שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן קד
ב"ה עש"ק י"ג אלול תרצ"ז פינסק. עובדא היה בעירנו, אשה אחת מ' פריידל בת אברהם געלפאנר שבאה לפה מאמעריקא כדי להנשא לאיש אשר יבחר לה ד' האשה היתה אשת איש אשר חיתה עם בעלה שלש שנים, ורק מסבה אשר לבעלה לא היה גבורת אנשים. ישען על ביתו ולא יעמוד, רצתה להתגרש ממנו. ובהיות שהבעל דורש דמים הוא ודרש ממנה בעד הגט סכום גדול לא לפי כחה, הגישה הדבר לפני משפט הממשלה, וע"פ סמך תעודת רופא כי בעלה לא יכול לחיות עם אשה, התיר השלטון את קשר הנשואין שביניהם גם בלא גט, וגם בידה נמצאת תעודה חתומה משני רבנים אמעריקאנים שמתירין אותה להנשא לאיש אחר גם עפ"י דת תוה"ק בלא גט מבעלה הראשון ויסוד ההיתר שלהם בנוי על שני טעמים הללו. א) שאחר החקירה ראו הכתובה שחתום עליה עד אחד שהיה גם מעדי הקדושין והוא מחלל שבת ופסול לעדות מה"ת, ולהש"ך חו"מ סי' ל"ו שפוסק כרמב"ם ורא"ש ורמ"ה דאם הפסול נתכוון להעיד נפסל הכשר עמו גם אם לא העידו כב"ד כאחד. ב) דעת רבינו שמחה באו"ז במות גדול היכי דלא ידעה הוי מקח טעות דאדעתא דהכי לא נתקדשה. ועפ"י שני טעמים הללו באו לידי החלט כי הקדושין עם בעלה הראשון בטלים ושריא להנשא בלא גט לכל גבר די תיצביין. אנכי לא הייתי בביתי וכאשר פנתה האשה להרבנים המוצי"ם שבעירנו לבקשם לסדר לה קדושין עם בחירה רצתה נפשה. והראתה לפניהם התעודות הללו. דחו בקשתה ולא רצו בשום אופן לסדר לה קדושין כל זמן שלא תקבל גט כשר כדמו"י מבעלה ראשון. רק מו"צ אחר נתפתה ונתרצה לסדר לה קדושין ובשובי מדרכי ונודעתי מעסק ביש הדין מחיתי בכל תוקף גם על המו"צ המסדר קדושין איך הרהיב לעשות מעשה כזה ע"ד עצמו ולא הרגיש בכל החומר והקושי שיש בזה. וגם להזוג אמרתי שמחויבים להפריש עצמם ואסורים לדור ביחד עד שיצא ויתברר הדין לאור ע"י גדולי הדור, ואענה גם אני את חלקי וחות דעתי אשר הורני ה' בזה. וזה החלי:
ומתחלה אני אומר כי אפי' ממש ביסודי ההיתר שלהם, גם אז לא הי' ישר בעיני דרך הזה לבקר אחר מעשה כמה שנים אחר החתונה ובשגם בשעה שנצרך להתירה עי"ז, אילו הי' רבני אמעריקא מתחילים לבקר אחר קדושי הנשים היושבות תחת בעליהן ולהשתדל להשפיע על כל אותן שנמצא פקפוק וחשש בקדושין שלהם ע"י חסרון עדות כשרים (שבודאי נמצאו הרבה כאלו במדינה זאת כאשר הודו הרבנים עצמן כי רוב מסדרי קדושין הם בורים וע"ה) שיקדשו מחדש לפני עדים כשרים, היינו פוגשים אותם בברכת "יישר כח" ולנו נאה הי' לברך בעד זה אחרי שהרבנים עצמן יאמרו כי רוב מסדרי קדושים אינם רבנים כ"א בורים וע"ה, החוב מוטל על הרבנים לתקן מה דאפשר, אבל מעולם לא שמענו כי רבני אמעריקא יחושו לתקן זה, ורק. במקרה כזה שרצונכם לבטל הקשר שבין איש לאשה, בזה אתם באים לבקר לנקר ולחטט אחרי הקדושין, כחכמים הרואים את הנולד הייתם צריכין להבין כי ע"י עצות כאלו אפשר לקעקע את כל בירת טהרת ישראל ממסד עד הטפחות ולהרבות ממרים בישראל, וקשר השדוכין יהיה מעתה לאו בני קיימא, כל אחד יסתרנו כרצונו וגם מה יאמרו הבריות שאינן בני תורה בשומעם כי רבנן אפקעו לקדושין כמה שנים אחר החתונה בטענה שהעדים לא היו כשרים ע"פ ד"ח. א"כ ביודעם בנפשם שהרבה מקרים כאלו נמצא במדינתכם. יאמרו בצדק כי נשותיהן של אלו אינן שלהן כלל ומותרות לעלמא לכל גבר די תיצביין, ונתבטל כל חומר דאשת איש, איה הרואה שיראה את הנולד מהנהגה כזאת, לא יעשה כן בישראל, חלילה, חולין הוא לנענע את הבירה שכל בית ישראל נשען עליו, ובעתות כאלה שגברה הפריצות ומלאה הארץ זמה בעוה"ר, עלינו לחזק ולאיים חומר אשת איש ולא לעשותו לחוכא ואיטלולא בעיני הבריות שאינם יודעים להבחין בין דין לדין, ולכן במקרה זה שכבר עברו כמה שנים אחר החתונה חלילה לבקש שום עצה בכדי להפקיע ולבטל הקדושין אפי' בטעמים צודקים, וכ"ש בנ"ד שהטעמים שכתבו אינם מספיקים לבטל הקדושין וכמו שאבאר:
ועל של טעם ראשון באתי במה שעד אחד מעדי הקדושין הוא פסול לעדות, והנה עובדא כעין זה ממש איתא בתשובת פנ"א הובא בפ"ת אה"ע סי' מ"ב בבתולה שנתקדשה ע"י רקים ופוחזים ואח"כ באו עדים כשדים והעידו לפני הרב על עדי הקדושין שהם פסולי עדות דאורייתא שהם עוברים בכל יום על נשג"ז ואוכלים טרפות כו' וכתב שאין אותו העדות מספיק כלל לפסול עדי הקדושין משום שהרב יחידי קיבל עדותן ופשוט הוא בחו"מ סי' כ"ח דלקבל עדות צריכים ג' מומחין ואפי' דיעבד אם נתקבל בפחות מג' לאו כלום הוא. ועוד כיון שנתקבל שלא בפני עדי הקדושין לאו כלום הוא ע"ש, לא אכחד כי יש לי אמנם לפקפק על טעמים הללו, דבנוגע לחשש הראשון משום שנתקבל ביחידי. כבר הוכחתי בחבורי חשן אהרן סי' א' דהא דיחיד מומחה אינו רשאי לקבל עדות, היינו דוקא מומחה דעלמא אבל רב דמתא ובאותה עיר שקבלוהו לרב מהני הקבלה אפי' לקבל עדות ביחידי ע"ש ואכ"מ, אכן טעם השני משום דנתקבל העדות שלא בפני העדים. לכאורה הוי אלים טובא, דאין לדחותו משום דבעיקר הדין אם גם במלתא דאיסורא בעינן נמי בפניהם כבר איפלגו רבוותי בזה ורוב הפוסקים סברי דמקבלין באיסורא גם שלא בפניהם, ובשמ"ק ר"פ הגוזל בתרא הביא בשם המאירי דאפילו לכתחלה מקבלין עדות שלא בפני בע"ד במלתא דאיסורא וכגון שהעידו עדים שלא בפניה דנתקדשה לאחר משום שזכות הוא לה לאפרושי מאיסורא וכן פסק הרדב"ז ח"א סי' ע' וז"ל מעשים בכל יום שמקבלין עדות הקדושין שלא בפני בע"ד וטעמא דמלתא דכיון דהוי לאפרושי מאיסורא כו"ע בעלי דינים נינהו וכ"מ מתשובת הרשב"א עכ"ל וכ"כ בתשו' דברי ריבות ע"ש, ורק הר"א וסייעתו חולקים וסברי דאפי' באיסורא בעי' בפניהם דוקא, א"כ לכאורה הי' אפשר לסמוך על כל הני פוסקים דסברי דלא בעי' בפניהם, אבל זה אינו דכל עיקר טעמם של הפוסקים הללו הוי משום שזכות הוא לה לאפרושי מאיסורא וכו"ע מצווים ע"ז, וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שמעידין שלא בפני האשה שנתקדשה לאחר מקודם ובאיסורא יושבת עם בעלה זה השני ומצוה להפרישם, אבל בנ"ד שהיא יושבת תחת בעלה האמיתיי מה אפרושי מאיסורא שייך בזה ואדרבה נימא דעדות שנתקבל שלא בפניה לאו כלום הוא והקדושין קדושי מעליא ויושבת בהיתר עמו:
ועוד דהא בתשובת רב"צ אשכנזי סי' ה' כתב דדוקא היכי דליכא בעדותו אלא לאפרושי מאיסורא לחוד אבל היכי דפתיך בהדי' דררא דממונא אין מקבלין שלא בפני בע"ד אפי' על האיסור וכאן הרי האשה מפסדת כתובתה, וא"כ שלא בפני האשה לא מהני, וכן אין לצדד היתר ולסמוך על ריב"ן וראבי"ה שהביא הרמ"א חו"מ סי' כ"ח סעיף ס"ו דבדיעבד מיהא מהני גם בכל עדות שנתקבל שלא בפני בע"ד ודוקא לכתחלה בעי' בפניהם, דלענ"ד נראה להוכיח כרש"ל שהביא הש"ך שם דאפי' דיעבד פסול כשהי' שלא בפניהם וכמו שאבאר, דמקור הך פלוגתא הובא בב"י בשם המרדכי דראבי"ה הוכיח ממ"ש בכתובות ד"כ דהזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי, ומזה הוכיח שאם קבלו הדיינים עדות שלא בפניהם בדיעבד הוי עדות כדאמרי' דהכחשה מיהא הוי, וראב"ן כתב דאפי' דיעבד לא הוי עדות דהא אפי' דיעבד אמרי' דלא הוי הזמה שלא בפניהם משום דהזמה חובת העדים הוא, והכחשה שאני שאין זה חובת העדים אלא חובת הבע"ד והרי הוא שם ע"ש, ודברי ראבי"ה באמת נפלאו כקושית הראב"ן אדמייתי מהכחשה תיפוק לי' מהזמה דשלא בפניהם לאו כלום הוא ובע"כ דהכחשה שאני שאין זה חובת העדים, והן אמנם דראיתי בפנים מאירות סי' ק"פ דחכם אחד רצה ליישב דברי ראבי"ה עפמ"ש הריב"ש דהא דאמרי' הזמה שלא בפניהם הכחשה מיהא הוי לא רק דהוי עדות מוכחשת לענין האי עדות אבל לשארי עדות כשרים הם כדין עדים המכחישים זא"ז דכשרים לעדות אחרת, אלא הכוונה שהמוזמת הוי מוכחשת ודאי ועדותן בטילה ופסולה לכל עדות שבתורה, ולפ"ז צדקו דברי ראבי"ה דהא גבי הכחשה הוי נמי חובת העדים דכיון שאנו פוסלים עדותן לכל עדות שבתורה אין לך חובת העדים גדול מזה ושפיר מוכח דקבלה שלא בפניהם הוי קבלה בדיעבד:
ואמנם אין בדברים הללו כדי ליישב דלדבריו אכתי יקשה בש"ם גופא דמ"ש הזמה דלא מהני שלא בפניהם ומה איכא בין הכחשה להזמה, ובע"כ דדוקא היכי שבאו לחייב העדים נפש או ממון בזה אמרי' דלא הוי עדות אבל לבטל עדותן אין זה חוב להם דמה יפסידו אם יופסלו מלהיות עדים וכ"כ הש"ך חו"מ סי' ל"ח וז"ל ואפי' לדברי הריב"ש נראה ברור שאינו יכול לפוסלם שלא בפניהם לשבועה אפי' בגזלנות. דשבועה נוגע להן בעצמן ואין מחייבין לאדם שלא בפניו משא"כ לעדות דמה להן שיופסלו להעיד ע"ש. עוד זולת זה נפלאו דברי ראבי"ה מה שהוכיח מהכחשה, דהא מה דהכחשה הוי אפי' שלא בפניהם מבואר הטעם בש"ס גופא שם דאר"נ ומה אילו הוו קמן ומכחשי כו' השתא דליתנהו קמן דאימור אילו הוו קמן הוו מודו ע"ש, וכתב הפנ"י דמה"ט פליג ר"נ אעיקר מלתא דרב ששת וסובר דהזמה שלא בפניהם נהי דלא הוי הזמה לחייב העדים שלא בפניהם מ"מ הכחשה מיהא הוי לבטל העדות מה"ט דלמא אי הוו קמן הנך קמאי הוו מודו ע"ש, ולפ"ז מהכחשה לא מוכח מידי דמקבלין עדות שלא בפניהם דהתם י"ל דמשו"ה נתבטל העדות דלא עדיף שלא בפניהם מאילו הוו קמן דהוי נמי בטל וכ"ש עתה די"ל דלמא הוו מודו אבל אחרי שלא הזכיר מזה כנראה שלא הוגבה על ידו עדות על העדים וא"כ איך אפשר לפוסלם על סמך הפרסום שמפורסמים הם ברשעתן הא הלכה רווחת הוא בחו"מ סי' ל"ד דאין אדם נפסל אלא עפ"י עדים שיעידו עליו בב"ד וכל זמן שלא הוגבה עדות על רשעתו בב"ד שעבר איסורי דאורייתא אין נפסלים:
אלא דאכתי יש לחלק ולומר דהא דאין אדם נפסל אלא בקבלת עדים עליו בב"ד היינו בעד דעלמא שאין אנו יודעים טיבו וטובו ורק מכח הגדת העדים אנו באים לפוסלו. בזה הוא דאמרי' שאין נפסל אפי' ע"י קלא דלא פסיק כ"א עד שיעידו עליו בב"ד, אבל במקום שכל העיר יודעים ומכירים ברשעתם וכולם רואין שאוכלין טרפות ומחללי שבתות דבכה"ג שגלוי לכל ואנן סהדי שפסולים הם וממילא לא שייך הגדה בב"ד אחרי שאין צורך לשום הגדה ומכח אנן סהדי נפסלים, ואם כי בפני אריה הנ"ל פסק שאפי' בכה"ג נמי אין נפסלים בלא קבלה בב"ד דהא כתב וז"ל גם אין לבטל עדי הקדושין מחמת דאף בלא עדות הללו הרי הם חשודים וניכרים לכל לפוחזים ורקים, דליתא כיון שאינם חשודים להעיד שקר בשביל ממון אלא חשודים על שאר עבירות כל זמן שאין לפנינו שני עדים שמעידים שראו שעברו עבירה אלא שנתפרסם כך ע"י קול כשרים הם לכל עדות שבתורה חוץ מלאותו דבר שהם חשודים עליו ע"ש, הרי נראה שלא ביטל עדותן בלא הגדה בב"ד אפי' כשניכרים לכל לעוברי עבירה, אבל טעמו לא ידענא דהא במקום שגלוי לכל שפסולים הם אפי' אם היו באים ב' עדים והעידו להיפך שכשרים הם לא היו נאמנים ואפי' בגדר ספק לא היה זה דאע"ג דתרי כמאה אפ"ה במקום שגלוי לכל לא מהני עדים וכמ"ש התוס' יבמות דפ"ח ד"ה אתא גברי לגבי' מ"ש שם בעדים שהעידו על הבעל שמת ותו אתא גברא דפריך התוס' כי אתא גברא מאי הוי תרי כמאה ותי' דכיון שגלוי לכל לא מהני עדים ועיין בש"ך חו"מ סי' מ"ו בשם מוהרי"ק דבדבר הנראה וידוע לכל לא אמרי' תרי כמאה וברמ"א אה"ע סי' ל"ו ס"ז דצריך לומר לה בפני עדים ואם גלוי לכל כו' כאומר בפני עדים דמי, וא"כ היכי אפשר לומר שיהי' צורך עוד לעדים שיעידו על פסולן. ושמא י"ל דמ"ש הפנ"א שהם ניכרים לכל לפוחזים אין הכוונה שכולם ראו בעיניהם פחזותם ורשעתם אלא שניכרים פע"י פרסום הקול שיצא עליהם וכמו שמסיים להדיא שנתפרסם כך ע"י קול ומשו"ה כשרים הם כל זמן שלא הוגבה עליהם בב"ד, אבל בנ"ד אפשר לומר שכולם רואים אותו בעיניהם עובר עבירות חמורות, ובכה"ג הי' ראוי לפוסלו אף בלא העדאה בב"ד עליו ורק ע"י אנן סהדי וכמ"ש. אבל אכתי אי"א לבנות יסוד ע"ז חדא דעיקר חסר בדברי הרבנים והו"ל להזכיר להדיא דהעד הזה רואים כו"ע ברשעתו, ועוד אפי' היו כותבים להדיא כן אכתי מה יסוד אפשר לבנות ע"ז דנהי דהשתא רואים אותן לעוברי עבירה אבל שמא השתא הוא דאתרע להגדיל רשעתו ובשעת הקדושין לא הוגדל עוד כת רשעתו עד שיהי' פסול עדות ואכתי נצרך לעדים שיעידו שבשעת קדושין הי' רשע גמור וזה חסר כאן ובלא זה אין לפוסלו, וזהו יסוד היתר ראשון על העד הזה שאין לפוסלו כ"ז שלא הוגבה עדות בב"ד שבשעת קדושין הי' רשע במדריגה כזו עד שפסול לעדות:
ועתה אבוא לבנות היתר שני על העד. דידוע מ"ש הש"ג פז"ב וז"ל וכתב הריא"ז נראה בעיני שאף הפסול מה"ת אינו נפסל אלא בדבר שהוא חשוד בו והמקדש בפני שני גזלנים חוששין לקדושין שלא נפסל מדבר שאינו חשוד בו אלא מדברי סופרים עכ"ל, ולכאורה דבריו מרפסין איגרי דבפסול מה"ת למה לן לטעם דחשוד הא ודאי דנפסל מה"ת לכל עדות מטעם אל תשת רשע עד ולמה כתב הש"ג שאינו נפסל אלא לדבר שחשוד, דאטו משום חשד שיעיד שקר הוא דנפסל הא גזה"כ הוא אל תשת רשע עד וכמאן דליתא דמי, ועוד יש לדקדק למה תפס לדוגמא דוקא לדין דמקדש בפני פסולים כיון דאין נפסל אלא לדבר שהוא חשוד א"כ לכל שאר דברים כשר ולמה דוקא קדושין קאמר, ונ"ל בכוונתו עפמ"ש התומים סי' כ"ח בטעם דרשע פסול להעיד שאין זה מגזה"כ כמו קרובים אלא כיון דרשע הוא חשוד לשקר בעדותו ומטעם חסרון נאמנות הוא, ולפ"ז לא שייך לפוסלו כ"א במקום שצריכין להגדתו וגם בקדושין כשיש הכחשה בינו לבינה ואנו צריכין להגדת עדים נמי אין אנו סומכין על עדותן אבל בקדושין כאלו שא"צ להגדתן וכגון ששניהם מודים אלא שצריכים שיהיו עדים בשעת קדושין דגזה"כ הוא דמקדש בלא עדים לא הוי קדושין, ולענין זה שפיר הוו עדים כיון דאין פסולייהו מחמת עצמן לומר דכמאן דליתא דמי ורק מטעם חסרון נאמנות ולכן היכי שא"צ להגדתן ולנאמנותם שפיר דמהני, והיינו שתפס הש"ג רק דין דמקדש בפניהם דבקדושין משכחת שיועיל עדותן וכגון כששניהם מודים, ובזה מיושב כמה קושית שהקשה על הש"ג מכ"מ בש"ס דמצינו היפך דבריו והפסולים מה"ת פסולים לכל עדיות ולמ"ש ניחא דבאמת הש"ג רק בקדושין וכששניהם מודים הוא דמכשר להו ועיין בנו"ב מהדו"ק סי' נ"ז, ובזה יש ליישב נמי מ"ש הסמ"ע סי' ל"ד סקנ"ז שאפי' בעובר עבירה שיש בו מלקות אין נפסל לעדות עד שידע שבכך הוא נפסל וצריכים להודיעו שבכך נפסל, ובנה"מ תמה ע"ז דהא רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ע"ש, ולהש"ג ניחא דהא רשע אינו פסול כ"א לדבר שחשוד ולשאר עדות אינו פסול כ"א בשביל שחשוד להעיד שקר, ולכאורה צריך ביאור דהא ביו"ד סי' קי"ט מבואר שהחשוד גם על איסור חמור בעונשו אינו חשוד על איסור קל ממנו בעונש אם אך האיסור זה חמור יותר בעיני בני אדם שאינם יודעים חומר הדין וא"כ איך אפשר לומר כלל על כל עוברי עבירה דאורייתא שחשודים להעיד שקר הא עבירה דעדות שקר חמירי לאינשי טובא דרע לשמים ולבריות הוא וכשגם דרוב העבירות אין עובר האדם כ"א לתיאבון בשביל שיש לו הנאה. אבל מה יתרון לבעל הלשון להעיד שקר בלא שום הנאה, והנסיון יורנו דכמה אנשים שעוברים עבירות בפרהסיא בשביל הנאתן ובכ"ז לא יעידון שקר, ולכן היינו שמיישב הסמ"ע שבאמת אין נפסלים כ"א כשיודעים שעי"ז נפסלים הם לעדות וכיון שידע ולא נזהר הרי הוא חשוד לאו"ד לעדות גופא ובחשוד לאו"ד גם להש"ג פסול להעיד דטעם דחשוד הוי מטעם נוגע וכמאן דליתא דמי:
ולפי"ז בנ"ד אפי' אם באו עדים והעידו על עדי קדושין שמחללי שבת ואוכלי טרפות הם נמי אין נפסלים לעדות כל זמן שלא הודיעו להם שבכך הם נפסלים לעדות כיון דהעולם נזהרים בעדות שקר יותר מחילול שבת משו"ה אפי' מחלל שבת אין חשוד לעדות ואע"ג דמחלל שבת ועובדי עבו"ז חשודים תו לכל מילי כמבואר ביו"ד סי' ב' מ"מ לדבר שהעולם נזהרים יותר מחילול שבת אינם חשודים דכן מוכת להדיא מהש"ך יו"ד סי' קי"ט שהקשה על מ"ש המחבר שם בחשוד לדבר חמור חשוד לקל ממנו בעונש אא"כ תמור בעיני בני אדם שנזהרים בו יותר מבחמור, ממ"ש ביו"ד סי' ב' שדוקא מומר לחלל שבת ועוע"ג הוא דחשוד לשאר דברים וע"ש שטרח ליישב, ואם איתא דמחלל שבת חשוד אפי' לדברים שהעולם נזהר יותר א"כ בקל הו"ל ליישב דמה דכתב בסי' ב' דוקא מחלל שבת ועו"ג היינו שהם חשידי אפי' לדבר שהעולם נזהר יותר, א"ו שלדבר שחמור יותר אצל בנ"א אפי' מחלל שבת אין חשוד, ולכן באמעריקא קלקלתם תקנתם כיון שנפרץ אצלם חילול שבת ולהרבה בנ"א נעשה כהיתר, ובעדות שקר אין נפרץ כ"כ ולכן אפי' מחלל שבת אין חשוד על עדות שקר במצב כזה כל זמן שלא הודיעו לו שבכך הוא נפסל לעדות:
נוסף לשיטת הש"ג דסובר דכל פסולי עדות אין נפסלים מה"ת כ"א לדבר שחשוד ולדבר שאינו חשוד אין נפסל כ"א מד"ס י"ל נמי מטעם אחר דמה"ת כשרים לגמרי וכמ"ש הקצוה"ח סי' ל"ד מה"ת בעי' לקבלת עדות שלשה ומומחין והשתא דמקבלינן עדות אינו אלא תקנתא דרבנן מטעם דשליחותייהו דקמאי עבדינן ונמצא דמה"ת לא משכחת פסולי עדות השתא כיון דליכא קבלת עדות שנפסלו וכל פסולי עדות אין נפסלים השתא כ"א מדרבנן וכיון שכן לגבי קדושין מהני דהא המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקדושין וצריכה גט מספק כמבואר באה"ע סי' מ"ב:
וגדולה מזה נ"ל דלשי' הש"ג ודעימי' הוי בנ"ד קדושין גמורים אפי' מדרבנן, דבעיקר הדין דמקדש בלא עדים לא מהני ואפי' כששניהם מודים מבואר בש"ס דקדושין הטעם דהודאתם לא מהני משום דחב לאחריני וכדאמר התם א"ל רב אשי לר"כ מה דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כק' עדים דמי אף כאן כו', א"ל התם לא קא מחייב אחרינא הכא קמחייב לאחרינא, והנה בהגהות תו"י שעל הרי"ף הקשה למה באמת ראו חז"ל לבטל הקדושין כששניהם מודים מטעם דחב לאחרים, ומה חב הוא כיון דמודים שנתקדשו הא שויוהו אנפשייהו חתיכה דאיסורא ואסורים בלא"ה להקרובים, ולא ירדתי לסוף דעתו כיון דמקדש בלא עדים אין ממש בקדושין אין כאן משום חתיכה דאיסורא דהא אפי' לדבריהם שמודים שנתקדשו אינם נאסרים כיון דקדושין בלא עדים כמאן דליתא דמי, ובזה נמי נדחה קושית המפרשים שהקשו למה לא מועיל מקדש בעד אחד ולמה לא נצרף את המקדש עצמו שיהיה עד השני שגם הוא ראה הקדושין ואף שהוא נוגע ופסול למה לא פלגינן דבורו כמו פלוני רבעני או לדידי אוזיף בריבית דמאמינים לו שהלוה בריבית רק לאחר ולעצמו אין נאמן דאדם קרוב אצל עצמו וכן כאן שמעיד שנתקדשה לו נאמין לו עכ"פ שהיא מקודשת ונימא דנתקדשה לאחר ולא לו כמו התם ותהיה אשת איש להאסר לכל ועיין במפרשים שהאריכו בזה, ולמ"ש זה אינו דכיון דהוא בעצמו אינו עד דהוי נוגע ובעל דין א"כ אם האמת אתו שנתקדשה בפניו הוי אכתי בלא עדים ונהי דעל גוף הקדושין מהימנינן לו שנתקדשה, אבל לדבריו גופא הוי זה קדושין בלא עדים כיון שנתקדשה אליו והוא העד והוא פסול, דבשלמא התם בריבית שא"צ עדים על קיום המעשה ורק על נאמנות ואם המעשה אמת שלוה בריבית נפסל אף שלא היו עדים שייך שפיר פלגינן דבורו. אבל כאן מה יוכל להועיל זאת אחרי שגם לדבריו הוי קדושין בלא עדים וז"ב. וכיון שכן דכל עיקר הטעם דלא מהני שניהם מודים משום דחב לאחרינא אבל במקום שאין תב הוי מהני כיון דילפי' דבר דבר ממון, וא"נ להש"ג דרק מדרבנן פסולים וכל המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקדושין וכנ"ל, וכיון שחוששין לקדושין וצריכה גט מספק א"כ ודאי שאסורים בקרובים מספק וכיון שבלא"ה אסורין בקרובים וא"כ לאו הוו חב לאחרינא בהודאתם א"כ שוב הוי הקדושין קדושי גמורים מצד הודאתם ואין נצרך כלל לעדים ודו"ק היטב:
ומכל הלין נ"ל שלא לבטל הקדושין, א) מטעם שלא נתקבל עליו עדות בב"ד, דאפי' אם הרב היה מקבל עדות, הא לקבלת עדות בעי' ג' דוקא וכ"ש שבנ"ד כנראה שלא היה שום גביות עדות, ב) אפי' אם היה בזה גביית עדות מעליא הוי חסרון מה שהיה הגב"ע שלא בפניהם דאפי' דיעבד לא מהני וכמ"ש, ג) אפי' אם היה גב"ע בב"ד של ג' ובפניהם נמי יש לדון שהוא כשר מה"ת ומשום דמה"ת בעינן סמוכין והשתא דליכא סמוכין אינו אלא תקנתא דרבנן ומטעם דשליחותייהו עבדינן, ולפ"ז מה"ת לא משכחת השתא פסולי עדות כיון דליכא קבלת עדות מדינא וכל פסולי עדות אין נפסלים השתא אלא מדרבנן וכיון שכן לענין קדושין מהני דהא המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקדושין, ד) אפי' נימא דבנ"ד כל העיר ראו כמה פעמים ברשעתו וא"כ מכח אנן סהדי הוא דנפסל וכל היכי דמצד אנן סהדי א"צ לדין עדות כלל וכמ"ש החת"ס סי' ק' דהא כל אנן סהדי הוו כשרים ופסולים כאחד ולא מיפסלי מצד נמצא אחד קרוב או פסול, א"ו דכל היכי דהוי מטעם אנן סהדי א"צ לדין עדות, אפ"ה יש לצרף דעת הש"ג דגם המקדש בפני פסולי עדות דאורייתא הוי קדושין, ועוד הא הנמוק"י פז"ב כתב נמי שדוקא רשע דחמס פסול לעדות אשה וגם ברמב"ם פי"א מהלכות עדות דלאיסורין כשרים גם רשעים דאימת איסורין על עוברי עבירה ע"ש, ה) דעת הסמ"ע דבעינן שידע שנפסל לעדות ע"י עבירה זאת אבל בלא"ה אפשר לומר דאע"ג דחשוד לשאר עבירות אינו חשוד וכמ"ש לעיל מן הש"ך ביו"ד ולכן באמעריקא שהעולם נזהרים יותר מעדות שקר מעון דחלול שבת וכפי שיודנו הנסיון, גם מחללי שבת אין נפסלים לעדות כל זמן שלא הוכרז שנפסלים בכך וממילא דאין מקום תו למה שרט הרבנים לבטל גם העד הכשר מטעם נמצא אחד מהם פסול דבטל כל העדות והוי קדושין בלא עדים, כיון דלמ"ש דלא נפסל כלל. קצש"ד מכל הני טעמי אי"א לבטל הקדושין והרי נסתר טעם היתר הראשון: ובנוגע להיתר השני משום דקדושי טעות הם ואדעתא דהכי לא נתקדשה, גם זה לא נהירא מכמה טעמים. חדא דעיקר סמיכתם על עדות הרופא היא רעועה אם אין הרופא הזה כשר לעדות עפ"י דין ואם לא נגבה עדותו בב"ד מפיו ולא מפי כתבו בכל פרטי דין עדות, אע"ג דקי"ל דבעדות אשה הקילו חז"ל משום תקנת עגונות אפי' בעד מפי עד מפי נכרי ועבד, היינו כדאמרי' ביבמות דפ"ח מטעם חומר שהחמרת עלי' בסופה הקלתה בתחלתה, ולא שייך זה כ"א בעדות אשה שמת בעלה שהרי אם יבוא אח"כ לפנינו כשהוא תי יהיו כל הדברים השנויים במשנה שם שתצא מזה ומזה והולד ממזר לכך היא מדקדקת קודם שתנשא, משא"כ בנ"ד אף אם תנשא ע"י עדות זו שאין לו גבורת אנשים ויבוא אח"כ לפנינו כשהוא בריא אין להחמיר עליה דהא יכול להיות שבשעת קדושין תולה הי' והשתא הוא דאיברי וכמו שנראה לעינינו מקרים בכל יום שתולים כאלו מתרפאים ע"י רופאים ורפואות וא"כ שוב לא שייך אצלה תומר בסופה וממילא חוזר הדין שצריך עדות גמורה, ואפי' אם היה עדות כשר ועדותו היה נגבה בב"ד כד"ת אכתי אינו אלא עד אחד ואינו נאמן לבטל הקדושין שנעשה בב"ד ועדים ונתחזקה באשת איש, ובלא"ה נמי וכי היכן מצינו בש"ס ופוסקים לבטל קדושין ע"י מום ומשום אדעתא דהכי לא קדשה, רק במקום אחד בב"ק דק"י גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין נאמר כזה דאדעתא דהכי לא קדשה, אבל התם דיינינן רק לענין איסור יבמה לשוק דהוי איסור לאו, אבל להתיר עי"ז חומר אשת איש לא מצינו, ואדרבה במשנה חשיב אלו שכופין להוציא ואלו אין כופין, אבל אין אומר ואין דברים לבטל הקדושין למפרע, ואין מום גדול יותר מסריס ואיילונית ואפ"ה צריכין גט כמבואר באה"ע סי' מ"ד, וכן מוכת להדיא ממשנה דכתובות ד"ט דחשיב איילונית בתוך אלו שאין להם כתובה ומשמע דגט מיהא בעי ואין מבטלין הקדושין משום דאדעתא דהכי לא קדשה והטעם הוא בע"כ כמ"ש התוס' בכתובות דמ"ז ובב"ק שם דכיון שתלוי בדעת שניהם לא אמרי' שע"ד כן לא קדשה וכמ"ש בנו"ב מהדו"ת סי' פ', הן אמנם דבנ"ד לא שייך טעם זה דסברא זאת לא שייך כ"א היכי שאחרי הקדושין הוא שנתחדש ענין המום משא"כ היכי דבשעת קדושין הוי בטעות כבנ"ד דהרופא מעיד שבשעת הקדושין הי' בו מום זה, אבל אכתי יש טעם אתר דרבנן החמירו בזה להצריך גט מטעם גזירה שלא יבאו להתיר היכי שהכירה בו וכמ"ש האחרונים, והנה בתשו' אי"ק תליתאה הביא ראיה לזה דאי נימא דבנולדו בו מומין הקדושין בטלין א"כ היכי משכחת לחייב מיתה לנערה מאורסה הא התראת ספק הוא שמא יוליד בו מומין ויהי' הקדושין בטלים למפרע ודינה כפנויה אע"כ דבזה לא אמרי' הקדושין בטלים וכסברת התוס', ובמחכ"ת אשתמיטתי' דברי התוס' גיטין ל"ג ודברי השמ"ק בכתובות ד"ג בד"ה אדעתא דרבנן מקדש שהקשו נמי כעין זה דא"כ הבא על א"א היכי מחויב מיתה והא הוי ה"ס שמא יבא דבר שיעקרו ב"ד הקדושין מעיקרו ותי' דכיון דרובא לא מפקעי קדושין לא חיישי' למיעוטי למישווייהו ה"ס, וה"נ דרוב אנשים לא נולד בהו מום כזה שיבטל הקדושין ל"ח תו למיעוט והתראת ודאי הוא ועמ"ש עוד כמה אנפי דלא חשיב ה"ס בנ"ד, אבל בכ"ז דברי התוס' א"צ לראיה דבכל הש"ס מוכח דגט מיהא צריך ולו יהי' רק בדרבנן, ולא דייני' רק אם כופין להוציא וגם לענין הכתובה, אבל שתצא בלא גט לא שמענו להתיר. ורק אחד מצאתי שצידד להתיר בכה"ג בלא גט והוא התו"י בסי' רכ"א שכתב דאע"ג דבכל שאר מומין צריכה גט ואמרי' דאין זה מקח טעות משום דאתתא בכל דהו ניחא. היינו באיש כזה שהוא בר ביאה ומשום חבת הבעילה תתרצה בכ"ד אבל באין לו גבורת אנשים שאי"א לו לבעול כלל ודאי דלא ניחא לה להתקדש, והלא הכל יודעים כלה למה נכנס לחופה ואיך אפשר שתתרצה לאיש כזה שאין יכול לבעול, ומה"ט לא דמי נמי לאיילונית וסריס דהוי קדושין דמ"מ מצי בעיל לה, אבל באין לו גבו"א דל"מ בעיל כלל א"צ גט ע"ש, וראיה לדבריו הי' אפשר להביא מדברי הראב"ד בפ"ד מאישות הי"א דעל מ"ש הרמב"ם דטומטום ואנדרוגינוס הוי קדושי ספק כתב הראב"ד וז"ל ולמה הם צריכים גט מספק הלא אינם ראוים להנשא כלל ע"כ. הרי דהיכי שא"ר לבעול כלל גם גט א"צ, אבל בנ"ד גם ע"ז קשה לבנות יסוד, דעיקר הדבר אין מבורר כאן בהגדת הרופא עד היכן מגיע חלישתו של הבעל אם למדרגה שלא יכול לבעול כלל ישען על ביתו ולא יעמוד כעובדא דחוי"י, או בועל בחלישות ולא בדישות חזקות ואינו יורה כחץ, ובדיקה בזה הי' צורך יותר לבדוק האשה, דאם א"י לבעול כלל הו"ל להיות פתחה סתום ואם פתחה פתוח ודאי שיכול להכניס האבר ולבעול אף בחלישות, וכיון שבדיקה כזאת לא הי' בנ"ד וגם הרופא אין מזכיר, א"כ אתרע כל יסוד ההיתר שנבנה רק ע"ז דכיון דליכא חבת ביאה ודאי לא מחלה ולא דמי למוכה שחין דהתם איכא בעל כל דהו, אבל גם הכא אפשר שיכול לבעול קצת בדרך חלוש וטועמת קצת ביאה, ורגלים לדבר דכן הוא דהא ג' שנים ישבה עמו ביחד ואי לא הי' יכול לבעול כלל לא ישבה אצלו זמן כזה, ואכתי דומה למוכה שחין ואיילונית, ועוד דהא אפשר שמום זה נולד אצלו אחר הנשואין ובשעת קדושין בריא הי' וחיילי הקדושין, וגדולה מזה ראיתי בס' דבר אליהו סי', מ"ח בעובדא דאין לו גבו"א שהאשה גופא נבדקה ונמצא פתחה סתום ואח"כ מת הבעל ונפלה ליבם אשר לא ירצה לחולצה, הרי דהתם המום הי' ודאי קודם קדושין ובמדרגה כזו שא"י לבעול כלל, וגם אנו דנין רק לענין איסור יבמה לשוק דהוי איסור לאו ואפ"ה לא הכריע להתיר, וכ"ש בנ"ד דלא נתברר כלל מדרגת המום היכן מגיע אם א"י לבעול כלל או בחלישות מצי בעיל, וגם לא נתברר אם הי' קודם נשואין והדבר נוגע לחומר א"א, ודאי דחלילה להתירה בלא גט כלל ומכל הלין חלילה לי להשתתף בהיתירא דעלובתא זאת ומן השמים ירחמו: כנפש המברך בברכת אהרן וואלקין: