אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"ב יו"ד › סימן קו

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב יו"ד · סימן קו

סימן קו

ב"ה יום ח' ב' אדר שני תרצ"ה פינסק. להנ"ל. ע"ד שאלתו בראובן שנתקשר בקשר השדוכין עבור בתו עם בנו של שמעון בכתיבת תנאים ובכל הנהוג, הנדוניא שהתחייב ראובן סילק מיד על אתר במזומן, היינו שני אלפים וחמש מאות זהובים הפקיד באוצר של הממשלה, והמותר אלף וחמש מאות זהובים מסר ליד שמעון אבי החתן אדעתא שיעשה בהם סחורה לטובת הזוג, התנאים נכתבו ונחתמו והנדוניא נסתלק בשלימות ונפרדו זה מזה כדרך מחותנים חתן וכלה באהבה וחבה, ובימים הראשונים כתב החתן מכתבים להכלה ואח"כ הפסיק, ושמעון אבי החתן כתב כי הסבה לזה הוא מפני שהחתן נסע על הכשרה יחד עם חביריו חלוצי המזרחי להשתלם בעבודה הדרושה להשגת סער טיפיקאט על נסיעה לאה"ק ולכן בעבידתי' טריד ואין לו שעה פנויה לכתיבת מכתבים. ראובן אבי הכלה ביקש את החתן שיבוא לביתו על ימים האחרונים של פסת ושמעון אמנם הבטיחו כי בודאי ישלח את בנו אליו, אכן הקול יצא כי החתן דעת אחרת עמו וממאן בבת ראובן וכי כה התאונן לפני קרוביו אשר יש לו עגמת נפש משידוך זה ולבו בל עמו להכלה, וכשהגיע אח"כ תור חג הפסח לא בא החתן גם לבית אביו וממילא שלא בא לבית הכלה, ואם כי כל החבורה שהיו על הכשרה נתפרדה באשר כולם נסעו על חג להוריהם, רק חתן דנן לא בא והקול יצא בעיר כי מפני שממאס בהכלה, ושם בהיותו על הכשרה מצא לו כלה אחרת דשכיחא לי' כו' ולכן לא בא לבית אביו וכי הוא נמצא בבית אהובתו וגם רננו בעיר כי שמעון אביו יודע מזה ורק דחויי הוא דמדחה לראובן בדחוים כאלה מפני שאין לו להחזיר הט"ו מאות זהובים שקיבלם לידו, וכאשר רבים זרזו לראובן שימהר לעשות גמר ולא יסמוך עוד על הבטחתיו של שמעון אשר רק לזה יכוון לתפוס המעות שתחת ידו, רץ ראובן למקומו ועירו של שמעון ותבע אותו לד"ת לפני דייני העיר וברוב עמל הצליח להציל הפנקס מאוצר הממשלה וגם ט' מאות זהובים מזומן, ועוד סך ששה מאות זהובים נשאר ביד שמעון, ואח"כ נסע ראובן עוד איזה פעמים לעירו של שמעון לבקשו שיחזיר גם הששה מאות ואז היה גם החתן עצמו בבית אביו. אבל בכל פעם השמיט עצמו החתן וההסתתר מעיני ראובן מחותנו. ופעם ראה ראובן בעיניו כ'י ברח החתן מבית אביו כדי שלא יראנו המחותן וגם כאשר הזמין אותו לב"ד לא רצה לילך רק אביו שמעון לבדו בא לב"ד. ואם כי הפעם הודה שאמת הדבר אשר החתן ממאן וממאס בהכלה, בכ"ז נתן תקוה להבטיח שעוד יעלה בידו להטות לבב החתן ולקרב את השידוך וביקש להרחיב לו זמן משך ששה שבועות שבאותן הימים יעלה בידו לקרב את לבב החתן, ואם כי ראובן לא רצה להסכים ע"ז בידעו בטח כי אך תואנה הוא מבקש איך להשתמט מהחזרת המעות ובכה בדמעות שאין עוד כח לו ולבתו הכלה לסבול הבזיון והצער שהיסב להם, ולכן דרש במפגיע לעשות גמר מיד. בכ"ז לבסוף ביטל דעתו עד דעת הב"ד אשר הסכימו לנסות אך הפעם ולהרחיב לו הזמן כמבוקשו והב"ד כתבו וחתמו ביניהם כתב בפרטים הללו א) שבמשך זה ישליש שמעון את השש מאות זהובים שתחת ידו ולהשלישם בב"ד. ב) לפתות את בנו החתן שיבוא להמחותן ולהתמהמה שם בביתו שבועות אחדות למען יראו ראובן ובתו הכלה את טהר לבבו אליהם. ג) להגביל זמן החתונה, ובפירוש אמרו הב"ד אשר אם שמעון לא יקיים גם הפעם את כל הפרטים הללו אז תיכף אחר שיעבור זמן הקצוב יתנו מיד פטורים לראובן ושמעון יהא נידון כעובר, והזמן האחרון היה בפ' חוקת העבר, גם זמן הזה עבר וב"ד שלחו מצדם התראות לשמעון וגם ראובן מצדו שלח התראה במכתב בטוח ולא קיבל שום תשובה, ואז רק אז הבין ראובן שאין עוד מה לקוות לקרב השידוך, וגם הכלה אמרה כי כל כך נעשה החתן מאוס בעיניה אשר בשום אופן אי אפשר לה עוד להתקשר עמו, וכה עבר זמן רב אחר זמן המוגבל ושמעון לא קיים אף אחד מהתנאים שהתחייב. ובראות ראובן שאין עוד תקוה לקרב אז החליט אחר סוכות לעשות שדוך אחר עבור בתו. ותובע משמעון שיחזיר לו הששה מאות זהובים מזומנים שנשאר אצלו וגם דמי בושתו והוצאות. ושמעון בראותו כי ראובן עשה כבר שידוך אחר, בא במרמה וטוען כי כעת יוכל לקרב את בנו להשידוך ותובע להיפך שראובן ישלם לו קנס ובושת, ובכן נסתפק כ"ת הדין עם מי וכבר שלח שאלה זאת להגאון מוהר"י ראזין ז"ל אב"ד דדווינסק וקיבל תשובה דכיון שלא בא החתן לבית המתותן והכלה נתבטל עי"ז השידוך ושוב יכולים צד של הכלה לעשות שידוך אחר וכפי הטעמים שביאר שם בתשובתו, וגם כ"ת הוסיף עוד על דברי הגאון ז"ל וביאר דהיכי שעבר מועד זמן הנשואין ודאי דבטל חרם הקהלות שיש בשדוכין וכמבואר ביו"ד סי' רל"ו סעיף ו' שאם אחד עיכב והעביר המועד אין השני צריך התרה ונפטר משבועתו וכמבואר במכתבו באריכות:

ובאמת איני מבין למה הוצרך כ"ת להביא ממרחק לחמו ולשלוח אלי, בהיות שהדין פשוט ואינו סובל אריכות, ובשגם שכבר הסכים ע"ז הגאון מוהר"י ראזין וכדאי לסמוך עליו אפי' שלא בשעת הדחק רק רצונו של אדם זהו כבודו, ואחרי שרוצה לשמוע גם חות דעתי הנני לעשות רצונו בזה ואבוא להשיבו, כי בעיקר הדין מודינא ליה שהורה כהלכה שודאי שמעון הוא העובר וקשר השדוכין נתבטל רק מצדו וממילא היה הרשות לראובן לעשות שידוך אחר. אבל לא מטעמיה דמר. בהיות שעיקר טעמו הוא מפני שעבר הזמן משו"ה בטל הקשר, ועל טעם זה יש לי לפקפק קצת, יגיד נא לי רעי וידידי איזה זמן העביר, והלא מסגנון מכתבו דמר ניכר אשר בכתב התנאים גופי' לא הוקצב זמן מתחלה על שום פרט, דכפי הרגיל מגבילים בתנאים זמן על שני אלה, על סילוק הנדוניא, ועל זמן החתונה, ובנ"ד זמן החתונה לא הוזכר כלל בתנאים, ורק בכתב שנעשה אח"כ אצל הב"ד התחייבו שבעוד שסה שבועות יקציבו ויגבילו זמן החתונה, וזמן על סילוק הנדוניא לא היה שום צורך בהיות שנסתלק במלואו בשעת כתיבת התנאים, וא"כ מה העברת הזמן יש בזה אחר שלא הוקצב שום זמן מעיקרא, וגם בקבלה השניה שהיה אצל הב"ד הגבלת זמן של ששה שבועות, קבלה זאת נמי לא היתה על זמן הנשואין אלא לפצות ולהטות לב החתן לקרב הענין ושיתרצה לנסוע אל המחותן והכלה, ונמצא דעל זמן הנשואין לא היה שום קציבת זמן לא בקבלה ראשונה ולא בשני' וא"כ מה העברה יש בזה אחרי שביכולתו למשוך זמן החתונה כמה שירצה, ועוד דאפי' נימא דקבלה השניה כיון שב"ד התרו בו שבמשך ששה שבועות יבוא לקצוב זמן הנשואין ושמעון קבל התראה ולא חש להשיב. זהו גופא הוי כקוצב זמן דאטו תשב עד שתלבין ראשה וכמ"ש בנו"ב תפדו"ת חיו"ד סי' ר"ד דבכה"ג נסתלק חרם הקהלות מן הכלה ע"ש. אבל בנ"ד הא לאו בידו של שמעון הוא לפצות את בנו שיסכים לדעתו, ומתחלה סבור היה שהבן ישמע לו אבל מה יעשה אם לא ירצה לציית אותו ואין לך אונס גדול מזה וכמבואר ברמ"א אה"ע סי' נ' סעיף ו' דמי שפוסק על בתו שתנשא לפלוני ואח"כ אין הבת רוצה דהפוסק פטור מן הקנס דזה מיקרי אונס ע"ש, ולשיטת הט"ז יו"ד סי' רל"ב דאונס דזמן הנשואין לא מבטל מעשה הקנין שנעשה ביניהם כיון שאין עיקר הזווג תלוי בזה, ה"נ בנ"ד אין מתבטל קשר השדוכין ע"י העברת הנשואין. דהחתן שבידו לקיים הא הוא לא נתחייב בקבלה שניה, והאב הלא אין בידו ואנוס הוא, ואונס דזמן הנשואין אין מבטל לקשר השידוך כיון שאין זה וכהט"ז:

והן אמנם דלכאורה אין לחוש לסברת הט"ז באשר שהאחרונים השיגו עליו. ובש"ך חו"מ סי' כ"א הביא מירושלמי דקדושין פ' האומר דלא כוותי', דהכי איתא סתם דאיפלגו ר' יוחנן וז"ל, ר' יוחנן סבר אונסא כמאן דלא עביד ור"ל סובר אונסא כמאן דעביד, ולפי הכלל דקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל א"כ אפי' היה אונס נמי חשוב כעובר על התנאי, והכי איתא שם בירושלמי על מנת איכנסך ליום פלוני ואי אתא יום פלוני לא כנסתיך לא יהיה כלום ואירעו אונס אינה מקודשת לר' יוחנן. הרי שאפי' בקדושין דאיסורי ערוה דאורייתא בטלין בהעברת הזמן דאונס כמאן דלא עביד ואינה מקודשת, כ"ש בשדוכין בעלמא, אבל הלא ידוע מ"ש הנו"ב מהדו"ק חאה"ע סי' נ"ט דכלל זה דקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל אינו אלא בש"ס בבלי אבל כשפליגי בירושלמי אפשר לפסוק כר"ל ואין מקום עוד להשגתם על הט"ז ושפיר אפשר לומר כוותי' דהיכי דיש אונס הוי כמאן דעביד ואין מתבטל עי"ז קשר השדוכין כלל:

ואכתי היה אפשר לדחות דברי הט"ז ולהוכיח גם מן ש"ס בבלי דקי"ל בזה כר' יוחנן והוא מגיטין דע"ה דחנן החם ה"ז גיטך על מנת שתשמשי את אבא ע"מ שתניקי את בני מת האב או הבן אינו גט. ואי כר"ל אמאי אינו גט הא הו"ל אונס וכמאן דעביד ובע"כ דלא קי"ל כר"ל, ועיין בקצוה"ח סי' כ"א שהקשה באמת כן על ר"ל, אכן באמת גם מכאן אין סתירה על הט"ז, דקושיא זאת יש ליישבה דהמעיין בירושלמי ומפרשים משמע דריש לקיש עצמו מחלק בין אם מתנה מי שהטובה שלו כגון אם האשה היא המתנה מודה דאונס כמאן דלא עביד, ודוקא אם האיש מתנה לטובתה בזה הוא דסובר כמאן דעביד, וכ"כ להדיא הבית מאיר סי' ל"ח ע"ש, ולפ"ז לק"מ מההיא דגיטין דהתם מתנה מי שהטובה שלו, דטובת ההנקה ותשמיש הוא לבעל דהוא חפץ ונהנה בזה ובכה"ג גם ר"ל סובר דאין טענת אונס כיון דלא נתרצה אלא על תנאי זה, וכיון שיישבנו דברי הט"ז מההשגות הללו שהשיגו עליו. שפיר קם דינו דכל שהעברת הזמן היה ע"י אונס לא מתבטל עי"ז קשר השדוכין, דלא נקרא עובר, ובנ"ד נמי כיון דההעברה שמצד האב באונס הוא דאינו בידו וכמ"ש בשם הרמ"א דבאינו בידו נקרא אונס, ממילא לא נקרא עובר, ואפי' אי נימא כדעת הש"ך שפוסק כר' יוחנן דכל אונס מבטל נמי קשר השדוכין דאונס כמאן דלא עביד, אכתי בנ"ד י"ל דגם לדידי' לא נקרא האב עובר, דהא הש"ך גופי' בנקה"כ ביו"ד שם ובחו"מ סי' כ"א ס"ק ג' כתב דדוקא אם הכל נעשה כאחד דהיינו כל התנאים השידוך וקביעת הזמן אז אם עבר הזמן שכנגדו פטור אף אם אין העיקר תלוי בו. אבל אם מתחלה נעשה השידוך בסתם ולא הזכירו שום תנאי רק אח"כ התנו איזה תנאי, בזה י"ל שאין הכנגדו נפטר מחרם הקהלות אף שעבר המועד שהוקבעו אח"כ, דכיון שהוא רוצה עתה לקיים השידוך א"כ חל חרם הקהלות מכח קשר ראשון ע"ש, ובנ"ד נמי כיון דבשעת כתיבת התנאים לא הותנה תנאי זה ורק אח"כ קיבלו עליהם, בזה י"ל דאע"ג שהעביר המועד אפ"ה כיון דהשתא רוצה לקיים השידוך חל החרם דמעיקרא ע"י כתיבת התנאים. הוא הדבר אשר אמרתי כי על טעמו של כ"ת דשמעון נדון כעובר על הזמן ועי"ז נתבטל השידוך מצדו, יש לפקפק ולומר דאליבא דכו"ע אינו נידון כעובר, לט"ז מפני שאנוס הוא, ולש"ך מפני שחל החרם דמעיקרא:

ואמנם כבר אמרתי שאיני מפקפק כ"א על טעמו אבל לדינא מודינא לי' דודאי צד שמעון הוא העובר ולא צד ראובן, דטענה האחרונה שטוענת הכלה שמפני רוע הנהגתו של החתן נעשה מאוס עליה ואינה רוצה להפקיד ביד איש כזה גורל חייה, זהו ודאי טענה אלימתא לבטל קשר השדוכין וכמ"ש הרמ"א יו"ד סי' רכ"ח סעיף כ' שאם היא אומרת אמתלא טובה שמאוס עליה אז מתירין לה שלא מדעתו וכ"כ הב"ש בסי' נ' סק"ז, ואף שמשמעות לשון הרמ"א הוא שאפשר להתיר לה ע"י אמתלא אבל התרה מיהא צריכה ובלא התרה אסור לבטל השידוך, אכן הא כבר כתב הנו"ב מהדו"ק סי' ס"ח דהיינו דוקא אם נשבעה או קבלה חרם בפועל, אבל בכה"ג דנ"ד שבפועל לא היה שום שבועה או חרם, רק חרם הקדמונים יש בזה, ובמאוס עליה לא תקנו הקדמונים שהרי אפי' אם כבר נשאה בחופה וקדושין יכולה להוציא עצמה מבעלה בטענת מאוס, ק"ו במשודכת, וכ"כ הב"ש שם דכשהיא אומרת מאוס אין שום כפייה עליה כשנותנת אמתלא, ואין אמתלא יותר טובה מזה מה שנהג עצמו בהנהגה מוזרה. נגדה ולא כתב לה שום מכתב, לא בא לבקרה, וגם הסתיר עצמו מאביה בשעה שבא לעירו, ופשוט שגם בטענה זו לבדה שאומרת מאיס עלי יש די והותר לפוטרה מהחרם ולבטל קשר השדוכין לגמרי, דהרי אפי' אחר הנשואין כשטוענת מאיס עלי כופין אותו להוציא כמבואר באה"ע סי' ע"ז, כ"ש קשר השדוכין שנתבטל עי"ז לגמרי, ואף שבטענת מאיס נצרך לבירור שאין בזה ערמה ושבאמת מאוס בעיניה, הכא בנ"ד א"צ שום בירור דאנן סהדי כולנו על סבת המיאוס וכמ"ש הח"מ סי' ע"ז סק"ד בשם הגהת מרדכי שכתב בזה"ל עד שתתן אמתלא נראית וניכרת לטובי העיר וחכמיה ע"ש, הרי דסגי בנראית וניכרת סבת האמתלא לטובי העיר, ובנ"ד שדייני העיר וטוביה יודעים מזה ודאי דהוי אמתלא טובה, וכ"ש למ"ש כ"ת בשם הרש"ם ח"ד סי' ח' דפסק בעובדא דידי' דגם מחמת הקול לבד שיצא כי החתן אינו חפץ בהכלה יש רשות לבטל הקשר בלי הסכמת צד השני, והכא שהקול יצא כי החתן ממאס בהכלה ודאי שיכולה לבטל:

ועדיפא מזה היה נ"ל דאפי' אם באמת לא נמאס בעיניה גם עתה אפ"ה יכולה הכלה לבטל השידוך עפמ"ש באה"ע סי' נ' סעיף ה' במחבר דאם לאחר התנאים קלקל המשודך מעשיו יכולה לחזור. וא"כ ה"נ כיון שהחתן קלקל מעשיו לרחק את הכלה שכתב תנאים עמה וחל עליו חרם הקהלות וגם לקח ובזז את ממונה ואח"כ בחר לו אהובה חדשה, ולא חש על עיוות הדין ועל חרם הקהלות, אין מקלקל מעשיו גדול מזה וחמור הוא יותר מאילו קלקל מעשיו בענינים אחרים שאינם נוגעים להשידוך, דהכא הוי כמומר לאותו דבר שבשידוך גופא, ומומר לאותו דבר חמור הרבה יותר ממומר סתם וכמו דמצינו לגבי שחיטה ועוד בכ"מ, ולפ"ז יכולה הכלה לבטל את השידוך גם בלא טענת מאיס כ"א מטעם דהוי מום במקח דאדעתא דהכי שיהא החתן מקולקל במעשיו כזה, לבטל קשר שדוכין דחמירא טובא ולהיות עובר החרם, לא נתקשרה, ועיין בתשובת חו"י סי' ר"כ דמום מיקרי כל שרוב בני אדם מקפידין ע"ז וכן קי"ל בחו"מ סי' רל"ב שכל שהסכימו בני המדינה דהוי מום אמרינן שעל דעת כן קונה הדבר ע"ש, וגם בצלעות הבית סי' ו' כתב דבשדוכין הוי מום כל דבר שדרך להקפיד, וידוע שלא רק רוב כ"א כל בתולות ישראל ודאי יקפידו על חתן כשמתנהג עמהם בהנהגה אכזריה ומוזרה כזאת, ובכן אין לך מום גדול כמו בנ"ד, וגם הנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' ר"ד כתב דאם החתן מתנהג לא כמנהג חתן וכלה ולא כתב לה שום מכתב הוי זה טענה לבטל השידוך, ובלא"ה נמי איך ס"ד לחייבה בקנס הא קנס דשדוכין אינו קנין גמור דהוי קנין דברים ועיקר החיוב הוי משום בושת כמ"ש התוס' ב"מ דס"ו ובכ"מ, והכא לא היא ביישה אותו אלא הוא בייש אותה לעיני כל וגם בזילותא דבי דינא וא"כ איהו דאפסיד אנפשי', ועוד דהא בבושת בעינן שיתכוון לבייש ועכ"פ שיתכוון להזיק כמבואר בב"ק דכ"ז, ובנ"ד אין כוונתה כ"א להציל עצמה שלא תפול בידי אכזר כזה, ומכל הלין נ"ל פשוט דהכלה ואביה העומד מצדה לא עברו בשום דבר ורשאים לבטל השידוך ואין כאן לא חרם ולא קנס עליהם, ושמעון ובנו הם הפושעים והמורדים והעוברים, והמעות של נדוניא שמחזיק אצלו גזל הם בידו, ומה שבא במרמה כעת לומר שרוצה כעת לקיים השידוך, במרמה כזה לא יוכל ליקח ברכה, ואין בדבריו כלום, דכיון שנפטרה שעה אחת לא חל עליה החרם מחדש, ואחר שהותרה באותו זמן הותרה לעולם כמ"ש בנו"ב מהדו"ת שם:

ובאין עוד הנני הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה