אור ברסלב

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א או"ח

סימן א

הקדמה:

ב"ה במוצאי שבת מנוחה ר"ח כסלו כי תש"א פינסק. רב שלום וברכה מרובה ונחת ושיבה טובה לנפש אהובה וחביבי כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם וכו' מהור"ר שמואל מאיר הכהן האלענדער שליט"א מו"צ דק"ק טשערנאוויץ השגתי מכתבו עם השאלה ושמחתי בו מאוד, בראותי גלילות ידיו כי בעת הנוראה הזאת אשר כל ראש לחלי וכל לבב דוי המקום ב"ה ירחם. כל תמונת אות מאוהב ומכיר משיבה את הנפש. והנה ע"ד שאלתו, שמטעם השלטון ודינא דמלכותא מחויב כל אחד לילך לעבודה וזמן העבודה מתחיל משעה 7 שחרית, ונמשך עד שעה 4 ערבית, אם מותר להתפלל, ולהניח טו"ת ולקרות ק"ש קודם עמוד השחר, כי אם לא יתירו להם אז בהכרח שיכשלו באיסור אכילה קודם התפלה דהלא מן הנמנע שילכו לעבוד עבודה רבה אליבא ריקנא. וגם מי יודע אם ימצאו זמן באמצע העבודה להתפלל ולהניח תפילין. והנה אף כי מכיר אני דוחקא דצבורא וגודל הנחיצות למצא איזה עצה לעזרתם בזה, אבל מה אעשה, כי עצה זאת להתפלל ולחניח תפלין וק"ש קודם עמוד השחר, אין להתיר בשום אופן גם באחד מהם. דלא בש"ס ולא בפוסקים מראשון שבראשונים ועד אחרון שבאחרונים, לא אשתמיט גם אחד להתיר דכל הנהו זמנם קבוע, ותחלת זמנם הוי לאחר עמוד השחר ולא קודם בשום שפת הדחק. וכולם בפה אחד דכל העושה אותם קודם עמוד השחר לא יצא ידי חובתו וממילא שכל ברכותיו לבטלה הן ולמותר להאריך בזה. באשר כל בד בי רב הלא בקל יראה בעצמו בשו"ע או"ח זמני ק"ש, תפלה והנחת תפלין. בכ"ז אעתיק קצת ממקורי הש"ס ופוסקים הראשונים. והנה זמן התפלה מבואר במשנה (ריש פ"ד דברכות דכ"ז) תפלת השחר עד חצות ור' יהודא אומר עד ד' שעות, ותנא דמשנה לא פירש אלא סוף זמן דתפלה, אבל תחלת זמן לא פירש, אכן בגמ' מבואר גם תחלת הזמן דגרסינן שם (דכ"ז) ורמינהו מצותה פי' של ק"ש עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום, כלומר ומשמע לי' דאין זמנה אלא עם נץ החמה דוקא והיכא קא אמר במתניתין עד חצות, ומשני כי תניא ההיא לותיקיז ופרש"י לותיקין המקדימים למצות ומחזירים לעשות דבר בזמנו ומצותו מקדימין לאחר הנץ החמה להתפלל וכי תנן במתניתין עד חצות, למאחרים שלא יאחרו יותר מחצות, שמשם ואילך שבר זמנו. וברא"ש שם ביאר יותר וז"ל תפלת השחר צעד חצות, ותחלת זמנה יראה משעלה עמוד השחר, והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד של שחר, אע"ג דעיקר מצותה עם הנץ החמה כדכתיב ייראוך עם שמע, מ"מ אם התפלל בזו השעה יצא, והתנא לא חש לפרשו דמילתא דפשיטא הוא, כיון דזמן המאוחר שלה הוא בזמן התמיד, הוה"ד לכל זמן המוקדם עכ"ל. ועיין בברכות ול.) בתוס' (שם) שכתבו שזמן תפלת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר. וגם חסור ומחבר (או"ח סי' פ"ט) כתבו דזמן תפלת השחר משיתחיל עם הנץ החמה כו' ואם התפלל משעלה עה"ש יצא. ומבואר מדברי כולם דקודם עמוד השחר הוי לילה ממש, ודוקא משעלה עמוד השחר התירו בדיעבד, אבל קודם עמוד השחר לא אשתמיט שום אחד להתיר. ולענ"ד יקשה טובא על מה שהתירו גם משעלה עמוד השחר, דהא בברכות (ד"ט) תניא מאימתי קורין שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן כו', ר"א אומר בין תכלת לכרתי, ותניא אחרים אומרים משיראה אדם חבירו ברחוק ד' אמות ויכירו. ואמר ר"ה הלכה כאחרים. אמר אביי לתפלה כאחרים, ולק"ש כוותיקין. ולתפלה היינו תפלת שחרית. והנה זה משמע מכל הפוסקים דזמן דאחרים הוא מאוחר משיעור דת"ק דיכיר בין תכלת ללבן, וכן מוכח גם בירושלמי שם דמפרש דשיעור דשיכיר חבירו, שוה לשיעור דר' אליעזר משיכיר בין תכלת לכרתי, ושיעור דבין תכלת לכרתי מאוחר משיעור שבין תכלת ללבן, דלהכיר בין תכלת לכרתי צריך יותר אור, מלהכיר בין תכלת ללבן שבו, וכמ"ש הפוסקים. וכ"ש דשיעור דאחרים מאוחר הרבה יותר מזמן עלות השחר, דאפי' בין תכלת ללבן נמי מאוחר מעלות השחר, וכ"ש זמן דמשיכיר חבירו, וכיון שאביי פסק דלתפלה כאחרים, הלא הופסק בש"ס הלכה פסוקה דזמן תפלה מתחיל משעה שיכיר את חבירו כו', דהוי ודאי לאחר עמוד השחר, וקשה איפוא על כל הפוסקים שקבעו זמן התחלת תפלה משעלה עמוד השחר, והשמיטו לפסק ערוך של אביי שהוא מאוחר. ובפשוטו י"ל, משום דלפניהם הי' הגירסא בפסק של אביי לא לתפלה כאחרים, אלא לתפלין כאחרים. ודוקא בתפלין לא מהני מעמוד השחר, ואביי מצריך דוקא משיכיר וכו', משום דבתפלין כתיב וראו כל עמי הארץ וגו' דבראי' תלי' וכמו"ש רבינו יונה, אבל בתפלה כו"ע סברי דמשעלה עמוד השחר הוי יום, ואפילו לגירסא לתפלה כאחרים, פי' דלתפלה כוונתן תפלין, ולא תפלת שחרית וכמ"ש בתוס' (יומא ל"ז) אכן אכתי מה נענה לרבינו היראים (סי' י"ג) שהביא לפסק דאביי בזה"ל, אמר אביי לתפלה כאחרים פי' תפלה של שחרית, הרי פירש להדיא דתפלה של שחרית זמנה משיכיר את חבירו, ועיין בב"י (או"ח סי' נ"ח) שמביא שגם רבינו ירוחם סובר כהיראים, וא"כ למה לא הוזכר דעתם שתחלת זמן תפלה הוא משיכיר וכו' דהוא מאוחר מעמוד השחר, וזה קושיא עצומה שלא אשתמיט שום אחד להביא דעתם. אכן כאשר דקדקתי בגוף לשון היראים מצאתי ישוב לזה. דזה לשונו אמר אביי לתפלה כאחרים פי' תפלה של שחרית לקרות שמע כוותיקין, דא"ר יוחנן וותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה כו' וזהו למצוה, ומיהו אם הקדים לקרוא כאחרים יצא, פירשנו להקדים לאחרים וכו' עכ"ל ואי"א לעמוד על הכוונה הפשוטה של היראים במ"ש פירשנו להקדים לאחרים ובחבורי על היראים פירשתי כונתו כן. דבהיות דמכל הפוסקים משמע דשיעור דאחרים מאוחר משיעור דת"ק וכמ"ש, אכן היינו דוקא להפוסקים דמפרשים דלתפלין. או לתפלה דקאמדראביי היינו לזמן הנחת תפלין אפשר לפרש כן דשיעורם מאוחר, ולתפלין מאחרין הזמן משום דתלוי בראי' אבל לשיטת היראים דמפרש בהדיא דלתפלה דקאמר אביי היינו תפלה של שחרית, ותפלה של שחרית ודאי דזמנה היא משעלה עמוד השחר. דתפלה זאת במקום תמיד תקנוהו, וזמן התמיד של שחד הוא משעלה עמוד השחר, ואע"ג דעיקר מצותה עם הנץ החמה, מ"מ אם התפלל בעלות השחד יצא, וכמ"ש בשם הרא"ש (בדכות דפ"ד) וכיון שאחרים סברי דזמן תפלת שחרית משיכיר חבירו בע"כ דשיעור דמי שיכיר, ושיעלה עמוד השחד זמן שוה הוא, וכ"כ הב"י (או"ח מסי' פ"ט) דלשיטה זאת דגרס לתפלה כאחרים, בהכרח צ"ל דזמן דאחרים שוה לזמן דעלות השחד עיי"ש. וזה כוונת היראים במה דאמר פירשנו להקדים לאחרים, כלומר שפירושו הוא שיטה חדשה, דלכל הפוסקים הזמן דאחרים דמשיכיר לחבירו הוא המאוחד שבכל הזמנים השנוים שם במשנה, וברייתא דברכות (ד"ט) מאוחר מזמן דתכלת ללבן, וגם מתכלת לכרתי לש"ס דילן, דק לירושלמי שוה הוא לבין תכלת לכרתי, אבל מתכלת ללבן מאוחר הוא כו"ע אפילו לירושלמי, וכ"ש דמאוחר הוא מזמן דעמוד השחר, וא"כ הוי הזמן דאחרים המאוחד מכל הזמנים, ואילו לפי היראים דמשיכיר חבירו זמן תפלה הוא, בע"כ דזמן דאחרים הוא המוקדם מכל הזמנים, כיון דזמן זה שוה הוא לעלות השחר שזה זמן היותר מוקדם, וזה מה שכתב פירשנו להקדים לאחדים כלומר דלפירושי דלתפלה דקאמר אביי, היינו זמן תפלת שחרית, בע"כ שיוצא לנו פי' חדש בזמן דאחרים ולומד דזמנם הוא היותר מוקדם, ודלא כהפוסקים אחדים דמפרשי דשיעור של אחרים הוא המאוחד. ולפי"ז הוא מה שסיים היראים דגבי ק"ש, אם כי מצוה מן המובחר כותיקין אבל אם הקדים לקרות באחרים יצא, היינו גמי משעלה עמוד השחד, דאז הוי זמנה כאחרים, וגם בזה יש נ"מ בין היראים לשאר הפוסקים, א"כ לכולם יצא מעמוד השחר, אבל לדידהו זמן העיקרי הוא קודם הנץ, כיון דלדידהו סמץ דמשיכיר הוא סמוך לנץ, ודק בשעת הדחק יצא מעלות השחד, ואילו להיראים הזמן העיקרי הוא מעלות השחר. דזהו הזמן דמשיכיר, ומיושב בזה קושית הרמב"ן במלחמות (הביאו המג"א סי' נ"ח סק"ז) למה נקבע זמן ק"ש משיכיר, ולא מעמוד השחד, הא ובקומך כתב וזה זמן קימה, ולמ"ש בשם היראים באמת הוי זה זמן דעלות השחר וכמ"ש. ולפי"ז מיושב קושיתי, למה התירו כולם להתפלל מעמוד השחד, ולא חשו לשיטת היראים ורבינו ירוחם שפוסקים לתפלה כאחדים. דלמ"ש גם לדידהו זמן דאחרים גופא הוי מעמוד השחר ודו"ק כי זה מתוק. עכ"פ קודם עמוד השחר, לא עלה ע"ד שום פוסק להתיר אפילו למי שהוא אנוס ודחוק שצריך לילך לשיירא שלא ירצו להמתין וכמ"ש להדיא בסוד (סי' פ"ט) וז"ל אע"פ שעיקר מצותה הוא עם הנץ, מי שהוא אנוס כו' יכול להתפלל משעלה עמוד השחר, וימתין מלקרות ק"ש עד שיגיע זמנו כו' דגם מי שאנוס. אפ"ה לא הותר כ"א לאחר עמוד השחד ולא קודם. ובזה מבואר זמן תפלה, וזמן ק"ש נמי א"כ עיקר זמנה לכתחלה יש בזה מחלוקת הפוסקים הרמב"ם (פ"א מהלכות ק"ש) כתב דזמנה ביום מצותה שיתחיל לקרותה קודם נץ החמה, כדי שיגמר ברכה אחרונה עם נץ החמה. ושיטת ד"ח ור"ת בתוס' (יומא ל"ז) דעיקר מצותה מה"ת אחר נץ החמה, והטור (סי' נ"ה) פוסק דזמנה הוא משיראה חבירו מרחוק ויכירנו, וכ"ה דעת הרא"ש, ודוב הפוסקים מ"מ בשעת הדחק, כולם שוים דאם קראוה לאחר עמוד השחד יצא, אבל לא קודם, ותפלין נמי לכו"ע זמנה הוי משיראה חבירו ויכירנו, וכנ"ל ולא קידם כמ"ש הסוד (סי' ס"ז). הן אמנם דלכאורה הי' אפשר המצא דעה יחידית להתיר בשעת הדחק תפלה ותפלין גם קודם עמוד השחר. והוא דעת רש"י ז"ל (ברכות ל') גבי אבוה דשמואל ולוי כי הוי בפי למיזל לאורחא הוי מקדמי ומצלי, ופרש"י דמקדמי קודם עמוד השחר, כן הוא לפי גירסת תוס' שם, הרי להדיא דבשעת הדחק הוי מצלי קודם עמוד השחד, וכן לגבי תפלין במנחות (ל"ו) הי' רוצה לצאת לדרך מניחן בהשכמה, וכשיגיע זמנו ממשמש בהן ומברך, פירש"י בהשכמה קודם עמוד השחד. אך באמת אין לסמוך ע"ז כלל, שודאי לא עלה על דעת דש"י להתיר התפלה קודם עמוד השחר רק ברש"י אשר לפנינו, לא כתב קודם עמוד השחר כמ"ש הד"ח בתוס' בשמו, אלא כך כתב דהוי מקדמי קודם אוד היום, וכוונתו דאע"ג שלענין ק"ש אכתי לא מיקרי יום, מ"מ בשעת הדחק היו מתפללים בזמן זה. ועיין ברכות (ח') דקודם נץ החמה יוצא ק"ש שחרית וערבית כאחד דנחשב גם לילה לענין שיוצא ק"ש של ערבית, וה"נ כוונת דש"י אע"ג דלענין ק"ש לא מיקרי עדיין יום אפי"ה היו מתפללים, אבל ודאי דמיירי לאחד עמוד השחד, וזה שכתב רש"י מקדמי קודם אוד היום, ד"ל קודם דהוי יום גמור. ולשון כזה מצינו ברש"י גופא, ביומא (ל"ז) שאנשי משמר היו מקדימים לקרא ק"ש קודם היום, והתם מוכרח דלאו קודם עמוד השחד קאמר, דהא משנה שלימה שנינו, דלא היו מתחילין בעבודה כלל דק אחד שהאיר פני המזרח, ובודאי דמיירי לאחר שעלה השחד והאיר פני המזרח, ואפילו הכי קרי זה קודם היום, משום דלגבי ק"ש ותפלין הוי יום. ואין ספק שזאת הכוונה האמיתית ברש"י. ואם כי קיימתי' מסברא דנפשאי זה זמן כביר בשעה שהייתי עומד בסוגיא זאת, אכן כעת מצאתי שכבר קדמוני בזה בס' ברכי יוסף. ובס' ברכת דאש בחדושיו לברכות הוסיף עוד, שאפילו אם הי' גירסת תוס'. ברש"י קודם עמוד השחר נמי אתי שפיר, דהרי כתב דש"י כן על הא דמקדמי, ולא על דמצלי, וד"ל דמקדמי קודם עמוד השחר בכדי שיהיו מוכנים להתפלל תיכף בעמוד השחר, קודם זמן ק"ש, אבל חלילה לומד דרש"י התיר התפלה קודם עמוד השחר, וגם הוא סובר דאסור משום דעדיין לילה ממש ואסור להתפלל, וכמ"ש התוס' שם למילתא דפשיטא, שקודם עמוד השחר אסור להתפלל. וגם מה שפרש"י בתפלין קודם עמוד השחד, נמי אין ראי' לדידן, דהנה הרמב"ם השמיט לגמרי ברייתא זאת, דאם צריך לילך לדרך מניחן בהשכמה, ובב"י (או"ח סי' ל') כתב ליישב, דברייתא זאת התירה משום דסוברת לילה נמי זמן תפלין. ודק רבנן גזרו שלא להניחן בלילה, וכיון שמדינא מותר גם בלילה. ואשעת הדחק לא גזרו, ומותר אפילו בלילה. אכן הרמב"ם לשיטתו שפוסק דלילה לאו זמן תפלין, ממילא בטלה ההלכה לפי דעתו, דכיון דמדינא אסור בלילה, אפילו בשעת הדחק נמי אסור, ע"ש. וכדברי הרמב"ם פוסק נמי היראים. דלילה לאו זמן תפלין, וכל המניח בלילה עובר בלאו וברכתו לבטלה. וכדבריהם מוכח בש"ס (מנחות ל"ו) מההיא עובדא דרב אשי, דרבינא הוי יתיב קמי' דרב אשי, וחשך והניח תפלין ואמרי לי' לשמרן קא בעי להו מר ואמר לי' אין, וחזיתי' לדעתי' דלאו לשמרן הוא בעי, קסבר הלכה ואין מורין כן, הרי להדיא דרב אשי הניח תפלין משחשיכה, אפילו לא לצורך שמירה והיכי עביד הכי לעבור בל"ת. ואמנם לכל הפוסקים שפסקו שאסור להניח קודם זמנם לא יקשה מעובדא דרב אשי, משום דסברי שרב אשי סובר דהלכה דלילה זמן תפלין כר"ע, ולכן הוה אתי שפיר מה שהניחן משחשיכה. כיון דמדינא מותר אלא שאין מורין כן. וכן פרש"י שם להדיא. בד"ה הלכה שסובר דלילה זמן תפלין, אבל על הרמב"ם ויראים שפוסקים להדיא דלילה לאו זמן תפלין, וכל המניח לאחר שקיעת החמה עובר בלאו א"כ איך יפרשו לעובדא דרב אשי. ואין לומר דהם סוברים שודאי רב אשי עצמו סובר דלילה זמן תפלין, רק אינהו לא פסקי בזה כרב אשי, אלא כד' יוסי הגלילי דדריש מימים ולא לילות, דלילה לאו זמן תפלין, דא"כ דכיון דרב אשי בע"כ סובר דלילה זמן תפלין. למה לא פסקו כוותי' כיון דהוא בתרא, ומארי דתלמודא כולא ומסדר הש"ס, וזה באמת עיקר חילם דהנהו ראשונים כהרי"ף והרא"ש שפסקו באמת דלילה זמן תפלין, משום דרב אשי סובר כן. וכוותי' צריכין לפסוק דבתרא הוא. לכן נ"ל ליישב. דלא רק שלא יקשה מעובדא דרב אשי על הרמב"ם ויראים, אלא מעובדא זו הוכיחו דלילה לאו זמן תפלין. דהנה בשטמ"ק (שם במנחות) הקשה על דברי ר' אלעזר דאמר ואם לשמרן מותר. וכי בשביל לשמרן יהא מותר לעבור על לאו. ולכן פי' דלקיימם קאמר אם כבר הם מונחים א"צ לחולצם, אבל להניחן לכתחלה לא קאמר. וכתב עוד להוכיח כן מהא דאמר רב אשי הלכה ואין מורין כן, וקשה נהי דלילה זמן תפלין. אבל הא בסוגיא התם קאמר אם חלצן אינו מניחן, אע"כ דהכא מיירי לקיימם ע"ש. ונראה בדוד שגם הרמב"ם ויראים יפרשו כן. דהא דא"ר אלעזר ואם לשומרן מותר, היינו רק לקיימן אבל לא להניח לכתחלה, וגם בדברי רב אשי יפרש כן. דלא שהניחן לכתחלה כפרש"י, אלא שלא חלצן. והרי"ף גרם להדיא בעובדא דרב אשי, וחשך ולא סילק תפלין, ולא כגירסא דידן וחשך ומניח תפלין, וממילא דמה דאמר תו הלכה ואין מורין כן. אינו כפרש"י דהלכה דלילה זמן תפלין. אלא להיפך הלכה שמן התורה אסור להניח תפלין בלילה, אבל לחולצן אין חיוב מן התורה, אך אין מורין כן. אם אינו לשומרן. ולפי זה מיושב מאד טעם הרמב"ם ויראים שפסקו כריוה"ג דלילה לאו זמן תפלין מה שכל הפוסקים פסקו להיפך, היינו משום דכל עיקר חילם של הפוסקים כר"ע, היינו רק לפי גירסתם בש"ס דרב אשי הי' מניח תפלין משחשיכה, ולזה היו מוכרחים לפרש דרב אשי סובר דלילה זמן תפלין מדינא דאל"ה האיך הי' מניחם, וכקושית השטה מקובצת, וכיון שרב אשי סובר בע"כ כר"ע דלילה זמן תפלין, משו"ה הוכרחו לפסוק ברב אשי דבתרא הוא. אבל לפמש"ב דרמב"ם ויראים גורסין כרי"ף ושטמ"ק, דלא סליק תפלין, אבל להניח לכתחלה ודאי גם לרב אשי יאסור משום דסובר לאו זמן תפלין, וכיון שגם רב אשי סובר, דלילה לאו זמן תפלין א"כ יש דאי' מרב אשי להיפך דהלכה כריוה"ג דלילה לאו זמן תפלין, ושפיר פסקו כוותי' דריוה"ג ואין ספק שזהו כוונת הרמב"ם ויראים שפסקו דלילה לאו זמן תפלין, ובצדק קאמר הרמב"ם דבצריך לדרך מניחן בהשכמה, דברייתא זאת אינה אלא למ"ד דלילה זמן תפלין ומדינא מותר כמ"ש הב"י, והם שפסקו דלילה לאו זמן תפלין, ממילא בטלה מהלכה דודאי שאפילו בשעת הדחק אסור להניח לכתחלה קודם עמוד השחר, וזה ברור. הרי הוכחנו בזה דלהתפלל קודם עמוד השחר לא התיר שום אחד, ואדרבה לכל הפוסקים הוי זה מילתא דפשיטא דאסור, וכמ"ש התוס' (ברכות ל') והרמב"ם (פ"ג מתפלה) כתב המתפלל קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל בזמנה, וממילא שכל הברכות לבטלה. ובתפלין אמנם יש פוסקין שמתירין, היינו משום דסברי דגם לילה זמן תפלין אבל הרמב"ם והיראים פסקו דג"ז אסור, ועובדא דרב אשי תוכיח כוותייהו וכמ"ש. מכל האמור יוצא לנו אשר להתיר להתפלל קודם עלות השחר, אפילו למי שהוא אנוס גדול, אי אפשר דאיזה תועלת הוא כיון שאינו יוצא ידי חובתו, ומחויב לחזור ולהתפלל, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מתפלה, א"כ למה יברך עוד ברכות לבטלה, ובשגם בנ"ד שהדחק אינו גדול כ"כ, דמן עלות השחר עד זמן העבודה יש כמעט שעה שלימה, דזמן העבודה מתחיל משעה השביעית, ועלות השחר כעת הוא משעה השישית, ובשעה הלא יכול גם להתפלל בביתו ולאכול אח"כ. ואם אולי לפי מדינתנו אין מעלות השחר עד זמן העבודה, שהות גדול כ"כ כשיעור תפלה ואכילה, תמיהני על כתר"ה למה פשיטא לי' כ"כ להתיר תפלה קודם עלות השחר, כדי שלא יכשל באיסור אכילה קודם התפלה, והלא נהפוך הוא, אם המצב כ"כ דחוק, שלאחר עלות השחר אין לו שהות כדי צורך שניהם תפלה ואכילה, הלא טוב יותר שקודם עלות השחד יאכל, דאין שום איסור בזה, כיון שעדיין לא עלה השחד, ולא הגיע זמן תפלה, וכמבואר בהדיא בשו"ע או"ח סי' פ"ט ס"ה) דאפילו אם רק התחיל לאכול קודם עלות השחד, א"צ תו להפסיק, כ"ש לאכול כל הסעודה קודם עה"ש דאין איסור. ומ"ש בבאה"ט שם בשם רח"ו דאפילו קם בחצות אסור לאכול קודם התפלה, כתבו האחרונים דזהו לקדושי עליון ולא מדינא, וא"כ יש בזה עצה קלה וכשירה, שיאכל קודם עה"ש, ויגמור הסעודה עד עה"ש, ואח"כ יניח תפלין ויתפלל כדין, ולתפלה לחוד ודאי יש שהות אפילו בלילות הארוכים וימים הקצרים, ואין שום דחק. לכן כה יעשה להתיר לכל העובדין שיעמדו ממטתן כשעה קודם אור הבוקר, ובשעה זו יעשו כל ההכנות ויגמרו גם סעודתם. טוב שיקראו קודם פרשה ראשונה של קריאת שמע, ובעלות השחר יתפללו כדין, וכדי שיעור התפלה לחוד ודאי יש שהות. ובאין עוד הנני ידידו הדוש"ת באה"ר ומברכו כברת אהרן וואלקין:

(נ.ב. חבורים חדשים הוצאתי במשך ג' שנים האחרונות, ס' שו"ת זקן אהרן מהדו"ת ב' חבור על מס' גטין בשנה הזאת. לא נסיתי לשלוח ע"א פוסט ולא אדע החוקים שלהם אם מקבלים לגמרי ספרי דפוס ומחיר המשלוח, אם כת"ר יודע שאפשר, יודיעני איזה רוצה ואשלחם):

הקדמת המחבר. כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה כי תאכלנו התולעת, זתים יהיו לך בכל גבולך ושמן לא תסוך כי ישל זיתך, פסוק הוא בתוכחה דמשנה תורה, ויש להתבונן על השינוי שבין קללת היין לקללת השמן, דביין לא אמר ענבים יהיו לך ויין לא תשתה כמו שאמר גבי שמן זתים יהיו לך ושמן לא תסוך, ומשמע דקללת היין גדולה מקללת השמן, דבמכת השמן רק שמן לא יהי' לו אבל זתים מיהא יהי' לו עכ"פ, ואילו גבי יין גם עגבים לא יהי' לו כי יאכלנו התולעת ולא ישאיר שום זכר, וא"כ אין זה מתאים להא דא"ר יוחנן ב"ב ד"ח דפורעניות וקללות כל המאוחר בפסוק קשה מחבירו, ואילו הכא קללה דיין האמורה ראשונה קשה מקללה דשמן דכתיב בתרה, אכן הנסיון הורנו דבאמת קללה דזתים יהיו לו ואפ"ה אינו יכול לאוכלם קשה יותר ממי שאין לו זתים כלל, דהנה בימים האחרונים מחזה הפוך ומאוד מוזר אנו רואים, מצד אחד אנו קוראים מעל עמודי גליוני מה"ע פרשת גדולה, השבע הגדול שבכל המדינות, במדינה ואת יש עודף מכמה מיליארדי קילא קאוי, ובמדינה זאת אורז וצמר גפן, ובזו תבואה אחרת, וכל כך גדול העודף עד שיש בו די והותר לכלכל ולפרנס שתי שנים לכל דיירי העולם במזוני רוויחא, ואמנם כל אנשי העולם מתריעין וצועקין על יתר זה שכנטול דמי, דע"י העודף הגדול הזה אי"א עוד לבעליי שדות לזרוע ולבעלי כרמים לנסוע, ובהכרח להוביר השדות והגינות, הפועלים בטלים, והשכר מועט ודרכי המסחר אבלות, וכמעט שנשבת לגמרי, ובכדי להנצל ממכה הנוראה הזאת, מבת העודף, יצאה פקודה מטעם מושלי ומנהיגי המדינות לאבדם במים, וכל סרח העודף בתבואה ובזרעוני גינה יושלכו לים, ובימים האחרונים, כנראה מיראתם שלא יסכרו מעינות תהום ע"י רבוי גדול כזה ביררו מיתה יותר יכה לפני העודף הזה, ודנו אותם באש, היינו להסיק בהם תנורי מכונות הקיטור של ממה"ב ושמא תאמרו שעכ"פ בזאת נגחם, שבטוחים אנו ממכת רעב, היתכן שבשובע ועודף כזה יש חשש רעבון, גם זה תנחומי שוא, כי מה אנו רואין מצד אחר שבכל המדינות הללו גופייהו דואגים הרבה לרבוי נפוחי כפנא שנתרבה לרגל העודף הגדול, ובכל מדינה ומדינה עיר ועיר מתאספים אספות ומיסדים ועדים לבקש עצה ותחבולה איך להציל להמון הרעבים שדא יגועו מרכב וקור בחרף הזה, האין זה מחזה מוזר והפוך, מכת רעב ושובע משתמשים בערבוביא, בכל פרלמנטי המדינות, דנים בחדר אחד איך להנצל מסכת העודף, ובאיזה מיתה לאבדו באש או במים, ובחדר השני מאותו פרלמנט גופא מעמיקים עצה איך לפרנס לרעבים המרובים, אני הגבר ראה עני הרעב הגדול בשבט עברתו ובכל תוקפו כחמשים שנה לפנים, שהי' רעב גדול בכל הארץ, אבל איזה תמונה ראינו אז ? אם כי בודאי שהרבה אנשים עניים וחלושים הרחוקים ממסחר סבלו דוחק הרבה, אכן רובא דעלמא וביחוד עם הישראלי, אשר על מסחר הדרתם, נתעשרו ממכה זאת, המסחר פרח בארץ, הקונה שמח כי כל מה שקנה היום, למחר נתעלה מחירו פי שלש עד שיכולת הי' ביד הסוחרים להחזיק ידי אביון, ואנקת הרעב לא נשמע כ"א מפי אנשים מועטים, אכן מה נורא הוא תקופת מכת העודף והיתרון שאנו חיים בה כעת, כל פנים קבצו פארור וכעשיר כעני יכרעו ויפלו שדוד תחת מכה זאת, וירבו מאד נפוחי כפנא מדלית איסר, ואם נצריך שני סוגי רעבון הללו, רעבון הבא מחמת חסרון תבואה, לרעבון דהאידנא הבא מיתרון ועודף התבואה, אז יודו הכל שאין להם שום שווי ודמיון, וטובים היו חללי רעב הבא מחמת חסרון לחללי רעב הבא מחמת יתרון ומה יומתק לפ"ז סדרן של המכות שזכרתי, כה אמר ד', בתחלה הנני מיסר אתכם שכרמים תטע וגם ענבים לא יהי' לך כי תאכלנו דתולעת ושריד לא ישאר, ותסבול רעבון משמח חסרון, אכן דע כי מכה זאת אינה גדולה כ"כ כי ממכה זאת העשירו ישראל, אכן איסר אתכם ברעב הבא מחמת יתרון, זתים יהי' לך בכל גבולך, ויהי' לך יתרון גדול, אבל "כי ישל זיתך פי' יושלכו לימים ונהרות, דגי הים ישבעו ואתם תרעבו ללחם כאשר אנו סובלים כעת ממכה זאת בכל תוקפה:

אחי ועמי:

דברי חז"ל אצלו יורונו שאם רואה אדם יסורים באים עליו יפשפש במעשיו, וכן חובה היא לכולנו לבוא ולחשוב חשבונו של עודם ולמצוא הסבה והטעם בשלמי באה אלינו הצרה הנוראה הזאת, רעב ושובע משתמשים בערבוביא, חובה היא ואעשנה גם אני, יגעתי ומצאתי ולבי אומר לי כי מדה כנגד מדה יענישנו ד', חטאנו בעודף ויתרון ולוקינו בעודף ויתרון, כולנו, כולנו אחיי, ראשינו, זקנינו, רבנינו וחכמינו וכל איש ישראל לא נקינו מחטא הנורא הזה. בגדול נחר, בהופיע ספר חדש על שמי הספרות התלמודית, תחת אשר הי' לנו לקבלו באהבה, לצאת בתופים לקראתו ולעשות לו אפריון ומדור לפי ערכו, בהיות שאין ספק שבבל ספר נמצא מעט או הרבה חדושים טובים ומעילים, וכל ספר חדש יעשיר ויביא תועלת וכבוד לספרותנו, וכן מחויבים היינו לחלוק כבוד נם למחברו אשר שם לילות כימים ביגיעת בשר והרוח עד ששכללו להוציאו לאור עולם, ואפי' במקום שהמחבר לא כיוון בפלפולו את ההלכה האמיתיית, עכ"פ העלה איזה סברא חדשה שתוכל להביא תועלת לאחרים במקום אחר וכמ"ש בשו"ת מן השמים וז"ל וכל מי שמחשב מחשבות וסובר סברות בהלכות חמורות ופסקים החמורים נאהב ונחמד לפני המלך עליון וז"ש אגרא דשמעתתא סברא והדברים ומחשבות ההן כמרנליות יקרות בעיניו ואם על אבידת כסף או ש"כ התירה תורה לעשות מלאכה בחוה"מ כ"ש שיש לחוש על אבידת המרנליות היקרות לכתבן ולחתמן למען לא יאבדו והכותב והחותם מקבל שכר עליהן כר זה השיבו לי באמת עכ"ל. ואפי' לא הי' נמצא בספר גם שום סברא ישרה, עכ"פ למחברו נאוה תהלה וכבוד מפני שלא ביטל הזמן על דברים בטלים וכמ"ש הפמ"ג בהקדמה לאו"ח וז"ל ואמנם זאת נחמתי שהזמנים שהובאתי בעיון גפ"ת ופוסקים ולא הרהרתי בהבלי הזמן די לי כמ"ש הרא"ה ז"ל והביא משל נפלא ע"ז לאלו שעמלו בתורה ולא השיגו האמת מ"מ יש להם שכר רב ברב טוב הצפון וגם פן כוונתי לפעמים האמת ובכל החבורים שעשיתי כוונתי שלש פעמים האמת די לי וטוב מאוד עכ"ל, אכן אנחנו עושים אחרת, הננו מעפרים בעפר לכל ספר חדש, וגם למחברו מנחילים קלון תחת כבוד, וצועקים ככרוכיא האין די בספרים שיש לנו, יש לנו די והותר ואין אנו יכולים לקבל עוד שפעת הספרים החדשים, זהו חטאת הראשיים והגדולים שמהם תפתח רעת הדבר הביזוי והביטול לספרים ומחברים חדשים, והרי הראיתי לכם אחיי מקום פצע אחד שנחטא בו ביתר ועודף:

ומעתה בוא עמדי קורא יקר ואחוך חטא יותר נודא שנחטא ביתר והעדפה, אשר עי"ז עמודי תוה"ק יתפלצון והוסר המצנפת והורם העטרה כתר תודה, הנה ידוע מ"ש המהר"ל מפראג בספרו על התורה על מאמר חז"ל סוכה דכ"ט בשביל ד' דברים המאורות לוקין וחד מנהון על מגדלי בהמה דקה כארץ ישראל, וביאר דהכוונה בזה המנדלים תלמידים הקטנים והשפלים שאינם כדאים ולא הגיעו להוראה להושיבם בראש ומכ"ש לסמוך אותן בשם חכם ורב, ומה דקאמר בארץ ישראל, באשר נמצאים שם רבנים חשובים וגדולים והוא מגדל בהמה דקה בודאי שבדבר זה המאורות לוקין כי באמת הן שפלים הן בתורה והן במעשים ונותן להם שררה אשר לא נאה לכסיל כבוד וידברו על החכמים סרה אבל בחוצה לארץ פעמים שאין שם חכמים כ"כ אין זה כולי האי פחיתות לאחרים כי כמעט כמקום שאין איש הוא ויותר מזה שאנשים כאלו שפלים ופחותים רוצים להתגדל על כל ומשפילים אנשים גדולים וחכמים להראות נדולתם, באין ספק שהמאורות לוקין עד שחכמי הדור אין נחשבים לכלום ודבר זה נראה ונגלה לעינים שבהמות דקות הללו מכלים ומשחיתים את כרם ד' צבאות עכ"ל, ובנוב"ת חיו"ד סי' קי"ט וז"ל יפה קרא אותם גדולי זמננו אשר בעוה"ר נגדע לעפר קרן התורה וכל הגדולה בזמננו אינו מצד חכמת התורה אבל מתגדלים בנמוסיות ובטבעיות ובידיעות ספרים כו' ולכן לא תשים לב למה שאומרים בשמם איזה הוראה עכ"ל, ואם בזמנו אמר כך אנן מה נענה שנתרבה בנו רבנים ומנהינים כאלו שהמאורות האמיתיים לוקין על ידם, וכולמו חוטאים במכת העודף והיתרון שאומרים כי לפי מצב דהאידנא כלום יש צורך בידיעת הש"ס או בשו"ע חו"מ ואה"ע, וגם החלק או"ח יתרת הוא להם מצמצמים ידיעותיהם רק בחלק יו"ד ואידך כולהו יתר ועודף הוא, כאשר בדידי הוה כמה עובדות מרבנים צעירים הבאים לבקש סמיכת חכמים, ויהיו ערומים מכל ידיעה בד' חלקי שו"ע ולא יתבוששו להגיד לי, כי אין צורך אלא בחיו"ד בלבד, אוי לנו שכך עלתה בימינו צעירים שלא למדו ולא שמשו, שבין לילה הי' לת"ח ובין לילה אב"ד ומנהיג המדינה, ההדיוטים קופצים בראש כל דבר נפל בישראל, ודוחקים רגלי ת"ח האמיתיים, והנה אלו הן חטאת הרבנים והלומדים, אכן הבע"ב וכל איש ישראל הולכים עוד יותר הלאה, הם אינם אומרים די בצמצום לימודי התורה, אלא ויהי העם כמתאוננים גם על מצוות מעשיות שבתוה"ק, שמספר תרי"ג מצוות יתרון הוא לפניהם, והשפיע להם הקב"ה רבוי כזה שאינם יכולים לקבל, הטובים שבהם פורקים עול של כמה מ"ע, ויש אשר גם במנין הל"ת ישלחו ידם, והגרועים שבהם גם מאיסורים היותר חמורים במו חילול שבת, מאכלות אסורות ואיסור נדה יפרקו עולם ויצמצמו חובת היהדות שלהם רק ביא"צ ובבקור בביהכ"נ בר"ה ויוכ"פ ודי, אין פה המקום לפרוט כל הפרטים. דוגמא באתי להראות כי כל המפלגות שבקרבנו לא ינקו מלחטוא בזה כ"א לפי ערכו וכלנו חוטאים בעודף ויתרון, שיש יתר בתוה"ק, וזהו מקור הרעה מה שהתורה ירדה כ"כ פלאים, והגענו לרעב רוחניי נורא רעב לשמוע דבר ד' ולהשתלם בעמק ידיעת התורה ובשמירת מצוותיה, מפני שסוברים אנו כי הכל יתר והעדפה הוא, להדפיס ספרים חדשים ודאי שדבר מיותר הוא לגמרי, ש"ס ורמב"ם נמי אין צורך בהם, ואפי' השו"ע יתר הוא ברובו, וכאשר נפשפש היטב נמצא דרעב התורה בא מסבת עודף ויתרון הוא בא ואולי שמפני וה לוקינו כעת מדה כנ"מ לסבול רעב שבא מחמת יתרון התבואה והעדפה יתירא בכל גדולי קרקע:

כתבתי הדברים הללו בריש ספרי זה, בהיות שהוא כבר החבור השנים עשר אשר זכני ה' בחסדו, והנני מרגיש שכבר הייתי למעמסה, לא רק על הקנאים הפוגעים, קנאת סופרים שאינה מרבה חכמה, אלא הקנאים העושים ימיהם כהנים ומתעצלים לעמל בתורה, שבודאי עיניהם צרה בגדלותן ופרי תנובת תורתן של אחרים, אלא אפי' הישרים והטובים בלבותן, שעד הנה קבלו ספדיי באהבה וכבוד, גם עליהם מסתפינא שלא אהי לטורח ויאמרו השפעת עלינו רוב טובה אין אנו יכולים לקבל, וכדי שלא תבא תקלה על ידי להכשיל לרבים בחטא הנורא של התאוננות על רוב תורה, הקדמתי דברי אלה כי יסירו הצללים המכסים את אופק הופעת ספר חדש, אכן בעיקרן מוסבים הדברים לתשומת לב של גדולינו חכמי ראשי הישיבות המנהלים והמשגיחים הי"ו די בכל אתר ואתר, אשר בידם נפקיד רוחנו, רוח התורה של דור ההוה וגם העתיד לבוא אחרינו, ונפקחו עיניהם לראות כי זבובי מות של המחלה הזאת כבר הבקיעו את השערים המצוינים בהלכה, וחדרו לתוך הישיבות הקדושות ומוסדות התורה שריד כל חמדתנו החלו לבתר תורתנו שבע"פ לבתרים, את המסכת וההלכתא הטובה בעיניהם בחרו להגות ולהתעמק בה, והיתר אשר לפי דעתם, אין תועלת במו נזרו וישליכוה כאילו יש נותר בתורה חלילה ומה שיחסרו בכלליות למודה ימלאון בעיוני חכמות וידיעות אחרות, וגם בלימודי שפות, נתגברה התשוקה אצל הצעירים להשתלם לפי רוח החיים ודרישת הזמן הכוזב וילכו אחרי הבליו להיות רב מודרני, תורה מודרנית המצומצמת בהלכות אחדות של יו"ד, דרשות מודרניות שדופות קדים שאין בהם גם ריח תורה אלא פראזות ריקות בלבד, והרוח הקטב הזה עתיד חלילה לכבות שביב האחרון הבוער עוד בקרבנו ועתידה תורה שתשתכח מישראל ח"ו, והלא גם כעת תודה מונחת בקרן זוית, אין דורש עוד לש"ס ולספרי רבותינו גדולי הראשונים והאחרונים אשר מימיהם שתינו ומפיהם חיינו והחזקנו מעמד כהיום הזה, ואפילו ספרי דרוש שיש בהם איזה תוכן ירדו כבר מעל במת ישראל, והנסיון הורני על ספרי מצח אהרן שזכה כבר להוצאה שלישית כה רבו עליו הקופצים ובעודו בכפי נבלע, אכן עכשיו אינו מטבע עוברת לסוחר כ"כ מפני שיסודותיו בהררי קודש ודבריו על אדני המחשבה העיונית והרעיון החדודי הוטבעו, שזה יתרת הוא להדרשות המודרניות שנהגו האידנא, אף אם הנמוסיות וידיעות השפות, הם רק כרקחות וטבחות המשרתות להמלכה תוה"ק, בימים הללו אשר עפ"י תוה"ק אי"א להבחר לרב בלעדם אבל על שפחה כי תירש גבירתה קא בכינא, הם עושים למודרניות עיקר ולתוה"ק ספל, ולכן אליכם אישים גדולי חכמי ראשי הישיבות, אליכם הנני פונה, כלה גרש תגרשו האמה הזאת מכותלי ביהמ"ד מכחכם שחדו בעד בני הישיבה להורותם מה שילמדו, ידעם איך יפארו שכל תפארתם יהי' בידיעות הש"ס בחכמת התורה והיראה, ולא במדעים טבעיות ושפות, העמידום רק על אחת כי ה' חפץ לזכות אותנו לפיכך הרבה רנו תורה ומצוות ואין שום עודף ומותר בתוה"ק, לפנים בישראל בהיות המקדש על מכונו, ארבע צווחות צווחה העזרה ואחת מהם שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן גרבאי שבימיו לא נמצא נותר במקדש ה' וגם היום יצווחו העזרות אלו הן הישיבות הקדושות יכנסו לתוכם ראשים ומשגיחים כאלו שבימיהם לא ימצא נותר בתורת ה', חלילה לכם לגדל תלמידים שמחריפים ד' אמות של הלכה בד' אמות של נמוסיות וידיעות אחרות ואז זכות התורה יגן להצילנו לצאת בשלום מן המשבר הנורא השורר כעת בעולם שהוא ג"כ מכת רעב הבא מתוך יתרון, אכיה"ר:

כנפש המצר ודואג על פרצת הדור מצפה לישועת ה' והרמת קרן תורתנו ועמנו. הבאעה"ח ביום עש"ק לס' קטנתי מכל החסדים תרצ"ב פה פינסק. אהרן וואלקין אב"ד דפק"ק הנ"ל:

שו"ת זקן אהרן ח"א או"ח סימן א בה יום ה י"ד תמוז תר"צ פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר שמואל מאיר הכהן האללענדער שליט"א מו"ץ דטשערנאוויץ, רומיניו. מכתבו קבלתי במועדו ואחר עד עתה מפני חלישות בריאותי ל"ע, ועדיין לא שבנו לאיתני הראשון, ולא אבוא הפעם כ"א בקצרה מה שנוגע לתכלית הדין, ע"ד שאלתו לפי הנהוג כעת לעשות בכל בית חדר אמבטאות (באדע צימער) ובאותו החדר עושין גם הקראנען לצורך שאיבת מים לכל הבית (וואסער לייטונג), ובכן נסתפק אם רשאי לעשות כן, וגם מה שרוחצין הידים בבתי הכסאות אשר בוואגאנען, אם מותר הדבר, והנה לא ביאר כת"ר צדדי הספק שלו, וכנראה שזה כוונתו כיון דקיי"ל דכל היוצא מבית המרחץ ומבית הכסא צריך נטילת ידים וכמ"ש התשב"ץ והכלבו ואבודרהם והמרדכי בפ"ח דברכות, הובא בשו"ע (או"ח סי' ד'), ובכן מה מועיל מה שרוחצין הידים במקומות הללו כיון דחדר האמבטי דין מרחץ יש לו, וחדר ביה"כ שבוואגאן דין בית הכסא יש לו, שכל היוצא ממקומות הללו צריך נט"י, ומה מועיל איפוא מה שרוחצין ונוטלין הידים במקומות הללו דאכתי נתחייב עוד הפעם בנטילה מטעם היותו שם:

והנה בעיקר מה שהחליט כת"ר דחדר זה שאמבטא עומדת בתוכו דינו כבית המרחץ צ"ע לכאורה, דהא טעמא דמרחץ גופא הוי משום דמזיעין בתוכה וע"י החמימות נפיש הבלא וזוהמא כמבואר באו"ח (סי' פ"ד), ומה"ט החליט רבינו מנחם הובא בכ"מ (פ"ג מהלכות ק"ש) דמקוה של מים צוננים דלית בו זוהמא אין דינו כמרחץ דנפיש הבלי' וזוהמא עיי"ש, ולפ"ז בחדר האמבטי שהחדר הוא נקי וטהור תמיד ורק לפעמים במקרה רחוק עושין בו אמבטי ולא נפיש הבלי' וזוהמא, אין זה שום דמיון למרחץ ולא נקרא מרחץ כלל, אבל באמת נראה שדינו כמרחץ, דהא הפמ"ג ומחה"ש שם (סי' פ"ד) נסתפקו במקואות דהאידנא שמטילין בהם מים חמין אי דינם כמרחץ בשביל ההבל שבא בשפיכת החמין, ומלתא דמספקא לפמ"ג ומחה"ש, נראה מדברי המג"א שם דפשיטא לי' דדינה כמרחץ דכתב בטעם הדבר דנשים רשאות לברך ברכת הטבילה כשעומדות במקוה כמבואר ביו"ד (סי' ר') משום דכיון דהמים שבמקוה צוננים אין דינם כמרחץ עיי"ש, ומשמע דמקואות שלנו דמחממין המים ואיכא הבלא, דינו כמרחץ ממש, והגאון הריעב"ץ בספרו מור וקציעה כתב וז"ל וכ"ש בבית הטבילה דידן שרוחצין ג"כ בחמין פשיטא דאסור לברך בשם, ועיין עוד בחת"ס (חאו"ח סי' י"ח) מסיק לאיסור במקוה שמטילין בה חמין שאסור בד"ת בחדר שהמקוה בתוכה, ולפ"ז הדבר ק"ו בנ"ד, דהשתא התם דהמקוה חולקת רשות לעצמה, ואפ"ה כיון שגם בחדר איכא הבלא דינו כמרחץ, א"כ כ"ש בנ"ד שבשעה שמתקנין האמבטא לרחיצה כל החדר נתמלא עשן ע"י הבל המים חמין שמחממין שם פשוט שהחדר דינו כמרחץ:

ואחרי שבארנו שחדר האמבטי דינו כמרחץ. ובהיות שבית המרחץ גופא דינו חלוק לשלשה בתים וכמבואר בש"ס ושבת ד"י) פנימי, אמצעי וחצון, וכ"א מהבתים חלוק בדינו, חיצון, היינו מקום שכולם עומדים שם לבושין מותר לקרות בתוכו, אמצעי, שקצתן עומדים לבושין וקצתן ערומים, יש שם שאילת שלום אבל לא ק"ש ותפלה, פנימי, שכולם ערומין, אפי' שאילת שלום אסור, עלינו לבאר לאיזה בית שוה דינו דחדר האמבטי, ופשוט שלפנימי ודאי לא דמי, דבפנימי כולם עומדין ערומין, ולירושלמי מיהא רוב בני אדם ערומים, ואילו בחדר זה גם לבושים עומדין, ועוד דעיקר איסור דמרחץ פנימי אינו אלא משום זוהמא והבלא דנפיש שם וכמ"ש בכ"מ בשם הר"ר מנוח (פ"ג מהל' ק"ש) וזה ליתא בחדר האמבטאות, דעינינו רואות דלא נפיש שם הבלא וזוהמא כמו בחדר הפנימי שמזיעין שם, ובודאי שאין דינו לכל היותר אלא כחדר האמצעי שבמרחץ, וכ"כ הט"ז (או"ח סי' פ"ד) דבית הטבילה יש לו ממש דין בית אמצעי עיי"ש, והנה דכוותה, וכיון שכן דכבית האמצעי מיהא דינו שוה, א"כ למה דקיי"ל כהתשב"ץ והמרדכי דלעיל דהיוצא מבית המרחץ ומבית הכסא אפי' לא עשה צרכיו בביה"כ וגם לא רחץ בביה"מ כלל רק שנכנס שם דצריך נטילת ידים על הכניסה וכמ"ש הפוסקים (או"ח סי' ד'), וא"כ בנ"ד חדר האמבטי כיון דדינו כמרחץ צריך נט"י כל הנכנס שם, וכן בביה"כ שבוואגאן נמי חייב נטילת ידים על הכניסה גופא: הן אמנם דמדברי המג"א הי' אפשר לכאורה להוכיח דהא דיוצא מביה"כ וממרחץ צריך נט"י, היינו דוקא בעשה צרכיו ונגע במקום הטנופת, דבשו"ע (או"ח סי' רכ"ז סעיף ג') כתב המחבר היה יושב בבית הכסא ושמע קול רעם אם יכול לצאת ולברך תוכ"ד יצא וא"ל לא יצא, וכתב המג"א וז"ל וכגון שלא נגע עדיין במקום הטנופת ולא עשה צרכיו עדיין או שיכול ליטול ידיו עכ"ל, כוונתו דאי בשעשה צרכיו איך יכול לברך על הרעם הא אסור לברך בלא נט"י, וע"ז תירץ דמיירי שלא עשה צרכיו, וא"כ מוכח דעל הכניסה לחוד לביה"כ א"צ נט"י, דאי צריך א"כ מאי משני דמיירי שלא עשה צרכיו הא אכתי צריך נט"י על הכניסה, אכן לאחר העיון יש לדחות ראיה זאת, דאם כי על הכניסה לחוד נמי צריך נט"י, אפ"ה איכא נפ"מ גדולה בדין ובטעם הדבר בין נט"י שעל הכניסה, לדין דנט"י כשעשה צרכיו, דבעשה צרכיו הוי הטעם דחייב בנט"י משום נקיותא וכל זמן שלא נטל ידיו אסור לברך שום ברכה בידים מסואבות, אבל בלא עשה צרכיו ולא נגע במקום הטנופת, נהי דצריך נמי נט"י, אבל הטעם הוי משום רוח רעה השורה בבית הכסא ונדבק באדם שנכנס ואינו זז ממנו עד שיטול ידיו, ואין זה ענין לעכב עשיית הברכה, דיכול לברך כל הברכות גם קודם שנטל ידיו וכמ"ש הפמ"ג (סימן רכ"ז) ולזה לא חש המג"א כ"א לעשה צרכיו, דבזה אסור לברך כ"ז שלא נטל ידיו, אבל על הכניסה לביהכ"ס אע"ג דודאי דצריך נט"י על הכניסה לחוד נמי, אבל אין זה מעכב הברכה ויוכל לברך גם קודם הנטילה, ואין שום ראיה ממג"א, ושפיר אפשר לומר דגם המג"א סובר דיוצא מבית המרחץ ואפי' לא רחץ בו צריך נט"י, וממילא בנ"ד בחדר אמבטאות דדינו כבית אמצעי, ממילא דאפי' בשעה שאין אנשים ערומים שם אסור וכמ"ש בש"ס ובישן אף עפ"י שעכשיו אין שם אדם, והטעם כתב הב"י (סי' פ"ד) דכיון שכבר רחצו בו פעם אחד מאוס והוי כביהכ"ס שפינו ממנו צואה ואסור: אכן אחרי שובי נחמתי דאע"ג שזה ודאי דחדר האמבאאות דומה לחדר אמצעי שבמרחץ, אפ"ה נ"ל לחלק דהיינו דוקא לענין לומר בתוכו דברים שבקדושה דאסור כמי במרחץ, אבל לענין להצריך נט"י ליוצא מחדר זה לא מצרכינן, והפי' בבית האמצעי שבמרחץ גופא יש לדון ולומר דהיוצא ממנו א"צ נט"י, דטעמא רבה איכא לחלק בין אמירת דברים שבקדושה לדין דנט"י, דהא תינח לענין דברים שבקדושה אמרי' שפיר דאפי' בחדר האמצעי שאינו מיוחד לערומים לחוד ולפעמים עומדים שם גם לבושים, אפ"ה כיון שגם ערומים עמדו שם נעשה המקום מאוס ואסור תו לומר שם דברי קדושה, אבל לענין נט"י דטעמו הוי משום רוח רעה, בזה דוקא בבית הפנימי שמיוחד רק לערומים, בם קובע הרוח רעה מקום, דדרכו לשכון במקום זוהמא, אבל בחדר אמצעי שמיוחד גם לשארי בני אדם אינו קובע הרוח רעה מקום, דאין דרכו להמצא במקום נקי וטהור, וממילא שהיוצא משם א"צ נט"י, ואין להקשות דלפ"ז היכי משכחת כלל להאי דינא דחדר אמצעי שבמרחץ אפי' לענין לומר דברים שבקדושה, דהא היתר זה היכי שאינו מיוחד כולו לזוהמא איתא נמי לענין לקרות בתוכו, דכן העלה הט"ז (או"ח סי' פ"ג) לגבי מחיצות בית הכסא, דכל שאין הכותל מיוחד לביהכ"ס לחוד מותר לקרות אפי' בסמוך, וכן בסי' פ"ז לגבי גרף של רעי כתב המג"א דאם הכלי מיוחד גם לתשמיש אחר לשפוך שופכין דמותר לקרות אם אין בה צואה ולא ריח רע, וא"כ מרחץ דקיל מביהכ"ס בכ"מ, נימא נמי דבאמצעי כיון שאינו מיוחד למרומים לחוד דיהא שרי לקרות וי"ל דבאמת היינו טעמא דב"י וא"ר (סי' פ"ד) דהא דאסור לקרות במרחץ, היינו דוקא בבית הפנימי דמאוס והוי כמו ביהכ"ס דאין קורין אעפ"י שפינו ממנו הצואה, אבל באמצעי באמת מותר כשאין שם ערומים, וכן דעת הלבוש שבאמצעי מותר, דלכאורה אינו מובן למה מותר באמצעי, ולמ"ש י"ל דה"ט דכיון דאמצעי אינו מייחד לדבר המאוס לחוד אין לאסור אם אין שם אדם ערום, ובטעם דב"ח ופרישה דס"ל שאפי' באמצעי נמי אסור לקרות אפי' בשעה שאין שם ערום, י"ל דסברי דבית אמצעי מיקרי מיוחד לאיסור ולא דמי לכותל מחיצת בית הכסא שמשמש נמי לכותל הבית שהבאתי מהט"ז דמיקרי אינו מיוחד, דהיינו משום דהתם שכותל המחיצה עומד כך תמיד, נמצא דתמיד אינו מיוחד לאיסור ולא היה פעם שישתמש לאיסור לחוד ומשו"ה שרי, אבל במרחץ כיון דבשום פעם משתמשים בו לצורך רחיצה לחוד. ואנשים ערומים לחוד נמצאו שם, הוי כדבר שמיוחד לאיסור, דהא אפי' בפעם אחת שמשתמשין בו לדבר מאוס סגי לאסור וכמ"ש בשו"ע של הגר"ז דאפי' בפ"א סגי, וא"כ מה יוכל להועיל מה שאח"כ משתמשים בו אנשים לבושים נמי, כיון דפעם נשתמשו בו לדבר מאוס לחוד נאסר כבר משום ההוא פעם, אלא דאכתי צריך ישוב מההיא דגרף של רעי דהתיר המג"א מטעם שמשתמשין בו גם תשמיש אחר, והא בשעה שמשתין לתוכו מיוחד הוא בההיא שעתא לאיסור, וא"כ מה יוכל להועיל מה שמשתמשין בו אח"כ תשמישין מותרים, אכתי ליאסר מכח ההוא פעם, ושמא י"ל דבאמת הב"ח ופרישה שאוסרים בחדר אמצעי וסוברים דמיקרי מיוחד לאיסור משום ההוא פעם יאסרו גם בגרף של רעי נמי, ויחלקו על המג"א דמתיר, ואמנם בנ"ד נ"ל פשוט דשרי אליבא דכו"ע ואפי' לב"ח ופרישה וכהחילוק שחלקתי לעיל, דדוקא לענין לומר דברים שבקדושה דהטעם הוא משום מאיס, בזה הוא דאפשר לומר דאם פעם אחת נשתמשו בו לאיסור נעשה מאיס ואסור שוב לומר שם דברים שבקדושה, אבל לענין נט"י דהטעם הוי משום רוח רעה, בזה אליבא דכו"ע מסתבר דכל שאין מיוחד לאיסור לחוד לא שייך הטעם דרוח רעה, שאינו קובע מקום במקום כזה שמשתמשין שמה גם תשמישין אחרים שאינם מאוסין, ולפ"ז בנ"ד בהחדרים שנעשה שם הוואסער לייטונג ומשתמשין שם תמיד לצורך לקיחת מים, ואלא שנמצא שם גם אמבטי לצורך רחיצה, אבל רוב תשמישי החדר הזה הוא לדבר נקי וטהור, וכן בקלאזעטין אשר בוואגאנטן שמשתמשין שם גם לצורך רחיצת פניו וידיו של הנוסעים, נ"ל דא"צ נטילה כל הנכנס לשם לא מיבעי חדר האמבטאות דקיל מבית הכסא ועיקר תשמישו הוא לדברים אחרים שאין בהם זוהמא ורק במקרה בודד רוחצין באמבטי אשר בשם, ודאי דלא שייך בו טעם דרוח רעה, ואפי' במרחץ ממש הלא דעת הב"י וא"ר להתיר גם לקרות שם כשאין שם ערום וכמ"ש, כ"ש לענין נט"י דאין זה אלא משים רוח רעה, ורות רעה ודאי שאינו קובע מקום במקום שרוב תשמישיו הם נקיים וטהורים שאין בהם זוהמא, ואפילו לדעת הב"ח ופרישה שמחמירים במרחץ, היינו רק לענין לקרות שם, אבל לענין נט"י לנכנס שם, גם הם מודים דבמקום כזה שרוב תשמישותי' לצורך דברים הכשרים שאין רוח רעה עשוי להמצא שם, ובשגם שחדר זה אין גם שם בית המרחץ נקרא עליו, אלא אפי' בבית הכסא שבוואגאן כיון דהרבה אנשים נכנסים ויוצאים שם לא לצורך עשיית צרכיהם אלא לצורך רחיצת פניהם וידיהם, שאין זה נמי חדר שמיוחד לאיסור ולא שייך בו טעם דרוח רעה לכל הדיעות, ובשגם שעיקר בית הכסא שבמקום זה כמה קולות יש בו, לפי שהצואה לא נשאר שם ומתגלגל ויורד לחוץ דאפשר שמותר גם לקרות שם, דדומה לביהכ"ס דפרסאי שבש"ס ברכות ומבואר בשו"ע (או"ח סי פ"ג סעיף ד') וגם דהוי מכוסה תמיד, אבל עכ"פ להחמיר ולהצריך נט"י לכל היוצא ונכנס שם ודאי שאין להחמיר, ואין להאריך יותר:

והנני חותם ברגשי ידידות ובברכת אהרן וואלקין:

סימן ב

ב"ה מוצאי מנוחה ז' שבט תרפ"ח פינסק. ברכה מרובה, עד זקנה ושיבה לכבוד הרב וכו' מהור"ר שמואל דוד שליט"א הגאב"ד דסשוזאוו. דששיזאוו. ע"ד שאלתו במה שרצו עושי הציצית שבעירו, לעשות כל המלאכות הן עשיית הוואטא והן הטויה והשזירה ע"י מאשינען מיוחדות לכל מלאכה לבדה, מאשין ראשונה לעשיית הניפוץ הנקרא ציזאווקא, והשני' לטוויית החיטין, והשלישית לשזירתן כדוגמאות ששלח אלי מכל המאשינען, והנה בעיקר הדין דמלאכה ע"י מאשין במקום שצריך יד ישראל כשר ולשמה פשוט הדבר דמאשין כזה המתגלגל ע"י כח ישראל ולשמה, פשוט הדבר דמאשין המתגלגל ע"י כח ישראל בלבד ודאי דשרי, אפי' אם אחר שהתחילה להתגלגל ע"י כח אדם סר המגלגל ידו והרי היא מתגלגלת שוב מאליה מכח התחלתו נמי כשר, כיון דהכל בא מכחו ודמיא לסרנא דפחרא דמפורש בש"ס (חולין דט"ז) דהשחיטה כשירה אפי' כשהשחיטה נעשית בסבוב האחרון, מ"מ הכל מכח אדם בא וכמ"ש השמ"ח ותבו"ש (יו"ד סי' ז') ע"ש וה"נ דכוותה ואי"ל דהתם שאני משום דבשחיטה לא בעי כונה. כ"א כח גברא לחוד, ולכן בכה"ג שבא מכחו מיקרי כח גברא, אבל בציצית הלא בעינן נמי כוונה לשמה ומעשה המאשין לא עדיף ממעשה חשו"ק, אע"ג דכחם הוי כח גברא וכמ"ש השמ"ח (סי' ג') אפ"ה היכי דבעינן כוונה יש לפוסלם מטעם דלאו בני כוונה נינהו, אלא דבחשו"ק מהני מיהא עוע"ג וכמ"ש המג"א (סי' י"א) דאם טוה חשו"ק וישראל עוע"ג כשר דדמי לההוא דמצת מצוה שנתבאר בשו"ע (או"ח סי' ת"ס) אבל במאשין לא שייך גם זה דהא עוע"ג לא מהני כ"א כשמלמדו שיעשה לשמה שבזה אמרי' דאדעתא דישראל המלמדו עושה, אבל במכונה דלאו בת דעת היא לא שייך לומר דעל דעת המלמדה עושית, ואפי' בשוטה לא מהני עוע"ג מה"ט, כמ"ש המחה"ש (או"ח סי' י"א) דדוקא בחרש וקטן דאינם בעלי דעת גמורים אבל דעתא קלישתא מיהא אית להו מהני כשישראל עוע"ג ומלמדם אבל שוטה דלית לי' דעת כלל לא מהני אפי' עוע"ג, כ"ש מכונה ועוד דאפי' בחש"ו יש לדון אם מהני בציצית גם בעוע"ג אע"ג דבמצה מהני, והמג"א מדמי ציצית למצה, דהא יש לחלק ביניהם דבמצה אין כתוב בתורה גוף עשיית המצית רק שמירת המצות כתוב, כדאיתא בש"ס (פסחים דל"ח), ולכן כי איכא עוע"ג והוא השומר לשמה מהני שפיר ולא מטעם דשמירת הקטון סגי כ"א מטעם שמירת הגדול העוע"ג, אבל בציצית דגוף העשייה כתוב, גדילים. תעשה לך, ובעינן שגוף העשייה תהא נעשית ע"י ישראל גדול בן דעת ומנ"ל דמהני בקטן וישראל עוע"ג וא"כ אי נימא כסברת האחרונים דמעשה המאשין דומה למעשה חש"ו, היה מקום לדון אם מהני, אכן שוב ראיתי דאפ"ה יש להכשיר במכונה כזה הבאה מכח אדם, דלא דמי כלל למעשה חש"ו דהתם החש"ו הם העושים ולכן נצרך בהו עוע"ג, אבל הכא מה שהמכונה עושית, כיון דמכח אדם בא הפעולה, הוי האדם העושה, ולא מטעם עוע"ג מהני כ"א מטעם שבכה"ג הוי ישראל העושה דמה לי שעושה בידיו או ע"י מכונה, וראיה לזה מסוגיא דחולין שם דרמי מתני' אהדדי, דתני השוחט במוכני שחיטתו כשירה והא תניא שחיטתו פסולה, ומשני הא בסרנא דפחרא הא בסרנא דמיא, ואם איתא דמוכני דמיא למעשה חש"ו עדיפא הו"ל לשנויי דאפי' פחדא נמי יש לאסור דהא בברייתא שם (דף י"ב) פליגי ר' נתן ורבנן בשחיטה בלא כוונה ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלים וא"כ הכי הו"ל לאוקמי הא ר' נתן והא רבנן דסברי דבעינן כונה לשחיטה ומשום הכי פסול ע"י מוכני דלית בה דעת, אע"כ דמעשה המוכנא הנעשית בכח אדם עדיפא ממעשה חש"ו דהתם הוי חש"ו העושים והכא הוי ישראל בן דעת, וכ"כ האחרונים לדחות מש"ס זה דעתן של האוסרים אפיית מצות על ידי מאשין מטעם דדמי למעשה ח"ו ולמ"ש לא דמי עיין בדבריהם, אכן כ"ז הוא במכונה שמתגלגלת רק ע"י כח אדם, אבל מכונה קטורית או אלקטרית וגם ע"י סוסים אשר רק בהתחלה נעשית בידי אדם ואח"כ הולכת ומתגלגלת ע"י כח הסוסים או הקטור דדמיא לסרנא דמיא בחולין שם דאפי' המלאכה שנעשית בסבוב ראשון אינו כשר כ"א בדיעבד ויש פוסקים שאפי' בדיעבד פסול גזירה אטו סבוב שני כמ"ש הב"ח ותבו"ש (יו"ד סי' ז') ולפ"ז בפאבריק דמסבב כל היום פשיטא דפסול אפי' דיעבד, ואע"ג דלענין מצה יש מכשירים גם בכח הקיטור, היינו משום דהתם לא בעינן גוף העשייה ע"י ישראל דבתורה לא כתיב אלא ושמרתם את המצות ולא דנו התם כ"א לענין השמירה אי מהני מה שמשמר ביד אחרים אבל הכא דהפסול הוי מטעם דבעינן שגוף העשיה תהא נעשית ע"י ישראל וא"כ במוכני קטורית המכונה היא העושית וחסר כח גברא ולית מאן דשרי ולכו"ע אסור:

ואמנם איזה מלאכות שבציצית בעינן לשמה, אם כי ראיתי במכתבו שהביא חבל גאונים דאסרי אפי' בניפוץ אם נעשה שלא לשמה וכמ"ש המהר"ל מפראג הביאו הדרישה, אכן לענ"ד הפריזו בזה קצת יותר מן המדה, כי יש לדון בזה טובא וכמו שאבאר הדברים ממקור הדין, ואפי' בטוויה יש לדון אם צריכה לשמה וכ"ש בניפוץ ושפיר כתב הרמ"א להקל בניפוץ, משום דלענ"ד אין צורך בשניהם, בניפוץ וטוויה שיהא נעשים לשמה, דהנה בסנהדרין (דף מח) בפלוגתא דאביי ורבא דפליגו התם בהזמנה מלתא קאמר הש"ס דפלוגתא זאת תליא בפלוגתא דת"ק ורשב"ג גבי עיבוד לשמה, ופרש"י דאביי שסובר הזמנה מלתא סובר כרשב"ג דבעינן דוקא עיבוד לשמן, ואע"ג דעיבוד אינו אלא הזמנה ולא גוף המצוה, אפ"ה כיון דהזמנה מלתא היא חשובה גם היא כפעולה חשובה שבעינן שיהא נעשית לשמה, ורבא דסובר הזמנה לאו מלתא סובר כת"ק דאעפ"י שלא עיבדן לשמן כשר דכיון דהזמנה לאו מלתא היא לאו עבודה חשובה היא ולא איכפת לן בה אפי' כשלא נעשית לשמה, הכי הוא שיטת רש"י ובתוס' שם הקשו על רש"י דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל בהזמנה כרבא דלאו מלתא ובעיבוד קי"ל כרשב"ג כדמוכח בש"ס (גיטין דנ"ד) גבי גויל ס"ת דלא נעבדו לשמן ופסילי, ולכן מפרש ר"ת להיפוך דרבא דאמר הזמנה לאו מלתא סובר דבעינן נמי עיבוד לשמה, ולא סגי במה שעשה ההזמנה לשמה כיון דהזמנה לאו פעולה חשובה היא, ואביי דסובר הזמנה מלתא היא סגי לדידי' בהזמנה כיון דגם היא פעולה חשובה ואין צורך תו שיהי' עיבוד לשמה ע"ש, והמתבאר אפוא מתוך דבריהם נ"מ גדולה לדינא בין שיטת רש"י לשיטת ר"ת, דלר"ת לא בעינן כלל שכל הפעולות יהיה נעשות לשמה ודי רק בפעולה אחת כשנעשית לשמה, ושוב אין צורך בשאר פעולות לשמה, ואפי' אם עשה את הלשמה לא בפעולה העקריית כ"א בהזמנה, למ"ד הזמנה מלתא סגי בכך וכמ"ש להדיא דאם הזמנה מלתא. אין צורך שוב בעיבוד שיהא לשמה, דדי בהזמנה לחוד, ודוקא כשנעשה הלשמה בפעולה שאינה עקריית לא מהני ומשו"ה לרבא שסובר הזמנה לאו מלתא לא סגי בהזמנה, אבל כשנעשה הלשמה בפעולה חשובה אין צורך שוב לשמה אפי' לפעולות האחרות העקריית, וכ"ש לפעולות אחרות שאינן עקריית, ולשיטת רש"י דבכל הפעולות בעינן שיהי' נעשות לשמה, ואם יש באיזה עשיית מצוה כחה פעולות עד הגמר המצוה בעינן שכל הפעולות החשובות יהא נעשות לשמה, ורק בפעולה שאינה חשובה כמו הזמנה, לא איכפת לן גם כשלא נעשית לשמה, ועיין היטב בסוגיא שם:

והשתא שזכינו לדין נבאר מראש הדין דניפוץ אי צריך לשמה, דזה ודאי אשר הניפוץ אינה פעולה עקריית מפעולות הציצית, ולכל היותר אינה אלא הזמנה, דאפי' בטווית הציצית פליגי רב ושמואל במנחות (דף מ"ב) אם הטוויה בכלל עשייה, דזהו טעם פלוגתתם במה דפליגו התם, רב סובר דטוויה לא בעינן לשמה, ודוקא תליית הציצית בטלית הוא דמצריך לשמה אבל הטוויה א"צ לשמה ושמואל סובר דגם טוויה בעינן לשמה, ולפי המתבאר מדברי הנמוק"י שם ברא"ש זהו טעמי פלוגתתם משום דבציצית כתיב גדילים תעשה לך, וסובר רב דדוקא תלייתן בבגד הוי בכלל עשייה ולא הטוויה, ושמואל סובר דמטויה ואילך הוי נמי בכלל עשייה ע"ש, וכ"כ הגר"א (או"ח סי' י"א) דמטוויה ואילך הוי בכלל עשייה, אבל קודם הטוויה לית מאן דסובר דהוי פעולה עקריית מעשיית הציצית ולכל היותר לא הוי אלא הזמנה, ולפ"ז אין צורך שיהא הניפוץ לשמה לכל השיטות בין לרש"י ובין לר"ת, לר"ת דכיון דהטוויה הוי לשמה אין צורך שוב לשמה אפי' לשארי פעולות העקריית שיבואו אחר הטוויה וכמו שיבואר בסמוך וכ"ש לניפוץ שאינו אלא הזמנה, וגם לרש"י אע"ג דסובר דבכל הפעולות בעינן לשמה, אבל היינו דוקא בפעולות העקרית ולא בניפוץ שאינה אלא הזמנה, ולדידן דהזמנה לאו מלתא לא איכפת אפי' כשאינה נעשית לשמה:

וכעת נבוא לבאר שגם בטוויה יש מקום להקל, דהנה ברא"ש סוף הלכות ציצית לגבי סדר עשיית הציצית כתב וז"ל כתב בעל העיטור ומסתברא אם טוואן העו"ג ושזרן ישראל לשמה כשרים ולא מסתבר לי דהא אמר שמואל מן הסיסין פסולה וסיסין היינו פקעיות שנא נטוו לשמן והתם פקעיות אינן שזורים וצריכין לשוזרן לציצית ופסולים משום דנטוו שלא לשמן ואין מועיל להם אם שזרן לשמן עכ"ל, ומלבד קושית הרא"ש כבר הקשו כולם על דברי בעה"ע הללו כיון דטוויה בכלל עשיית הבגד הוא למה לא יוצרך לשמה, וממ"נ אם סובר כשמואל דמטוויה ואילך הוי בכלל עשייה, א"כ בעינן גם הטוויה לשמה ומה מועיל אם שזרן ישראל הא ס"ס הטוויה לא ה"ה לשמה, ואם סובר כרב דטוויה אינה בכלל עשייה אפי' כי לא שזרן ישראל מאי הוי כיון דטוויה לאו עשייה הוא ולא בעינן בפעולה הזאת שיהא לשמה, וכמו בפעולת הניפוץ דלא בעינן מה"ט לשמה וכמ"ש:

ואמנם לדברנו דלעיל ניחא טובא, דבפה"ע יסבור נמי כשיטת ר"ת דלא בעינן לשמה בכל הפעולות ורק בפעולה אחת נמי סגי, ולכן כיון ששזרן ישראל לשמה סגי בכך אפי' אם הטוויה היה שלא לשמן, ובאמת פוסק כשמואל דמטוויה ואילך הוי בכלל עשיה, ופעולה חשובה היא, ואם לא היה בזה שזירה לשמן ודאי דהיה צריך שהטוויה תהא לשמה, רק במקום שהשזירה היתה לשמה סגי בזה ואין צורך שוב לטוויה שיהא לשמה וכר"ת ומה שהקשה הרא"ש מההיא דמן הסיסין פסולה, י"ל דבעה"ע מפרש בזה כרמב"ם שנביא בסמוך דטעמא דמן הסיסין לאו משום שלא לשמה הוי פסולייהו כפרש"י, אלא משום בזוי מצוה וכמ"ש בסמוך ולק"מ על בעה"ע:

ובזה יצא לנו כנוגה צדקת הרמב"ם שפוסק דאם הטיל ישראל ציצית גם בלא כוונה כשר כמבואר בשו"ע (או"ח סי' י"ד) וכל מפרשי הרמב"ם תלו בי' זייני על הפסק הזה, והא ע"כ לא פליגי רב ושמואל (מנחות כ"א) אלא בטוויה, אבל בעשייה גם רב מודה דבעינן לשמה, דהכי מתבאר שם לפרש"י ורא"ש, וא"כ מ"ט דרמב"ם שסובר דעשייה גם בלא כוונה נמי כשר, ולמ"ש ניחא דרמב"ם יפרש כר"ת דלא בעינן לשמה כ"א בפעולה אחת, ולכן כיון שטוואו לשמה נעשה התיקון היותר מועיל וא"צ שוב תיקון אחר, ולמה יהיה צריך עוד עשייה לשמה ושוב מצאתי באר"י שכ"כ בדעת הרמב"ם:

וגדולה מזו נ"ל להוכיח בדעת הרמב"ם דעיקר דין דטוויה לשמה אינו לעיכובא אלא למצוה בעלמא ואפי' כשלא היה בזה פעולה אחרת לשמה נמי אין מעכב אם הטוויה הוא שלא לשמה, ומשום דסובר כרב דטוויה אינה בכלל עשייה, דהנה שינוי לשון מצאנו בין רי"ף ורא"ש לבין לשון הרמב"ם, דרי"ף ורא"ש כתבו דצריכה טוויה לשמן וסיימו דהם לא טוואן לשמה פסולים, אכן הרמב"ם אם כי כתב דצריכה טוויה לכמה אבל לא סיים דאם לא טוואו לשמה פסול ע"ש, ונראה בזה דבמנחות שם א"ר יהודה אמר רב עשאה מן הסיסין (פקעיות של מטוה שלא (טוי לשמן, רש"י) כשרה, כי אמריתא קמי' דשמואל אמר אף מן הסיסין פסולה נמי בעינן טוויה לשמה, וכבר הפליאו להקשות על הרי"ף ורא"ש שפסקו דאם לא טוואן לשמה פסולים והוא כשמואל, והא קיי"ל כרב באיסורא, וכבר הרגישו בזה התוס' במנחות שם וסנהדרין (דף מ"ח) וגיטין ודף מ"ה) ותי' דמשום דהש"ס דמנחות תלי פלוגתא זאת דרב ושמואל בההוא פלוגתא דת"ק ורשב"ג שטלה על התפילין עור בהמה טהורה כשירות ואעפ"י שלא עבדו לשמן, ורשב"ג סובר דפסולות עד שיעבדו לשמן, ושמואל דסובר דבטוויה שלא לשמן פסול סובר כרשב"ג דפוסל בעיבוד שלא לשמן, ובההיא פלוגתא דעיבוד הא קי"ל כרשב"ג כמבואר בסוגיא דגיטין (דף נ"ד) גבי גוילין שלי לא עיבדתים לשמה דקאמר התם דפסולין, משו"ה פסקינן גם בדין דטוויה לשמה כשמואל ע"ש, אכן באמת כבר כתבו כל הראשונים וגם התוס' גופייהו דראיה זאת יש לדחות די"ל דהתם שאני דמיירי בקלף ס"ת גופא דעיקר קדושה יש בה, בהך הוא דאמר בגיטין שם דפסול, אבל במה דפליגי רשב"ג ות"ק בעור שתלה על התפילין, לא בעור הפרשיות גופא דאינו אלא תשמיש מצוה ולא עיקר קדושה, בהא לא קי"ל כלל כרשב"ג לפסול, ושם הביאו התוס' גופייהו בשם י"מ לדחות כן הראיה מגיטין, אלא ששוב הקשו ע"ז דהא בבתי התפילין נמי איכא כתיבה והוא השי"ן של תפילין דהוא הלל"מ ע"ש, י"ל נמי דזה לא הוי כתיבה גמורה אלא שעושה הקמטין שיהא נראה כשי"ן ודוקא כתיבה בדיו הוא דהוי כתיבה גמורה שהוא גוף הקדושה, אבל הך כתיבה דקמטי בשי"ן לא איכפת גם כשאינן מעובדין לשמה וכמ"ש התפא"י בחדושיו (גיטין דמ"ה), ועוד חילוקים אחרים שכתבו המפרשים בזה, ולשיטת רש"י בע"כ מוכרחים לחלק כן, דאל"ה יקשה לשיטתו בהזמנה לאו מלתא היא הלכתא אהלכתא וכמ"ש התוס' שם, ובע"כ לחלק דמגיטין (דנ"ד) אין ראיה דהלכה כרשב"ג וכ"כ בעה"מ ועיין במג"א ומחה"ש (סי' י"א וסי' י"ד), וא"כ גם בשיטת הרמב"ם אפשר לחלק כן דמרשב"ג אין ראיה וכיון שכן פוסק כרב דטוויה לא הוי בכלל עשיה כלל וא"צ בו לשמו כיון דעיקר ההוכחה לפסוק כשמואל משום דקשיא הלכתא אהלכתא, אבל למ"ש דזה יש לדחות, בחר שפיר לפסוק כרב דהלכתא כוותי' באיסורא, ורק למצוה בעלמא הוא דמצריך לשמה גבי טוויה אבל לא לעיכובא, ומדינא הלכה כרב דטוויה אינה בכלל עשיה וא"צ לשמה, ואף שלשון הרמב"ם מוכח להדיא כן מדלא סיים ואם לא טוואו לשמה פסול כמו שמסיימי הרי"ף והרא"ש, וכמו שמסיים הרמב"ם גופי' בהלכות תפילין, ובע"כ דהיינו טעמייהו דרי"ף ורא"ש פוסקים כשמואל דטוויה הוי בכלל עשייה ולכן בעינן לשמה מדינא ולעיכובא אם לא טוה לשמה, והרמב"ם פוסק כרב דטוויה לא הוי בכלל עשייה ולכן מדינא א"צ בה לשמה דגדילים תעשה לך כתיב, וטוויה לא הוי בכלל עשיה, ובכ"ז מפני שחידוש גדול הוא לומר כן ברמב"ם אשר לא שערוה הפוסקים, יראתי להעמיד על דעתי ולהחליט כן ברמב"ם עד שמצאתי לאחד גדול מדבר, הוא האליהו רבה, דרמב"ם אינו פוסל בטוויה לגבי ציצית ורק למצוה לכתחלה הוא דסובר כן, וכ"כ בס' ברכי יוסף להדיא בשם המג"ן ומתרץ בזה דקדוק לשון הרמב"ם במה דשינה מלשון הש"ס דמנחות דחשיב התם ברישא מן הקוצין ומן הגרדי ומן הנימין והדר מן הסיסין, ואילו הרמב"ם כתב מתחלה דין דשזירה והדר מן הסיסין ומן הנימין וקוצין לבסוף אלא משום דסובר דאין מעכב בזה לשמה ומשו"ה כתב ברישא שזירה שהיא רשות, ואח"כ תלייה למצוה ולא לעכב, ואח"כ שאר החלוקות שהן לפסול ע"ש, ואם כי לא נגע בכל הדברים שכתבנו בזה, אבל בעיקר הלא הביא דהרמב"ם אינו פוסל טוויה שלא לשמה:

מסקנת הדברים דמדינא יש לנו דעת הרמב"ם דטוויה א"צ כלל לשמה ואפי' היכי שלא היתה שזירה או פעולה אחרת לשמה, ומשום דפוסק כרב דטוויה אינה בכלל עשיה, וכ"ש לדידן דאיכא נמי שזירה ותלייה לשמן, ודאי שא"צ טוויה לשמן וכשיטת ר"ת דא"צ כ"א בפעולה אחת שיהיה לשמה, וכ"כ הבעה"ע להדיא וכמו שבארתי, והכי מוכח בע"כ דעת הרמב"ם כמו שהוכחנו ממ"ש דאף אם תלאן בבגד שלא בכוונה כשר וכנ"ל, וכיון שהרמב"ם ובעה"ע ור"ת בחדא שיטתא קיימי, ודאי דכן ראוי לפסוק, ואין להחמיר בזה כ"א לשיטת רש"י דסובר דבעינן לשמה בכל הפעולות, וכל זה הוא בטוויה שהיא מפעולות החשובות דלשמואל הוי מיהא בכלל עשייה, אבל בניפוץ שלית מאן דסובר דבכלל עשייה היא ולכל היותר אינה אלא הזמנה ולא פעולה עקריית וכמ"ש בשם הגר"א דמטוויה ואילך הוי בכלל עשיה, ודאי שא"צ לשמה גם לרש"י, ונמצא דרבינו משה הרמ"א אמת ותורתו אמת במה שהכריע דבניפוץ לא בעי' לשמה:

ואמנם כ"ז לא כתבתי כ"א לדברי כת"ר במה שרצה לפסול עשיית הציצית ע"י מאשין מפני החשש דלשמה, וע"ז הראיתיו לדעת דבניפוץ ודאי לא חיישינן לזה וגם בטוויה אפשר לסמוך ולצדד בהיתירא, אכן לא אכחד כי כשאני לעצמי יש לי חשש אחר לא משום חסרון דלשמה כ"א מפני שבעשיית הציצית תעשה כתיב, שיהיה עשוי על ידי כח גברא, ובמכונה קטורית חסר כח גברא ולא האדם הוא העושה אלא שנעשית ממילא, ואף כי באפיית המצות ע"י מאשין לא ראיתי חש לזה כ"א משום חשש דלשמה ומשום דהוי כמעשה קטן דחשוב כח גברא אלא שאין בו דעת לכוין לשמה, אכן כבר כתבתי בתחלת דברי, דבמצות שאני, שלא הוזכר בתורה גוף עשיית המצות, ולכן לא בעינן בזה עשיית אדם, ורק שמירת המצות כתיב, וזה אפשר גם במכונה כשישראל עוע"ג ומשמרה לשמה, אבל בציצית גדילים תעשה כתיב, ובעינן שיהא אדם העושה, וע"י מכונה חסר עשיית אדם, וא"כ לאו מטעם חסרון לשמה אתינן לפסול כ"א מטעם חסרון עשייה, ובכ"ז במכונה שמנפצין בה אפשר להתיר כיון שבארנו דניפוץ לאו בכלל עשייה הוא עדיין ואינה אלא הכשר והזמנה, ואין לפוסלה גם מטעם חסרון עשייה, אבל מאשין שטווין עליה, לענ"ד אין להכשיר כ"א כשמתגלגלת ע"י אדם דוקא, אבל מכונה קטורית או ע"י סוסים אין להתיר משום חסרון עשייה, קצרו של דבר במכונת הניפוץ נלענ"ד לסמוך ולהקל, אבל שארי המכונות אין להתיר כ"א כשמתגלגלת בכח אדם דוקא, ודברים נכונים ומקוריים הם לעיין היטב בש"ס ותוס' במקומם: וד' יעזרנו לכוון ההלכה הברורה כנפשו ונפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין:

סימן ג

להנ"ל. בתשובה על מכתבו השני, אם כי אין לי מה להוסיף על דברי הקודמים, אחרי שגם מראש לא בסתר דברתי, וכל עין רואה את דבריי יוכל בקל לראות כי לא צדדתי להתיר רק על המאשין הראשונה שעושית מלאכת הניפוץ, והוא הוואטא, אבל מאשין השניה (פארשפין) לא עלה על דעתי להתירה, באשר לדעתי המאשין הזאת עושית הטוויה, אם לא גמר הטוויה, אבל עכ"פ התחלת הטוויה איכא בזה, ובטוויה הדין פשוט דבעינן כח גברא, וממילא ע"י מאשין עלעקטרי פסול, ואם כי בתשובה הקודמת הבאתי דעת בעל העיטור שמתיר גם בטוויה שלא לשמה, וגם מ"ש האליהו רבה וברכי יוסף בדעת הרמב"ם דאינו מצריך לשמה בטוויה כ"א למצוה ולא לעיכובא, אבל לא הבאתי דבריהם כ"א לסניף ולצדד היתר על ניפוץ, אבל בטוויה גופא חלילה להורות נגד השו"ע שפסק דלעיכובא בעינן לשמה בטוויה, ואכן באשר ערבים עלי דברי דודים, הוא כת"ר שליט"א, ולא אמנע בזה מלבאר יותר ולהוסיף קמחא ומיא לדברי הקודמים:

הנה המאשין הראשונה שעושית מלאכת הניפוץ, הוא הוואטא, שזה ודאי לא נקרא טוויה כ"א ניפוץ, ובניפוץ הלא הכריע הרמ"א והעיד שהמנהג להקל, ואף שמהר"ל כתב שלכתחלה יש להחמיר גם בניפוץ, ולבד כל הטעמים שכתבתי בתשובה הקודמת להצדיק דברי הרמ"א משום דרק מטוויה ואילך הוא דמיקרי עשייה שע"ז אמרה תורה גדילים תעשה לך לשמה, אבל קידם טוויה לא הוי בכלל עשייה, אלא בגדר הכשר והזמנה למצוה, בלא"ה נמי מי יבוא אחרי הכרעת הרמ"א להחמיר על אחרים בנוגע להפסד מרובה וטרחא יתירה כזאת, ולהצריך שיהיו דוקא ישראלים עושים בידיהם לשמה, בודאי שכל אחד כשהוא לעצמו רוצה להתנהג בחסידות לחוש לכל החומרות לכתחלה תבוא עליו ברכה, אבל להחמיר לאחרים במקום הפס"מ, חוששני שגם למהר"ל עצמו לא ניחא בזה, יאמר נא כ"ת בעצמו והלא רבנים אנחנו שאומנתנו להורות הוראות ובבוא לפנינו שאלה פרטיית על קורקבן וכדומה בדבר כזה שרמ"א מכשיר להדיא, האם היינו חוששים לאיזה דעה שמחמרת רק לכתחלה, ולואי שכל הוראותינו יהיו בטוחות עפ"י הכרעת הרמ"א וכ"ש בהפס"מ ובפסק גדול כזה, האם אפשר להחמיר על אחרים ולהפסיד ממונו נגד פסק הרמ"א לחוש לחומרא לכתחלה, ובשגם שיש לצרף לזה דעות המתירים גם בטוויה וכמ"ש בתשובה הקודמת, כמדומני שבעלי הוראה הדואגים וחשים להפסד ממון ישראל, יחמירו לעצמם אם בעלי נפש הם אבל לא יחמירו לאחרים בזה: הן אמנם שראיתי במכתבו שכת"ר וכל הגאונים הנלוים אליו להחמיר בזה, יגעו ומצאו טעם לומר דהרמ"א לא הקיל כ"א בניפוץ הבא לסרק את הצמר ולהסיר את הפסולת מתוכו, אבל ניפוץ הזה שעושית הוואטא, זהו לא מיקרי הכשר כ"א עשייה גופא, ובזה גם הרמ"א מודה לאסור משום דהוי שוע, והבאתם ראיה מהא דלבדים דמקרי בגד לגבי טומאת נגעים אע"ג דלגבי נגעים בעינן טווי וכתוס' (סוכה די"ב ושבת דכ"ג) ואפ"ה לבדים דאינן אלא שוע מטמא בנגעים, אכן לענ"ד אין דמיון זה עולה יפה, דלבדים שאני כיון שגם לבסוף לא יהיה נטוה תו וישאר שוע כמו שהוא עתה, ובכה"ג שלא יבוא אחריו טוויה, השוע לבד נמי מחשבו לבגד, וזהו באמת עשייה גמורה, לא כן בציצית שלבסוף יהיה וואטא הזאת נטוה לחוטין בטוויה גמורה, ובכה"ג שאין השוע גמר מלאכתו, לא חשוב השוע לעשייה ומלאכה גמורה, כ"א הכשר והזמנה חשובה, וראיה ברורה לחילוק זה מסוגיא (סנהדרין דמ"ח) גבי פלוגתא דאביי ורבא בהזמנה מלתא קאמר התם דאפי' לאביי דסובר הזמנה מלתא ובטוויה שלגבי ציצית סובר דמלתא הוא, אפ"ה בטוה לארוג כתכריכי המת מודה אביי דהזמנה לאו מלתא, ומשום דכיון דאחר הטוויה יבוא אריגה אין הטוויה נחשבת למלאכה טובה לומר בה דהזמנה מלתא ע"ש, הרי דמחלקינן דבטוויה שלא יבוא אחריה אריגה כגון בציצית, נחשבת הטוויה לעשייה כיון שבטוויה הוא גמר מלאכה, ובסוויה שבא אחריה אריגה כמו בתכריכי המת, אין הטוויה נחשבת לעשייה, והזמנה הזאת לאו מלתא היא אפי' לאביי ולא בעינן בה לשמה כלל לשיטת רש"י שם, ולפ"ז בנ"ד בניפוץ דציצית כיון דבא אחריו טוויה, אין הניפוץ נחשב לעשייה, דלא עדיף הניפוץ בציצית מטוויה לאריג, וכמו דהתם אין הטוויה נחשבת למעשה משום דאחריו בא האריג, כן ה"נ הניפוץ בציצית אין נחשב לעשייה כיון דבא הטוויה אחריו, ולא דמי ללבדים דהתם כיון דישאר כך בלא טוויה, הוי השומע כעשייה, וכמו דטוויה בציצית הוי עשייה משום דלא בא לארוג אח"כ, ה"נ הניפוץ בלבדים, שהשוע ישאר כך בלא טוויה, משו"ה הוי השוע גמר מלאכתן, ולמה שבארתי בתשובה הקודמת דגם לשיטת רש"י לא בעינן לשמה כ"א במלאכה חשובה שהזמנה שלה מלתא אבל בדבר שהזמנה שלה לא הוה מלאכה טובה, לא איכפת לן גם כשמלאכה זאת אין נעשית לשמה, א"כ מה מאוד צדקו דברי הרמ"א שפסק דבניפוץ דציצית לא בעינן לשמה, כיון דלכו"ע השוע דידה לא הוי עשייה, ולכן אפי' בניפוץ דשוע נמי לא בעינן לשמה וכמו שהוכיחי, ועוד דבע"כ דחומרת המהר"ל אינו כ"א בניפוץ לעשיית הוואטא, ולא בניפוץ להסיר הפסולת, וממילא שהרמ"א שחולק ומתיר, מתיר אפי' בכה"ג דשוע, דאי גם להסיר הפסולת מצריך לשמה, א"כ לא משכחינן כלל ציצית של פשתן שיהיו כשרים דהא מלאכת הוצאת הפשתן מן הגבעולים הוי נמי מנפץ וכמ"ש רש"י (שבת דע"ג) דתנא בברייתא הדש והמנפץ כו' ופרש"י מנפץ פשתן בגבעולין, וכ"כ הסמ"ג המנפץ גבעולי פשתן וקנבוס חייב וכו' שהרי מוציא הפשתן מן הגבעולין, וכיון שזהו עיקר הנפוץ א"כ היכי משכחינן ציצית של פשתן כשרים לדידן במקומותינו דמלאכת חביטת הפשתן נעשות תמיד ע"י נכרית, מעולם לא שמענו להצריך שיחבטו ישראלים את הגבעולין להוציא הפשתן מהם, ומלאכה זאת נעשית תמיד ע"י נכרים ששורין את הגבעולין זמן רב וחובטין אותן עד שמוציאין הפשתן, ואפי' המדקדקים ביותר לא שמענו שיהיו מצריכין לישראל לעשות המלאכות הקשות הללו, א"ו דניפוץ הזה שבא להסיר הפסולת גם המהר"ל לא מצריך שיהיו נעשית לשמה כיון שאין הניפוץ הזה בא לצורך עשיית הצמר אלא רק להסיר הפסולת, ודאי שאינו בכלל עשייה שיוצרך בזה לשמה, ורק בעשיית הוואטא, בניפוץ הזה הוא דמחמיר המהר"ל להצריך לשמה, שזה מיקרי קצת גוף העשייה, והרמ"א דחולק, חולק גם בניפוץ הזה שא"צ לשמה, מדלא הוי כ"א הכשר והזמנה לעשייה ולא עשייה גופא, ובכן מטעמים שזכרתי כאן וגם בצירוף צדדי ההיתר שכתבתי בתשובה הקודמת נלע"ד שמאשין הראשונה שעושית הוואטא אפשר להתיר, ואילו היה איש פרטי בא לשאול לצורך עשיית ציצית לעצמו, אפשר שמהיות טוב הייתי מיעצו להחמיר לכתחלה גם בזה, אבל להורות לאחרים בעסק פאבריק שבודאי יש בזה הפס"מ, אינני מוצא יסוד לאיסור, וכדאי הרמ"א בצירוף הטעמים שזכרתי פה ושם לסמוך במקום הפסד:

אכן המאשין השניה שנקראת (פארשפן) לפי תמונת הצמר שנעשית על ידה ששלח אלי, שהצמר כבר נתחלק בתוכה עד שנעשה כחוטין, היה נראה שזה יצא מכלל ניפוץ וזהו התחלת הטויה, ואף אם שמנקודת הדין אין ראיה כ"כ שבעשיית חוטין יוצא מכלל ניפוץ, דהא הרמב"ם (פ"ט הלכות שבת) כתב וז"ל המכה על הגידין עד שנעשו כצמר או מנפץ סיב או גמי עד שנעשו חוטין הוי תולדה דנופץ עכ"ל, הרי להדיא דבמה שנעשה הצמר לחוטין לא יצא עי"ז מכלל מנפץ, ואדרבה זהו גופא מיקרי מנפץ דמנפץ הוי נמי הכוונה שמחלק החתיכה לחוטין (צו שפאלטין בלע"ז), ואי נימא שגם פעולה זאת מיקרי ניפוץ היה מקום להתיר גם מאשין הזאת לפמ"ש דבניפוץ יש להתיר, אכן בהיות שאין לדין אלא מה שעיניו רואות וכמו שנראה לעיני תמונת החוטין הללו שיוצאין ממאשין זאת, נראה יותר שזהו טוויה ולא ניפוץ, ועכ"פ התחלת טוויה ואי נימא שזהו טוויה ודאי דאין להתיר מאשין הזאת, ואפ"ה זכרתי לו כי מנקודת הדין יש לדון גם במאשין זאת וכמ"ש בשם הרמב"ם בכדי להמליץ בעד אותן הרבנים שכתב כת"ר שאומרים דגם הפאהר שפין אינו טוויה, ואם אמר חכם מלתא אין מזחיחין אותו, ולכן כתבתי לו זה, אף שדעתי הפרטיית נוטה יותר שזהו טוויה: כת"ר מעיר אותי אשר כפי הנראה מתיך תשובתי הקודמת, שלא עיינתי בדברי הגאונים שכתב לי במכתבו, מודה אני כי אמנם צדק בהשפטו, כי באמת לא עיינתי רק בגוף השאלה, אכן בתשובתן של הגאונים שהעתיק לפני דבריהן לא עיינתי, אבל אין זה מיוהרא יתירא דאית בי' חלילה לי מה יקרו מאוד דבריהם וכבד אכבדם אותם ודבריהם הקדושים, ורק מפאת רוב טרדותי אודה לד' על אשר נותן לי היכולת לעיין בהשאלה ולהשיב עליה מה שיורני ד', ובאין עוד הנני ידידו הדו"ש כנפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין:

סימן ד

ב"ה יום ב כ"ח מנחם אב תרפ"ח פינסק. כבוד ידיד בן ידיד הרב וכו' מוהר"ר דוד מנחם רעגענשבורג שליט"א הגאב"ד דזעמבאווא. מכתב כת"ר נתקבל בשעה שהייתי בחו"ל (באד נוהיים) וזה לא כבר אשר שבתי לביתי ומיד הנני ממהר להשיבו, במה שנסתפק כת"ר בטווית ציצית דבעינן לשמה, אם התחלת הטוויה נעשה ע"י מאשין וגמר ישראל הטוויה לשמה אי מהני, וכת"ר רצה לדמות זה לההיא דשחט עכו"ם חצי קנה וגמר ישראל ושחט עד רובו דכשר כמבואר בש"ס (חולין די"ט ויו"ד סי' ב), במחכ"ת אין דמיונו עולה יפה דהתם בשחיטה כל שיעור השחיטה אינו אלא משהו, דגם אם היה חצי קנה פגום והשלימו ישראל לרוב כשר, אע"ג דכל השחיטה לא הי' בזה אלא משהו, ולא גרע שחוט נכרי מאילו היה החצי קנה פגום, ונמצא דבמה שהשלים הישראל לרוב קנה, שכל שיעור השחיטה נעשה ע"י ישראל, אבל לגבי טוויה אי נימא דבעינן שכל הטוויה תהא לשמה, לא מהני מה שגמר ישראל, דהא ס"ס אותו החלק שנטוה ע"י נכרי או מאשין הוי שלא לשמה:

ובעיקר הדין לכאורה נראה פשוט שבאופן שנסתפק כת"ר שההתחלה היה ע"י מאשין והגמר ע"י ישראל, שפסול לכו"ע, דאין לדמותו להא דמבואר בשו"ע (או"ח סי' י"א סעיף ב) דטוואן נכרי וישראל עומד ע"ג ואומר לו שיעשה לשמה דכשר מיהא להרא"ש, דמכמה טעמים אין לדמותו כלל לדין זה, א) דהתם הוי טעמו דהרא"ש משום דאמרינן דעכו"ם אדעתא דישראל עביד, ופליג על הרמב"ם דסובר אדעתא דנפשי' עביד, וכיון שעביד אדעתא דישראל שמלמדו לעשות לשמה הוי זה לשמה גמיר, ולא שייך זה כ"א בעכו"ם שיש לו דעת לעשות כפי שמלמדין אותו, משא"כ במאשין שאין לה דעת, כי ישראל עומד ע"ג מאי היה ובודאי לא חשיב זה לשמה ב) הא דברי המחבר דלעיל יש לפרש דמיירי כשישראל עומד ע"ג בכל משך העת שטוה הנכרי לא זזה ידו ממנו ולא הסיח דעתו מללמדו שיעשה לשמה מתחלה וכד סוף, ומנ"ל להתיר נמי כשישראל לא היה כ"א בתחלת הטוויה לחוד, ואפי' בנכרי שטוה וישראל עוע"ג בתחלת הטוויה אין לנו ראי' להכשיר, וכ"ש באם הישראל התחיל בטוויה ושוב גמר הנכרי בלא ישראל עוע"ג דלא מהני כלל, דאותו החלק שטוה הנכרי לא היה לשמה כלל כיון דגם עומד ע"ג לא היה בזה, הן אמנם דהרא"ש גופא מכשיר אפי' בישראל אינו עומד ע"ג כ"א בתחלת הטוויה, דהכי מוכח להדיא מדבריו בהלכות קטנות הלכות ס"ת דמקשה התם מגט דלא מהני כתבו נכרי וישראל עומד ע"ג כמפורש בגיטין (דף כ"ב), וכתב לחלק דבגט דבעינן שיכתוב כל התורף לשמה וזה לא יעשה, אבל בעיבוד לא בעינן אלא בתחלת העיבוד כשישים העור לתוך הסיד שיאמר אז, אני עושה כך לשם ס"ת, וזה יעשה הנכרי לשם ישראל כשיאמר לו עשה כך, וכיו"ב מצינו בפ' אין מעמידין דר' יהודה בעי מילה לשמה ואפ"ה ימול ארמאה ולא ימול כוחי ולא אמרינן נכרי אדעתא דנפשי' עביד כיון דברגע הוא עושה ודאי יעשה אדעתא דישראל ע"ש, הרי שסובר הרא"ש להדיא דגבי עיבוד והוה"ד לגבי טוויה שלמד זה הב"י מעיבוד לא בעינן כ"א רגע אחת שיאמר לו הישראל לעשות לשמה וכל שאר הפעולת עושה הנכרי בלא. עומד ע"ג, ואמנם מפני שדברי הרא"ש תמוהים מאד כאשר כבר השיג עליו בתשובת פנים מאירות (ח"א סי' מ"ה) בדברים של טעם דאיך יוכשר בכה"ג דהא אם עיבד מקצת העור לשמו וכל שאר העור שלא לשמו בודאי פסול דודאי שבעינן שיעבוד כל העור לשמו, ואע"ג דכשעיבד ישראל א"צ לומר אלא בתחלת העיבוד ואף שיעשה אח"כ בשתיקה שפיר דמי משום דכל העושה על דעת ראשונה עושה, אבל לגבי נכרי דפסול בגט אפי' ישראל עוע"ג משום דחיישינן שאף שתיבה אחת יכתוב ע"ד ישראל, מ"מ דלמא אח"כ ישנה, א"כ דין העיבוד שוה לגט, וכי היכי דהתם חיישינן שלא יגמור כל תורף הגט כפי שאמר ישראל בתחלה, ה"נ בעיבוד, ועיין שם שכתב שגם רבינו ברוך שהביא הרא"ש שם דאם נכרי מעבד וישראל עוע"ג דכשר, דהיינו נמי בעומד ע"ג מתחלת העיבוד עד סופו, א"כ למה לן למשוכי דברי המחבר שיהי' דחוק ויפרש כהרא"ש, והלא יותר נוח לפרש דבריו כרבינו ברוך דעומד ע"ג היינו כל משך העיבוד, ובשגם שסתימת לשון המחבר טוואן נכרי וישראל עוע"ג כשר, משמע יותר דעומד ע"ג כל משך הטוויה, דאי כוונתו שאינו עומד ע"ג אלא בתחלתו הו"ל לכתוב כן בפירוש וכמ"ש בסעיף א' לגבי ישראל גופא, שיאמר בתחלת הטוויה, הרי שבמקום שסגי רק בתחלה כתב להדיא בתחלה, ומדסתם בסעיף ב' לגבי נכרי וישראל עומד ע"ג ולא דקדק לפרש בתחלה, מכלל דבאמת לגבי נכרי וישראל עוע"ג לא סגי כשאינו עומד ע"ג אלא בתחלה, ג) אפי' להרא"ש דמכשיר בעומד ע"ג רק בתחלה, נראה פשוט דלא התיר כ"א בטוויה מועטה שאינה נמשכת אלא רגע, אבל בטוויה מרובה שנמשכת הרבה ודאי דדמיא לגט דלא מהני בעומד ע"ג וכמ"ש בביאור הלכה (סי' יא) דבפאבריקין שטווין ציצית כל היום לא מהני עומד ע"ג אפי' להרא"ש מה"ט דדמיא לגט ע"ש, ומכל הלין היה נראה לכאורה בנדון ספיקו דמר דלית מאן דשרי, אכן שוב ראיתי דהטעם האחרון שכתבתי לאסור באות ג' יש לדחותו, דבאמת כבר הקשו האחרונים על חילוקו של הרא"ש מגט לעיבוד, דמשו"ה בעיבוד מהני עוע"ג משום דא"צ אלא רגע וזה יעשה על דעת ישראל משא"כ בגט דבעינן כל התורף לשמה וזה לא יעשה, א"כ אם ישראל עומד ע"ג מתחלת הכתיבה עד סופו ועל כל תיבה יאמר לו שיעשה לשמה היה צריך להיות כשר, וזה לא אשתמיט שום אחד מהפוסקים שיאמר כן: ולכן נלע"ד כוונת החילוק מגט לעיבוד באופן אחר, דבעיבוד דלא בעינן כ"א רגע, פי' דתכן הלשמה הוא קצר שאין בו כ"א תוכן דיבור אחד, שיהא לשם קדושת ס"ת, וכן גבי מילה אין בו כ"א מחשבת דבר אחד, היינו שימול לשם קדושת הישראלי, ולשמה קצר כזה שאין תופס כ"א תוכן דבר אחד לחוד, יעשה זאת אדעת ישראל המבקשו, ואיה"נ אם לגבי גט לא היה נצרך לחשוב כ"א שיהא לשם גירושין לחוד, היה מועיל נמי, אבל בגט הא לא סגי במה שיחשוב רק לשם גירושין, אלא צריך לשם המגרש ומתגרשת וצריך לחשוב שמותיהן וכנוייהן שיהא הכל לשם גירושין, ולשמה ארוך כזה דבר קשה הוא לתפוס במחשבתו ולכן לא ירצה לסבול דוחק כזה לתפוס במחשבתו ענין ארוך כזה, ושמא יש לכוון זה בלשון הרא"ש שכתב דבגט שצריך לכתוב כל התורף לשמה, דאין הכוונה שהפעולה נמשכת זמן רב, דלזה יש עצה שהישראל יעמוד מתחלה עד סוף הכתיבה כקושית האחרונים, אלא הכוונה דהלשמה ארוך ונמשך הרבה עד שמחזיק כל התורף דהיינו כל שמותיהן וכנוייהן, משא"כ בעיבוד אינו אלא רגע, כלומר שהלשמה הוא קצר כ"כ שאין בו אלא דיבור אחד, רגע כמימרי' ולפ"ז בטוויה דציצית דהלשמה הוא נמי קצר דא"צ כ"א לחשוב לשם ציצית ותו לא, ולשמה קצר כזה מהני בישראל עומד ע"ג אפי' אם הפעולה נמשכת הרבה, משום דעל המשכת הפעולה אין קפידה, כ"א על המשכת אריכת הלשמה קפדינן, ואם כי לשון הרא"ש משמע שכוונתו לחלק בין פעולה נמשכת לאינה נמשכת, מ"מ סברת חילוקו נכון מצד עצמו, ומתורץ בזה כמה קושיות, אבל אכתי יש לאסור בנ"ד מהטעמים שכתבתי באות א' וב', ועוד דבלא"ה אפי' במקום דמהני עומד ע"ג, לכאורה אינו אלא כשהעומד ע"ג היה בתחלת הפעולה, דבזה שייך לומר דכל הפעולה שעושה אח"כ עושה על דעת הראשונה, וכמו בישראל גופא דמהני לשמה, היינו אם בתחלת הפעולה חשב לשמה, אבל אם בתחלת הפעולה היה שלא לשמה וגם בלא עומד ע"ג, אלא שאח"כ בסוף הפעולה היה לשמה וכמו בנידון ש כ"ת, דתחלה היה ע"י מאשין וגמר ישראל, לכאורה לית מאן דשרי, דהוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן בנכרי שאינו יודע מעצמו בטיב מצוה, וא"כ כשיסייע ישראל בסוף העיבוד איך שייך לומר שגם תחלת העיבוד היה לשמה:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה