אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"ב יו"ד › סימן ק

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב יו"ד · סימן ק

סימן צט

ב"ה יום א' כ"א חשון תרצ"ו פינסק. כבוד גיסי הרב וכו' מהור"ר זלמן סאראצקין שליט"א אב"ד דלוצק. ע"ד העגונה בת עירו מ' יענטא אשתו של ר' שמואל פאטיקא די שדר לן מר הגב"ע שנתקבל על ידו במותב תלתא ביום ב' פ' לך שנת תרצ"ו וזה לשונם:

העגונה עצמה העידה כי בעלה שמואל פאטיקה נלקח לצבא ביום הראשון שפרצה המלתמה העולמית ועבד בפולק שאצקי ראטע האחת עשרה, בימים ראשונים היה כותב מכתבים אליה אח"כ נפסק מרוץ המכתבים ושלחה שני מכתבים להביורעם וקיבלה תשובות שאין יודעים ממנו ונאבד זכרו (ברוסית: פראפאל) אח"כ נתקבל מכתב מערל א' שכתב שהוא חבירו של שמואל פאטיקא והיה עמו באקאפע אחת ולא יוסיפו לכתוב עוד אודותיו כי כבר נהרג, ומרוב צערה קרעה את המכתב לגזרים ובאה אשה אחת ודבקה את הקרעים ונתנו את המכתב לאנשים אחדים שיקראו אותו וכולם אמרו כי שם היה כתוב שבעלה נהרג, מאז עד עתה לא שמעה ממנו עוד שום דבר:

האשה גיטל בת ר' תנוך דוב בארג מעיר לוצק העידה כדברים האלה: היא מכירה את האשה יענטא אשת שמואל פאטיקא ובעלה שמואל נלקח לצבא תומ"י בתחלת המלחמה והיתה מקבלת ממנו מכתבים שהוא נמצא בהקארפאסין אח"כ נפסק מרוץ המכתבים אז כתבה האשה אל הראטנעס קאמאנדיר ונתקבל תשובה ששמואל פאסיקא נאבד, וכאשר כתבה האשה עוד הפעם אל הפולק נתקבל ע"ז תשובה מא"י אחד שכתב שהוא חבירו של שמואל פאטיקא ושהוא היה עמו באוקופא אתת ושמואל הנ"ל נהרג ושלא תוסיף עוד לכתוב מכתבים כי לא תקבל תשובה יותר, או התחילה האשה יענטא וילדיה לבכות בקול רם והלכה העדה והראה את הנייר שנתקבל לפני האשה מ' רחל טייטעל אחותה של ר' אברהם אליהו שהיתה יושבת בבודקא והיא קראה לפניה את המכתב שהיה כתוב בשפה הרוסית ואמרה כי במכתב נאמר ששמואל פאטיקא נהרג, אז הלכה והחזירה המכתב ליטנטא הנ"ל, זה היה בשנה ראשונה של המלחמה בשנת 1915 לערך אחר חג השבועות ומאז עד עתה לא נשמע משמואל פאטיקא דבר ונאבד זכרו. זהו נוסח הגב"ע שנגבה ע"י כ"ת וב"ד לאחר האיומים כד"ת ביום ב' פ' לך שנת תרצ"ו:

ובתשובה ע"ז כי בתחלת העיון כמעט אמרתי נואש לחפש צדדי היתר, באשר לכאורה אין ממש בעדות הללו, דהמכתב הראשון שנתקבל מפקידות הפולק, שלזה יש אמנם דין ערכאות שרבו המתירים לסמוך על עדות ערכאות אפי' בלא מסל"ת, וכמ"ש הפוסקים וגם אני הארכתי בכמה תשובות לברר דין זה, אבל בעדות של פקידות הפולק עיקר חסר, לא נזכר כלל שנהרג כ"א שנאבד, וזה לאו כלום כמובן, ובמכתב השני שנתקבל מאיש חיל חבירו, אם כי כתוב שם מפורש שנהרג, אבל הוא איננו ערכי כ"א איש חיל פשוט שאינו נאמן בלא מסל"ת, וכאן היה תשובתו ע"י שאלה, שהאשה שאלה בפולק על שלום בעלה, וכל ע"י שאלה אין זה לפי תומו, וזולת זה גם שום קיום לא היה על המכתב הזה, ואפי' אם המכתב כתוב בכתב ישראל נמי קשה הדבר להתיר בלא קיום אף שכמה גדולי הראשונים ז"ל ה"ה הרמב"ן הרשב"א והמ"מ מסכימים להתיר בעיגונא בלא קיום וכמ"ש הח"מ סי' י"ז דבמקום עיגון כתב שנמצא כתוב בכתב ישראל לא חיישינן לפסול וכ"כ הב"ש שם סקכ"ט דבכתב הבא ממרחקים מקילינן ובמקום עיגון אף שאינו מקוים, אבל מפני שהרבה ראשונים חולקים וסוברים דאפי' בכתב ישראל בעינן קיום וכדעת הי"מ שהביא הרמב"ן ביבמות ומביאו הר"ן בגיטין ר"פ מי שאחזו וגם דעת המרדכי הארוך שהביא היש"ש פ"ג דיבמות סי' י"ג שמדייק שצריכים שיכירו שהוא כתבו של יוסף, והרשב"א ס"ל בדעת הרמב"ם דבעי קיום, כמ"ש המ"מ ספי"ג מהלכות גירושין בשמו. וגם הטור אה"ע סי' י"ג כתב הואיל דרי"ף ורא"ש הביאו מחלוקת הירושלמי בזה בשלהי יבמות סומכין על מה שנמצא כתוב בשטר שפלוני מת ולא הכריעו ש"מ דדעתם להחמיר, ואחרי שעמודי ההוראה הרי"ף ורמב"ם ורא"ש כולהו בחדא שיטה קיימי להחמיר ודאי דכן נקטינן. ובשגם שעל דעת המתירים יש לי פקפוקים גדולים וכמו שהארכתי בחבורי חשן אהרן סי' מ"ו וא"צ לכפול הדברים, וא"כ כ"ש בנ"ד שכתב נכרי הוא דאין להתיר בלא קיום, דאין לומר שמא ישראל כתב בגופין שלהם, דהא בעינן שיהא נודע בבירור שישראל כתבו וכמו שדייק הרמב"ם ונודע שישראל כתבו, וכ"כ המחבר באה"ע סי' י"ז דלרמב"ם צריך שידע שהוא כתב ישראל ומספק אין להתיר בלא קיום: ועוד יש פקפוק גדול בעדותו מה שלא אמר קברתיו, וזהו ריעותא גדולה שקשה מאוד לבטלה אחרי שדין זה בעיא הוא בש"ס יבמות דקט"ו ולא איפשטא, והלכה פסוקה הוא בפוסקים דעד אחד במלחמה אם לא אמר קברתיו לא תנשא וכמ"ש המחבר שם סעיף נ':

אכן לאחר העיון לא ננעלו עוד שערי ההיתר גם לפניה, ואף שודאי אין כאן מסל"ת, אבל יש לדון שלא בעינן כלל בכה"ג שיהא לפי תומו משום דלא על עדותו סמכינן, אלא שאין צורך כל עיקר להגדת עדים דהא איכא רוב שמת, דרוב שאינם חוזרים מן המלחמה אינם חוזרים מחמת מיתה, דכ"כ התוס' והשמ"ק בכתובות ד"ט וכמו שבארתי לעיל בסי' צ"ח ע"ש, ולפ"ז בנ"ד יש רוב שמת, ואע"ג דרוב לא מהני להתיר אשת איש דהא אסרינן בנפל למים שאל"ס אע"ג דודאי רובן למיתה, אבל הלא נודע שיטת הרר"א מווארדון דהא דאמרי' במשאל"ס אשתו אסורה לא אסורה לעולם אלא כל זמן שיש חשש שמא ע"י איזה סבה ניצול וחי אבל אם יש אומדנא דמוכח שמת כגון שעברו ימים רבים ולא שב לביתו מותרת ולעיל בסימן צ"ח הארכתי לבאר דר"א מווארדון לאו יחידאה בדין זה אלא שכ"כ רב אחאי גאון בשאלתות ויש מקום לדבריו בירושלמי, ושכמה גדולי הראשונים סמכו על אומדנא זאת למעשה ע"ש היטב, ולפ"ז בנ"ד שזה שמונה עשר שנה שנאבד זכרו ואין אומדנא גדולה מזו שבודאי מת, ואם יצורף אומדנא זאת לרוב שאינו חוזר כ"א מחמת מיחה דמועיל להתיר לשיטת הרר"א מווארדון דהכא עדיפא מעובדא דידי' דלא נחעגנה כ"א ד' שנה ואפ"ה התיר ע"י האומדנא בצירוף הרוב. כ"ש בנ"ד שיושבת בעיגונה י"ח שנה שאפשר להתירה ע"י האומדנא בצירוף הרוב אפי' בלא הגדת העדים, ואפי' החולקים וסוברים שאין לסמוך על אומדנא זאת. כבר כתבו האחרונים שרק בדורות הקודמים שלא היה חיבור דרכים ממדינה למדינה ולא פוסטה ותלגרף. אז היה אפשר לומר שמאיזה סבה נגלה למקום רחוק ואי"א לו לשוב לעירו מריבוי ההוצאות וסכנת דרכים ולא יוכל להודיע לביתו אבל בזמנינו שיש פוסט ותלגרף בכ"מ וקל מאוד להודיע ע"י מכתב, בודאי שאילו קיים היה מודיע למשפחתו איפה הוא נמצא וכמ"ש החת"ס חאה"ע סי' ל"ג נ"ה ונ"ח, וגם מהרש"ם ח"א סי' ו' כתב על הרדב"ז שהוא מראשי החולקים על אומדנא זאת, שהרדב"ז בזמנו דיבר. משא"כ במדינות הללו שאין הדרכים משובשים בגייסות ואין פרץ ואין צווחה גם הרדב"ז מודה, וא"כ כ"ש בימינו אלה שהדרכים והתלגרף נחקנו באופן היותר נעלה, וכיון שעברו הרבה שנים ולא נתקבל שום ידיעה ממנו, ודאי שכבר מת, ויש סמך להתיר בכה"ג אפי' על האומדנא לחוד ולומר דבאומדנא טובה כזו כו"ע מודים, אלא שאיני כדאי להכריע בזה, אבל לצרף אומדנא זו להרוב שאינם חוזרים מהמלחמה הוא מחמת מיתה ודאי דיש לצרף האומדנא הטובה הזאת מה שנאבד זכרו ח"י שנה ולהתירה גם בלא הגדת העדים מתרי טעמי, חדא דהא בשעת הדחק אפשר לסמוך גם ע"ד יחיד וכמ"ש במשנה פ"ק דעדיות ולמה הוזכר דברי היחיד בין המרובים שאם יראה ב"ד דברי היחיד ויסמוך עליו, פי' בשעת הדחק דרשאי לסמוך עליו ולכן אפי' אם הר"א מווארדון היה יחיד אפשר נמי לסמוך עליו בשעת דחק גדול כהעגונות דזמננו שנאסרו בכבליהן זה רבות בשנים. ובשגם שכבר הוכחתי שאינו יחיד וכמה גדולי ראשונים ואחרונים סמכו ופסקו כוותי' ועוד דכל עיקר פלוגתתם הוא רק על לכתחלה אבל בדיעבד אם ניסת לכו"ע לא תצא כמ"ש באה"ע סי' י"ז ובח"מ וב"ש, וא"כ למ"ש השבו"י דאם העגונה רדופה להנשא שעת הדחק כדיעבד דמי, ומחמת כל אלה בנ"ד דאיכא רוב בצירוף אומדנא ובשעת דחק גדול שרדופה להנשא דכולהו צדדי ההיתר איתנהו בה, אומדנא ורוב ושעת הדחק, דאפשר להתירה לכתחלה גם בלא הגדת העדים כלל:

ובתשובה סי' צ"ח צדדתי עוד להתיר בכה"ג דנ"ד בלא הגדת עדים מטעם אחר דלמ"ש דרוב שאינם חוזרים ממלחמה אינם חוזרים מחמת מיתה, וגם אם נעלם איש ולא שב לביתו כמה שנים אפי' שלא בשעת מלחמה הוי רובייהו מחמת מיתה, דרובא דאינשי אם היו חיים היו מודיעים לביתם, וכשנאבד זכרו כמה שנים רובייהו מחמת מיתה וכמ"ש בתשו' גבול יהודה דאם נעלם איש הוא דבר שרובו למיתה שאם היה חי היה שב או מודיע לביתו, וא"כ בנ"ד. דתרווייהו איתא, נאבד זכרו ונעלם ח"י שנה, וגם היה במלחמה, הוי תרי רובי שמת, רוב דנעלם, ורוב דמלחמה, ובתרי רובי הא כבר העלה הבית יעקב סי' ט' דמהני בעגונה להתירה לכתחלה ומדמה זה ליוחסין דמהני תרי רובי כבספ"ק דכתובות ועמ"ש שם באריכות יותר, וכיון שבארתי דיש להתיר גם בלא הגדת העדים כלל, ממילא שהוסרו כל הפקפוקים בעדותו, אתרי שלא מפיו אנו חיים ובלא עדות כלל נמי יש די להתירה ע"י תרי רובי או רוב בצירוף האומדנא, וכ"ש דכולהו איתנהו גם תרי רובי וגם אומדנות גדולות:

אלא דבכ"ז לבי מהסס להתיר בלא הגדת העדים, בהיות שההיתר בנוי על יסוד האומדנא מה שנאבד זכרו כמה שנים ואילו הי' קיים הי' בא או הודיע לביתו, ושגם על החולקים על הר"א מווארדון ולא רצו לסמוך על האומדנא כתבו שכל זה הוא בדורות הקודמים שהדרכים והפוסטין לא היו מסודרות כהוגן אבל בזמנינו שהכל מסודר וקל להודיע, כו"ע מודים דאמרי' אילו היה קיים היה בא או הודיע לביתו. אכן אני מדויל ידם אשלם להם, הם כתבו על המחמירים שלא החמירו כ"א בדורות הקודמים ואני אומר כזה על המקילים שלא הקילו כ"א בזמניהם דתרם דרגמ"ה שלא לישא שתי נשים הוי תמיר טובא עד שכמעט לא היה נחשד שום אדם שיעבור על החרם, ולכן שפיר אמרו אילו קיים היה בא או הודיע, לא כן עתה אשר בעוה"ר מצב המוסרי של הצעירים ירד פלאים עד שכמה נושאין שתי נשים בפרהסיא במקום שמכירין אותם ולא יתבוששו, וכ"ש אלו אנשי החיל שנפלו בשבי במקום שאין מכירין, סבלו צרות ורעב ממש, כי לשוב לאשתו ופרנסתו הקודמת לא היה באפשר מפני שעת החירום ולא מצא לו שום מוצא אתר כ"א לישא אשה חדשה במקום גלותו ועי"ז קבע לו איזה מעמד, הללו עשו כן מאונס גמור, והללו החפשים שבהפקירא ניחא להו לישא אשת זנונים, והללו דזילא לו ופריצא עושים כן מרצון גמור, ובמצב כזה לא רק שאין רצונם להודיע לאשתו ראשונה איה מקום כבודו המחולל כ"א להיפך מתאמצים בכל התחבולות להסתיר עצמן שלא יתודע לאיש כי יש להם אשה במקום אחר, ובדידי הוי כמה עובדות שהוכרחתי לאחוז בתחבולה עד שמצאתי עקבות האנשים המסתירים ולפעמים גם תחת שמות זרים יסתירו וכאשר כמעט נפלו לידי השתמטו עצמם שוב ממני עד שלא יכלתי עוד למצוא אותם, וא"כ איך שייך לומר בכה"ג אילו קיים היה מודיע לאשתו אתרי שרואין אנו בעליל שרוצים להסתיר עצמן מאשתו ראשונה, אלא שאפשר לומר דכוונת הפוסקים שסומכין על האומדנא הזאת, אין הכוונה שהבעל עצמו היה מודיע, אלא הכוונה שבזמנינו דהדרכים מתוקנים ושכיחי שיירתא לכל רחבי תבל, ודאי שלא ימלט שאחרים המכירין אותו ויודעין שיש לו אשה ובנים, ואם רואין אותו שהוא נשוי אשה אחרת שהם היו מודיעים כי פלוני זה נמצא פה ויש לו אשה אחרת, וגם האשה עצמה קל לפניה לדרוש אחריו ע"י הנוסעים מהכא לכל מקום שיש השערה כי נמצא שם:

ואמנם כל מה שכתבתי הוא רק לאפושי צדדי ההיתר ולומר שאין צורך בנ"ד להגדת העדים כלל, אבל בעיקר הדבר א"צ לטעמים הללו באשר עדותו של איש החיל שכתב שנהרג, עדות זו סגי להתיר ואף כי השיב ע"י שאלת האשה ואין זה לפי תומו, אבל האשה לא ממנו שאלה, היא שאלה מפקידות הפולק, וע"ז בא תשובתו של איש החיל חבירו, וא"כ תשובה זאת הוי ודאי ג"כ מפקידות הפולק, ואיש החיל הזה הוא פקיד ממונה מפקידות הפולק. דכל מכתב שנשלח ע"י פוסט לבעלים ידועים ומגיע מהם תשובה לחזרה על פוסט. הדבר ברור שהוא מבעליו דאל"ה מנא ידע הכותב להשיב והא ממנו לא שאלה, א"ו שכותב בשם הפקידות כמובן לכל מבין, וכיון שבע"כ כותב בשם הפקידות א"כ דינו כערכאות שמהימן גם כשאינו מסל"ת, דנאמנות דערכי הוי מטעם עדות, דערכי כיון דלא מרע נפשי' לזייף ובודאי קושטא מסהיד כמבואר בפ"ק דגיטין, כשר מה"ת לעדות, דמן הדין נכרי נמי כשר לעדות ופסולייהו הוי רק משום דלא מהימן ולא סמכי' על עדותו אבל ערכי דלא מרע נפשי' לזייף כשר מדינא וכסברת רבינו יקיר שבמרדכי פ"ק דגיטין כאשר הארכתי בזה בחבורי במהדו"ק בכ"מ, ולפ"ז הוי עדותו של איש החיל הזה כעדות של ישראל גמור דנאמן בעיגונא, ועיין בחת"ס אה"ע סי' מ"ג דאדרבה במתכוון להעיד נאמן ערכי טפי מסל"ת ע"ש. וכיון דעד זה ודאי ערכי הוא א"כ אפי' ע"י שאלה נמי כשר, וכל עד ע"י שאלה הוא בא להשיב, וערכי זה נמי דין עד גמור יש לו כמ"ש, וממ"נ מהני עדותו אם כתב תשובתו ע"י צווי פקידות הפולק הרי הוא ערכי דנאמן גם ע"י שאלה, ואם כתב מכתב זה מעצמו א"כ אינו ע"י שאלה דהא ממנו עצמו לא שאלה והוי מסל"ת ממש דאפי' עכו"ם מהימן, ועוי"ל מטעם אחר דהא ידוע דעת המבי"ט ח"ב סי' מ"ט דהא דבעינן מסל"ת דוקא היינו אם האשה היא עדיין בחזקת אשת איש דאורייתא אבל אם גם בלא עדות הנכרי יש לנו עדות אחרת שעל ידו לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא שאז לא רביע עלה כ"א איסור דרבנן מהני עדות נכרי אפי' בלא מסל"ת. ולפ"ז בנ"ד שבודאי יצאת מחזקת אשת איש ע"י האומדנא הגדולות המוכיחות על מיתתו, כיון שזה ח"י שנה שנאבד זכרו, דבכה"ג אם נשאת לא תצא כמ"ש בשם הח"מ וב"ש סי' י"ז סקל"ג, בודאי שיש לסמוך גם על עדות נכרי גמור אפי' כשאינו מסל"ת, וגם בתשובת משאת בנימין סי' ס"ת העלה דכל היכי דאיכא אומדנא טובה שמת נאמן גם נכרי בלא מסל"ת. היוצא מזה דהחשש הראשון שחששנו בעדותו של זה איש החיל חבירו משום שאינו מסל"ת. חשש זה הוסר לגמרי, א) מפני שא"צ כלל לעדותו ושפיר אפשר להתירה ע"י האומדנא בצירוף הרוב, או מטעם תרי רובי, ב) כיון דודאי ערכי הוא וערכי א"צ לפי תומו, ג) כיון שיצאה כבר מחזקת א"א דאורייתא לא בעינן תו מסל"ת אפי' בנכרי ממש: ומתוך דברים הללו הוסר גם פקפוק השני במה שלא אמר קברתיו, דלמ"ש דלעד זה יש לו דין ערכי, וערכי דנאמן מטעם חזקה דלא מרעי נפשי' ולא משקר, ממילא שגם בדדמי לא יאמר ולא בעינן שיאמר קברתיו כיון דעיקר מה שהצריכו לומר קברתיו הוא משום דחיישינן שאומר בדדמי ובערכי דלא שייך בדדמי כיון דדייק שפיר, גם בלא קברתיו מהני וכמ"ש בס' אמרי יושר סי' קע"ט ועמ"ש בספרי זק"א מהדו"ק סי' ע"ז בארוכה ופשוט, וע"ד החידוד נראה דלא בעינן כאן קברתיו דהא עיקר הטעם דחוששין בעד אחד שמא אומר בדדמי היינו משום דמה"ת ע"א לא מהני ורק משום תק"ע הקילו רבנן לסמוך על פ"א, וכיון דנאמנותו אינו אלא משום תקנה אמרינן שלא הקילו כ"א היכי דליכא תשש דבדדמי, אבל במקום דמה"ת סגי בע"א משום דנאמן כתרי לא חיישינן לבדדמי וכמו דבב' עדים לא חיישינן לזה ה"נ בע"א במקום דנאמן כתרי, והטעם דמה"ת לא סגי ע"א בעדות אשה ומ"ש מכל האיסורין דנאמן, היינו משום דאיכא חזקת אשת איש ולהוציא מחזקה אין ע"א נאמן, וגם משום דהוי דבר שבערוה דאין פחות משנים. וידוע מ"ש המוהרי"ק שורש ע"ב דגם דבר שבערוה היכי דלא אתחזק איסורא גם ע"א נאמן, ולמ"ש לעיל בשם התה"ד דבמקום שיש אומדנות שמת נתבטל החזקת איסור ומה"ת מותרת לגמרי ורק דרבנן אסורה ומשו"ה אם ניסת לא תצא כמ"ש הח"מ וב"ש. ובנ"ד נמי דלא בא זה ח"י שנה ודאי דנתבטל חזקת תי וממילא ע"א נאמן בזה מדינא וכמו בכל האיסורים בלא חזקה, שנאמן ע"א, וכיון שמהימן מדינא הרי חשוב הוא כתרי ולא חיישינן שוב לבדדמי, ובחבורי שם הארכתי יותר קחנו משם. וכיון שכל הפקפוקים הוסרו, ממילא האשה יענטא אשת שמואל פאטיקא שריא להנשא וכ"ג יושיב ב"ד ויתירוה בלי פקפוק:

כה דברי גיסו הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה