שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן קא
ב"ה עש"ק הגדול תרצ"ד פינסק. כבוד בני חביבי הרב וכו' מה"ו שמואל דוד שליט"א אב"ד בפוסטוב. ע"ד העגונה מ' מערא בת ר' חיים שלמה שבעלה מ' שמעון בן אהרן גארבער ברח למדינת רוסיא זה קרוב לשמונה שנים, ובבוא לגבול רוסיא נתפס בתור מרגל ונשלח לארתנגאלסקי אבלאסט, מתחלה קבלה ממנו מכתבים ואח"כ נפסק חליפות המכתבים. פנתה בשאלה להביורא הממונה על האסירים בתבל הזה ונקראת ביורא האינפאמאציוני סלעדסטווני בתבל האי קאנדאו על שלום בעלה וקבלה תשובה מהביורא הנ"ל כי בעלה מת ונקבר שם ביום 17 פעווראל 1929, רק על המכתב לא היה שום חותם אופיציאלי שיעיד ע"ז שנשלח ישר משם, וביום ה' י"א אלול שנת תר"צ נעשה גב"ע לפני הבד"צ אשר בווילנא מאת העד משה בן אליהו צבי שווארץ וזה אשר העיד:
בחורף העבר קבלתי מכתב מבני הד"ר שלחה שווארץ מעיר קאזאן ובו בקש אותי להזהיר את האשה מערא הנ"ל לבל תטריד עוד את גיסתה אחות בעלה מ' דישא במכתבי שאלה ע"ד בעלה אם הוא בחיים ומדוע אינו כותב לה מכתבים יען שבאמת מת כבר בעלה שמעון גארבער הנ"ל, וכאשר מקבלת מ' דישא הנ"ל מכתבי שאלה כאלה ואין לה מה להשיב כי האמת אינה רוצה להודיע לה וכבר נלאתה לכתוב לה תירוצים שונים בדברי שקר לכן היא מתרגשת מאוד מזה וגורם לה לגירוי עצבים, והנה על מכתב בנו הנ"ל כתב לו בבקשה לקיים עדותו זאת אצל הרב דשם, וע"ז קבל תשובה מכלתו מ' מאניע בזה הלשון: איני מבינה מדוע מבקשת אשת שמעון וגם אתם להודיע מאין יודעים כי הוא מת, ואם אמת הדבר, בודאי דישא קבלה משם תשובה רשמיית ממיתתו בלא זה לא היתה כותבת זהו נוסח של גב"ע שנגבה בשנת תר"צ, ושוב ביום י"ג אב שנה תרצ"א העיד העד משה שווארץ לפני בד"צ הנ"ל בזה"ל, פעם כתב לו בנו הד"ר שלמה שווארץ מקאזאן כי יש לו עגמת נפש גדול במה ששמע ששארת בשרו מ' דישא אחות שמעון גארבער תלתה במחלת העצבים והוא נסע אליה לבקרה ומצא אותה כי היא מלאה דאגה מזה שהיא מקבלת מרחבים מגיסתה מערא אשת אחיה שמעון ושואלת אותה ע"ד בעלה איפה הוא ומה שלוחו ובאמת שמעה היא מכבר כי אחיה מת במקום שהוא נשלח לשם לעבודת פרך אבל אינה רוצה להודיע לאשתו צער זה ולכן בכל פעם שמקבלת ממנה מכתב מתמלאת צער גדול וזה גורם לגירוי עצבים, ובכן כותב לו כזאת לאמור כי שמעון גארבער כבר מת ומבקש אותו להודיע לאשתו דבר מיתתו. ושוב העיד העד הנ"ל כי הוא בעצמו שמע כזאת ועתה כבר נודע לו לעצמו כי מת שמעון הנ"ל בהיות שהוא היה שולח כסף לעתים תכופות אליו וכעת כאשר שלח לו הכסף בא אליו הכסף חזרה וכאשר שאל שם מדוע בא הכסף חזרה השיבו לו כי האיש הנ"ל מת ממחלת דלקת הריאה זהו תכן העדות שנגבה בזה:
והנה דברי כל העדים הללו ממקור אחד יהלכון ואב אחד לכולמו באשר קבלו מביורא האינפארמאציונית אשר באי קאנדא תבל ארחאנטלסק כי זה האיש שמעון גארבער מת ונקבר שם, כזה קיבלה העגונה עצמה, וגם גיסתה דישא אחות הנפטר אשר בעיר קאזאן וגם הד"ר שלמה שווארץ, והמקור הזה לכאורה רעוע הוא כיון שהמכתב שקבלה העגונה היה בלא שום חותם וקיום. כדברי העגונה עצמה. וא"כ איכא למיחש לזיופא, שמא איזה איש שרוצה לקלקלה זייף מכתב הזה, ומטעם מסל"ת נמי לא מהני כיון דהיה ע"י שאלה, דהביורא לא השיבה מעצמה עד ששאלו מהם, וטענה זאת אלמתא טובא דאפי' אם המכתב היה כתוב בכתב ישראל נמי קשה הדבר להתיר בלא קיום אף שכמה גדולי הראשונים ז"ל ה"ה הרמב"ן הרשב"א והמ"מ מסכימים להתיר בעיגונא בלא קיום וכמ"ש הח"מ סי' י"ז דבמקום עיגון כתב שנמצא כתוב בכתב ישראל לא חיישי' לפסול וכ"כ הב"ש שם ס"ק כ"ט דכתב הבא ממרתקים מקילינן במקום עיגון אף שאינו מקוים, אבל מפני שהרבה ראשונים חולקים וסוברים דאפי' בכתב ישראל בעינן קיום וכדעת הי"מ שהביא הרמב"ן ביבמות ומביאו הר"ן ר"פ מי שאחזו וגם דעת המרדכי הארוך שהביא היש"ש פ"ג דיבמות סי' י"ג דמדייק שצריכין שיכירו שהוא כתבו של יוסף, והרשב"א ס"ל בדעת הרמב"ם דבעי קיום כמ"ש המ"מ ספי"ג מגירושין בשמו, וגם הטור אה"ע סי' י"ז כתב הואיל דרי"ף ורא"ש הביאו מחלוקת הירושלמי בזה בשלהי יבמות אי סומכים על מה שנמצא כתוב בשטר שמת פלוני ולא הכריעו ש"מ שדעתם להחמיר, ואחרי שעמודי ההוראה הרי"ף ורמב"ם ורא"ש כולהו בחדא שיטה קיימי להחמיר ודאי דכן נקטינן. ובשגם שעל דעת המתירין יש לי פקפוקים גדולים וכמו שאבאר, א) הן עיקר טעמם ויסודם הוא מימרא דר"ל בריש גיטין דבר תורה עדים החתומין על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאמרי דצריך קיום ובעגונא אוקמוה אד"ת וכמ"ש התוס' כתובות די"ט והרשב"א בגיטין ועיין בש"ך חו"מ סי' מ"ו, אבל מעודי אני תמה על ראיה זאת דהא ר"ל לא אמר כן כ"א לגבי שליח הגט דמשו"ה מהימן וסמכינן על דבריו בלא קיום, א"כ י"ל דהתם שאני משום דאיכא עד אחר המקיים לחתימות העדים והוא השליח שאמר בפני נחתם, ולכן בכה"ג רוקא דאיכא עד אחד המקיים הוא מה"ת אבל מנ"ל דגם בעלמא היכי דליכא ע"א דמועיל נמי מה"ת, ושפיר י"ל דר"ל לא קאמר דמה"ת לא בעי קיום כלל אלא דלא בעי קיום ע"י שנים וסגי נמי בקיום ע"א כמו בגיטין, ואע"ג דר"ל לא קאמר דינו בגיטין דוקא וסתמא אמר דלא בעי קיום מה"ת, מ"מ כוונתו יתפרש שפיר דהיינו קיום בשנים לא בעינן אבל ע"י אחד בעי' מה"ת, ובלא קיום כלל לא מהני גם לר"ל. ואחר זמן רב שכתבתי זאת מצאתי ראיתי בפנ"י לגיטין בקונטרס אחרון שבעיקר הדין כתב נמי דר"ל לא קאמר כ"א דקיום דע"א מהני ע"ש, ויש לי להסביר גם בטעם הדבר דדוקא בע"א הוא דסגי מה"ת, דבטעם דר"ל דכנחקרה עדותן דמי כתב רש"י הטעם משום דלא חציפי אינשי לזייף, וביארו המפרשים כוונתו דזה הוי כמו רובא, דרוב אינשי לא נחשדו לזייף. והנה טעם זה ודאי אינו מספיק ובמקום שזה טוען ודאי מזויף דהא קי"ל אין הולכין בממון אתר הרוב. ובכה"ג ודאי דבעי קיום מה"ת נמי, ורק היכי דאיכא ע"א המקיים לחתימות העדים, ורוב בצירוף ע"א מהני, ופירוש סוגיא דגיטין כך הוא, ד"ת א"צ קיום כדר"ל, בכה"ג דוקא דע"א מקיים, ורבנן הוא דאצריכו קיום דוקא בשני עדים והכא משום עיגונא אוקמוה אדינא דתסגי בע"א נמי, אבל בלא קיום כלל איה"נ דמה"ת נמי לא מהני, ובזה יש ליישב מה שהרעיש הט"ז על הב"י שהקשה מכמה מקומות על הרמב"ם דס"ל דמה"ת לא סמכינן על עדות שבשטר, ולמה לא מקשה עליו מהא דאיתא להדיא בגיטין כדר"ל דעדים החתומים על השטר כנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרכי קיום, ומשמע מיני' דמה"ת גובין בשטר אפי' בלא קיום, וגם הרמב"ן כתב שכבר השיגו כל חכמי הדורות בדין זה על הרמב"ם מהך דגיטין, ולמ"ש לק"מ דהתם מיהא איכא קיום ע"א אבל בלא עדות כלל לא מהני גם לר"ל, והרי סחרנו בזה היסוד של הסוברים דא"צ קיום:
הן אמנם דלכאורה היה אפשר ליישב וממכה עצמה לתקן רטייה על המתירים בלא קיום, כיון דעיקר מה שבארתי להצריך קיום בע"א עכ"פ אע"ג דרובא דאינשי לא חשידי לזייף היינו משום דאין הולכין בממון אחר הרוב וכמ"ש, וא"כ לא שייך זה כ"א בשטרי ממון שרוצים להוציא ממון ע"י שטר, בזה מצרכינן קיום גם מה"ת ואין סומכין על הרוב, אבל במקום דסמכינן על רוב ודאי דלא צריך קיום כלל, ויש לי להביא ראיה לזה דכבר הראה ההפלאה בכתובות דכ"ח סתירת דברי הר"י בעל התוספת דבדכ"ת כתב דהיכי שהלוה מודה שכתבו אלא שטוען פרוע, בזה הקיום רק מדרבנן, ומשמע דבטוען מזויף הקיום מה"ת, ואילו לעיל שם בדי"ט בתוד"ה מודה כתב דרבנן אצרכי קיום כי טעין ומזויף, הרי דס"ל שאף בטוען מזויף לא בעי קיום כ"א מדרבנן ע"ש, ולדברנו אין כאן שום סתירה, דבדכ"ת שפיר כתב לדינא דאם טוען מזויף צריך קיום מה"ת משום דהכי קי"ל לדינא לדידן דאין הולכין בממון אחר הרוב. אבל בדי"ט דמיירי התם אליבא דרב דהא רב אמר התם להאי דינא דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, ורב הא סובר דהולכין בממון אחר הרוב, וע"כ אליבא דרב שפיר כתב דאף בטוען מזויף א"צ קיום מה"ת ועמ"ש בחבורי חשן אהרן סי' מ"ו, וכיון שכן בנ"ד דמלתא דאיסורא הוא שבזה הולכין אתר הרוב אפילו במקום דאיכא חזקה נגדה וכמו דסמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין אע"ג דאיכא חזקת אינה זבוחה, וכ"כ להדיא התוס' בב"מ ד"נ וז"ל והא טפי מחמרינן בממונא דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסורא אזלינן בתר רובא אפי' היכי דאיכא חזקה דאיסורא נגד הרוב וכו' וממילא דא"צ קיום בזה, כן היה נראה לכאורה, אבל באמת זה אינו, דמלבד שלא ננצל בזה מלהכנס בסבך מחלוקת עצומה, דהרבה ראשונים סברי דכ"מ דאיכא חזקה נגד הרוב לא סמכינן ארובא גם באיסורא משום דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא ואפי' לרבנן דר"מ דלא חיישי' למיעוטי היינו במקום דליכא חזקה אבל במקום דאיכא חזקה סמכינן מיעוטא לחזקה וי"ל הרא"ש בבכורות פ"ג סי' ב' ומתוך זה מדקדק דחיישינן למיעוטי היכי דאיכא חזקה בהדה כי הכא שהיא בחזקת שלא ילדה ואפי' לא קי"ל כר"מ דמטהר בההיא דתינוק דרוב מטפחים מטעם זה דסמוך מיעוטא לחזקה להחמיר מיהא חיישי' כי הך דהכא וכו' והא דסמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין לפי שרוב מומחין מצויין הרבה כדאמרינן בגיטין כו' ע"ש, וכ"כ נמי הרא"ש פ"ק דחולין סי' ט"ו וכ"ה דעת הרבה גדולי ראשונים ואפי' לדעת הנהו ראשונים שגם במקום חזקה מהני רוב. עכ"פ באשת איש משום חומר דא"א לכתחלה ודאי לא סמכינן ארובא לכו"ע, וכמו דמוכח מהלכה רווחת דמים שאין להם סוף דלכתחלה לא תנשא אליבא דכו"ע אע"ג דרובן למיתה וכמ"ש הרא"ש שם וז"ל וה"נ אמרינן ביבמות במשאל"ס שאם נשאת בדיעבד לא תצא ולא אמרינן סמוך מיעוטא דנמלטים לחזקת א"א אלא משום חומרא דא"א מחמרינן לכתחלה, הרי שלכתחלה ליכא מאן דשרי לסמוך ארובא ואפי' במיעוט דלא שכיח כההיא דמשאל"ס וא"כ מהיכי תיתי נסמוך בנ"ד בלא קיום לגבי איסור על רוב שאין מזייפין ולהתיר להנשא לכתחלה, זהו פקפוק הא' מה שיש לענ"ד לפקפק בזה:
פקפוק הב' דהא בנ"ד אין כאן רוב דלא מזייפי כלל עפמ"ש הש"ך חו"מ סי' מ"ו סק"ט דשטר שנמצא בשוק צריך קיום מה"ת, דמה דאין ביד שום אדם לא שייך לומר לא חשיד לזיופי וכו', ובחבורי שם כתבתי דהטעם הוא כעין מ"ש התוס' ב"ב דנ"ב ובב"מ דקט"ז דהא דאמרינן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן היינו היכי דדיינינן על אדם מבורר אבל באדם שאינו מבורר לפנינו יש לנו לחוש שמא גנבו משום דכמה גנבים איכא בעולם, והיינו טעמא נמי בהא דלא חשידי לזיוף שזה לא שייך כ"א כשאנו דנין על איש שעומד לפנינו, אבל בנמצא בשוק שפיר יש לחוש משום דכמה זייפנים איכא בשוקא, וא"כ בנ"ד שאין כאן איש לפנינו להחזיקו בזייפן והמכתב נתקבל ע"י בי דואר, למה לא נחוש שמא איזו אדם זייפו, דכמה זייפנים איכא בעולם, ועיין בחת"ס תאה"ע סי' מ"ט מ"ש בזה. ומכל הלין היה נראה לפקפק להתיר בנ"ד בלא קיום אפי' בכתב ישראל, וכ"ש בנ"ד שכתב נכרי הוא דאין להתיר בלא קיום, דאין לומר שמא ישראל כתבו בגופין שלהם, דהא בעינן שיהא נודע בבירור שישראל כתבו וכמו שמדייק הרמב"ם ונודע שישראל כתבו וכ"כ המחבר באה"ע סי' י"ז דלהרמב"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל ומספק אין להתיר בלא קיום כן היה נראה לכאורה:
אכן אחרי שובי נחמתי דיש להתיר לעגונה זאת מטעמים שאבאר, חדא דרק במכתב שקבלה העגונה לא היה מכתב רשמיי בחותם הערכי הממונה על הביורא, אבל המכתב שקבלה אחות הנפטר מ' דישא מקאזאן, נאמר בפירוש כי המכתב היה רשמיי, ובלשון רוסיא נאמר שם מכתב אופיציאלי וכן המכתב שקבל הד"ר שווארץ בחזרת המעות ודאי שהיה מכתב אופיציאלי באשר המעות נשלחו חזרה מפקידות הפוסט, ופקידות הפוסט אין לה עסק עם אנשים פרטיים ובודאי שפקידות הפוסט קבלה מהביורא מכתב רשמיי כי זה מת ועל סמך זה שלחו הכסף חזרה, וכיון שיש בזה גם עדות רשמיות מפקידים הממונים ע"ז א"צ בזה קיום ולא מסל"ת דהכשר של פקיד הממונה הוא מטעם עדות גמורה כיון דהוא פקיד ממונה מטעם הממשלה דהוי ערכאות דאמרינן בהו דלא מרעי נפשייהו כמבואר בפ"ק דגיטין, ובכה"ג מהימן נמי עכו"ם מה"ת מטעם עדות, דמן הדין עכו"ם נמי כשר לעדות ופסולייהו הוי רק משום דלא מהימני ולא סמכינן על עדותו, אבל ערכאות דלא מרעי נפשייהו כשרין מדינא וכסברת רבינו יקיר במרדכי פ"ק דגיטין כאשר הארכתי בזה בחבורי זק"א מהדו"ק בכמה תשובות להחזיק בשיטה זאת והוכחתי שגם רש"י בגיטין כן הוא מדכתב שם בד"ט דמשו"ה פסילי עכו"ם בגיטי נשים משום דלאו בני כריתות נינהו, ואי הוי פסולייהו מן הדין למה לו לטעם דלאו בני כריתות תיפוק דבכל מקום נמי פסילי אע"כ דלא בעינן ישראל דוקא לעדות אלא כל מי שמוחזק בכשרות ונאמנות כשר להעיד מה"ח, ודוקא בגיטין הוא דפסילי משום דלאו בני כריתות הם. ועיין היטב מ"ש בחבורי מהדו"ק סי' ס"ח ליישב שיטה זאת מכל הקושיות שיש בזה, וכל האחרונים התירו נמי בעדות ערכאות מכח כ"ש, כיון דקי"ל דכל השטרות העולים בעש"ג כשרים ומוציאים ממון על ידם והא עד אחד אינו נאמן להוציא ממון ואפ"ה בעגונא מהימן אפי' עד מפי עד. וא"כ כ"ש ערכאות דמוציאין ממון על ידם דמהני בעגונה. ולכן חששא זאת אי מהני כאן עדות של הביורא לאו חששא הוא, ואותן שני המכתבים שקבלה אחותו של הנפטר וגם הד"ר שווארץ שהיו מכתבים רשמיים והוי ערכאות פשוט דמהני הן מטעמא דידי והן מטעם שכתבתי בשם האחרונים. ולא עוד אלא אפי' עדות המכתב שקבלה העגונה עצמה אע"ג דלא הוי רשמיי ואין עליו שום קיום וחותם של ערכאות וגם היה ע"י שאלה דלית בזה מסל"ת אפ"ה יש לסמוך ע"ז להתירה ואדרבה קלקלתו הוא תקנתו ומה שהשיבו מהתם ע"י שאלה עדיפא טפי דאם לא היה בזה שום שאלה מהאשה אלא הביורא מעצמה שלחה מכתב כזה להודיע להאשה ממיתת בעלה היה מקום לחוש לזויף שמא זייף לשלוח לה כזה בכדי להכשילה, דנכרים חשידי גם לזיופא, אבל כיון שהאשה שלחה ע"י הדואר לשאול על שלום בעלה וגם השיבו על שאלתה שכבר מת וחשובה זאת נשלחה ג"כ ע"י הדואר, מכתב כזה א"צ שום קיום כי כל כתב הנשלח על הדואר לבעלים ידועים ומגיע מהם תשובה לחזרה על הדואר הדבר ברור שהוא מבעליו ואין בו שום זיוף כמובן לכל מבין וא"צ שום קיום וכמ"ש החת"ס חאה"ע סי' מ"ג וגם ריעותא דלא היה מסל"ת לא הוי ריעותא מה"ט דכיון שהיא שלחה, ודאי השאלה לפקיד וערכי וממילא שהתשובה שקבלה על מכתבה הוי נמי מפקידות זה גופא ששלחה אליו, וערכי מהימן בלא מסל"ת דאע"ג דסתם נכרי בעי מסל"ת משום דחשוד לשקר אבל ערכי דלא חשוד לשקר דלא מרעי נפשי' אפי' בלא מסל"ת נמי מהימן וכמ"ש לעיל ועיין בחת"ס שם דאדרבה במתכוון להעיד נאמן ערכי טפי ממסל"ת:
ועוד נראה מטעם אחר לסמוך על עדות הללו עפי"מ שהעלתי בחבורי שם דהא דע"י שאלה נתבטל הלפי תומו, היינו רק כשעכו"ם אחד סיפר כן או גם בשנים זה בפני זה, משא"כ כששני עכו"ם סיפרו זה העובדא זה שלא בפני זה שפיר מהימנינן להו ולא מדין מסל"ת אלא מטעם עדות מהימני דבכה"ג גם עכו"ם כשרים לעדות דכיון דזה שלא בפני זה מכוונים פרטי המחלה וגם מיתתו מכלל דקושטא קאמרי דאי שקורי משקרי מנא ידעי לכוון סבת המחלה ויום המיתה, וכל היכי דידעינן ודאי דלא משקרי אפי' עכו"ם כשרים לעדות מה"ת וכמו ערכאות דמהימני מה"ט וכמ"ש לעיל, וראיה מפורשת לזה מש"ס דגיטין די"ט דהכי איתא התם ר"פ כי הוי אתא לקמי' שטרא פרסאה מיקרי להו לשני כותים זה שלא בפני זה ומגבי בי' ממשעבדי, וקשה טובא הא התם ע"י שאלה הוי שקרא אותם שיקראו את השטר וא"כ לא הוי זה לפי תומו. ואף דלא דמי זה לאומר מת פלוני שיודע העכו"ם שאיסור והיתר תלוי בזה ויודע הקפידה ולכן כשבא ע"י שאלה חיישינן שמא רוצה לקלקל האשה, אבל התם בגיטין כשמבקשים לקרוא השטר אינו יודע הקפידה על איזה מקום מונח ואין לחוש כ"כ שרוצה לקלקל כיון שאינו יודע מה לתקן ומה לקלקל, מ"מ אכתי י"ל כיון דיודע עכ"פ שיש איזה קפידה בזה דאל"ה לא היו שואלים מהם לקרותו, וגם אפשר לקלקל ללוה או למלוה בשביל הנאתו וכ"כ בס' תפארת שמואל על הרא"ש שם דחיישינן להכי וא"כ אכתי מה מועיל שיקראו במסית לפי תומו כיון שע"י שאלה הוא לא הוי תו לפ"ת, ועוד קשה דאם בשביל מסל"ת הכשירם ר"פ א"כ למה קפיד לקרוא לשנים זה שלא בפני זה. הא במסל"ת אין חילוק בין א' לשנים, ולמ"ש ניחא דחדא קושיא מתורצת בחבירתה, דבאמת בשביל מסל"ת לא היה אפשר להכשיר כיון שע"י שאלה היה ולכן קרא לשנים זה שלא בפני זה ואם יכוונו שניהם כאחד הוי זה בחינה היותר גדולה דקושטא אמרי ומהימני שוב מדין עדות, ויהיה איך שיהיה הפי' בש"ס, עכ"פ מפורש דבמקום שבא ע"י שאלה ואחד לא מהימן, מהימני שנים זה שלא בפני זה, וא"כ ה"נ בנ"ד שידיעה זאת שקבלה העגונה קבלה גם אחות הנפטר מעיר קמזאן, שניהם קבלו מכתב בנוסח אחד מכלל דקושטא הוא דאי שקורי משקר וזייף לידיעה זאת מנא ידעי לכוון בשני המכתבים בנוסח אחד, ואף שיש לומר שאחד היה הכותב לשני המכתבים, בכ"ז אם היה כותב שקר לא היה נזכר לכוון אותו השקר ממש בפעם השני והשלישי, דרק לאמת יש דרך אחד אבל לשקר כמה דרכים ובשגם דעדותו של הד"ר שווארץ דקיבל תשובתו מפקידות הפוסט אע"ג דהפוסט גופא נודע לה מהביורא שמת, אבל זה ודאי דלפקידות הפוסט יודיעו האמת, וכיון דמוכח דודאי קושטא העידו מהימני שפיר מדין עדות ואפי' בלא קיום ובלא מסל"ת נמי וכמ"ש:
והנה ראיתי לרב אחד שפקפק לסמוך על עדותו של הד"ר שווארץ מפני שהנהו מפסולי עדות מחלל שבת בפרהסיא וכדומה, ואפי' בעדות אשה אין סומכין על פסולי עדות כמבואר באה"ע סי"ז ס"ג, אכן לענ"ד גם חשש זה אינו דהא הלכה הוא בחו"מ סי' ל"ד דאין אדם נפסל אלא ע"י עדים שיעידו עליו בב"ד וכל זמן שלא הוגבה עדות על רשעתו בב"ד שעבר איסור דאורייתא אין נפסל, וגדול מזו כתב בתשו' פני אריה הובא בפ"ת אה"ע סי' מ"ב בבתולה שנתקדשה בפני עדים רקים ופוחזים ואח"כ באו עדים כשרים והעידו לפני הרב על עדי הקדושין שהם פסולי עדות מה"ס שבכל יום עוברין על נשג"ז ואוכלים טרפות וכו' וכתב שאין אותו העדות מספיק כלל לפסול עדי הקדושין משום שהרב יחידי קבל עדותן ופשוט הוא בחו"מ סי' כ"ח דלקבלת עדות בעינן ג' מומחים ואפי' דיעבד אם נתקבל בפחות מג' לאו כלום הוא ועוד כיון שנתקבל שלא בפניהם לאו כלום הוא ע"ש, ובמקו"א הארכתי בזה יותר ואכ"מ, ואין לחלק ולומר דהא דבעינן קבלת עדות בב"ד היינו בעדים דעלמא שאין אנו מכירים אותם ואין אנו יודעים טיבם וטובם ורק מכח הגדת העדים אנו באים לפוסלם, בזה הוא דאמרינן שאין נפסל אפי' ע"י קלא דלא פסיק כ"א עד שיעידו עליו בב"ד. אבל בנ"ד שגלוי הדבר לכל ואנן סהדי שפסול הוא אין נצרך לקבלת עדות אחרי שמכח אנן סהדי נפסל, דהא בתשובת פנ"א הנ"ל כתב להדיא שאפי' בכה"ג אין נפסלים בלא קבלה בב"ד וז"ל וגם אין לבטל עדי הקדושין מחמת דאף בלא עדים הללו הרי הם חשודים וניכרים לכל לפוחזים ורקים דליתא כיון שאינם חשודים להעיד שקר בשביל ממון אלא שחשודים על שאר עבירות כל זמן שאין לפנינו שני עדים מעידים שראו שעברו עבירה אלא שנתפרסם כך ע"י קול כשרים הם לכל עדות שבתורה חוץ מלאותו דבר שהם חשודים עליו ע"ש, ויש לי ת"ל בכל זה אריכות רק שאין רצוני להאריך בדבר שכבר הארכתי בזה בחבורי זק"א מהדו"ק סי' פ"א, רק בקצרה שאי"א לפסול עדותו מכח טעמים הללו. א) מטעם שלא נתקבל עליו עדות בב"ד של ג' ובפניו דוקא. ב) מטעם שכתב הש"ג פ' זה בורר שאף הפסול מה"ת אין נפסל אלא בדבר שחשוד בו ובחבורי שם ביארתי היטב טעם הש"ג וגם הנמוק"י שם כתב שדוקא רשע דחמס פסול לעדות אשה. ג) דעת הסמ"ע בסי' ל"ד סקנ"ז שאפי' בעובר עבירה שיש בו מלקות אינו נפסל לעדות עד שידע שבכך הוא נפסל וצריכים להודיעו שבכך הוא נפסל אבל בלא"ה אפשר לומר דאע"ג דחשוד לשאר עבירות אינו חשוד להעיד שקר. ולפ"ז אפי' אם באו עדים והעידו על עד זה שמחלל שבת ואוכל טרפות נמי אין נפסל לעדות כל זמן שלא הודיעו לו שבכך הוא נפסל לעדות לדעת הסמ"ע. ודין של הסמ"ע יש לו יסוד, דבאמת יקשה על עיקר הדין דעוברי עבירה דאורייתא פסולים לעדות והא מבואר ביו"ד סי' קי"ט שהחשוד גם על איסור חמור בעונשו אינו חשוד על איסור קל ממנו בעונשו אם אך האיסור הזה חמור בעיני אדם שאינם יודעים חומר הדין וא"כ איך אפשר להחליט דכל עוברי עבירה דאורייתא פסולים לעדות והא עבירה דעדות שקר חמירא לאינשי טובא דרע לשמים ולבריות הוא ובשגם דרוב העבירות אין עובר האדם כ"א לתיאבון משום איזה הנאה, אבל מה יתרון לבעל הלשון להעיד שקר בלא שום הנאה, והנסיון יורנו דכמה אנשים שעוברים עבירות בפרהסיא ובכ"ז לא יעידו שקר, ולכן היינו מה שמיישב הסמ"ע שבאמת אינו נפסל כ"א כשיודע שעי"ז נפסל הוא לעדות וכיון שידע ולא נזהר הרי הוא כחשוד לאותו דבר, לעדות גופא, ובחשוד לאותו דבר פסול גם להש"ג, ולפ"ז הדרי"ם דהאידנא כיון דנזהרים בעדות שקר יותר משאר עבירות משו"ה אינו חשוד לעדות ואי"ל דכיון דמסתמא מחלל שבת הוא ומחלל שבת חשוד לכל מילי כמבואר ביו"ד סי' ב', דז"א דבדבר שהעולם נזהרים יותר מחילול שבת אינו חשוד. דכן מוכח להדיא מהש"ך יו"ד סי' קי"ט שהקשה על מ"ש המחבר דחשוד לדבר חמור חשוד לדבר קל ממנו בעונשו אא"כ חמור ממנו בעיני בנ"א שנזהרים בו ביותר מבחמור, ממ"ש ביו"ד סי' ב' שדוקא מומר לחלל שבת ועכו"ם דחשוד לשאר דברים ועיי"ש שטרח ליישב, ואם איתא דמחלל שבת חשוד אפי' לדבר שהעולם נזהרים יותר, א"כ בקל הו"ל ליישב דהא דכתב בסי' ב' דוקא מחלל שבת ועו"ג היינו שהם חשידי אפי' לדבר שהעולם נזהרים יותר, א"ו שלדבר שחמור יותר אצל בנ"א, אפי' מחלל שבת אין חשוד, וא"כ במדינה זאת כיון שנפרץ אצלם חילול שבת וכ"ש לדרי"ם שנעשה להם כהיתר ובעדות שקר אין נפרץ כ"כ ולכן אפי' מחלל שבת אין חשוד על עדות שקר כל זמן שלא הודיעו לו שבכך הוא נפסל לעדות, מכל הלין נ"ל ברור שאין לפסול עדותו של הד"ר שווארץ אע"ג שמחלל שבת הוא: ושוב ראיתי דמטעם אחר אפשר להתיר בנ"ד בלא מסל"ת ואפשר שאין צורך כלל להגדת העדים דהא כיון שהאיש הזה נעלם שמונה שנים ולא שב לביתו וגם לא כתב שום מכתב ודאי דמחמת מיתה הוא וכמ"ש בתשובת גבול יהודה דאם נעלם איש הוי דבר שרובו למיתה שאם היה חי היה שב או מודיע לביתו ובשגם שנשלח לעבודת פרך לאי קאנדע שיקום מסוכן הוא וכמעט כל באיה לא ישובון, ויש אומדנא גדולה שכובד המלאכה ואוירא דהאי אי קטלי', ואע"ג דרוב לחוד לא מהני להתיר אשת איש, דהא אסרי' בנפל למשאל"ס אע"ג דודאי רובן למיתה, אבל הלא נודע שיטת הר"א מווארדון דאם יש אומדנא דמוכת שמת כגון שעברו ימים רבים ולא שב לביתו מותרת להנשא לכתחלה והאומדנא תלויה בחכמי הדור ויר"ש שיבינו וישכילו על ענין המאורע וכ"כ בשם ר' אברהם ב"ר משה דסמכינן על אומדן דעתא ע"ש, ולפ"ז בנ"ד שזה שמונה שנה שנאבד זכרו וגם המקום והעבודה מוכנים לפורעניות אין אומדנא גדולה מזו שבודאי מת ואם יצורף האומדנא זאת לרוב שמי שנעלם ולא שב לביתו ודאי מחמת מיתה דמועיל להתיר לשיטת הר"א מווארדון, דהכא עדיפא מעובדא דידי', דהתם לא נתעגנה כ"א ד' שנים ואפ"ה התיר ע"י האומדנא בצירוף הרוב, כ"ש בנ"ד שיושבת בעיגונה שמונה שנים דאפשר להתירה ע"י האומדנא בצירוף הרוב אפי' בלא הגדת העדים, ואף שבמרדכי שם הביא רבים החולקים על הר"א מווארדון ולא סמכו על אומדנא זאת וכ"כ דעת הרמב"ם פי"ג מהל' גירושין דאפי' אבד זכרו ונשתכח שמו לא תנשא וכ"כ בפ"ז, ובתשובת ב"י סי' א' ובאה"ע סי' י"ז הרעיש מאוד שחלילה לסמוך בזה על הר"א מווארדון, ואמנם בהיות שגדולי הראשונים סוברים כוותי' דכלשונו ממש שכתב דהא דאמרינן במשאל"ס אשתו אסורה, לא אסורה "לעולם" וכו' כנ"ל, כלשון זה ממש כתב רב אחאי בשאלתות שאילה כי תבא סי' קנ"ט וז"ל דאילו גברא דאזיל למדה"י אסור לה לדביתהו למיהוי לגברא לעולם עד דאתי אפי' חד סהדי ואמר דמית או דקטלוה וכן גברא דטבע במשלא"ס אשתו אסורה עד דאתי סהדא ואמר אסקוהו ממיא כד שכיב עכ"ל, הרי דבטבע במשאל"ס דקדק ולא כתב דאסורה "לעולם" כמ"ש באזיל למדה"י, ומזה דייק בס' אגודת אזוב דבע"כ שהשאלתות סובר כהר"א מווארדון דבמשאל"ס כיון דרובן נטבעים כי יעבור זמן מרובה ולא שב מותרת בלא עדים דהאומדנא מצטרפת בהדי רוב ומהני להתירה, וגם המבי"ט ח"א סי' קל"ה ותה"ד סי' קל"ט כתבו לצרף ולסמוך על אומדנא דר"א מווארדון ובחבורי מהדו"ק סי' פ' כתבתי ליישב מה שהקשה עליו בס' שיבת ציון ועוד מכמה מקומות ואכ"מ, ושם בארתי דמקור סברתו מצינו בירושלמי ועיין בתשובת מהרש"ם ח"א סי' ו' הביא דר"י בן הרא"ש סמך למעשה על הר"א מווארדון וראיתי שכמה מגדולי הרבנים נתעוררו לדון בזה והביאו אמבוה דספרי שגם גדולי הפוסקים סמכו ע"ז ה"ה המבי"ט ח"ח סי' קפ"ח בשם הר"א ממיץ שהתיר אשת ר' שלמה שנטבע בספינה ולא בא משום אדם עדות עליו אך מחמת סברות ואומדנות לחוד התירה, וגם חשובות הגאונים שהשיב ר' משולם בר קלונימוס על ראובן שהיה רגיל ללכת בסחורה מהלך יום ומתעכב שם ופעם הלך ולא שב ונשמע שנהרג ולא בא אפי' גוי מסל"ת שיכולה אשתו להנשא אע"פ שהגייס שנשמע מפיהם לא ראוהו ולא היו עם הורגיו כיון שלא נשמע עליו שהוא קיים סומכין על דברי הגוים ומשיאין אשתו מפני תקנת עגונות ולא מצינו שהחמירו בהתרת אשה רק במשאל"ס מפני עובדא דר"מ ור"ע, וגדולה מזה כתב הרא"ש באותה תשובה הכתובה באבי העזרי שהביא תשובת רגמ"ה להקל בשעת מלחמה שאף אם רפיא ביד ר"א הלוי הרי כתב ר' יואל אביו דיש לילך בזה אחר המיקל ע"ש, ואפי' החולקים וסוברים שאין לסמוך על אומדנא דר"א מווארדון, כבר כתבו האחרונים שרק בדורות הקודמים שלא היה חיבור דרכים בין מדינה למדינה ולא פוסט וטלגרף היה אפשר לומר שמאיזה סבה נגלה למקום רחוק ואי"א לו לשוב לעירו מריבוי ההוצאות וסכנת דרכים ולא יוכל להודיע לביתו אבל בזמננו שיש פוסט וט"ג בכ"מ וקל מאוד להודיע, בודאי שאילו קיים היה מודיע למשפחתו איפה הוא נמצא וכמ"ש החת"ס חאה"ע סי' ל"ג נ"ה ונ"ח, וגם מהרש"ם ח"א סי' ו' כתב על הרדב"ז שהוא מראשי החולקים על אומדנא זאת וכתב שהרדב"ז במדינתו דיבר משא"כ במדינות הללו שאין הדרכים משובשים בגייסות ודואר וט"ג מצוין בכ"מ שגם הרדב"ז מודה ע"ש, וכ"ש בזמננו שהדרכים והט"ג נתקנו באופן היו"ט, ודאי שכיון שעברו הרבה שנים ולא שב שכבר מת, והיה מקום לדון ולהתיר על אומדנא לחוד ולומר דבאומדנא כזו כו"ע מודים ואלא שחלילה לאיש כמוני להכריע. אבל לצרף אומדנא זאת לרוב שאינם שבים לביתם מחמת מיתה ודאי דיש לצרף בנ"ד האומדנא הזאת שלא שב זה שמונה שנים ממקום עבודת פרך ולהתיר מתרי טעמים, חדא דהא בשעת הדחק אפשר לסמוך גם על יחיד וכמבואר בפ"ק דעדיות ולמה הוזכר דברי היחיד בין המרובים שאם יראה ב"ד דברי היחיד ויסמוך עליו, פי' בשעת הדחק דרשאי לסמוך עליו ועיין בתפא"י שם וכן בגיטין די"ט כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ולכן אפי' אם הר"א מווארדון היה יחיד היה אפשר לסמוך עליו בשעת הדחק כזה, ובשגם שכבר ביארתי שאינו יחיד וכמה גדולי ראשונים פסקו כוותי', ועוד דכל עיקר פלוגתתם הוא לכתחלה אבל בדיעבד אם ניסת לכו"ע לא תצא כמבואר באה"ע סי' י"ז ובח"מ וב"ש, וא"כ לפמ"ש השבו"י דאם העגונה רכה בשנים ורדופה להנשא שעת הדחק כדיעבד דמי, ובהצטרף כל אלה בנ"ד דאיכא רוב בצירוף אומדנא ושעת הדחק גדול ועגונה רכה בשנים דאפשר להתירה, וכ"ש שא"צ כאן מסל"ת דהא דעת הנו"ב מהדו"ק סי' ל"א דהיכי דאיכא רגלים לדבר מהני נכרי אפי' כשלא מסל"ת, וגם דעת המבי"ט דהא דבעי מסל"ת היינו דוקא אם האשה היא עדיין בחזקת א"א דאורייתא אבל אם גם בלא עדות הנכרי יצתה מחזקת א"א מהני עדות הנכרי אפי' כשאינו מסל"ת, ולפ"ז בנ"ד שבודאי יצאה מחזקת א"א ע"י האומדנות הגדולות שמוכיחות על מיתתו ודאי שיש לסמוך על נכרי גם בלא מסל"ת וגם בתשובת משאת בנימין סי' ס"ח העלה דכ"מ דאיכא אומדנא טובא שמת נאמן נכרי גם בלא מסל"ת, ומכל הלין מנ"ל שאפשר להתיר לעגונה מערא בת חיים שלמה מכבלי עיגונה ותוכל להושיב ב"ד של ג' ולהתירה ולומר לה שמותרת להתנסבא לכל גבר די תיצביין ובהיות שהבד"צ שבווילנא כבר הזדקקו לגביית העדות לכן אם אפשר בלא טרחות והוצאות להביאם לידי כך שיתבוננו בדברי הללו ויצורפו גם הם להתיר. המקום יהיה בעזרנו לכוון ההלכה:
כנפש אביך המברכך בברכת אהרן וואלקין: