה דל"מ עביד אין החסרון בכח הבעל ומה שבכחו הרי מצי לאשוויי שליח, עכ"פ הרי טרחנו ויישבנו את המנהג להשליש הגט וגם האפשרות לגרש בגט זה גופא אח"כ כשתשתפה, אלא דאכתי פש גבן לברורי דנהי שיש אפשרות לגרש גם בגט זה אבל מי דחק לגאוני בתראי ליכנס בפרצה דחוקה זאת שרבו ע"ז הקושיות ומה צורך יש בגט זה שנימא דהצורך הזה הכריחם ליכנס גם בפרצות דחוקות:

ואמנם בזה י"ל נמי בפשיטות כמ"ש בתשובת משיב דבר חאה"ע סי' ג' דהא חזינן שגם גאוני חשו להשליש הכתובה אשר גם ע"ז תמה הח"מ כיון דאכתי אשתו היא לכל דבר מה צורך להשליש הכתובה, וכתב דחשו שמא לכשתשתפה אח"כ יסרב אז הבעל מלגרשה משום שלא ירצה לשלם הכתובה, לזה תקנו להשליש הכתובה, אמנם הלא אכתי יש חשש משום ירושתה דאם אשה עשירה היא ימאן לגרשה משום שיחוש להפסיד ירושתה, לזה הצריכו גאוני בתראי שישליש לה גט ואע"ג שאינה מגורשת מיד כ"א לאחר שתשתפה ותקבל אז גיטה אבל עכ"פ הירושה הרי הפסיד בזה דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין יורשה וכשיטת הרשב"ם (ב"ב דקמ"ו) והועיל עכ"פ בגט זה לשיטה זאת: והיוצא לדינא, כי מראש צריך הבעל להבטיח במזומן או במשכונות או גם בוועקסלען בטוחים על מזונותיה ורפואתה עד זמן קבלת הגט שזה חיוב מדאורייתא רק שאם היא נמצאת בביה"ח של שוטים ושם יתנו לה מזונות ורפואות יש מקום להקל קצת כיון שאין נצרכת למזונות ורפואה, וע"ד השלשת כתובה כשאין לבעל לשלם כל כתובתה אין לעגנו בשביל זה, הן כ"ת כותב שנודע לו שהיתה שוטה גם קודם הנשואין, כנראה שנתכוון בזה שמשו"ה נפטר מחיוב כתובתה, אבל אי מטעם זה אין הדבר ברור שיהא נפטר מן הכתובה שהרי קבלת העדות היתה שלא בפניה ושמא תברר שידע ונתרצה, אבל בלא"ה כיון שכ"ת כותב שבב"ד של ג' גזרתם שיתן כך וכך אין עוד מה לחשוב בזה כי יפה כח ב"ד להתפשר עבורה כמו קרוביה וכמ"ש בתשו' זית רענן גם בתשו' מים חיים רפאפורט כ"כ, א"כ זה סגי, ובשגם כשאין לו בלא"ה כתבו הפוסקים דלא שייך תקנת השלשת הכתובה, וגט ישליש ביד שליח להולכה, ולצאת ידי כל הדעות לחייב הבעל בשבועה שמיד כשתשתפה יתן גט אחר וכעצת הנו"ב ואם כל אלה יעשה לה אז אם יהיה עפ"י רשיון הממשלה אפשר להתיר להבעל ר' ישראל ב"ר אליעזר לישא אשה אחרת:

ובענין ג' מדינות נראה דלדידן מדינות פולין וואהלין ופולוסיא או ליטא אפשר לחשבם לג' מדינות אע"פ שהם תחת מלכות אחת אפ"ה כיון שיש שינוי במבטא שפתם סגי וכמ"ש הרמ"א (אה"ע סי' ע"ה) דאם חלוקים בלשונם סגי, ואם נמצאו אנשים ממדינה אחרת במדינה זאת י"ל דמהני וא"צ לנסוע דוקא לכל מדינה דאפי' לטעם שכתבו הפוסקים דטעם הצרכת ג' מדינות הוא כדי ליגע את הבעל שלא יגרש מהרה אפ"ה סגי במרחק כזה ואפי' כשנמצא בעיר אחת קיבוץ מג' מדינות הי' מקום נמי לומר דסגי, דנהי דלטעם זה דכדי ליגע וכשהם בעיר אחת אין כאן טרחא יתירה ולא נתיגע, אכן ראיתי בתשו' מ"ד טעם אחר לשבח כדי שיהא בזה הוראה היותר חשובה בישראל שהוא סנה"ג של מאה אנשים כדאיתא בש"ס (הוריות ד"ב) מאה אנשים שישבו להורות, ולפ"ז אם היו כולם או כמה מהם מקובצים במקום אחד עדיף טפי דעי"ז שמתוועדים יחדיו ומתווכחים זא"ז, ההוראה ברורה ביותר, אכן עכ"פ בג' מדינות שחשבתי סגי לכל הדעות:

והי' זה שלום כנפש ידידו הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין:

סימן סד

ב"ה יום ב' י"ב שבט תרפ"ג כבוד הרבנים וכו' מנהלי אגודת הרבנים דאמעריקא שליט"א. ע"ד האיש מ' אליעזר בן יצחק אשר זה כמה שנים שאשתו מעלה בו מעל ונתנה דודי' לערל וזה איזה שנים אשר דרים ביחד בקיוב, ולפי השמועה המעוות אשר עשתה לא תוכל שוב לתקן כי הולידה ממנו ממזר, על מכתבי הבעל שכתב לה טרם שנודע לו ממעשיה ואשר תוכם ביקש ממנה שתבוא אליו לא ענתה כלל וגם בימים הראשונים שהשיבה על מכתביו לא היתה כוונתה כ"א למען בצע כסף שישלח לה, זה תכן השאלה, והנה בנוגע להיתר הבעל לישא אחרת אין מקום להאריך בזה כי כבר אזלי בה סבי רבותינו הראשונים ואחרונים וכמעט מדברי כולם נראה דיש להתירו גם בלא הסכמת מאה רבנים, ובכ"ז ארשום קצת מן ההיתרים, דהנה הרשב"א בתשובה (סי' תקנ"ז) נשאל על ראובן שראה דברים מראים באשתו שזינתה אם תיקן רגמ"ה בזה החרם והשיב וז"ל איברא כל כה"ג ח"ו שיתקן הרב שלא יגרשנה ואפי' את"ל שהוא ממדת חסידות מ"מ מפני מדת חסידות הוא מוציאה ואיך יתקן הרב שלא יגרשנה ע"ש, הרי שאפי' אם אינה נאסרת עליו מדינא כ"א מצד מדת חסידות הוא בא לגרשה כתב דבכה"ג לא תיקן וח"ו שיתקן, וכ"ש במקום שנאסרה עליו מדינא כנ"ד, ועיין בפ"ת (אה"ע סי' א' סקכ"ב) דכשאינה אשה הראויה לו לא גזר, ויסודו מהמוהרי"ק שכתב דהיכי דנאסרה עליו אין זה בכלל שתי נשים ואין בכה"ג גזרת רגמ"ה כיון דאינה אשה ראויה לו בודאי לא גזר בכה"ג ע"ש:

ולפ"ז גם היתר ק"ר א"צ. דלא נצרך לזה כ"א במקום דהתקנה והגזירה חל אלא שאנו באים לבטלה ולהתירה, בזה אמרו דכח ביד ק' רבנים שהוראתם חשובה ביותר כדאיתא בהוריות ד"ב מאה אנשים להורות כו', כחם יפה לבטלה בעת הצורך, אבל לדברי המוהרי"ק שאין זה בכלל שתי נשים ובכה"ג לא גזר כלל רגמ"ה מעיקרו כלום היתר נצרך בזה, ועיין בס' נחלת יעקב להגאון מליסא ז"ל סי' ס' שכתב להתיר בפשיטות בעוברת על דת בלא ק"ר ומבואר שם שגם הגרעק"א הסכים על ידו ובשו"ת זכרון מנחם כתב דאם הנשתטית זינתה ברצון דלא אמרי' דחשובה כאנוסה ונאסרה על בעלה ומותר לישא אחרת וא"צ היתר ק"ר וכ"כ הרצה"ח דפשיטא לי' דכשנאנסה על בעלה א"צ היתר ק"ר, ואף דבתשו' שו"מ חולק על הרצה"ח וס"ל דאין להתיר בלא ק"ר היינו משום דס"ל דרצון דנשתטית חשובה כאנוסה ולא נאסרה על בעלה אבל אשת איש דעלמא שזנתה ברצון כבנ"ד נראה דגם הוא מודה דמתירין בלא ק"ר ועיין עוד בשד"ח מערכת אישות שהוכיח מדברי הצ"צ החדש דאם יש עדים שזנתה תחתיו יש להתירו לישא אחרת בלא ק"ר והוא ממ"ש בסי' י' באיש שאשתו נדדה ממנו ז' שנים וע"א מעוברים ושבים העיד כי היא מינקת ואמרה לו שהוא בנה מבעלה השני שנשאת לו אחר שנתגרשה מראשון, ועוד יש עד שני ששמע כן מפי רבים, ואחר שנשא ונתן אם יש כדאי בעדות זו לאוסרה על בעלה, ובאם נימא דלא מהני לאוסרה על בעלה אם מהני להתיר לו מיהא לישא אחרת אי נימא דלא פלגינן דבורה וסיים ומ"מ אף אם משורת הדין אינה אסורה עליו מה"ת עכ"פ לגבי חרגמ"ה י"ל דדי כעין מ"ש הרמ"א סי' קט"ו ס"ד ואינה יכולה לעכב וכו', ומבואר דפשיטא לי' דכשנאסרה עליו דיש להתירו לישא אחרת והוסיף לומר דאפי' בלא עליו מה"ת מהני העדות להתיר לישא אחרת, ומדלא הזכיר כלל שיהא בהסכמת ק"ר מוכח ודאי דדעתו להתיר אפי' בלא ק"ר, וגם מוכח דבלא השלשת גט מתירין לו דאל"כ לא הי' לו לסתום אלא לפרש ע"ש, א"כ ק"ו בנ"ד דאנן סהדי כולנו שזנתה ברצון דא"צ הסכמת ק"ר:

הן אמנם ידוע הוא דבימי הב"ח החמירו בזה ביותר שלא להתיר בשום אופן בלא ק"ר ואפי' בנאסרה על בעלה וכמ"ש החת"ס, וא"כ אע"ג דמצד חרם דרגמ"ה אין בכה"ג איסור וכמ"ש, אבל אכתי לתקנת גאוני בתראי הו"ל לחוש אלא דנראה שבכה"ג דנ"ד גם גאוני בתראי יודו דא"צ הסכמת ק"ר דהא לבד שהאשה זאת היא עוברת על דת, היא נמי מורדת אחרי שהבעל ביקשה בכמה מכתבים שתבוא אליו ולא נתרצתה, ובמורדת הא כתב הראב"ן ומביאו המרדכי בכתובות פ' אע"פ וז"ל מורדת בבעלה דבדורות הללו שאין נושא ב' נשים דלא משהינן לי' אגיטא ואי משום שיוסרו כל הנשים קנסינן לה ושרינן לי' לישא אחרת והיא תתעגן ותשב עכ"ל, ומדכתבו והיא תשב ותתעגן הוכיח מזה המוהרי"ק דא"צ להשליש נמי גט דאם הי' צריך להשליש גט א"כ לא תתעגן כלל דהא הגט הוא מושלש תח"י השליח עבורה ובכל עת שתרצה לקבל גט הרשות בידה, ומדא"צ להשליש גט במורדת ודאי דה"ט משום דבמורדת לא תיקן רגמ"ה כלל ע"כ לא הצריכו להדר אחר היתר כלל משום דאם גזרת ר"ג בזה ממילא היו צריכים להדר אחר איזה קולא והיתר, ומינה דא"צ גם היתר ק"ר, וא"כ בנ"ד דהויא מורדת ועוברת על דת ביחד יודו גם גאוני בתראי דא"צ להיתר וכ"כ בשו"ת עין יצחק דבכה"ג מודה גם החת"ס ע"ש:

ועוי"ל צד היתר בזה דהא ודאי שעלינו לחשוש לתקנת הבוגדת הזאת שנכשלת כל יום באיסור א"א ומרבת ממזרים בישראל, ובכדי להצילה מאיסור א"א בע"כ שאין עצה אחרת כ"א לזכות לה גט שלא מדעתה בשליח קבלה דבכה"ג דזכות גמור הוא לפניה להוציאה מאיסור א"א זכין לה גם שלא מדעתה, דאע"ג שדעת הראשונים בדעת הרי"ף פ"ק דגיטין שאי"א לזכות גט אלא לענין שאין יכול לחזור אבל אינו גט עד שיגיע לידה, ולכאורה נראה שגם דעת רש"י כן הוא דבגיטין ד"ט ברש"י ד"ה לא יתנו כתב וז"ל נהי דלהכי זכה בי' דלא מצי למיהדר מיהא מודו רבנן דכל כמה דלא מטי גיטא לידו לא הוי משוחרר עכ"ל, ומשמע להדיא דס"ל כהרי"ף דיש חילוק בין חזרה לשחרור וגט ולשחרור וגט בעינן שתגיע דוקא ליד העבד ואשה ממש וכן הבינו המפרשים בדעת רש"י, אכן זה אינו חדא דרש"י פי' שם בדי"ג דמיירי שלא מסר ליד שליח בחייו הא אילו מסר לשליח היה מועיל אע"ג שלא הגיע למקבל, ועוד דביבמות פרק האשה בעי מיני' רבא מר"נ המזכה גט לאשה במקום יבם מהו ופרש"י שספק הבעיא הוא אם תתגרש מיד כשזכה אחר הגט עבורה, והרי"ף מפרש להך בעיא לענין חזרה דבעל דוקא ולא לענין היתר האשה עד שיגיע גט לידה ע"ש, ועיין בט"ז אה"ע סי' ק"מ מ"ש, ומדפי' רש"י דלא כהרי"ף מכלל דלא ס"ל כהרי"ף אע"כ דרש"י סובר דמתגרשת מיד בקבלת השליח אם אך המסירה היתה לשליח מיד ליד, ומ"ש רש"י דכל כמה דלא מטא גיטא לידו לא הוי משוחרר יתבאר בפשוטו דהתוס' בלא"ה הרבו לתמוה שדברי רש"י סותרים זא"ז ממ"ש בדי"ג:

אכן כוונת רש"י הוא עפמ"ש התוס' גופייהו שם בד"ה האומר דדוקא כשמסרו לשליח מיד ליד הוא דאמרי' דלרבנן יצא לחירות בקבלת השליח אבל בשלא מסרו מיד ליד אע"ג שהשליח נטלה מעצמו לא ופשיטא שדוקא לענין יצא לחירות הוא דבעינן שהמסירה תהיה דוקא מיד ליד אבל לענין שלא רשאי האדון שוב לחזור בו לא בעינן זה, אלא כיון שהשליח נטלה והגביהה הרי זכה בו עבור העבד כיון שעשה מעשה הקנין במצות האדון איך יוכל שוב לחזור, רש לי עוד להסביר טעם בסברת ר"ת דמצריך דוקא שתהא המסירה מיד ליד, דכל עיקר טעם הסוברים דלרבנן לא מהני הזכייה שיהיה יוצא בו לשחרור משום דחיישינן כיון שאמר תנו שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וכמ"ש האחרונים ועיין בקצוה"ח (סימן קכ"ה) ולכן כשלא יפה כח השליח למוסרו מיד ליד הוא דחיישי' להכי אבל כשמסרו מיד ליד כיון דיפה כחו למוסרו בזכוי גמור אמרי' דגמר להקנותו מיד, דומה למ"ש הב"י (חו"מ ס"ס קנ"ה) בשם הרמ"ה דאע"ג דבצוואת שכ"מ יכול לחזור מ"מ היכי שמסר השכ"מ א"י שוב לחזור אפי' עדיין לא הגיע ליד המקבל, ופי' הסמ"ע (סי' ר"נ סקט"ו) דאע"ג דדברי שכ"מ נמי כמסורין הן ואפ"ה יכול לחזור וא"כ מאי עדיף כשמסרו ליד השליח, ופי' דהא דדשכ"מ ככו"מ היינו כאילו עשה בעצמו קנין מסירה בצוואת הנותן ואין כאן יפוי כח, אבל היכי שמסרו מיד ליד ויפה כחו כ"כ אמרינן דגמר להקנותו מיד ע"ש, ועפ"ז יתיישב נמי שפיר טעם סברת ר"ת דאם נטלה השליח בעצמו לזכות בו אע"ג דהקנין מועיל שפיר בזה כיון שהיה במצות המוכר מ"מ חיישי' שמא לא גמר להקנותו מיד אלא בקבלת העבד את השטר וכיון שמת בינתים אין רשאי שוב למוסרו דאין שטר לאחר מיתה אבל כשיפה כחו כ"כ למוסרו מיד ליד אמרי' דמסתמא גמר להקנותו מיד, וכן משמע מלשון המרדכי דסברת ר"ת הוא כיון שמסר ונתן חפץ לאחר בעין יפה יהיב לי' עיין בהגה"א שם, וכ"ז לא שייך כ"א לענין שיהיה יוצא מיד לשחרור אפילו לא הגיע הגט ליד העבד אבל לענין שלא יהא רשאי לחזור א"צ לזה שום יפוי כח וכיון שהשליח עשה מעשה הקנין במצות האדון א"י שוב לחזור, ומעתה לפ"ז דברי רש"י מדוקדקים דהתם בדי"ג פי' להדיא וז"ל שלא מסרו ליד השליח בחייו וכו' לא זכה לעבד להיות משוחרר עכ"ל, והכוונה דאע"ג שזה ודאי שהשליח מיהא זכה בו מעצמו שנטלו והגביהו מ"מ כיון שלא היה בזה מסירה מיד ליד לא זכה לעבד להיות משוחרר, ודייק לכתוב שדוקא לענין להיות משוחרר לא מהני אבל לענין חזרה מהני אפי' בכה"ג דליכא מסירה מיד ליד והיינו ממש כמ"ש בד"ט דכל כמה דלא מטא גיטא לידו לא הוה משוחרר כיון דמיירי זה כשלא היה מסירה לשליח מיד ליד וכמ"ש לקמן אלא שהשליח בעצמו נטלה ומשו"ה ודאי שאינו מועיל כ"א לענין זכיה ולא להיות משוחרר, ודברי רש"י מכוונים היטב ובחבורי לגיטין הארכתי ואכ"מ, ואחר שבארנו בשי' רש"י דסובר דיכול לזכות הגט גם שלא בפניה ולא נשאר לנו כ"א שי' הרי"ף דסובר דלא מהני. וראיתי בשו"ת משיב דבר דהרי"ף לא כתב כן אלא בגט שחרור ובאומר תן שחרור זה לעבדי דוקא וכדעת הרמב"ם ונמוקם בסוגיא זאת אבל בגט אשה מודה ע"ש, ודבר זה מופרך ממה שפי' הרי"ף בעיא דיבמות דמזכה גט לאשה לענין חזרה דבעל ולא לענין היתר האשה וכמ"ש, הרי להדיא דגם בגט סובר דלא הויא מגורשת עד שתגיע הגט לידה ממש, ואמנם יש לסמוך בזה על פסק הגאון מוהרי"א ז"ל מקוונא בס' בא"י חאו"ח סי' ב' דהיכי דזכות גמור הוא לה אפשר לזכות הגט אף על גב שהיא מוחה וכבר קדמוהו בזה בס' מחנה אפרים הלכות זכייה ומתנה ומוהריק"ש בס' אהלי יעקב כתב דכל שאמר בפירוש זכי לה גם הרי"ף מודה דמגורשת מיד וכ"ה בהגה"א פ"ק דגיטין דאשה שנאסרה על בעלה ואמר זכה בגט זה לפלונית והרי היא מגורשת מיד בקבלתו של זה כי זכות הוא לה ע"ש, ובס' הגט למוהר"מ מפאדוה כתב שפעם אחת אמר למומר לזכות לאשתו גט שהיתה במקום רחוק ואמרו לו רבותיו שיפה עשה ע"ש וא"כ כ"ש הכא שע"י הגט נציל להאשה הארורה מחומר איסור א"א בכל יום, הן אמנם דהשבו"י כתב דהיכי שהאשה מוחה ואינה מרוצה לקבל גיטה אין לזכות לה גט, י"ל דהיינו דוקא היכי שמיחתה בפירוש קודם שזכה זה הגט אבל בנ"ד דלא שמענו מחאת האשה כלל וזכות גמור הוא לפניה להצילה מאיסור א"א בכה"ג כו"ע מודים דאפשר לזכות גט עבורה שלא בפניה, וכיון שאפשר ממילא מחויבים אנו לזכות גט עבורה בכדי להצילה מחטא, וכיון שהבעל יגרשנה בגט גמור והאשה תתגרש בו מיד בקבלת שליח הזוכה א"כ אין זה ענין כלל לגזירת רגמ"ה שלא ישא אשה על אשתו כיון שכבר גירשה והאשה נתגרשה בו כמו שקבלה איהי בידיה, וא"כ אין נושא שוב אשה על אשתו, ופשיטא שא"צ בזה להסכמת ק' רבנים אחרי שלא עבר בזה על תקנת רגמ"ה כלל, סיומא דפסקא לענ"ד ס, דהבעל מ' אליעזר יכתוב גט ויתן לשליח קבלה שיזכה בגט עבור אשתו ואז רשאי מיד לישא אחרת, ולא רק רשאי אלא חיוב יש בזה כיון שלא קיים עוד פ"ו חייבינן ליה לישא אשה וכמ"ש התשב"ץ (סי' צ"ד) וז"ל וכ"ש היכי שאין לו בנים ממנה שאין שומעין לה לבטל בעלה מפ"ו מפני תנאי זה וכופין אותו לישא אחרת שלא יהא תנאי זה חמור יותר מתקנת רגמ"ה שתיקן בצרפת שלא ישא אדם אשה על אשתו שלא ברצונה וכתבו האחרונים שאם שהה בעלה עשר שנה ולא ילדה שמחייבין אותו לישא אחרת דלא עדיפא האי תקנה לבטולי מדין תורה ע"ש, וק"ו למ"ש שאינו עובר כלל תקנת רגמ"ה דמחויב לישא אשה ותו לא מידי:

וד' ישמור את עמו מענינים כאלו כנפש ידידם הדו"ש מברכם בברכת אהרן וואלקין:

סימן סה

ב"ח יום א' כ"ט ניסן תר"צ פינסק כבוד התורני מהו' אליעזר ד"ר בלאך נ"י בברלין ע"ד שאלתו אם בחור אורתודוכסיי מותר לישא אשה מן בנות הריפורמיים הקיצונים, ואף כי הבת מתנהגת עתה כשורה שומרת דת כאחת מבנות ישראל הכשירות, אבל בהיות שממקום הטנופת באה, הורתה ולידתה מטפה סרוחה ופסולה של איסור נדה ודאי, ושמא גם חשש ממזרות ופסולי קהל כי לא טובה השמועה אשר מעבירים על אמה שפרוצה וחשודה היתה לזנות תחת אישה, ושמא באה הבת מטפה פסולה שזינתה עם אחר, ע"ז אשיב לו דשאלה זו א"צ לפנים ומצד ההלכה אין בזה חשש איסור, דמצד איסור נדה ודאי שאין על בן או בת הנדה שום איסור מדינא ואפי' מדרבנן, ואפי' לכהונה כשר כמבואר להדיא ביבמות (ד"ס) דאין חלל מחייבי נדה ויליף לה מקרא דאלה למעט נדה, וכ"פ בשו"ע (אה"ע סי' ד') דהבא מן הנדה אינו ממזר אפי' מדרבנן, ואע"ג דהרמב"ם כתב דפגום מיהא הוי, אין הכוונה שהוא פגום מחשש איסור אלא שהוא פגום ומקולקל וכמ"ש הח"מ וב"ש שם בשם תשובת הרא"ש ומהרש"ל וד"מ, ומצד חשש ממזרות נמי אין לחוש כמבואר להדיא בסוגיא דדומה ובת דומה (סוטה דכ"ז) דלר' יוחנן דקי"ל כוותי' ישא אדם בת דומה, מטעם דרוב בעילות תולים בבעל, ואפי' במקום שבאו עדים שזינתה ודאי אפ"ה בניה כשרים לטעם זה וכמ"ש הח"מ שם ס"ק י"ד דזיל בתר טעמא דרוב בעילות תולים בבעל וכן פסק בלי חולק בשו"ע שם סעיף ט"ו דאשת איש שיצא עלי' קול שהיתה מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחריה אין חוששין לבניה שמא הם ממזרים. והנה בש"ס דסוטה שם קאמר ר' יוחנן הטעם דמשו"ה ישא בת דומה ולא ישא דומה עצמה מפני שזו (הבת) עומדת בחזקת כשרות וזו (האם) אינה עומדת בחזקת כשרות, והקשה הגאון מוהרצ"ח בהגאות שם דהא בכתובת אמרי' להיפך אף לדברי המכשיר בה פוסל בבתה מ"ט איהי אית לה חזקת כשרות בתה לית לה חזקת כשרות, הרי להיפך דהאם אית לה חז"כ ובתה לית לה, ואם כי הקושיא מאם על אם י"ל בפשוטו דאשה מזנה יצתה מחזקת כשרותה והפסידה החזקה שלה, ומפורש הוא בירושלמי פ"ק דכתובות דקאמר התם מודה ר' יהושע באנוסה דכשר ברוב כשרים ופי' הפ"מ הטעם דנאנסה אית לה חזקת כשרות ומה דפוסל אפי' ברוב כשרים היינו במפותה דכיון שזינתה ברצון אין לה עוד חזקת כשרות, ובהא ניחא טעם דר' יהושע דפוסל התם אפי' ברוב כשרים, ובפנ"י נדחק הרבה למצוא טעם לזה והא בכל התורה סומכין ארובא ע"ש ולמ"ש ניחא דבכתובות דט"ו קאמר הש"ס טעם לזה דרש"י רוב לא מהני גזירה אטו קבוע, אלא דאכתי יקשה דבקבוע גופא למה אסור הא קבוע הוי פלגא דהוי ספק השקול ואית לן להעמידה על חזקתה, ולמ"ש ניחא דכיון שאשה זינתה יצתה מחזקת כשרותה וכיון שחזקה אין לה משו"ה בקבוע דכמע"מ אסורה, וברוב גזרינן אטו קבוע, ואם כי לכאורה אפשר להוכיח מהש"ס דאפי' בנאנסה נמי הפסידה חזקת כשרות, דאלת"ה א"כ מה פריך הש"ס בכתובות די"ד אי כר' יהושע אפי' ברוב כשרים נמי פסול, הא התם בנאנסה מיירי ולא הפסידה חזקתה שבכה"ג גם ר' יהושע מודה, אבל באמת נ"ל דבעיקר הסברא גם ש"ס דילן מודה דבנאנסה לא הפסידה חזקת כשרותה, אלא דסובר דבנאנסה יש לה חסרון אחר דאמרי' מסתמא שהמאנס הוא מן הפסולין דאדם כשר לא יאנס בת ישראל, ויותר קרוב שאחד מן הפסולים מלומר שהמאנס הוא כשר, ובשלמא אי רוב הכשרים הוי רוב גמור לא היה בכח סברא זאת לבטל את הרוב, אבל כיון דבלא"ה לא סמכי' על הרוב מטעם גזירה אטו קבוע והוי פלגא ופלגא וזה יש בכח אומדנא הזאת להכריע ולומר דיותר קרוב שהמאנס הוא מן הפסולין דמסתמא כשר לא יאנס והוי כמו רוב פסולים, ולהכי לא מהני החזקה משום דנגד חזקה דכשרות יש חזקה דפסול הוא, ונמצא לפ"ז דהש"ס יאחוז בשני החומרות, בלא נאנסה דאז הוי ספק השקול, ליכא חז"כ ובנאנסה דאית לה חז"כ לא מהני החזקה כיון דהוי כרוב לאיסורא ועמ"ש בחבורנו שם באריכות, וכיון שהוכחנו דאשה מזנה יצתה מחזקת כשרות לק"מ תו קושית הגאון מוהרצ"ח מאם על אם, דבסוטה דמיירי באשה דומה וחשודה שזנתה ברצון משו"ה קאמר דאין לה תו חזקת כשרות, ובכתובות דאיהו אית לה חזקת כשרות י"ל דמיירי בנאנסה ומשו"ה שפיר אית לה חזקת כשרות דהא התם אנו דנין רק אם נתחללה בביאתו לענין פסול כהונה שפיר י"ל דמיירי בנאנסה:

אלא דאכתי תשאר הקושיא מבת על בת, ולכן נ"ל באופן אחר שבזה יתורצו שני הקושיות כאחת, דלמ"ש דעיקר הטעם דר' יוחנן דמותר לישא בת דומה הוי משום דרוב בעילות תולים בבעל א"כ יש להבין למה הוצרך הש"ס התם להוסיף עוד טעם משום דבתה אית לה חזקת כשרות והא בלא טעם זה נמי מותרת, וכן לגבי האם שסובר דאסורה קאמר התם הטעם משום דאין לה חז"כ, תמוה טובא, הא אין אנו דנין לגבי האם לענין יוחסין אם מותרת לכהונה מחשש זונה וכן אין אנו דנין אם מותרת לבעלה הראשון שזינתה תחתיו, אלא דדנין התם על אשה כזאת שדיימא מעלמא לזנות תחת בעלה אם רשאי אדם אחר מן השוק לישא אותה, שבזה סובר ר' יוחנן דאין רשאי שום אדם לקחתה, וא"כ איך שייך לומר דמשו"ה אינו רשאי שום אדם לישא אותה משום דאין לה חזקת כשרות, מה טעם הוא זה, הא אפי' אי ידעינן ודאי שזינתה תחת בעלה וגם ודאי של פסול נבעלה, אטו אין רשאי עוד שום אדם אחר לקחתה, תינח לכהן אסורה מטעם זונה, ולבעלה הראשון אסורה משום שמעלה בו מעל, אבל לישראל אחר למה לא, ולכן נראה דהתם בסוטה לא קאמר הטעם על הכשר דבת ופסול דאם, דזה ודאי שאין שום חשש פסול לא באם ולא בבת, באם פשיטא דכשירה לכל ישראל אפי' ודאי זינתה תחת בעלה הראשון, והבת נמי כשירה מטעם דרוב בעילות תולין בבעל ואין בה לא חשש ממזרת ולא פסול אחר, אלא דהתם ר' יוחנן עצה קמ"ל מי שבא לישא אשה ויש לו אחת משתי אלה, דומה ובת דומה, שיבחור בבת דומה ולא בדומה, דדומה עצמה אין לה חזקת כשרות, כלומר שהרי חזינן שאיתרע חזקת נאמנותה וכבר זינתה והכשילה לבעל הראשון, ולכן לכתחלה יש לחוש שמא תכשיל גם לבעלה השני לזנות תחתיו, אבל בת דומה אית לה חזקת כשרות ולא אתיליד בנאמנותה שום ריעותא ולכן אין חשש שמא תכשיל את בעלה, וכן פרש"י להדיא בסוטה שם בד"ה וזו אין עומדת בחזקת כשרות שמזנה תחתיו ונאסרת עליו והוא אינו רואה ואינו מגרשה ובא עליה באיסור ע"כ:

וכן בד"ה דתני רב תחליפא כתב וז"ל הלכך בת דומה כיון שכשירה היא טוב לו שישאנה שתהא תחתיו בחזקת היתר ואל ישא דומה שמקלקלתו לשמש עמה משנאסרה לו עכ"ל, וא"כ מה ענין הוא להך דכתובות דהתם אנו דנין על הכשר דאם ובת לכהונה, דראוה מעוברת, ובודאי נבעלה, אל שאין יודעין לכשר או לפסול נבעלה, ועל העבר אנו דנין, בעילה זאת למי היתה לכשר או לפסול ובזה שפיר מכשרינן לאם ולא לבת, דאם יש לה חזקת כשרות משנולדה ולכן תלינן דלכשר נבעלה, ובתה אין לה חז"כ וספיקה נולד עמה, פסלינן אותה, אבל בסוטה עיקר מה שאנו דנין, הוא על להבא, דהשתא שניהם כשירות ומותרות לאחר, רק אנו דנין אם יש מקום לחוש על האם שתוסיף באולתה לזנות גם תחת בעלה זה השני, ועל הבת יש מקום חשש לומר דרחילה בתר רחילה אזלא וכעובדי אמה כן ברתה וכההיא דכתובות דס"ג, ולענין זה שפיר קאמר להיפך דהאם כיון שאיתרע חזקת נאמנותה חוששין שתכשיל גם להבא משא"כ בבת דאית לה חז"כ ולא איתרע נאמנות שלה אין חוששין ולק"מ קושית מהרצ"ח וזה ברור:

ועכ"פ הרי קמן ש"ס ערוך דמותר לכתחלה לישא בת דומה מטעם דרוב בעילות אחר הבעל ואין בה שום חשש פסול קהל וגם חשש שמא תכשיל לבעלה אין בה וכמ"ש, וגם לגבי כהונה אין חשש דהא סוגיא דסוטה מפרש לה הרמב"ם לענין כהונה ואפ"ה קאמר דיש בת דומה, ואי"ל דמה מועיל מה שתולים רוב בעילות בבעל כיון דזינתה תחתיו א"כ גם לבעלה גופא אסורה והבנים שנולדו אחר הזנות באיסור נולדו דז"א דנהי שודאי לבעלה אסורה כדין סוטה ומחויב לגרשה, אבל הבנים אפילו מה שתלד אחר הזנות אין בהם חשש ממזר וכמ"ש ביבמות דמ"ט הכל מודים בבא על הסוטה כו' שאין הולד ממזר, ולא קי"ל כהר"ח דסובר דממזר מדרבנן מיהא הוה וכמ"ש כל הפוסקים ועיין בב"ש סי' ד' סקכ"ה וז"ל אבל אם בעלה ישראל אפי' אם זנתה במזיד הבנים שתלד אח"כ כשרים אפי' לכהונה ועיין בתשובת שיבת ציון (סי' ע"ה) שהוכיח גם מתוס' דיבמות שם כהב"ש:

גדולה מזה נ"ל דאפי' למ"ד דאין תולין רוב בעילות בבעל אפ"ה בנ"ד כשר הולד גם לכהונה דהא אפי' אי לא סמכינן על רוב זה לחוד, אבל ודאי דעכ"פ ספיקא מיהא הוה ומידי ספיקא לא נפיק שמא מבעל הוא, דבאמת עיקר דברי שמואל שסובר דלא סמכינן על רוב זה לתלות בבעל צריך ביאור דלמה לא, והא רוב מעליא הוא, והאחרונים כתבו עפמ"ש בשמ"ק רפ"ק דב"מ ד"ו בשם הרא"ש וכ"כ הכו"פ סי' ס"ג דהא דאזלי' בתר רובא אין זה מטעם ודאי ומוחלט עד שאפשר לומר דאנן סהדי שכן הוא, אלא דספק אכתי הוה, ורק ספק שאינו שקול כזה התירה התורה, ובזה פליגי שמואל ור' יוחנן בסוטה, דשמואל סובר דספק מיהא הוי ולכן מדרבנן מיהא צריך לחוש לזה ואין סומכין על רוב זה, ור' יוחנן סובר דרוב הוי ודאי ומוחלט ואין בו שיעור ספק כלל וכסברת התוס' בפ"ק דכתובות ובדוכתי טובא ולכן סמך להתיר ע"ז, אכן על תי' זה יש לתמוה לכאורה דאכתי אמאי לא התיר שמואל מטעם ס"ס, ספק שמא מבעל ואת"ל מאחר שמא מנכרי ועבד ונכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, וביותר יקשה על רש"י בסוטה שם שפי' דהא דאמר שמואל אל ישא בת דומה מפני שבאה מטפה פסולה, ופי' להדיא דטפה פסולה היינו שמא נכרי ועבד, דמה פסול יש בנכרי ועבד והא לכו"ע הולד כשר, ואמנם לשיטת הרמב"ם דבסוטה שם מיירי לענין פסול כהונה וכמ"ש הב"ש (סי' ד') ובזה הכל מודים דנכרי ועבד הבא על אשת איש דפגום מיהא לכהונה כמבואר בסוגיא (יבמות דמ"ה) וכ"פ הטו"מ סי' ד'), ונ"ל דמסוגיא זאת יהיה מקור לשיטת הרמב"ם דמפרש דסוגיא דסוטה מיירי לענין כהונה, היינו משום דאל"ה אלא בבת ישראל ולענין חשש ממזרות, יקשה על שמואל שאוסר, נהי דלא ס"ל רוב בעילות אחר הבעל לדבר מוחלט ודאי ואינו אלא ספק, אכתי לישתרי משום ס"ס וכמ"ש, אע"כ דלכהונה מיירי וס"ל דלכהונה פסול אפילו בנכרי ועבד:

והנה בדין זה בנכרי ועבד הבא על בת ישראל אם הולד כשר לכהונה מצינו בזה מחלוקת עצומה בראשונים, הרא"ש פ"ד דיבמות העלה דלכהונה פסול ודאי, הביא דברי הרי"ף שמספקא לי' בזה והשיג עליו וכתב שאינו רואה מקום שיפול בו ספק דהא קאמר הש"ס התם דכולהו אמוראי דמכשרי סברי דלכהונה פסול וכ"פ הטו"מ אה"ע שם אכן הרי"ף כתב וז"ל ואנן מספקא לן אי הוי פגום או לא מדחזינן לגמ' בתר שקלא וטריא פסק והלכתא נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ולא מסיימי הולד פגום עכ"ל, ועיין בחדושי הרשב"א ביבמות שם בשם הרמב"ן העלה נמי בספק אלא שלדבריו הספק אינו אלא בבן אבל בנקבה ודאי דפסולה לכהונה, ומדברי המ"מ (פט"ו מהא"ב) משמע דהספק הוי נמי בנקבה, שעל מ"ש הרמב"ם כותי ועבד כו' הולד כשר כתב וז"ל ויש מי שכתב שאם ילדה בת שתהא פסולה לכהונה והרמב"ן ז"ל העלה הדבר בספק עכ"ל, ומש"ס דסוטה הנ"ל הלא מוכח דלכהונה פסולה לכו"ע דאי גם לכהונה כשירה א"כ מ"ט דשמואל שאומר דלא ישא בת דומה והא אפי' לטעמי' דלא ס"ל רוב בעילות תולים בבעל אכתי תשתרי מטעם ס"ס וכמ"ש ספק מבעל וספק מנכרי דנמי כשר, א"ו דלכהונה פסולה ובסוגיא התם מיירי לכהונה ומשו"ה אסור, הרי דשמואל בע"כ שסובר דלכהונה אסורה ואפי' ר' יוחנן שחולק ומתיר לישא בת דומה היינו דוקא מטעם דס"ל רוב בעילות תולים בבעל וסמכינן על רוב זה דודאי מבעל אבל אי לא"ה היה אוסר גם הוא ולא היה מתיר מטעם ס"ס דשמא מנכרי, משום דאפי' מנכרי נמי אסורה דאלת"ה מה צורך לרוב בעילות בבעל:

ושוב ראיתי דיש קצת לדחות ראיה זאת, דבירושלמי יבמות (פ"ד הט"ו) איתא חד בר נש שהולידה אמו אותו מנכרי בא לפני רב לשאול אם הוא כשר א"ל כשר א"ל רב חמא בר גוריא שיברח מהר עד דלא יבוא שמואל ויפסליני' דסבר שמואל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ע"ש, הרי דס"ל לשמואל דהולד ממזר ואפי' בקהל ישראל אסור, ומשו"ה אי"א לצרף לס"ס שמא מנכרי דאפי' מנכרי נמי ממזר הוא אבל למאן דמכשר וסובר דהולד כשר איה"נ דאפי' לכהונה נמי כשר, ואלא דבש"ס דילן יבמות שם קאמר נמי לשמואל הולד כשר לקהל ישראל ע"ש, ולפ"ז מוכח שפיר מסוגיא דסוטה דלכהונה מיהא פסול וכמ"ש, ושמא י"ל דהנהו רבוותא שהבאתי דפליגי למאן דמכשר לקהל ישראל ולד הבא מנכרי אי כשר נמי לכהונה, חולקים בפלוגתת הבבלי והירושלמי, דמאן דמתיר אפי' לכהונה סובר כירושלמי דלשמואל ולד נכרי הבא על בת ישראל הולד ממזר ושמא היה לפניהם הגרסא גם בבבלי כן, דלפ"ז מהא דאסר שמואל בסוטה לישא בת דומה אין ראיה דלכהונה אסר כיון דאפי' לקהל ישראל נמי אסור, אבל מאן דסובר נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר אין חילוק בין כהונה לקהל ישראל ואפי' לכהונה נמי שרי, והא דאוסר שמואל לישא בת דומה היינו משום דלטעמי' אוסר אפי' לישראל אכן הרא"ש וסייעתו דסוברים דלכהונה אסור היה לפניהם הגרסא ביבמות כמו שהוא לפנינו דלקהל ישראל גם שמואל מתיר וממילא דבע"כ הא דאוסר לישא בת דומה הוי משום דמחלקי' בין ישראל לכהונה ולכהונה אסור לכו"ע: וכל זה הוא בנוגע לישוב הסוגיא אבל אנן לדידן הוי זה ס"ס מעליא, ספק מבעל ואת"ל מאחר שמא מנכרי ועבד, ואע"ג דהרא"ש סובר דגם בנכרי ועבד הבא על אשת איש פגום הולד לכהונה, אפ"ה אכתי שמא הלכה כרמב"ם ורש"ל דכשר גם לכהונה, או שעכ"פ הלכה כרי"ף ורמב"ן דהוי ספק אם כשר לכהונה נמי ואכתי הוה ס"ס, ובהצטרף לזה שיטת המהרשד"ם סי' רל"ה דכהן בזה"ז מותר לישא שבויה כיון שאינם כהנים ודאים שאין להם כתב היחס והוי ס"ס, ספק שמא אינו כהן ואת"ל כהן שמא לא נטמאה, וא"כ איכא כאן ג' ספיקות ספק אינו כהן ואת"ל כהן שמא הלכה כרי"ף ורמב"ם דנכרי הבא על בת ישראל הולד כשר, או ספק גם לכהונה, ואת"ל הלכה כרא"ש דלכהונה אסור שמא מבעל בא הולד:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה