אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"ב יו"ד › סימן קג

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב יו"ד · סימן קג

סימן קב

ב"ה אור ליום עש"ק כ"ב שבט תרצ"ז פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר שמואל מאיר הכהן האללענדער שליט"א מו"ב בטשערנאוויק (רומניא). ע"ד שאלתו בזוג אחד שלא רצו להנשא זל"ז בחופה וקדושין כדמו"י רק ע"י נשואי האזרחים בלשכת שלטון הממשלה, שזהו סדר הנשואין שם, על שאלת הפקיד ששואל משניהם אם רוצים להנשא זל"ז, והם מביעים הסכמתם ויאמרו הן, אז יכתוב הפקיד בפנקס המיוחד לכך כי הזוג הזה נישאו זל"ז ויחתם ע"ז שני עדים, ונותן גם על יד הזוג כתב העתקה מהפנקס לראיה כי נשאו זל"ז, ובזה נגמר סדר הנשואין בלי שום קדושין ואח"כ לוקחה לביתו ודרים יחד כאיש ואשתו, ובמשך הזמן נתפרדו ג"כ ע"י לשכת הממשלה, ובכן שואל כ"ת אם מותרת להנשא לאחר בלא גט גמור עפ"י דתוה"ק:

והנה כ"ת צידד לדון בזה מטעם קדושי שטר שהוא אחד מהקנינים שאשה נקנית בו, וכאן נמי כשהבעל עצמו או שלוחו מוסר השטר שהועתק מהפנקס להאשה ה"ז קדושי שטר, וממילא אינה יוצאת בלא גט כשר. ע"ז אשיבו, כי ראיתי אמנם בספר אחד הנדפס מחדש שגם הוא רצה לדון כן להצריכה גט מטעם קדושי שטר, אבל לענ"ד נראה כי אין בית מיחוש בזה לקדושי שטר מטעמים שאבאר, א) הא השטר קדושין צריך שיהא נכתב ע"י ישראל דוקא ולא ע"י נכרי, דקדושי שטר ילפינן במס' קדושין ד"ט מהיקש דהויה ליציאה ודינו שוה בכל דבר לגט, וכמו בגט כשנכתב ע"י נכרי פסול כמבואר בסוגיא דגיטין דכ"ג, ה"נ שטר קדושין שנכתב ע"י נכרי פסול, וכיון שהסופרים הממונים ע"ז בערכאות השלטון במדינה זאת קרוב לודאי שנכרים הם א"כ אינו שטר מצד הסופר, אם לא במקרה שהסופר הוא יהודי שאז יש לדון במקרה הרחוק הזה, ב) מצד הנוסח של שטר, דבשטר קדושין צריך לכתוב בו לשון קדושין כמו הרי את מקודשת או הרי את מאורסת לי בשטר זה או גם שארי לשונות הקדושין, אבל אם כתב בשטר לשון שאינו לשון קדושין לא מהני כיון דשטר קדושין שוה בדינו לגט, ולכן כמו בגט קי"ל דבעי' שיהא מוכח מתוכו דוקא ה"נ בשטר קדושין בעינן כן ואם נכתב בשטר לשון שאינו מבורר אינה מקודשת וכמו שאבאר, דהנה בקדושין ד"ה אמר שמואל נתן לה כסף ושוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת כו' ה"ז מקודשת, הריני אישך הריני בעלך כו' אין כאן בית מיחוש, ואח"כ בסמוך שם ד"ו ע"א בברייתא הכי איתא ת"ר הרי את אשתי כו' ה"ז מקודשת, ובברייתא זאת לא תני נתן לה הכסף וא"ל הרי את אשתי כמו שהאריך שמואל בלישני' לומר נתן לה כסף וא"ל כו', וכוונת הברייתא בפשוטו דאתי להורות דמיירי נמי בקדושי שטר וכתב לה לשון כזה בשטר דמהני נמי וכמ"ש להדיא הרמב"ם פ"ג מהלכות אישות אמר לה או כתב לה אחד מלשונות הללו, וגם בתורי"ד שם כתב נמי דאם כתב בשטר אחד מלשונות הללו דמקודשת ע"ש, ולפ"ז יש להקשות על שמואל למה דייק לומר נתן לה כסף וא"ל הרי את מקודשת דלשון זה מורה להדיא רק על קדושי כסף ולמה לא קאמר דינו אמר לה סתם כמו בברייתא, וכפי הנראה דרש"י ז"ל נתכוון ליישב דקדוק זה דכתב שם וז"ל משום דבעי למימר סיפא בגירושין משו"ה אמר בקדושין נתן, ועיין בר"ן ומוהרש"ל מ"ש בכוונת רש"י, ולמ"ש ניחא דרש"י נתכוון ליישב בזה הקושיא על שמואל למה לא אמר דינו בלא ההקדמה דנתן לה כסף דהוי קאי נמי על קדושי שטר, לזה כתב ליישב דהואיל וגבי גירושין הוצרך לומר נתן לה הגט קאמר ברישא נמי נתן, ושוב ראיתי שגם הפנ"י רצה ליישב כן דברי רש"י רק שתמה למה הוצרך לזה דמשום איידי דגירושין נקיט שמואל נתן ואמר נמי גבי קדושין, הא בלא"ה בע"כ דשמואל מיירי רק בקדושי כסף ולא בקדושי שטר, דהא שמואל מסיים דאם אמר הריני אישך כו' אינה מקודשת, ואי בקדושי שטר מהני נמי אם אמר הריני אישך, דכיון שבשטר כתוב הרי את מקודשת אין צריך תו לשום אמירה כלל ואם כתב לה שטר ושתק ולא אמר כלום נמי מהני, וא"כ למה יגרע מה שהוסיף ואמר לה הריני אישך ע"ש, ותמה תמה אקרא על דבריו, הוא הבין דלשון השטר היה כתוב בלשון טוב הרי את מקודשת רק שבשעת הנתינה אמר הריני אישך, ודייק הכי מלישנא דשמואל דנקט נתן ואמר משמע דלשונות הללו דקאמר לא קאי כ"א על האמירה שבעל פה, אבל באמת זה אינו, דזה גופא קשיא לי' לרש"י למה נקט נתן ואמר לא לימא כ"א סתם הרי את מקודשת כו' הריני אישך כו' והוי קאי זה נמי על שטר שלשון זה גופא כתוב בשטר, פי' דבשטר גופא כתוב הריני אישך, ובזה ודאי דלא מהני שאין זה לשון קדושין וזה ברור:

ובחבורי לקדושין כתבתי עוד דאפי' להבנת הפנ"י שנוסח השטר היה כתוב בלשון קדושין ברור הרי את מקודשת אלא שבעל פה אמר לשון גרוע נמי לא מהני, וקושיתו שהקשה כיון שנוסח השטר הוא בלשון ברור א"צ תו לשום אמירה ואם שתק ולא אמר כלום נמי מהני א"כ למה יגרע למה שהוסיף ואמר הריני אישך. גם תמיהתו זאת אינה תמיה לענ"ד, דודאי דגרע וגרע כשהוסיף לומר הריני אישך מאילו שתק לגמרי, דבשתק לגמרי שפיר מהני בשטר, דכל עיקר צורך האמירה הוא בכדי שתדע האשה שלצורך קדושין הוא נותן לה ולכן בשטר שכתוב בשטר גופא הרי את מקודשת מה צורך תו לאמירה דידי' הא ידעה ומבינה שלצורך קדושיה הוא נותן את השטר, משא"כ כשהדר תו ואמר הריני אישך הרי גומר ומפרש שנותן כסף הקדושין להקנות עצמה לה ואין הקדושין כלום דכי יקח כתיב ולא שיקיח את עצמו, וראיה לזה דבכה"ג גרע משתק, דהא במדבר עמה מעיקרא על עסקי קדושיה ובשעת הנתינה שתק ולא אמר כלום מהני, ואילו באומר הריני אישך לא מהני אפי' במדבר עמה דהוי נמי מה"ט דכה"ג גרע משתק כיון שביאר שמקנה עצמו לה וכמ"ש בתורי"ד שם, ואפי' אי נימא דהיכי דכתוב בשטר מפורש הרי את מקודשת לי עדיף זה ממדבר עמה מעיקרא, דנהי שדיבר עמה שלצורך קדושין הוא נותן אבל הא לא פירש אם רוצה לקנותה או שיקנה עצמו אליה ולכן כשהדר ואמר הריני אישך ומפרש שמקנה עצמו אליה משו"ה לא מהני, אבל בשטר שמפורש בו הרי את מקודשת לי הרי ביאר ומפרש שיקנה אותה ולכן אפי' אם הדר תו ואמר הריני אישך לא מציתו לעקור דבריו הראשונים שכתב בהדיא שיקנה אותה לעצמו ולא שמקנה אותו אליה, בכ"ז נ"ל פשוט שגם בכה"ג כיון דסוף סוף מיחזי מיהא כאילו גומר הקדושין באופן שיקיח עצמו אליה, הקדושין לאו כלום הוא וגרע משתק לגמרי, וראיה נכונה לזה ממה שהעליתי בחבורי לקדושין ד"ה בנתן הוא ואמרה היא לא מהני אפי' כשדיבר עמה על עסקי קדושין, ואע"ג דחסרון אמירה דידי' לא מעכב כיון דדיבר מעיקרא עמה אפי' שתק מהני ואפ"ה באמרה היא לא מהני כיון שמיחזי דהקדושין נגמרו על ידה וע"ש שהארכתי, וה"נ דכוותה מיחזי כאילו הקדושין נגמרים באופן שיקיח עצמו אליה, אלא דלמה שהבאתי שם בשם הרא"ש דבנתן הוא ודיבר עמה מעיקרא מהני אפי' כשאמרה היא ואמירה דידה לא מגרעת נתינתו יש לדון דהכא נמי לא מגרע אמירתו הריני אישך לבטל מה שכתוב מפורש בשטר הרי את מקודשת, אכן ברש"י הוכחתי שסובר דאמירה דידה מגרע גרע, וא"כ לשיטתו סובר שפיר דהכא נמי אמירתו הריני אישך גורע דברים הכתובים בשטר ושפיר הו"מ שמואל לומר דינו גם בשטר ולכן מוכרח היה רש"י לפרש דמשום איידי דסיפא נקיט נתן כסף, והרי מתבאר ממה שכתבתי דאם בשטר כתוב לשון גרוע שאינו לשון קדושין לא מהני, ודוקא בכתוב בתוכו לשון ברור כמו הרי את מאורסת, בזה הוא דמהני דוקא משום דבעינן בשטר שיהא מוכח מתוכו ואם אין מוכח מתוכו אין זה שטר קדושין, ועוד עדיפא מיני' מוכח דלטור ומחבר אפי' לשון ברור כמו הרי את מאורסת הרי את לאנתו נמי לא מהני, דז"ל הטור ומחבר באה"ע סי' כ"ז דכבר הבאתי לשון הרמב"ם פ"ג מהלכות אישות אמר לה או כתב לה אחד מלשונות הללו כו' הרי להדיא שגם בכותב בשטר לא' מלשונות הללו נמי מהני, ואילו הטו"מ שם כתבו בזה"ל אמר לה הרי את אשתי כו' ה"ז מקודשת, והשמיט כתב, ומשמע שדוקא באמירתו בע"פ מהני אחד מלשונות הללו, ובסי' ל"ב לגבי קדושי שטר דייקו לכתוב רק הרי את מקודשת ולא הזכירו שגם אחד משארי לשונות הברורים כגון הרי את מאורסת מהני נמי, ונ"ל דהמחבר בשו"ע לשיטתו אזיל בב"י שעל הטור, דשם חילק בין לשון הרי את מקודשת ללשונות הרי את אשתי הרי את מאורסת, דבהנהו לשונות בעי' שתבין שלשון קדושין הוא ואם מספקא לן אם ידעה וכ"ש אם אמרה להדיא שלא הבינה לא הוי קדושין, ובלשון הרי את מקודשת לא בעינן שתבין דכו"ע ידעי דלשון קדושין הוא ואפי' אם אמרה דלא ידעה לא מהימנא ע"ש, ולכן לשיטתו לא מהני בשטר שום נוסח אחר רק לשון הרי את מקודשת, דבנוסח אחר כיון דבעינן שתבין דוקא וא"כ איכא למימר שמא לא הבינה ולא מוכח מתוכו ואפי' אם באמת הבינה לא מהני נמי דלא הוי מוכח מתוכו ולכן נוסח השטר לדידי' בהכרח שיהא כתוב שם הרי את מקודשת ולא נוסח אחר, וזה נכון בעזה"י, וא"כ בנ"ד בשטר שנעשה בערכאות שאין בו שום לשון של קדושין כ"א שנכתב בו שזה נשא לזו ואין זה שטר קנין של קדושין אלא שטר ראיה שנשאו זל"ז, ואפי' אם היה כתוב בתוכו כלשון הרי את אשתי, נמי לא הוי נוסח של שטר לטור וב"י וא"כ במה היה קנין של קדושין ולכן אין בית מיחוש לומר בזה דמקודשת מטעם שטר לפי שאין זה נוסח קדושין: ומטעם אחר נמי אין מקום לחוש בשטר כזה לשטר קדושין, דהא הריטב"א בקדושין די"א כתב דכיון דמקשינן הויה ליציאה לכן כמו בגט בעינן למכתב ודן דיהוי ליכי מנאי כו' ואי לא כתב זה בגט גופא אע"פ שאמר בשעת נתינת הגט לא מהני דאנן בעינן שבגט יהא מגרש ולא בדבורא, כן ה"נ בשטר קדושין בעינן למכתב ודן ואי לא אע"ג דאמר לה, בדבורא בעלמא לא מהני שכל זמן שאינו כתוב בו אין זה תורת שטר ע"ש, והן אמנם דבאבני מלואים סי' ל"ב הקשה ע"ז מההיא דקדושין דמ"ח גבי התקדשי לי בשטר כו' וחכ"א שמין את הנייר וטעמא משום דס"ל דדעתה נמי אנייר וכפרש"י וכיון דצריך למכתב בשטר קדושין ודן א"כ ע"כ אינו מקדש בכסף אלא בשטר אע"כ דא"צ למכתב ודן ע"ש, ובמחכ"ת אין הבנה לדבריו דהא למ"ד דשמין את הנייר אפי' אם אמר בפירוש שמקדשה בתורת שטר מהני נמי מתורת כסף דכיון דהשטר הוא פסול ואי אפשר להתקדש בתורת שטר אמרי' בע"כ כיון דרוצה לקדשה ניחא לי' שתתקדש בתורת כסף כיון דאינו מועיל בתורת שטר, דדמי לטבעת שאולה דכתב הרא"ש דכיון דהשאיל לו על דעת לקדש בו האשה וכיון שבשאלה לא נתקדשה אנן סהדי דנותן לשם מתנה, וה"נ דכיון דבתורת שטר לא מהני אנן סהדי דניחא לי' בתורת כסף. וכה"ג מצינו בב"ב דע"ו בספינה דלרבי נקנה במסירה אע"ג שא"ל לך משוך וקני, משום דסובר דלא קפיד על הקנין אי שיקנה במסירה או במשיכה וכיון שרוצה להקנות לו אע"ג שא"ל בקנין משיכה אפ"ה מהני בו מסירה, וכיון שכן לא עדיף הך לשון ודן שכתוב בשטר דמשמע מזה שבתורת שטר מקדש מאילו אמר לה בפירוש שבתורת שטר מקדשה ואפ"ה אמרינן דלא קפיד על קנין שטר דוקא וכיון דרוצה שתתקדש אנן סהדי דניחא לו שתתקדש מיהא בתורת כסף שבו, ואין זה דומה להך דמלוה ופרוטה דאפי' למ"ד דמקודשת היינו משום דדעתה אינו אלא על פרוטה שהוא בעין ולא אמלוה שאינה בעין אבל אם דעתה היתה אתרווייהו לא היתה מקודשת, וא"כ ה"נ נהי דדעתה נמי אנייר אבל דעתה נמי אשטר וכיון דשטר פסול ומקדשה בשניהם לא הוו קדושין כלל, דזה אינו דהא תינח החם אי הוי אמרי' דדעתה נמי אמלוה שפיר שייך קפידא דמקפדת שלא להתקדש בפרוטה לבד כ"א דוקא בצירוף המלוה, וכיון שמלוה לא מהני לקדושין משו"ה אינה מקודשת כלל, אבל בקנינים מה סברא שייך בזה לומר שמקפדת דוקא על שני קנינים דמה צורך לשני קנינים אם סגי באחד, ובע"כ דלא היתה דעתה כ"א על קנין אחד איזה שיוכשר ואם שטר לא מהני ניחא לה נמי בכסף שבו ולק"מ על הריטב"א ושפיר קם דינו דשטר קדושין שאין כתוב בו ודן לא הוי שטר קדושין, והרי בארנו דשטר שנעשה בעש"ג לא מהני מצד הנוסח:

ג) אפי' אם היה כתוב בנוסח של קדושין וגם ודן היה כתוב בתוכו אכתי אין זה שטר כשר דהא שטר קדושין צריכים לכותבו לשמה כמפורש בקדושין ד"ט דהויה ליציאה מקשינן, וכשהסופר הוא נכרי הא לא ידע לכתוב לשמה ואפי' בישראל עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשמה לא מהני כמפורש בגיטין דכ"ב. ואין להקשות מציצית וס"ת דבעינן בהו נמי שיהא הטווייה והעיבוד לשמה ואפ"ה בטוואן נכרי וישראל עוע"ג ואומר לו שיעשה לשמה דכשר כמבואר באו"ח סי' י"א סעיף ב', דכבר תי' זה הרא"ש בהלכות קטנות הלכות ס"ת וכתב לחלק דבגט בעינן שיכתוב כל התורף לשמה וזה לא יעשה אבל בעיבוד לא בעינן אלא בתחלת העיבוד כשישים העור לתוך הסיד שיאמר אז אני עושה כך לשם ס"ת וזה יעשה הנכרי לשם ישראל כשיאמר לו עשה כך וכיו"ב מצינו בפ' אין מעמידין דר' יהודה בעי מילה לשמה ואפ"ה ימול ארמאה ולא ימול כותי ולא אמרי' נכרי אדעתא דנפשי' עביד כיון דברגע הוא עושה ודאי יעשה אדעתא דישראל ע"ש, ואין לומר דאכתי יש עצה שישראל יעמוד מתחלה עד סוף הכתיבה וילמוד את הנכרי שיכתוב לשמה, דא"כ גם בגט נמי נשתמש בעצה זאת ולמה פסקו סתם דנכרי פסול לכתיבת הגט משום חסרון דלשמה, ולא משתמיט שום אחד מהפוסקים שיאמר כן להתיר כתיבת נכרי בגט אפי' כשישראל עוע"ג מתחלת הכתיבה עד סופה, וכן הקשו באמת כל האחרונים על חילוקו של הרא"ש מגט לעיבוד דמשו"ה בעיבוד מהני עוע"ג משום דא"צ אלא רגע משא"כ בגט דבעינן כל התורף לשמה וזה לא יעשה א"כ אם ישראל עוע"ג מתחלה עד סוף צריך להיות כשר. ואמנם בחבורי במהדו"ק סי' ד' כתבתי כוונת החילוק באופן זה, דבעיבוד דלא בעי' כ"א רגע, הוי פירושו שתוכן הלשמה הוא קצר שאין בו כ"א תוכן דבור אחד שיהא לשם קדושת ס"ת, וכן גבי מילה אין בו כ"א מחשבת דבור אחד היינו שיהא נמול לשם קדושת הישראלי, ולשמה קצר כזה שאין תופס כ"א תוכן דבור אחד נקל לפניו לתפוס זה במוחו ומחשבתו, יעשה זאת אדעת ישראל המבקשו, ואיה"נ אם לגבי גט לא היה נצרך לחשוב כ"א סתם שיהא לשם גירושין לחוד, היה מועיל נמי. אבל בגט הא לא סגי במה שיחשוב רק סתם לשם גירושין לחוד אלא צריך לשם המגרש והמגורשת וצריך לחשוב שמותיהן וכנוייהן שיהא הכל לשם גירושין, ולשמה ארוך כזה דבר קשה הוא לתפוס במחשבתו ולכן לא ירצה לסבול דוחק כזה לתפוס במחשבתו ענין ארוך כזה, ויש לכוון זה בלשון הרא"ש שכתב דבגט שצריך לכתוב כל התורף לשמה, דאין הכוונה שהפעולה נמשכת זמן רב, דלזה יש עצה שהישראל יעמוד מתחלה עד סוף וכקושית האחרונים, אלא הכוונה דהלשמה ארוך ונמשך הרבה עד שמחזיק כל התורף דהיינו כל שמותיהן וכנוייהן, משא"כ בעיבוד אינו אלא רגע כלומר שהלשמה הוא קצר כ"כ שאין בו אלא דיבור אחד ע"ש שהארכתי, ולפ"ז בשטר קדושין דדומה בכל דיניו לגט ובעינן נמי בו שיכתוב כל התורף ושמותיהן לשמה באופן דתכן הלשמה ארוך כמו בגט ובזה לא מהני אפי' בעוע"ג, וא"כ פסול משום חסרון לשמה:

ד) צריך ליתן לה שטר הקדושין בפני עדי מסירה כשרים כמו בגט דקי"ל כר' אלעזר דעדי מסירה כרתי בגיטין והו"ה לקדושין ולכתחלה צריכים גם עדי חתימה שיחתמו בתוך השטר, ושטרות הנעשה בעש"ג לא נהגו לחתום עדים ע"ג השטר אלא בפנקס המיוחד לכך שנשאר אצלם אבל על השטר הניתן להזוג אין חותמין עדים, וגם צריכין להזכיר בתוך השטר מקוה האיש והאשה כמ"ש הב"ש סי' ל"ב בשם שה"ג, ובמש"ג לא נהגו בזה, ואם כל אלו הדברים שזכרתי אין בשטר שנכתב בעש"ג, ממילא הוי שטר פסול ואין לו דין שטר קדושין אלא שטר ראיה בעלמא ופסול לקדש בו:

ואמנם אע"ג דלפמ"ש דמטעם שטר אין כאן בית מיחוש לקדושי עש"ג, אבל אכתי יש כאן קדושי כסף דהנייר הוא שוה פרוטה ואם הבעל שילם בעד הנייר הוי הנייר שלו ואם אח"כ הבעל או גם שלוחו מוסר השטר להאשה מקודשת מדין כסף כמבואר בקדושין דמ"ח לרבנן דשמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת וכ"ה בשו"ע אה"ע סי' ל"ב סעי"ב כתב המחבר דאם השטר פסול לקדש שמין את הנייר כו', ולפ"ז הוי בנ"ד קדושי ודאי קדושי כסף, אלא מה שיש לחוש בזה דהא הוא הבעל לא קידש כ"א בשטר ובכה"ג שמקדשה בפירוש בתורת שטר והשטר פסול לא אמרינן דתתקדש ממילא מטעם כסף, ובב"י אה"ע סי' ל"ב נסתפק בזה אם בכה"ג שקידש בתורת שטר אמרי' נמי דתתקדש ממילא מתורת כסף אם השטר פסול, אכן באמת מה דמספקא להב"י נלע"ד פשוט דגם בכה"ג מקודשת ודאי מטעם כסף, וכמו שכתבתי לעיל באות ב' מטעם דדמי לטבעת שאולה שכתב הרא"ש דכיון דהשאיל לקדש וכיון שבשאול לא נתקדשה אנן סהדי דנותן לשם מתנה, וה"נ כיון דבתורת שטר לא מהני אנן סהדי דניחא לו בתורת כסף ע"ש שהארכתי. וכעת נ"ל עוד להוכיח דין זה מהירושלמי דריש קדושין האשה נקנית בשטר הדא דתימא בשטר שאין בו שו"פ אבל אם יפה פרוטה שוה כסף ככסף, והר"ן שם הקשה על הרי"ף שהביא ירושלמי זה לפסק הלכה, ומה הוצרך להביא הירושלמי הא דין זה מבואר בברייתא דקדושין ד"ט כתב על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שו"פ מקודשת ומתרץ דקמ"ל דאם קידשה בשטר פסול שמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת כההוא דקדושין דמ"ח ע"ש כוונתו דהרי"ף לא בא ללמדנו מירושלמי דבאין בו שו"פ נמי כשר, דע"ז באמת לא הוצרך להביא מירושלמי כיון שמפורש כן בברייתא אלא דאם יש בו שו"פ מקודשת מטעם כסף ילמוד מן הירושלמי ואשמעינן בזה דין חדש דאע"ג שמקדשה בלשון שטר אפ"ה אם יש בו שווי כסף מקודשת ממילא מטעם כסף אע"ג שהשטר פסול ולאפוקי מהב"י שנסתפק בזה אם בשטר פסול צריך לקדשה בפירוש בתורת כסף או דנתקדשה ממילא, ומהירושלמי זה מוכח דממילא נתקדשה דהא מתני' דריש קדושין בקידשה בתורת שטר מיירי ואפ"ה כתב דאם היה בו שו"פ הוי זה כסף וכמ"ש:

הן אמנם דאכתי תירוצו של הר"ן אינו מספיק והדבר צריך ביאור דהא אכתי למה הוצרך הרי"ף ללמוד זה מן הירושלמי הא יכול להוכיח זה מן הסוגיא דקדושין דמ"ת דפליגי התם ר"מ וחכמים בקידשה בשטר פסול וחכמים סברי דשמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת אע"ג דקידשה בתורת שטר מיירי התם דהא זהו טעמא דר"מ דפליג התם וסובר דלא מהני אפי' אם יש בו שו"פ דסובר דכיון שנתקדשה בתורת שטר לא הוי ממונא מתורת כסף וכמש"ש בתוס'. וא"כ למה דקי"ל כחכמים הרי מוכח דתתקדש ממילא מתורת כסף גם מש"ס דילן ולמה הוצרך הרי"ף להביא ממרחק לחמו ולהוכיח מן הירושלמי, ונ"ל ליישב עפמ"ש התורי"ד בקדושין שם שהביא בשם המפרש דמה שאמרו שם בפלוגתא דר"ח וחכמים כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים כו' לא מיירי התם בקידשה בשטר אירוסין בתורת שטר כ"א בשטר שיש לו על אחרים ואין עליו עדים אלא שהלוה מסרו למלוה בפני עדי מסירה ע"ש, וכיון דמיירי שקידשה בשטר חוב שיש לו על אחרים ומקדשה בתורת כסף, בזה הוא דאמרו חכמים שמין את הנייר דכיון שמקדשה בתורת כסף ודאי שמין את הנייר, אבל היכי דמקדשה בתורת שטר אירוסין ונמצא פסול איכא למימר דאין שמין את הנייר לכו"ע כיון שאינו מקדשה כלל בתורת כסף, והיינו טעמו דרי"ף דסובר נמי כפי' המפרש דהתם לא מיירי בקידשה בשטר אירוסין בתורת שטר ואין להוכיח מהתם דבשטר אירוסין פסול מקודשת ממילא מתורת כסף ומוכרח להוכיח מירושלמי, ואף אם הרי"ף עצמו אין מפרש כפי' המפרש מ"מ לא היה אפשר להוכיח מהתם כיון דיש לדחות ולפרש כפי' המפרש והוכרח להוכיח מירושלמי, אבל עכ"פ מירושלמי מוכח שפיר דאפי' אם קדשה בשטר אירוסין שהוא פסול ובתורת שטר אין לקדש בו אפ"ה מקודשת ממילא מטעם כסף, ובחבורי לקדושין ד"ג בתוד"ה ואשה שם הוכחתי בארוכה דבין לפי' התוס' ובין לפי' הר"ן שם נלמוד ממוצא דבריהם דאף אם מקדשה בלשון חליפין דלא מהני בקדושי אשה אפ"ה אם יש בו שו"פ מקודשת ממילא מטעם כסף ע"ש היטב:

והנה לכאורה היה אפשר לומר דאם הקדושין יהיו בנ"ד מטעם כסף א"כ יהיה חסרון אחר מה שלא אמר לה בשעת הנתינה הרי את מקודשת דהא תינח אם הקדושין הם מטעם שטר לא בעינן אמירה כיון דבגוף השטר כתוב לשם קדושין א"צ תו אמירה אחריתא, דכן יש לדייק מלשון רש"י בפ"ק דקדושין דגבי קדושי כתב ואמר לה הרי את מקודשת, וכן בקדושי ביאה שבא עליה ואומר התקדשי לי בביאה זו, וגבי שטר לא כתב כן, משמע דס"ל דבשטר אפי' לא אמר כלום נמי מקודשת, וא"כ בנ"ד דהשטר פסול והקדושין הוי מטעם כסף א"כ בעינן אמירה דוקא, ובנ"ד דלא היה שום אמירה בשעת נתינה, אכתי אין בקדושין כלום מטעם חסרון אמירה, אבל זה אינו דאמירה לא בעינן אלא במקום שאינו מדבר עמה תחלה על עסקי קדושיה דבזה ודאי דבעינן שיאמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת דאל"ה מנא ידעה שלצורך קדושין הוא נותן אבל כשהיו עסוקים ומדברים על עסקי קדושין א"צ שוב שיאמר לה גם בקדושי כסף כמבואר להדיא בקדושין ד"ו ע"א, וא"כ בנ"ד שעיקר מה שבאו לעש"ג הוא לצורך הנשואין, א"כ מה צורך תו לאמירה, דלא גרע מזה ששניהם מודים שנתכוונו לשם קדושין דמקודשת אפי' בלא אמירה וכמ"ש הרמ"א באה"ע סי' כ"ז בשם המרדכי, ואפי' אינם מדברים מקדושין רק מצרכי זווגם ואפי' אם אינו מדבר עמה רק לפניה סגי ע"ש, ומקור הדבר הוא בתוספתא פ"ב דקדושין נתן לה ולא אמר כו', וא"כ בנ"ד דיברו ודאי בעניני הזווג ע"ד הנשואין ואיך לסדר עצמו, דהוי קדושין בלא אמירה ואין לומר דדוקא כשמדבר עמה על עסקי הקדושין שמוכח מזה שרצונה לקדש אותה רק שבשעת הנתינה לא אמר, בזה הוא דמהני, אבל הכא בנ"ד הא לא בא לקדש כלל, דהא לפמ"ש בשם הרמ"א אפי' אם אין מדברים בקדושין רק בצרכי זווגם סגי ועיין בירושלמי גיטין פ' תתקבל בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה כו' פליגי בשהפליגו עצמן בענינים אחרים אבל אם הפליגו באותו ענין גט הוא, ופלוגתא זאת הוא גם בקידושין כמבואר במשנה שם. הרי להדיא בירושלמי דפליגי דוקא כשהפליגו לפנינים אחרים אבל במדברים בעניני הזווג הוי קדושין לד"ה, וא"כ כאן דברו ודאי ע"ד הנשואין ולכן הנתינה הוי קדושין ואע"ג דלמה שבארתי דהקדושין יהיה בזה מטעם כסף אזדו כל החששות שכתבתי לעיל לחשוש בקדושי שטר, אבל החשש האחרון שזכרתי באות ד' והוא מה שמסר לה השטר שלא בפני עדים אכתי ישאר גם אי נימא דקדושי כסף הם דהא גם בקדושי כסף בעינן שעדים יהיו רואין את הנתינה מידו לידה ואם לא ראו זה בעיניהם לא הוי קדושין כמבואר באה"ע סי' מ"ב, אמנם באמת גם זה לא יקשה משום דבאמת לא בעינן דוקא עמידת העדים וראייתם בשעת מעשה אלא כל שיש דבר המוכיח בבירור אחר המעשה הויא ג"כ עדות גמורה בגיטין וקדושין נמי וזהו עדות המתקיימת בידיעה בלא ראיה, ואם הידיעה ברורה מהני אפי' בנפשות כמ"ש התוס' להדיא בשבועות דל"ד, ועיין בר"ן ס"פ המגרש מ"ש בכוונת שיטת הרי"ף ורמב"ם ורוב הראשונים שבגט שחתמו עליו עדים אפי' הנתינה היה בלא עדי מסירה כשר אפי' לר"א דאמר עדי מסירה כרתי ומשום דלר"א אף עדי חתימה כרתי, וכתב הר"ן בכוונתם דאין הכוונה דעדי חתימה מועילים בכתבם כמו עדי מסירה. דזה אינו ובודאי סובר ר"א דעדי מסירה בלבד כרחי ולא עדי חתימה, ומה דמודה ר"א דעדי חתימה מהני היינו משום דס"ל דהמסירה כורתת כל שיש בשעתה עדים בין שהם מעידין על המסירה עצמה או על גוף הדבר כו' דכיון שהגט יוצא מתחת ידה בעדי חתימה באופן שאין בו חשש זיוף כי מן התורה כנחקרה עדותן בב"ד הרי אנחנו כולנו יודעים שבא מיד בעלה לידה ואע"פ שלא ראו עדים המסירה הרי כולנו עדי מסירה ומגורשת למפרע משעת המסירה שהרי הוא כאילו נמסר בפני עדים ע"ש. והמתבאר מתוך דברי קדשו דבכל מקום שלא חיישינן לזיוף כמו בגט כשיש עליו עדי חתימה ושוב ראינו שהגט יוצא מתח"י האשה א"צ שוב לעדי מסירה שיראו המסירה אלא כולנו הויא עדי מסירה כאילו ראינו המסירה ממש. ורק בלא עדי חתימה לא מהני, דאע"ג שלעינינו הגט יוצא מידה חיישינן שמא זייפתה לגט, אבל כיון שיש עדי חתימה דכנחקרה עדותן בב"ד הוי ולא חיישינן תו לזיופא שוב מהני מה שראינו הגט יוצא מתחת ידה להעיד עליו שראינו המסירה, והסבר הדברים הוי נמי כמ"ש דלא בעינן דוקא עמידת העדים שיראו בעת מעשה ויתקיים עדותן בראיה אלא כיון שיש דבר המוכיח בבירור שנמסר מהני נמי דהוי עדות המתקיימת בידיעה, ובנ"ד נמי כיון דהשטר נעשה בערכאות ונחתם בחותם השלטון ודאי שאין בו זיוף ולא חיישינן שמא בעצמה זייפתה לכתוב שטר זה ולא הבעל כתבו, וגם לו נניח שהעדים שחתמו על השטר הי' פסולים אפ"ה כיון דנתקיים בערכאות ודאי קושטא הוא דהבעל כתב שטר זה ואין בו חשש זיוף, ובאם שטר זה יוצא השתא מתחת ידה הרי ודאי שמיד הבעל או שלוחו נמסר לידה וא"כ מה צורך לעדי מסירה שיראו שהבעל מסר לה נייר זה והרי כולנו עדים ע"ז והוי זה ממש כדברי הר"ן דאע"נ דלר"א עדי מסירה כרתי אפ"ה במקום שיש עדי חתימה וידעינן מזה שאין כאן זיוף א"צ תו לעדי מסירה, דעל זה כולנו סהדי כיון שיוצא מתחת ידה ומוכח דנמסר לה מידו והוי עדות בידיעה בלא ראיה, ה"נ דכוותה כיון והדבר נעשה בעש"ג אין בו תו חשש זיוף ובודאי שהבעל כתב שטר זה וכשנמצא השתא השטר תחת יד האשה בע"כ שנמסר לה מידו או מיד שלוחו ומה צורך תו לעדי מסירה והרי כולנו עדים ע"ז ובמקום המשפט שרבים בוקעין בו ושיירות מצויות זה יוצא וזה נכנס נמצא ודאי הרבה אנשים בעת מעשה וכמה מהם כשרים לעדות דבאופן זה נקל לשער שהיו כמה אנשים וגם כשרים שראו המסירה ממש ויש בזה עדי ראיה גופא, אכן אפי' אם בפנים היו כולם פסולים הרי גם ההולכים בחוץ וכל איש שרואה הנייר ביד האשה נייר חתום בגושפנקא דמלכא שבודאי אין בו תשש זיוף מתחלה ואם הוציאה האשה מתחת ידה כל עין רואה אותו בידה יוכל להעיד שראה איך שהבעל או שלוחו מסרוה לידה דאל"ה מאין לקחה שטר כזה, דלזיופא שמא זייפה בעצמה לכתוב שטר זה ליכא למיחש בשטר שנתקיים בעש"ג ובע"כ ודאי שהבעל או שלוחו מסרו לידה ודמי לההיא דמס' שבועות דמ"ו בנחבל שנמצא נשיכה בגבו וליכא שם אחר נוטל שלא בשבועה דדיינינן עפ"י אומדנא, וגם לגט שאין עליו עדי מסירה לר"א שזכרתי לעיל, ואין לומר דאכתי יש לחוש שמא הבעל הניח השטר באיזה מקום והאשה נטלתו משם באופן שלא היה בזה נתינה מיד הבעל או שלוחו דאכתי לא מהני דבקדושין הא בעינן נתינה מידו או שלוחו. אכן הלא חזינן דלחששא כזאת לא חיישינן לר"א דאל"ה א"כ בגט נמי מה מועיל עדי חתימה בלא עדי מסירה, דנהי דלזיופא לא חיישינן כיון דאיכא עדי חתימה, אבל אכתי ניחוש שמא נפל הגט מידו והגביהתו באופן שלא היה בזה נתינה מיד הבעל ממש, וזהו באמת טעמייהו של התוס' והרא"ש דס"ל דלא מהני בעדי חתימה לחוד בלי עדי מסירה לר"א משום דאין זה ידיעה ברורה דחיישי' שמא נפל הגט מיד הבעל והגביהתו, אבל הרי"ף ורמב"ם ורוב הראשונים דסברי דעדי חתימה לחוד מהני נמי היינו משום דסברי דגם ידיעה כזאת מהני בגיטין וקדושין וכמ"ש הר"ן הנ"ל, ולפ"ז בנ"ד בשטר בעש"ג דדמי ממש לעדי חתימה דליכא למיחש לזיופא וכשהשטר יוצא השתא מיד האשה יכולים שוב כל הרואים השטר בידה להעיד על המסירה כאילו ראו בעיניהם המסירה והרי לפי"ז יש כאן עדי מסירה, ועיין בחת"ס חאה"ע סי' ק"א שכתב דבקדושי פרהסיא יכולים להעיד אפי' אותם שלא ראו הקדושין, ועיין עוד בחו"י סי' י"ט ובאבני מלואים סי' מ"ב ותשובת מוהרי"ם פאדואה סי' כ"ו מ"ש בזה דלכולם באומדנא כזו יכולים להעיד אפי' אותן שלא ראו המסירה והוי כמו שיש כאן עדי מסירה ממש ושפיר יש בזה קדושי כסף טובים:

ובהצטרף לזה יש לדון דגם קדושי ביאה איכא כאן משום חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובודאי שכיון שיחדה לאשתו והיו דרים חיי אישות דלשם קדושין בעיל, לא נעלם ממני מה שיש לטעון להיפך דלא שייך בנ"ד חזקה זאת מפני טענת הרדב"ז סי' שנ"א דאין אומרים חזקה זו במי שפרוץ בעריות ורגיל לבוא ביאות אסורות דכיון דלא קפיד בהכי לא בעל לשם קדושין אלא לשם זנות בעלמא. ובמל"מ פ"י מהלכות אישות הביא בשם הרדב"ז שאם פרסה נדה ונתייחד עמה לא חיישינן לה דסתמא לא עבר על איסור כרת ואפי' ראינו שנבעלה אין חוששין שמא לשם קדושין בעל דהא לא שייך לומר אין עושה בעילת זנות כיון דעבר על איסור כרת לא חש לבעילת זנות ע"ש, ובנ"ד נמי ודאי דכל המתרחקים מדרכי ישראל לעשות כחקות הגוים ולישא אשה בעש"ג בלא קדושין וחופה, ומסתמא גם לאיסור נדה, דרובן אין מטהרות לנדתן, וא"כ יש לשער שגם לבעילת זנות לא חיישי. אבל לעומת זה יש כמה רבוותי דחולקים ע"ז וסברי דכל מה שאפשר לו לתקן מתקן דאי בעיל לשם זנות עושה שני איסורים, חדא בעילת זנות וגם איסור נדה ומשו"ה בעיל לשם קדושין כדי להקל באיסורו ולא יכשל בביאת זנות, ועיין בתשובת הרי"ט צאהלון סי' רמ"ז בראובן שגירש את אשתו ואח"כ בא לביתה בליל יוהכ"פ ונתייחד עמה שצריכה גט, הרי אף שהיה ביוהכ"פ שאיסורו כרת וחמירא טובא ופריצות נוראה לבעול ביום הקדוש ואפ"ה אמרינן שבעל לשם קדושין, ואמרי' דאף שיצרו תוקפו לאיסור חמור כזה מ"מ כל מה שאפשר לתקן מחקן, וכן לא נעלם ממני מה שיש לחוש לדברי הר"ן בריש קדושין דביאת איסור לא קני כמו חופה דאיסורא והביא ראיה מיבמות דכ"ט מאמר דהתירא קני דאיסורא לא קני, וה"נ בנ"ד קרוב לודאי דלא יטבלו לנדתם והוי ביאת איסור, אבל גם בזה גדולי האחרונים חולקים וסוברים דגם ביאה דאיסורא קונה וכמבואר בשעה"מ בקונטרס חופת חתנים סי' ט' והוכיח מיבמות ד"כ ואם בעלו קנו ע"ש, ויש להאריך הרבה בכל פרט, אבל מפני שהדברים עתיקין וכל ספרי האחרונים מלאים מזה לא רציתי להאריך, והיוצא לדינא דבהצטרף כל אלו, קדושי כסף שע"י נתינת השטר, וגם קדושי ביאה, מי יכניס ראשו בזה לפוטרה בלא גט, וחלילה בזה להתירה לעלמא בלא גט באשר רבים וגדולים הוכיחו דבכה"ג שלקח האשה לביתו וחיים דרך אישות בקביעות ודאי דלא יעשה ביאתו זנות ולאשתו זונה ובודאי נתכוון לקדושין, ולכן לדעתי אי אפשר להתירה לאחר בלא גט, אלא שבכל זה אם עברה ונשאת לאחר בלא גט. שצריכה גט משני ואין לומר דאשת איש היא לראשון כיון דצריכה גט ממנו ולא תפסי קדושי שני, זה אינו דיש לחוש גם להגדולים דסברי דקדושי ערכאות לאו כלום הוא אם מטעם חסרון קדושין או חסרון עדים או משום דביאה אסורה אינו קונה וחלילה לפוטרה גם משני בלא גט:

ובאין עוד הנני הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה