שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן קטו
ב"ה יום ה' ח' תמוז תרצ"ז פינסק. להנ"ל בלילה הזה קבלתי מכתבו אשר תוכו יביע תמהונו על אשר לא דקדקתי כל צורך בדברי תורה שלו, והעיקר מה שעברתי בשתיקה על הצעתו שכדי שלא נצטרך לסמוך על היתר דאומר אמרו שרבו בו המחמירין, יכתוב המורשה עצמו ג"כ גט בכתב ידו, ואם אינו יודע לכתוב כתב אשורית ילמוד ויאמן ידיו לכתיבה זאת, ואם זה אי אפשר יכתוב בכתב האשכנז ובנוסח לשון ארמיי כנוסח הגט שלנו, ועדים לא יחתום ע"ז רק ימסור הגט בעדי מסירה לבד. שכל אלו כשרים במקום עיגון. ויתן שני גיטין א) שיצוה לסופר ולעדים לכתוב ולחתום, והשני מה שיכתוב בעצמו בכתב אשכנז ובלא עדי חתימה. והביא שמהרש"ם הסכים לעשות כזה וגם הגאונים הרידב"ז והאדר"ת הסכימו על ידו, וכפי שאני רואה מכותלי מכתבו ימצא עצמו כת"ר נעלב כאילו השלכתי דבריו אחר גוי שאין כדאי לטפל בהם. והיא שעמדה לי שלא להשכין באהלי עולה ותרעומות דת"ח גדול דכוותי', והנני ממהר להשיבו ולומר שלא בכך אתם חושדני, חלילה לי לבזות ולהשפיל כבוד כל הפונים בשאלותיהם אלי, ובשגם למעכ"ת אשר בלי שפת חנף אומר כי לי מה יקרו מאוד דבריו היקרים המסולאים בחריפות ובקיאות, וגדלו בתורה ובהוראה כאחד הרבנים המובהקים אשר אין חזיונם נפרץ, רק מפני סמשום בעבודה אני. עבוה"ק להשיב לשואלי דבר וגם לסדר החבורים ב"ה. ואם אבוא להזדקק ולדקדק הרבה בדברי כל שואל, לא הייתי מספיק גם להשיבם ומתי אעשה גם אנכי לביתי, ולכן חקה חקקתי וגדר גדרתי לראות רק תוכן השאלה ולחשוב חשבוני מה אשיב ע"ז, ודברי השואל עובר אני בסקירה קלה:
ומה שעברתי בשתיקה על הגעתו לסדר שני גיטין כנ"ל, הן לא נעלם גם ממני יסודי הדין שנגע כת"ר שבמקום מיגון גדול אפשר לכתוב בכל לשון וגם בלא עדי חתימה, ויודע אני גם הגדולים שסמכו ע"ז למעשה, אבל כשאני לעצמי ברור אצלי שכל הני טצדקי אפשר לעשותם רק כשהבעל עצמו הוא בשעת כתיבת הגט והוא רואה בעיניו כל השנויים הללו וניחא לי' בזה משא"כ כשהבעל עצמו אינו בעת מעשה, ורק שלוחו שהרשהו הבעל לסדר גט, בא לסדר בשינויים גדולים כאלו, אין לו רשות ע"ז ויש בזה חשש ביטול הגט מה"ת, אף אם השינוי מצד עצמו אין נוגע לעצם הדין רק שינוי במנהג ובחומרא בעלמא, משום דמסתמא כל בעל שמצוה לכתוב גט דעתו שיכתבו כראוי בלי פקפוק, ואף אם לא התנה ע"ז בפירוש שידקדקו בזה, בכ"ז כיון דכבר נהגו בכל בתי דינין לעשות כן, ודאי שגם דעת המצוה הי' כן וכמ"ש הרשב"א בב"ק ד"כ על מה דאמר רבה התם הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, דכמו בהדיוט מדעת היינו שהתנה עמו שישלם שכר הדירה שצריך להעלות לו שכר, כן בהקדש גם שלא מדעת דכיון שמפורש בתורה שאסור ליהנות מן הקדש הוי כאילו התנה כן ע"ש שזה כוונתו, הרי מפורש שאפי' כשלא הותנה בפירוש, דיני התורה עצמם הן הם תנאי השליחות, וה"נ בנ"ד דינים וחומרות ומנהגים המוזכרים בשו"ע ונוהגים כן בכל בתי דינין מדור דור, הן הן תנאי השליחות וכאילו התנה בפירוש שלא לשנות מזה, והגע עצמך כמה נהיגי גבן לדקדק בגט שיהא דוקא י"ב שיטין, והכתב יהי' תמה בלי נגיעה ונפסק, ושיהא מעורה, וכל זה אי אפשר כשיהי' כתוב בשפת ובכתב אשכנזי, וגם על עדי חתימה שהתקין ר"ג שיהיו עדים חותמים, ואף שהתוס' בריש גיטין והרא"ש פ' השולח כתבו דאין זה אלא עצה טובה אבל לא שצריכין לחתום, אבל ידוע מ"ש הרש"ל ביש"ש שאי"א לפרש כן אלא ודאי תקנה קבועה היא ואין להעביר עליה ע"ש ובפ"ת אה"ע סי' ק"ל, ובכ"ז הבעל עצמו כשעומד בשעת מעשה ומסכים ע"ז, אפשר לעשות כן במקום עיגון, אבל מסתמא ודאי דיש לנו לאמוד דעת הבעל שלא הסכים על שינוים כאלו, ואם השליח עשה כזה ע"ד עצמו הרי הוא עיוות בשליחות ושליחותו בטילה, ודין זה מבואר מהא דקי"ל דאין אונאה לקרקעות ואפ"ה בטעה שליח בטל המקח אפי' באונאה כל דהו וכמפורש בקדושין דמ"ב וכתובות ד"ק דפריך והאמר מר אין אונאה לקרקעות ומשני ה"מ היכי דטעה בעצמו אבל טעה ע"י שלית לא דמצי אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, הן אמנם דדין זה סותר לסוגיא דב"מ דק"ח דקאמר התם לגבי מצרן שזבין במאתים ושוה מנה סבור מינה דמצי א"ל לתקוני שדרתיך כו' ומסיק ר"נ דאין אונאה לקרקעות, הרי להדיא שאפי' בשליח שטעה נמי אמרי' שאין אונאה לקרקעות וא"כ מ"ש בכתובות דאמרי' בשליח שטעה דלא אמרי' שאין אונאה אלא דמצי א"ל לתקוני שדרתיך כו', וכבר העיר בשמ"ק לב"מ על סתירה זאת ע"ש, ובחבורי למו"מ סי' ק"ט כתבתי ליישב, דהנה בטעם דאין אונאה לקרקעות פליגי בזה הראשונים, התוס' בב"מ דס"א פי' דגזה"כ הוא, ואכן בס' החינוך מצוה של"ו פי' שאין זה גזה"כ אלא משום דקרקע שוה כל כסף שיתן ומדעתו נותן וכ"כ הרשב"ם והרשב"א בב"ב שם וגם הרא"ש בב"מ. ויש להביא ראיה להחינוך ממ"ש בב"מ שם לגבי מצרן זבין במאתים ושוה מאה סבור מינה מצי א"ל לתקוני שדרתיך כו' א"ל ר"נ אין אונאה לקרקעות ואי נימא דהא שאין אונאה לקרקע לאו משום דשוה הוא אלא מגזה"כ, מאי משני דאין אונאה, הא אכתי הוי עיוות ואין אנו דנין החם לענין החזרת האונאה אלא אם הוא עיוות או לא ולענין לבטל השליחות, אע"כ דבאונאת קרקע ליכא שום עיוות משום דשוה כל מה שנתן בעדה ולא נתאנה כלל, ואין להקשות א"כ קרא למעט קרקע מאונאה למה לי וכעין זה הקשו בתוס' ב"ב על פי' רשב"ם ע"ש, די"ל דקרא איצטריך לאונאת מוכר, דסברא דקרקע שוה כל כסף לא שייך כ"א באונאת לוקח דמשום דרוצה לקנות קרקע שהוא דבר דלא כליא קרנא ולעולם עומדת נתרצה לשלם הרבה יותר ממחיר הרגיל, אבל באונאת מוכר שמכר בזול לא שייך סברא זאת ואונאת מוכר בע"כ מגזה"כ הוא לכו"ע, ולפ"ז מיושבים הסוגיות באין סתירה, דבב"מ דמיירי באונאת לוקח כדאמר זבין במאתים ושוה מאה הרי דאונאת לוקח הוא, קאמר ר"נ שפיר דאין אונאה לקרקעות, ואע"ג דלוקח שלית המצרן הוא אפ"ה אין יכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, דבלוקח לא הוי עיוות כלל, אבל בכתובות דמיירי באונאת מוכר דהשליח טעה ומכר בזול כדמוכח הסוגיא, ובאונאת מוכר שפיר הווי עיוות, ונהי דהאונאה א"צ להחזיר אבל עיוות מיהא הוי וכשטעה שליח בטל המקח:
ומה מיושב לפ"ז לשון רש"י בכתובות שם דעל מה דאר"נ התם מצי א"ל לתקוני שדרתיך כו' פריך הש"ס והאמר מר אין אונאה לקרקע, ופרש"י ומשנה הוא בפ' הזהב, ובתוס' הקשו ע"ז דכיון דמתני' קא מקשה מאי לשון והאמר מר דקאמר, הכי הול"ל והא תנן, ואף כי בס' מגיני שלמה תי' לקושית התוס' משום דבמשנה אין מבורר הדין דהא רב חסדא גופא מפרש מתני' דמאי אין להם אונאה אינם בתורת אונאה ואפי' פחות מכדי אונאה חוזר, ואע"ג דרש"י גופא מפרש בב"מ דרב חסדא אהקדש לחוד קאי, היינו משום דמוכת בכ"מ דאין אונאה לקרקע, אבל מתני' גופא איכא לדחויי, משו"ה קאמר והאמר מר כלומר והא קי"ל, לפי שהוא פשוט מכל האמוראים דאין אונאה לקרקעות ע"ש. אבל אכתי יש להקשות על רש"י דמלשונו שכתב ומשנה הוא משמע שרוצה בזה דהקושיא הוא דוקא מאמוראי דמפרשי המשנה ולא מר"נ דלגבי מצרן כקושית התוס' דאלת"ה מאי בעי בזה שכתב דמשנה הוא אתרי שבאמת מעצם המשנה לא מקשה ולא מאמוראי דקי"ל הכי א"כ אמאי הוסיף לציין דמשנה הוא פ' הזהב, אע"כ שרוצה להורות שלא תימה שמקשה כן מר"נ דמצרן אלא מאמוראי א"כ יותר טוב להקשות מר"נ דמצרן דמיני' ידעינן שאפי' בשליח אין אונאה, אכן למה שביארתי דבכתובות מיירי באונאת מוכר וטעם דאין אונאה משום גזה"כ לא שייך להקשות מר"נ דמצרן דמיירי באונאת לוקח ומטעמא דלא נתאנה כלל רק ממתני' דהזהב דמיירי באונאת מוכר נמי, והיטב דייק רש"י לכתוב דמשנה הוא פ' הזהב ודו"ק, ובחבורי הארכתי הרבה וכאן קצרתי מפני שאין זה מקומו. והמעט שכתבתי הוא רק לכבודו דמר להראות חבתו לפני שנעים לי להשתעשע עמו בד"ת, עכ"פ לדינא זה מבואר דאע"ג דמדינא אין אונאה לקרקע אפ"ה שליח שנתאנה מקחו בטל מטעם עיוות בשליחות, וה"נ בנ"ד שלית הגט שעיוות אפי' בדבר שאין נוגע לדין אפ"ה שליחותו בטל מטעם עיוות וכן מבואר להדיא בקדושין דמ"ט ובב"ב גבי פשוט ומקושר דאמר רשב"ג הכל כמנהג המדינה ומקשה ורבנן ל"ל הכל כמנהג המדינה ומסיק באתרא דנהיגי בפשוט ואזל איהו ועביד מקושר או נהיגי במקושר כו' דכו"ע פסול משום שהיה דעתו כמנהג מדינה וזה שינה שליחותו. והא פשוט ומקושר דשניהם כשרים לגמרי ואפ"ה חשיב שינוי מפני המנהג ועיין במשכנ"י חאה"ע סי' כ"ז מ"ש בזה, וא"כ כ"ש בנ"ד דיבוא לשנות דברים שאבותינו ואבות אבותינו החזיקו זה לחומרא גדולה, כמו כתיבה אשורית, וי"ב שיטין. וכ"ש עדי חתימה, ודאי דכל המצוה לכתוב גט דעתו לכותבו כפי הנהוג, ולא עלה כלל על דעתו לצוות לשליח שילמוד לכתוב וגם בכתב אשכנז ועוד. ואם השליח רוצה לעשות כזה בלא הסכמת הבעל אין לך עיוות גדול מזה וממילא שהשליחות והגט בטל מה"ת, ומה בצע בגט כזה, הוא הטעם שעברתי בשתיקה, כי אני איני מסכים לזה וגם לא רציתי להרהר אחרי גדולים אם נמצאו שהסכימו לזה ולכן לא מצאתי לפני טוב משתיקה לגמרי, ואין לומר דנהי שגט זה לא יועיל לסמוך עליו לחוד אבל בנ"ד שגם גט אחר הכתוב וחתום ע"י סופר ועדים יתן א"כ מה יזיק גט זה ג"כ, דזה אינו כיון שתועלת כל דהו אין בגט זה שנמצא בו כל הני שינויים, יוכל להזיק ולהוציא לעז לומר שגם גט זה כשר, וכמ"ש מהרש"ל דמה"ט יש לפסול אפי' דיעבד גט בלא עדי חתימה, וגם למה לזרות בחנם אבק בעיני הרואים, כאמור אנכי רציתי לעבור בשתיקה ומעצמו יבין דשתיקה זו לאו הודאה הוא, ואם כת"ר דחק אותי הגדתי בזה טעמי, ועל דעתי הנני עומד שטוב ההעדר ולא לזלזל כ"כ לצחוק עם גיטין:
והנני הדו"ש ומברכו כברכת אהרן וואלקין: