שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן קב
ב"ה יום א' כ"ד סיון פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר שמואל מאיר הכהן האללענדר שליט"א. מו"צ בטשערנאנויץ (רומניא) ע"ד העובדא שבא לידו בחור ובתולה שהם חתן וכלה ישבו יחדיו ובעודם משותחים זה עם זו בא בחור אחר ואמר להכלה "בארג מיר דאם רינגיל" ונתרצתה והשאילה לו. אח"כ אמר לה שתושיט לו אצבעה ומיאנה להושיט לו עד שאמר לה החתן שלה שהושיט לו האצבע כדי לראות אם הטבעת מכוון למדת אצבעה, אכן הבחור בנתנו הטבעת על ידה אמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדמו"י, ובעת מעשה היה עד אחד שראה נתינת הטבעת לידה וגם שמע מה שאמר לה הא"מ כו' רק שהעד הוא ידוע לריק ופוחז ומחלל שבת בפרהסיא, וכעת כולם אומרים שצחוק היה זה אצלם ולא נתכוונו כלל לקדושין:
והנה שאלה זאת א"צ לפנים ופשוט דלית מאן דחש לצחוק הזה ואין כאן אפי' ריח קדושין ואע"ג דאין אשה נאמנת לומר לשחוק כוונתי כמבואר באה"ע סי' מ"ב, אכן היינו דוקא כשקידשה בפני שני עדים אבל בקידשה בפני ע"א נאמנת וכמ"ש הב"ח דטענתה זאת לא גרע מהכחשה דנאמנת להכחיש ע"א, וכ"כ להדיא בתשב"ץ ח"א סי' ע' דמקדש בע"א לכו"ע יכולה לטעון לשטות נתכוונתי, ובכן בנ"ד שלא היה אלא ע"א ודאי דנאמנת לומר לצחוק נתכוונתי, וגדולה מזה נ"ל דאפי' הי' כאן ב' עדים נמי נאמנת לומר דלא היה אלא צחוק ואע"ג דבעלמא אינה נאמנת כשהיו ב' עדים וכמ"ש הח"מ וב"ש וט"ז שם, אפ"ה בכה"ג דהכא י"ל דנאמנת משום דהכא לא מפיה אנו חיין ולומר דלצחוק נתכוונתי כיון דהקדושין היו בלא ברכה ובלא שמחה ובלא עשרה אנשים שאין זה כפי חוק ומנהגי ישראל מימי עולם לקדש בשמחה ובעשרה ובקול המון חוגג, וכל היכי שיש נדנוד שלא כדין בקדושין נאמנת לומר דלשחוק נתכוונה דהא יש לה חזקת כשרות שלא תעשה שום איסור וכמ"ש החת"ס סי' ק"ד להוכיח דאין חוששין לקדושין משום דאין מקדשין בשבת והביא ראיה מהא דכתב המוהרי"ק הובא באה"ע סי' מ"ה דבשבת אין חוששין לסבלונות וכן היכי שיש חרם שלא לקדש כ"א בפני עשרה ע"ש, וכ"כ שם הב"ש ס"ק ט"ו בשם הש"י שאם המקדש נשוי אשה אין חוששין לסבלונות כי לא יעבור על חרם דר"ג ע"ש, ובנ"ד הא כבר נתקשרה בקשר שדוכין עם חתן אחר ויש חרם הקהלות שלא לנתק קשר שדוכין ולכן מוקמינן לה אחזקת כשרותה שבודאי לא נתכוונה לקדושין, דאם נימא דכוונתה לקדושין היתה מבטלת עי"ז קשר השדוכין שלה עם החתן הראשון ואינה חשודה לעבור על חרם, ובשגם לעשות כזה במעמד החתן גופא ובפניו ובודאי שאין אומדנא גדולה מזו דלא נתכוונה לקדושין, ואין לומר דאומדנא לחוד לא יועיל לבטל הקדושין וכמ"ש הרמ"א סי' מ"ב דאין מבטלין קדושין בשביל אומדנא והוכחות, ועוד דמה יוכל להועיל מה שיש לנו אומדנות שלא נתכוונה לקדושין, הא אפי' אם ודאי לא נתכוונה נמי אין מועיל כיון דהתהוות הקדושין בא ע"י דבור ומעשה, דבור שאמר הרי את מקודשת כו' ומעשה דנתינת טבעת. ושוב אין בכת מחשבה שבלב לבטל וכמ"ש הת"ח סי' מ"ב סק"ד דאפי' אנו יודעים שכוונתה להשטות אפ"ה חוששין לדברים שבפה ולא לדברים שבלב וכ"כ בנו"ב סי' נ"ט בטעמו של מוהר"מ שהביא הרמ"א דאם מתתלה אמרה למקדש קדשני ושוב זרק לה הקדושין לתוך חיקה וזרקתה לקדושין הללו וטוענת שלשחוק נתכוונה דאין בדבריה כלום מה"ט דהדיבור והמעשה שהיה כאן מורים על קדושין ודברים שבלב אינם דברים לבטל דבור ומעשה, וה"נ בנ"ד דיש כאן דיבור שאמר לה הא"מ כו' ומעשה דנתינת טבעת, אי"א תו מחשבה שבלב לבטלם. אבל זה אינו, דהא בנ"ד לא רק מחשבה גרידא איכא על ביטול הקדושין אלא גם דיבור מה שהתחתן אמר לה שתושיט ידה בכדי לראות אם הטבעת מכוון למדת אצבעה וא"כ אתי דיבור זה ומבטל דיבור דהרי את וכו', ודיבור כזה בצירוף האומדנא וההוכחה מועיל שפיר לבטל הקדושין, ועוד והוא העיקר דבנ"ד לא תשוב זה דברים שבלב אלא כפירשו בהדיא דלא לקדושין נתכוונו דהא כתבו התוס' בנדרים דכ"ת וז"ל וא"ת והא לעיל גבי ד' דברים התירו בלא שום אונם אע"ג דהוי דברים שבלב וי"ל דהתם ה"ט משום דאנן סהדי שדעתו לכך וכיון דאנן סהדי הרי כאילו פירשו בהדיא ולא הוי דברים שבלב עכ"ל, והרי נלמוד מן התוס' דלא חשיב דברים שבלב כ"א במקום שההוא גברא יודע מה שבלבו אבל במקום שאנן סהדי כולנו על מה שבלבו של זה לא חשיב דברים שבלב אלא מעשה, וביותר ביאור כתבו כן הריטב"א ונמוק"י שם דהיכי דהדברים הוו בלבו ובלב כל אדם הוו דברים ע"ש, ולפ"ז בנ"ד נמי שודאי מסתבר דלא נתכוונו לקדושין דשום אשה לא תעשה כן להתקדש לאחר במעמד החתן ובשגם שלא נתרצתה ליתן אצבעה עד שהחתן עצמו אמר לה שאין זה אלא לראות אם הטבעת מכוון למדת האצבע, ובודאי שאנן סהדי כולנו שלא נתכוונו לקדושין וא"כ אין זה תו דברים שבלב אלא כאילו פירשה להדיא שלא תתכוון לקדושין, והיכי שפירשה בהדיא ודאי שאין בזה אפי' ריח קדושין. ובחבורי מהדו"ק סי' פ"ד הארכתי הרבה לבאר דכה"ג לא חשיב זה דברים שבלב וכאן קצרתי מפני שאין צורך כיון שהקדושין היו רק עפ"י עד אחד ובזה כבר הורה זקן הב"ח ז"ל דבמקדש בע"א נאמנת לומר דנתכוונה לצחוק ע"ש היטב:
וכעת נראה להיתר השני שצידד כ"ת במה שהעד הוא מחלל שבת ופסול לעדות מה"ת, הן אמנם כשאני לעצמי הנני מפקפק בהיתר זה, דהא אין עד נפסל כ"א כשקבלו עליו עדות בב"ד של שלשה וגם מומחים ואפי' בדיעבד אם נתקבל בפחות מג' לאו כלום הוא וכמ"ש בחו"מ סי' כ"ח ועיין בפ"ת אה"ע סי' מ"ב בשם תשובת פני אריה בבתולה שנתקדשה בפני עדים רקים ופוחזים אח"כ באו עדים כשרים והגידו לפני הרב על עדי הקדושין שהם פסולי עדות דאורייתא שעוברים בכל יום על נשג"ז ואוכלים טרפות, וכתב שאין אותו עדות מספיק כלל לפסול עדי הקדושין משום שהרב יחידי קבל עדותן ע"ש, ואחרי שלא הזכיר כ"ת אם הוגבה על עד זה עדות כד"ת עפ"י ב"ד של ג' איני רוצה לקבוע בזה מסמרות, אם כי יש לחלק ולומר דהא דאין אדם נפסל אלא בקבלת עדים עליו בב"ד היינו בעד דעלמא שאין אנו יודעים טיבו וטובו ורק מכח הגדת העדים עליו אנו באים לפסלו, בזה הוא דאמרי' שאין נפסל אפי' ע"י קלא דלא פסיק כ"א עד שיגידו עליו בב"ד, אבל בנ"ד שכל העיר יודעים ומכירים ברשעתו וכולם רואין שמחלל שבת, ובכה"ג שגלוי לכל ואנן סהדי שפסולים הם. א"צ שוב לקבלת עדות, ואף שבפני אריה הנ"ל פסק שאפי' בכה"ג נמי אין נפסלים בלא קבלה בב"ד דהא כתב וז"ל גם אין לבטל עדי קדושין מחמת דאף בלא עדות הללו הרי הם חשודים וניכרים לכל לפוחזים ורקים, דליתא כיון שאין חשודים להעיד שקר בשביל ממון אלא חשודים על שאר עבירות כל זמן שאין לפנינו שני עדים שמעידין שראו שעברו עבירה אלא שנתפרסם כך ע"י קול בשרים הם לכל עדות שבתורה חוץ מלאותו דבר שהם חשודים עליו ע"ש, הרי נראה שלא ביטל עדותן בלא הגדה בב"ד אפי' כשניכרים לכל לעוברי עבירה, אבל טעמו לא ידענא דהא במקום שגלוי לכל שהם פסולים אפי' אם היו באים שני עדים והעידו להיפך שכשרים הם לא היו נאמנים, ואף בגדר ספק לא היה זה דאע"ג דתרי כמאה אפ"ה במקום שגלוי לכל לא מהני עדים וכמ"ש התוס' יבמות דפ"ח ד"ה אתא ההוא כו' מ"ש שם בעדים שהעידו על הבעל שמת ותו אתא גברא, דפריך התוס' כי אתא גברא מאי הוי תרי כמאה ותי' דכיון שגלוי לכל לא מהני עדים, ועיין בש"ך חו"מ סי' מ"ו בשם מהרי"ק דבדבר הנראה וידוע לכל לא אמרי' תרי כמאה, וברמ"א אה"ע סי' ל"ו ס"ז דצ"ל לה בפני עדים ואם גלוי לכל כו' כאומר בפני עדים דמי, וא"כ היכי אפשר לומר שיהיה צורך עוד לעדים שיעידו על פסולן, אבל אכתי איני רוצה לקבוע מסמרות ולבנות יסוד היתר ע"ז מפני שלענ"ד דבקדושין אפי' בפני פסולים נמי הוי קדושין, עפמ"ש הש"ג פ' זה בורר וז"ל וכתב הריא"ז נראה בעיני שאף הפסול מה"ת אינו נפסל אלא בדבר שהוא חשוד והמקדש בפני שני גזלנים חוששין לקדושין כו' ע"ש, ולכאורה דבריו מרפסין איגרי דבפסול מן התורה למה לן לטעם דחשוד הא ודאי דנפסל לכל עדות שבתורה מטעם אל תשת רשע עד, ולמה כתב הש"ג שאינו נפסל אלא לדבר שחשוד בו, דאטו משום תשש שיעיד שקר הוא נפסל, והא גזה"כ הוא אל תשת רשע עד וכמאן דליתא דמי. ועוד יש לדקדק למה תפס לדוגמא דוקא לדין דמקדש בפני פסולים, כיון דאינו נפסל אלא לדבר שחשוד בו א"כ לכל שארי דברים כשר ולמה דוקא קדושין קאמר, ובע"כ דכוונתו כמ"ש התומים סי' כ"ת דטעם דרשע פסול להעיד אין זה מגזה"כ כמו קרובים אלא כיון דרשע הוא חשוד לשקר בעדותו ומטעם חסרון נאמנות הוא, ולפ"ז לא שייך לפוסלו כ"א במקום שצריכין להגדתו אבל בקדושין שא"צ להגדתן כיון ששניהם מודים אלא שצריכים שיהיו עדים בשעת קדושין דגזה"כ הוא דמקדש בלא עדים לא הוי קדושין, ולענין זה שפיר הוו עדים כיון דאין פסולייהו מחמת עצמן לומר דכמאן דליתנהו דמי ורק מטעם חסרון נאמנות ולכן היכי שא"צ להגדתן ולנאמנותם שפיר דמהני, והיינו שתפס הש"ג רק דין דמקדש בפניהם, דבקדושין משכחת שפיר שיועיל עדותן וכגון ששניהם מודים ובחבורי מהדו"ק סי' פ"א הארכתי ליישב בזה בכ"מ ע"ש:
ומה שהעיר כת"ר בעיקר הדבר למה באמת לא מהני קדושין בלא עדים ואפי' בע"א ומ"ש מממון, כבר הקדימו האבני מלואים סי' מ"ב כיון דהטעם דבעינן עדים משום דילפינן דבר דבר מממון כמבואר בקדושין דמ"ג, ובממון גופא כל ששניהם מודים מתקיים המעשה בלא עדים ולא איברי סהדי אלא לשיקרא א"כ גיטין וקדושין דילפינן מממון מנ"ל דעדיפי מממון ולומר דבעינן עדים על גוף המעשה, ובחבורי שם כתבתי דקושיא זאת נכלל בקושית הש"ס בקדושין שם, ובתירוץ הש"ס יתורץ גם קושיא זאת דהכי איתא התם א"ל רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כק' עדים דמי אף כאן הודאת בע"ד כק' עדים דמי א"ל התם לא קא מחייב לאחריני הכא חייב לאחריני, והנה גם הקושיא וגם התירוץ של הש"ס יפלא דמאי פריך רק על הנאמנות דלמה לא מהימן בהודאתו לגבי קדושין, עדיפא הו"ל למיפרך דלמה לא יועיל לגבי דידי' ודידה גופא שיודעים האמת שנתקדשו זה לזו, ומ"ש דלגבי ממון לא בעינן כ"א אמתת הענין ואם אך יודע בנפשו שמחויב לשלם צריך לשלם, ומ"ש לגבי קדושין דאפי' לדידהו גופא שיודעין שנתקדשו אפ"ה אין ממש בקדושין הללו ושריא לאינסובי לעלמא, וכן על התי' קשה למה לו הטעם דמחייבי לאחריני הו"ל לשנויי דבממון משו"ה מהני הודאת בע"ד משום דא"צ לידע כ"א אמתת הענין ולא איברי סהדי אלא לשקרי, אבל בקדושין דאע"פ שיודע אמתת הענין מ"מ צריך עדים ובלא עדים אין במעשה הקדושין כלום, ולכן לא מהני הודאת בע"ד, דאף לדבריו שנתקדשה אין ממש בקדושין הללו, ולכן נ"ל דבאמת זהו קושית הש"ס כיון דילפינן מממון א"כ למה לא יקוים המעשה בלא עדים, ולא מיבעי לדידהו גופא שיודעין אמתת הענין ודאי שיהיה צריך להועיל ולהיות אסורה לעלמא, אלא אפי' דין נאמנות היה צריך לתת להם כמו בממון דמהני הודאת בע"ד, אבל כ"ש דכוונתו לפרוך דתועיל אמתת הענין לדידהו גופייהו, וע"ז משני דנאמנות אי"א ליתן להם משום דמחייבי לאחריני, ומזה הטעם גופא גם המעשה אינו מתקיים כלל בלא עדים דאלת"ה א"כ בקדושין הוי תמיד מחייבי לאחריני ואם היו הקדושין מועיל בלא עדים שוב ע"כ היתה נאמנת כיון דלדבריה כבר נאסרה ושויתה אנפשה חד"א ולכך גזרה תורה שקדושין בלא עדים לא יועיל כלל וממילא לא נאסרה כלל, דבשלמא בממון אפשר לחלק דהיכי שמחייב לאחריני לא יועיל הודאתו, אבל לדידי' גופא שיודע אמתת הענין שפיר מתקיים המעשה ומחויב לשלם כשיש לו משלו ואינו מחייב לאחריני בזה, אבל בקדושין הרי תמיד הוא מחייב לאחריני ולכן בכדי להציל שלא יהא חייב לאחריני בהכרח היתה לתורה לגזור שלא יועיל המעשה כלל בלא עדים, ונמצא לפי"ז דמתירוץ הש"ס הכא חייב לאחריני מתורץ גם הקושיא למה לא יקוים המעשה בלא עדים, דזה בזה תלוי וכמ"ש. והא דקי"ל דבקדושין לא מהני ידיעת אמתת הענין אא"כ בעדים, יצא לנו מתי' הש"ס הכא חייב לאחריני וסרה קושית האב"מ וז"ב, ואי"ל דמה חב לאחריני שייך בזה כששניהם מודים הא שויוהו אנפשייהו חד"א ואסורים בלא"ה להקרובים, דז"א כיון דבלא עדים אין ממש בקדושין א"כ אפי' לדבריהם שמודים שנתקדשו אינם נאסרים בקרובים, ולא כתבתי זה כ"א מפני שראיתי בהגהות חו"י שעל האלפסי נתקשה באמת למה ראו חז"ל לבטל הקדושין כששניהם מודים מטעם דחב לאחריני, ומה חב לאחריני הוא זה כיון דבלא"ה שויוהו אנפשי' חד"א, ולא ירדתי לסוף דעתו כיון דמקדש בלא עדים אין ממש בקדושין אין כאן שום חד"א דהא אפי' לדבריהם אין נאסרים, ואם כוונתו להקשות על עיקר הדבר למה באמת לא מהני קדושין בלא עדים וכקושית האב"מ, א"כ הא קושיא והא פירוקא שבש"ס גופא וכמ"ש, אלא דזה צריך ישוב דהא יכולים שניהם השתא בפנינו להיאסר בקרובים או לעלמא ע"י שני אופנים. או שיעשו חד"א בלא קדושין ורק יאסרו אסר על נפשם להיאסר בקרובים הללו שזה יש רשות לכל אדם לעשות, או שיקדש אותה כעת בפנינו בפני עדים, וע"כ לא אמרי' בקדושין קדושין לאו בידו, היינו דשמא לא תתרצה אבל היכי ששניהם מודים ומרוצים לזה הלא יכולים להתקדש בפנינו בפני עדים, וא"כ מה חב לאחריני שייך בזה אחרי שבידם לחוב חוב הזה ממש, וכל כה"ג שבידו לחוב עכשיו נאמנים לחוב גם בהודאתם מטעם מגו. ושוב מצאתי בחי' הרשב"א שהקשה כן ועמש"ש תי' ארוך, והלא בררנו שהדין ברור ופשוט בטעמו דבלא עדים לא הוי קדושין, ובנ"ד דעדים לא היו ורק ע"א, ולגבי ע"א נאמנת לומר דלצחוק נתכוונה, ובשגם שהעד פסול ויש לצרף דעת הפנ"א שהבאתי דמקדש בפני פסולים לא הוי קדושין ולכן אפי' למאן דמחמיר בקדושי ע"א ליכא למיחש בנ"ד: ועוד יש בכאן סניף היתר במה שהטבעת לא היה של המקדש כ"א שאול הוא אצלו מהבתולה גופא, ועיקר ההיתר בשאול הוא משום דאמרי' דכיון דע"מ לקדש השאילו הוי כאומר לו שמשאילו על זמן ואופן שיועיל לקדושין וכמ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין, ובנ"ד לא שייך מה שנתנה לו במתנה ע"מ להחזיר באופן שיועיל לקדושין כיון דהיא סבורה שאין בזה קדושין כלל אלא לראות אם מכוון למדת אצבעה, ונמצא שלא נתן לה כלום. ומכן הלין נ"ל דאין בזה שום מקום למיחש לקדושין:
והנני חותם בברכת אהרן וואלקין: