שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן צט
ב"ה אור ליום עש"ק כ"ו אדר תרצ"ו. כבוד הרב וכו' מהור"ר שמעון לוי בעלאסטאצקי שליט"א אב"ד בדיסנא. ע"ד שאלתו באשה חיה געסיא אלמנתו של מ' אלעזר צמח שלא הניח אחריו בנים והיה לו אח מאביו ואמו בעיר וויטעפסק ושמו יצחק צמח, ובהיות שזמן רב לא נתקבל ממנו שום מכתב פנה כ"ת אל אחד ממכיריהם ושאל ממנו להודיעו אם זה יצחק צמח נמצא בחיים, וקיבל כ"ת תשובה בזה"ל:
יום ט"ו באב תרצ"ג וויטעססק לכבוד הרב וכו' דדיסנא, הגיעני מכתבו מיום ב' ערב ט"ב ונדרשתי לאשר שאלני בגלל האיש צמח ושמו יצחק, הוא נסע מפה למוסקבה ויש אומרים אשר בהיותו שם שבק חיים לכל חי. אומנתו הי' סנדלר כו' אליעזר. ובמכתב זה כותב ג"כ להאשה העגונה בלשון הזה, גישעצטע פרוי חיה געסיה, יצחק צמח איז גיווען אין מוסקבה נאר די וואס ווייסין אים גוט זאגין אז ער איז גישטארבין הנ"ל. שוב ביקש אותו כ"ת לברר הענין בדרך רשמיי כפי הד"ת וקבל תשובה בפעם השני בזה"ל:
יום ה' פ' תבא וויטעפסק כבוד הרב דדיסנא כו', מכתבו מר"ח אלול הגיעני ונדרשתי לאשר שאלני חקרתי ודרשתי היטב בגלל יצחק צמח, אמנם חקירה נאמנה אי אפשר להעמיד יפן שמעתי אומרים שבהיותו במוסקבה חטא נגד הממשלה ושפטו אותו משפט מות וע"כ אי"א להשיג איזה תעודה שמת וג"כ אי אפשר להיות שמה עדים ובכ"ז אינו דומה שמיעה לראיה שמא אח"כ החליפו את המשפט על אופן אחר, זה סוף אדם שחטא ע"כ. ובהיות שלהנפטר מ' אלעזר צמח היה גם אח מאם בעיר וואראנעז וגם אחות וקרובים ושמה נמצא אחד ממכירים מ' זאב ראספארט שיש לו בדיסנא חותן. פנתה העגונה אליו שיחקור אצל הקרובים מה נשמע עם יצחק צמח וזה מה שהשיב להם: וואס איר האט מיר גיבעטין וועגין חיה געסיען האב איך ערפילט אייער ביטע, די ברידער זיינען ביידע גישטארבין זי קען חופה האבין דאס איז ריכטיג, מיט דעם וואס איז גיווען אין וואראנעז האב איך מיט אים ניט איין מאל גירעט און ער האט מיר צו גיזאגט פאהרין אין דיסנע, ערשט איז ער גישטארבין עס איז שוין א יאהר, און יצחק איז שוין מער ווי צוויי יאהר נישטארבין. איך שיק איהר א בעזונדער בריף זי זאל האבין וואס צו וויידן אז זי איז פראי פון חליצה און זי מעג חופה האבין עכ"ל. ואח"כ פנה כ"ת עצמו לה' רפפארט שיברר לו הדבר, והשיב בזה"ל, את מכתבו קבלתי אודת האשה חיה צמח והנני להשיב על שאלת כ"ת הכל בפרוטרוט, אני בעצמי חקרתי ודרשתי עבור מיתת יצחק צמח וחקרתי את אחותו הנמצאת פה וואראנעז ואמרה לי כי זה כשני שנים אשר מת במוסקבה ממחלה מסוכנה ודברתי גם עם הקרובים הנמצאים פה וכולם פה אחד הגידו כן והנה אמת הדבר כי מה להם לשקר, האח אשר היה בוואראנעז נפטר והלכתי אחר מטתו כו' ופה אין שום ספק כי ברה כחמה כי אמת הדבר שאין עוד שום אח עכ"ל. ושוב פנה כ"ת אליו שיודיעו אם האח שישב בוואראנעז הגיד קדיש אחר יצחק צמח, והשיב בזה"ל:. האמת אגיד לכ"ת כי לא ידעתי מה להשיב כי אח אשר ידעתי כבר כתבתי והודעתי את אשר נגלה לפני ואח אשר חקרתי ודרשתי היטב ומפי אחותו של הנפטר שמעתי ומשאר קרוביו והגידו לי כי יצחק צמח גר בעיר וויטעפסק ונסע למוסקבה למצוא מזור וחרופה למחלתו המסוכנה ומצא שם קברו ואחיו אשר בוואראנעז מת כחודש ימים קודם מיתת יצחק צמח ולא היה מי שיאמר קדיש, זהו נוסח הגב"ע: והנה כ"ת העיר כמעט כל החששות שנופל בנ"ד וגם על צדדי ההיתר כאשר יבאו בתוך דברנו אלא שקיצר מאוד במקום שנצרך וגם אפשר להאריך קצת, ובאתי גם לברר עוד חששות שלא נזכרו בדבריו. הן כ"ח פשיטא לי' דעד אחד שאומר ששמע שמת סגי בזה וכמו דמהני בע"א שמעיד על מיתת הבעל דסגי כשאומר ששמע שמת כמבואר באה"ע סי' י"ז סעיף ה' דעד אחד שאומר סתם ששמע מהני, אבל תמיהני על כ"ת דפשיטא לי' כ"כ, הא מלחא דפשיטא לי', מיבעי להו לחכמי הש"ס, דאשו בע"א שהעיד על מיתת הבעל משנה שלימה שנינו ביבמות דקכ"ב והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד אפי' עבד אשה ושפחה, ואילו במעיד ע"א על מיתת היבם מיבעי להו בש"ס דיבמות דצ"ג אי מהני, ואם כי לכאורה הדברים ק"ו דהשתא לגבי מיחת הבעל דאיסור כרת הותר ק"ו ליבמה דאינו אלא איסור לאו. אבל זהו באמת טענת רבא בסוגיא שם דאמר רבא ע"א נאמן ביבמה ק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לכ"ש, ואפ"ה השיב לו ההוא מרבנן על דבריו כמבואר בסוגיא שם, ובעיא זאת לא איפשטא בש"ס שם, וא"כ הולכין לחומרא באיסור דאורייתא, וכן פסק הרא"ש שם דכיון דהבעיא לא איפשטא הולכין לחומרא ואין עד אחד נאמן ביבמה להתירה, גם הרמ"א באה"ע סי' קנ"ח סעיף ג' הביא דעה זו דאין ע"א נאמן ביבמה, ועיין בנו"ב קמא סי' צ"ג הביא שדעת הרבה גאונים שהובא במרדכי פ' מצות חליצה לענין מנין השנים שסוברים נמי כדעת הרא"ש דע"א אינו נאמן ביבמה, אכן לדינא. נראה דאפ"ה בנ"ד אפשר להתיר בפשיטות, ואם כי מכיר אני מיעוט ערכי שלא לאיש כמוני להכריע בין הרים גדולים אפ"ה בהיות שהרי"ף ורמב"ם הכריע דע"א נאמן גם ביבמה, והם הכריעו ולא אני. רק שאבוא אחריהם להראות צדקת דבריהם וטעמיהם וסברת פלוגתתם עם הרא"ש, דהנה צדדי הספק שבבעיא זאת בע"א ביבמה נאמר בש"ס שם כן, טעמא דע"א מהימן במיתת הבעל משום דמלתא דפתיד לגלויי ולא משקר אינש והא נמי לא משקר או דלמא טעם דע"א מהימן משום דאשה דייקי ומנסבא והכא לא דייקא, פי' דדוקא לגבי מת בעלה אמרי' דדייקא כדי שלא תכשל באיסור כרת ולעשות בניה ממזרים אבל ביבמה דאין אלא איסור לאו והולד אינו ממזר לא תחיש לדייק כ"כ, ולפ"ז מובן טעם הפלוגתא שבין רי"ף ורמב"ם עם הרא"ש, דלישטתייהו אזלי, דהרמב"ם לשיטתו שסובר דעיקר טעם דע"א הוא משום דעביד לגלויי דכ"כ בפי"ב מהלכות גירושין הט"ו וז"ל וכן אם בא ע"א והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות וכו'. וביותר ביאור כתב בסוף הלכות גירושין וז"ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים את הערוה החמורה בעדות אשה וכו' ועד מפי עד ומפי הכתב וכו' שלא הקפידה תורה על העדאת שני עדים אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים כו' אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו ולא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אינו אמת כגון זה שהעיד מת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד העד בשקר ע"ש, הרי להדיא דלא הזכיר הרמב"ם טעם אחר זולת טעם דלא משקר במלתא דעביד לגלויי, וטעמו באמת למה לא זכר גם טעם השני דאשה דייקא שהוזכר בש"ס, היינו משום דאע"ג שבמקומו בבעיא דע"א ביבמה לא איפשטא בעיא זאת אבל ממקומות אחרים שבש"ס הוברר לו דאיפשט להו לחכמי הש"ס דעיקר הוא טעם דלא משקר במלתא דעבידא לגלויי, וכגון ביבמות דל"ט אשתמודעינהו פליגי רב אחא ורבינא חד אומר בעדים וח"א אפי' בקרוב ואשה ומסיק דהלכתא אפי' בקרוב ואשה דגלויי מלתא הוא ועוד בכ"מ, וכ"כ הרי"ף, וכיון שרי"ף ורמב"ם איפשטו להו דעיקר הטעם הוי משום דלא משקר במלתא שאפשר לגלויי ולכן שפיר פסקו דגם ביבמה מהני עד אחד, דלטעם דעד לא ישקר, גם ביבמה מהני כמבואר בש"ס גופיה, ועיין בכ"מ פי"ג מהלכות גירושין שהוסיף לבאר זה בדברים נכונים והביא לדברי הרי"ף דבבעיא דע"א ביבמה גם במקומו פשיט לה רב ששת מהא דאמרה לה מת יבמך כו' דמהימן, וגם ממקום אחר נפשטא, דביבמות דקט"ו גבי ע"א במלחמה נמי הוי צדדי הבעיא מטעם זה גופא, טעמא דע"א משום עבידא לאגלויי או"ד משום דאשה דייקא, ובעיא זאת איפשטא מההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביני' ש"מ בע"א במלחמה מהימן ומכלל דטעמא דע"א הוי משום דעבידא לגלויי ולכן שפיר פסקו גם בע"א ביבמה דמהימן דחד טעמא להנהו אבעיות דע"א ע"ש היטב, והרא"ש לשיטתו שכתב להדיא דבעיא זו לא איפשטא וחושש שמא הוי הטעם משום דאשה דייקא וביבמה דלא דייקא משו"ה פסק להחמיר: ואל תשיבני ע"ז ממ"ש הרמב"ם גבי ע"א בקטטה דבעיא לה נמי ביבמות דקט"ז מכח ספק זה אי טעם דע"א הוי משום דלא משקר או משום דלא דייקא במלחמה ואפ"ה פסק בזה הרמב"ם דאינו נאמן, ואי ס"ל דבעיא זאת איפשטא דהטעם הוי משום דעביד לגלויי הו"ל לפסוק גם התם דנאמן, דקושיא זאת כבר הקשו באמת הראשונים על הרמב"ם, ואמנם לבד דלא יקשה עליו מדין זה אלא נהפוך הוא דמשם מוכח דהרמב"ם ס"ל דעיקר הטעם הוי משום דעביד לגלויי ומדין זה יהיה עוד ראיה לדבריו, דזה לשון הרמב"ם בפי"ג מהלכות גירושין האשה שאמרה לבעלה גרשתני בפני פו"פ ובאו אותן העדים והכחישוה ואח"כ הלכה היא ובעלה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה, בא ע"א והעיד שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו כו' ע"ש. הרי שכתב שם באמת טעם אחר בזה דלא מהימן והוא משום דשמא שכרה אותו, והמ"מ ושארי ראשונים הרעישו למה זכר טעם חדש שלא הוזכר בש"ס, והרשב"א והריטב"א הוסיפו עוד להקשות מה טעם הוא זה לחוש שתשכור העד, אם היא הוחזקה לשקרנית, כל ישראל מי הוחזקו, אמנם לדברי הכ"מ מיושב מאוד דרמב"ם סובר ודאי דעיקר הטעם דע"א הוי משום דלא משקר במלתא דעביד לגלויי אלא שסובר דכלל זה לא ירצה אדם לשקר במלתא דעביד לגלויי אינו אלא כשמעיד מעצמו בלא פיתוי ושכירות, בזה אמרי' דודאי לא ישקר בחנם, אבל בפיתוי ושכירות עביד לשקר, וכיון דהך בעיא דקטטה מיירי כשכבר הוחזקה שקרנית והוברר הדבר שהיא שונאה אותו ומחזרת להשמט ממנו בכמה מיני שקרים ותחבולות ובכה"ג חיישינן שמא שכרה את העד לסייע לה, ומדטרח הרמב"ם לומר בזה טעם חדש מכלל דעיקר טעם דע"א הוי משום עביד לגלויי, וממילא שביבמה ודאי דע"א מהימן והוה"ד לשאר פסולים עד מפי עד ומפי אשה דכולהו חד דינא להו, והיינו טעמייהו דרוב פוסקים ראשונים ואחרונים שהכריעו כרי"ף ורמב"ם ביבמה משום דבכמה מקומות בש"ם מצינו שסמכו על טעם זה דלא משקר במקום דעביד לגלויי וכמ"ש, וגדולה מזה נ"ל דהשתא לדידן אפי' הרא"ש יודה דמהימן ע"א ביבמה, דכל עיקר טעמו שמחמיר הוא משום דס"ל דבעיא זו לא איפשטא ולכן יש לחוש שמא טעם דע"א הוי משום אשה דייקא, דלטעם זה לא מהימן ביבמה דשמא מתוך שנאה להיבם ומתיראת שלא תפול לפניו ליבום לא תדייק, וא"כ בזה"ז דיבום ליתא גבן לא שייך חשש זה דמתוך יראה שלא תפול לפניו ליבום לא תדייק כיון דבלא"ה אינו יכול השתא ליבמה, וממילא דבזה"ז מהימן ע"א ביבמה אפי' להרא"ש, דהא אפי' לטעם דדייקה נמי מהימן, דגם הכא תדייק. והיוצא מזה דבנ"ד עדות של כל אחד מהעדים כשהם לעצמם מועיל להתיר ליבמה זאת בלא חליצה, דבעדותו של ר' אליעזר שכתב לכ"ת דיש אומרים אשר בהיותו במוסקבה מת, ודאי דלא גרע זה ממה שאמר ששמע סתם, וכ"ש במה שחזר לכתוב להיבמה עצמה "די וואס ווייסין גוט זאגין אז ער איז גישטארבין שבזה חיזק דבריו דהשמועה שמת נוסדה על האנשים המכירים היטב ולא כשמועה בעלמא, ועדותו של העד רפפארט עדיפא טפי במה שהוסיף לכתוב לכ"ת לעשות מעשה ולהתירה ולא לעגנה בלך ושוב. וכן כתב להעגונה שיכולה להנשא, הרי העיד לעשות מעשה על ידו, ועדות כזה עדיפא טפי מאילו לא הזכיר לעשות מעשה וכמו שאכתוב בסמוך ובכן עדותו של כל אחד מהעדים הללו סגי להתירה וכמ"ש:
אכן כל זה הוא רק בכל עד כשהוא לעצמו אבל כשנבוא לצרף שני העדים ביחד נמצא הכחשה בדבריהם, כ"ת זכר רק ההכחשה שמצא בדברי העד רפאפארט עצמו, מה שבמכתב הראשון כתב שהיבם יצחק צמח נפטר כשנה קודם שנפטר האח שהיה בוואראנעז, ובמכתב השני כתב שהאח שבוואראנעז נפטר כחודש קודם למיתת יצחק צמח ומשו"ה לא היה מי שיאמר קדיש אחריו. ואני רואה עוד הכחשה בין העדים מזה לזה, דר' אליעזר העיד כי נתרץ עליו משפט מות ע"י השלטון, וה' רפאפארט העיד כי מת ממחלה מסוכנה, ואם כי המחבר באה"ע סי' י"ז פסק שבכה"ג דעד אומר מת ועד אומר נהרג אע"פ שהם מכחישים זא"ז הואיל שזה וזה מודים שאינו חי ה"ז תנשא ע"ש בסעיף ט', אבל אכתי נפלנו בזה בפלוגתא דרבוותי, דהח"מ שם הביא שדין זה אינו מוסכם, דבש"ג הביא בשם הריא"ז דבכה"ג הוי הכחשה כיון שהכחשה הוי בגוף הדבר הוי כהכחשה בחקירות דעדותן בטילה, ועיין בנו"ב סי' מ"ו שבירושלמי ביבמות מוכח להדיא דעדותן בטילה ע"ש, אלא שבזה י"ל כמ"ש הב"ש שם דהנ"מ בין מח לנהרג אין זה בגוף העדות, ואין זה הכחשה בחקירות אלא בבדיקות דהוי כמו הכחשה בין מנה שחור למנה לבן דמה לי אם מת או נהרג והכחשה בבדיקות לכ"ע לא בטילה עדותן ע"ש. ובפשוטו י"ל דאין בזה הכחשה מעיקרו, דהא לא העיד שראוהו נהרג ומת ממש, רק שהיה נידון ליהרג וי"ל שבאמת לא נתקיים בו הפסק דין ואח"כ חלה ומת על מטתו, אבל אכתי הסתירה וההכחשה שבדברי העד רפאפארט עצמו דהוכחש בזמן המיתה, וזמן הוי ודאי חקירות, אחד משבעה חקירות השנוי במשנה, וא"כ תבטל עדותו, אמנם זה אינו דהכחשה לא שייך כ"א כשמוכחש מאחר, אבל ע"י עצמו אין שייך הכחשה, דכיון שהגיד אין חוזר ומגיד ואין דבריו האחרונים כלום ומה הכחשה שייך בזה כיון שדבריו האחרונים אינו נחשב לכלום, ואין לומר דהא דוקא לאחר שהעיד העד בב"ד אין יכול לחזור, ובנ"ד הא לא העיד עדותו הראשונה לפני ב"ד ויכול אפוא לחזור מדבריו הראשונים כמבואר בחו"מ סי' כ"ט ועיין בסמ"ע שם הביא בשם הרמב"ם והטור דכל זמן שלא נחקרה עדותן מצי לחזור כמפורש בתוספתא כתובות פ"ב וירושלמי שם העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר כו' עד שלא נחקרה עדותן אמרו בדאין אנו נאמנים כו', ואם כי בתומים הרעיש ע"ז איך העלים עין ולא זכר דהתוס' חולקים ע"ז וס"ל דלא מצי לחזור אפי' במקום דו"ח ובתוך דו"ח. דבפסחים די"א תוד"ה ידע הקשו דבפ' בן סורר יליף הגמ' דאזלינן בד"נ בחר רובא מהא דקיימינן דברי העדים באחד אומר בב' בחדש וא' אומר בג' דזה ידע בעיבורה של חודש כו' ולא אמרינן הני סהדי מכחשי אהדדי, והקשו התוס' דלמא מזה הטעם הואיל וכוונו ימי השבח ותי' לולי דאזלינן בחר רוב וא' אומר בב' וא' אומר בג' בחדש הו"ל מכחשי אהדדי וכי הדר מכווני ליום השבת הו"ל חוזרין ומגידין כו' עכ"ל, וכ"כ בסנהדרין דמ"א ע"ב, ואילו סברי כרמב"ם וטור דתוך דו"ח יכולין לחזור אין מקום לדבריהם דהא הך באיזה יום בשבת ואיזה יום בחדש הוא מן השבע חקירות דשנוי במשנה וכל זמן שלא נשלם החקירות הרי יכולין לחזור ולומר, ובע"כ צ"ל דהתוס' לא ס"ל כן ע"ש, ונ"ל ליישב דהא תינח אם השאלה דאיזה יום בחדש לא היה מהשבע חקירות וא"צ לשאול ע"ז, אז היינו אומרים שפיר כיון דהדר איכוונו לימי השבת הוי זה חזרה ממה דהוכחשו מקודם בימי החדש וגם יכולין לחזור כיון דלא נגמר החקירות עוד, אבל הא גם ימי החדש הוא מן החקירות דצריך לשאול ע"ז, ומזה הא לא חזרו גם עתה לבתר דאיכוננו ימי השבח עדיין הם מחזיקים בדבריהם הקודמים בנוגע לימי החדש וזה אומר בב' וזה בג' ולכן שפיר הוו חוזרין ומגידים לענין ימי השבת כיון דלא חזרו בימי החדש, ונהי דאם היו חוזרין ואומרין ושניהם היו מודים דהיה בב' בחדש היו יכולים לחזור כיון דבתוך דו"ח הם עומדין וכרמב"ם וטור, אבל הא לא חזרו כלל ועדיין הם עומדין בהכחשחן בנוגע לימי החדש ולכן אי לאו דאמרינן דיכולים לטעות בזה לא היו מהימנים כלל בימי השבח ג"כ כיון דחוזרים ומגידים וזה נכון בעזה"י, ועיין בתוס' סנהדרין דל"ב בד"ה היכי שהתוס' גופייהו הביאו הך תוספתא בפשיטות דקודם שנחקרה העדות בב"ד יכולין לחזור ולומר מבודין היינו ע"ש, הרי להדיא שהתוס' נמי סברי כרמב"ם וטור, ומה שכתבו בפסחים יתורץ כמו שכתבתי:
ועוי"ל ביותר הסבר בישוב התוס' דפסחים דדוקא כשאומרים מבודים היינו במה שאמרנו בראשונה וחוזרין מדבריהם הראשונים הוא דמצו לחזור כמפורש בתוספתא דכשאומרים מבודים. אבל התם הא אינם חוזרים ממה שאמרו בתחלה בימי החדש וגם עתה מחזיקין בדבריהם זה בב' וזה בג' ולא היו חוזרים כלל דנימא דיכולים לחזור, יכולים אם חוזרים, אבל התם הא אינם חוזרים, אבל זה ודאי עכ"פ דקודם שהעידו בב"ד יכולים לחזור, וא"כ יש לתמוה היאך אנו סומכים על עדים המעידים חוץ לב"ד בכל הדברים השייכים לכשרות ולטומאה וטהרה ועל עדי קדושין וגיטין אף כשאינם מגידים בב"ד וכמ"ש בערכין אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש, והרי אין בדבריהם כלום כיון שיכולים לחזור, אכן היטב דיבר בזה בעה"ש חו"מ סי' כ"ט דודאי כשעדים מעידין לאדם שיעשה מעשה על פיהם וכגון שאחד רוצה לקדש אשה ואינו יודע אם היא פנויה ומעידים לו שפנויה היא ויוכל לקדשה, בזה אין נ"מ בין שאומרים כן בב"ד או שלא בב"ד, וכן בדבר שעד אחד נאמן אין נ"מ בין בב"ד או שלא בב"ד ואין יכולים לחזור בהן כיון שציוו לעשות מעשה על פיהם, וזה שכתבה תורה דיכולין לחזור כל זמן שלא הגידו בב"ד היינו כשאינם מעידים לעשות מעשה אלא ספור דברים בעלמא וכגון אשה זו פנויה היא כיון שאין מעידין לו לעשות מעשה על פיהם אין בדבריהם כלום ויכולים לחזור עד שיגידו בב"ד ע"ש, ובנ"ד בעדותו של רפאפארט שהעיד כמה פעמים לעשות מעשה, ודחי דעדותו עדיפא טובא ויש לסמוך על עדותו הראשונה ואין חוזר ומגיד, וממילא לא שייך הכחשה כיון דדבריו האחרונים אינם כלום, וממ"נ אין כאן הכחשה, דאי נימא שלא יוכל לחזור, דבריו הראשונים קיימין. ואי נימא שיכול לחזור, דבריו האחרונים יהיו קיימים, ובנ"ד אין נ"מ בזמן מתי מת, רק בעינן לידע שמת, וזה ידוע לנו גם מדבריו הראשונים וגם מהאחרונים, והכחשה לא שייך מעדות עצמו וכמ"ש:
ולפ"ז לא נוכל לדון בזה דין דהכחשה משום צד. דההכחשה שבין העדים שזה אומר מח וזה נהרג לא הוי זה הכחשה מטעמים שזכרתי, חדא דבין מת לנהרג הוי זה הכחשה רק בבדיקות לדברי הב"ש דלכו"ע לא הוי הכחשה, וכ"ש די"ל דאין הכחשה מעיקרו דהא לא אמר שמת ע"י הריגה, אלא שנידון להריגה, ויוכל היות שלא נתקיים הפסק דין ובאמת מת על מטתו, ועוד דאפי' היה ודאי שנהרג וגם אם היינו אומרים דזה מיקרי הכחשה בחקירות, אפ"ה לא מיבטל העדות מכח זה וכמ"ש הב"ש שם דבעגונה דסגי בעד אחד אפי' הוכחשו ודאי נמי מהני דעכ"פ אחד מהם קושטא אמר והרי יש בזה עד אחד דסגי בעגונה, והסתירה וההכחשה שבדברי רפאפארט גופא לא מיקרי הכחשה דאין עד מוכחש מדברי עצמו כיון דאין חוזר ומגיד ודבריו האחרונים אינם כלום וכמ"ש:
ועוי"ל דכיון דלא הוגבה עדותם לפני ב"ד גמור אין עדות כזה יפה להכחיש עדותם וכמ"ש הב"ש שם ס"ק קכ"ד דבעינן קבלת עדות בב"ד של שלשה דוקא. ואע"ג דגבי עגונה הקילו גם בעד מפי הכתב, היינו רק להתיר העגונה ומשום תקנתן של עגונות הקילו חז"ל, אבל להחמיר ולבטל עדות בעינן דוקא עדות שהוגבה בב"ד של ג' וכמ"ש הגר"א בביאוריו לאה"ע סי' י"ז אות קל"א ע"ש דכל מה שתקנו חז"ל גבי עגונה בענין העדות וקבלתן הוא רק בנוגע להצילה מעיגון, אבל במה שמתנגד להצלה כמו הכחשה בחקירות שמבטלת כל העדות, פשוט דבזה לא זז דין התורה ממקומו וכל עדות שלא הוגבה בב"ד של שלשה כד"ת אין כח עדות כזה יפה להכחיש ולבטל עדות התועלת להתירה ודו"ק: וכעת נבוא לבאר עוד חשש שיש בזה וכ"ת עבר ע"ז בשתיקה, והוא במה שהמכתבים ששלחו עדותן אינן מקוימין. ואף שלכאורה בכתבי ישראל פשוט להתיר בלא קיום וכמ"ש הח"מ בסי' י"ז דבמקום עיגון כתב שנמצא בכתב ישראל יש להכשיר בלא קיום, וכ"כ הב"ש שם סקכ"ט דכתב הבא ממרחקים בכתב ישראל מקילינן במקום עיגון אף כשאינו מקוים, ואם כי הדבר הזה נפתח בגדולים וגם גדולי הראשונים מסכימים להתיר בעגונה בלא קיום ה"ה הרמב"ן הרשב"א והמ"מ, אבל מפני שכמה ראשונים חולקים ע"ז וסוברים דאפי' בעגונה בעינן קיום, והם דעת היש מפרשים שהביא הרמב"ן ביבמות סי' י"ג וגם הרשב"א ס"ל בדעת הרמב"ם דבעינן קיום כמ"ש המ"מ בשמו בספי"ג מהלכות גירושין וגם הטור אה"ע סי' י"ז כתב דהואיל דהרי"ף והרא"ש הביאו מחלוקת הירושלמי בזה בשלהי יבמות אי סומכין על מה שנמצא כתוב בשטר שמת פלוני ולא הכריעו ש"מ דדעתם להחמיר. ואחרי שעמודי ההוראה הרי"ף ורמב"ם ורא"ש בחדא שיטה קיימי לחומרא ודאי דהכי נקטינן, ובשגם שעל דעות המקילים יש לי פקפוקים גדולים וכמו שהארכתי בזה בחבורי זק"א מהדו"ק סי' ע"ד ובכ"מ. אכן אחרי שובי נחמתי כי בנ"ד נראה עיקר דעות המתירין לסמוך על הכתב בלא קיום, דנראה פשוט דהא דאמרינן דרק רוב אנשים לא חשידי לזייף אבל מיעוט מיהא איכא דחשידי, היינו דוקא בשטרי ממון דאיכא הנאה למזייף, בזה הוא דאמרינן דמיעוט איכא שחשודים לזייף בשביל הנאתם. אבל בשטר כזה שכתוב בו מת הבעל של אשה זאת, דשום הנאה לא יקבל המזייף מזה כ"א שיקלקל את האשה, בזה אמרינן דאין שום אדם חשוד לקלקל בלא הנאה ואפי' מיעוט ליכא, אלא שכל עיקר חשש זיוף בכה"ג אינו מאנשים דעלמא אלא משום אתת מהחמשה נשים צרותיהן של אשה זו כגון חמותה כו'. באשר להם יש הנאה מקלקלתה של זו וחשידי לקלקלה בשביל הנאתם, וכ"כ החת"ס סי' מ"ט דעיקר החשש אינו אלא משום החמשה נשים ע"ש. ולפ"ז י"ל מלתא חדתא דעיקר פלוגתתם אי סמכינן אכתב שכתוב בו שמת, היינו במקום דאיכא למיחש שמא אחת מחמשה נשים עשתה כן, אבל במקום דליכא בעולם החמשה נשים הללו ולאשה זאת ליכא שום צרה כו"ע סברי דסמכינן על כתב ישראל בלא קיום כיון דליכא משום מה למיחש, דלעכו"ם שחשודים גם לקלקלה לא שייך לחוש כיון שאין יכולים עכשיו לכתוב כתב ישראל, ולישראל נמי ליכא למיחש דלא חשוד לקלקלה, ובנ"ד שהעדות נתקבל מאותן האנשים גופא שאליהם נשלח לשאול, הדבר ברור שהמכתב הוא מהם ואין בו זיוף וכמ"ש בפ"ת אה"ע סי' י"ז סקנ"ב. וכ"כ כמה פוסקים דבכה"ג שהמכתב נתקבל מאותו איש שנשאל ע"ז לא חיישינן לזיוף, ועוי"ל עפמ"ש המל"מ פי"ב מהלכות גירושין דהחשש דה' נשים לא שייך כ"א במקום שגם אם נשאת תצא, בזה אמרינן דחשידי לקלקלה בכדי שתצא מבעלה אבל במקום שבדיעבד לא תצא ורק איסורא לכתחלה יש, בכה"ג מהימנינן אפי' לצרה, דלא עבידי הני נשים לקלקלה בידי שמים אלא בידי אדם. וכיון שבדיעבד אם נשאת לא תצא לא מצית לקלקלה,. ולכן העלה דכל היכי שיצאה מאיסור תורה כגון במשאל"ס אלא דמשום חומרא דרבנן לא תנשא לכתחלה מהימנינן אפי' לצרה, ולפ"ז בנ"ד שזה כמה שנים שנאבד זכרו ולא נתקבל ממנו שום ידיעה, האומדנא שמת וכמ"ש הב"ש בשם הר"א מווארדון דבמקום שיש אומדנא שמת יצאה מאיסור תורה, ובכמה מקומות הארכתי בזה, ובנ"ד ודאי שהאומדנא שמת ויצאה מאיסור תורה ובכה"ג לא שייך חששא דה' נשים. ולזיוף מאחר לא חיישינן שלא חשידי לזייף ובכן א"צ קיום כלל, ועדיפא מזה אמינא דאפי' למי שיתעקש לומר דגם בכה"ג נצרך קיום. אפ"ה בנ"ד אפשר להתירה, דהא בקיום כשיוצא כתב ידו ממקום אחר נמי סגי, ולאו דוקא משטר גמור אלא אפי' מאגרת קיימינן כמ"ש הש"ך חו"מ סי' מ"ו אם רק ידוע בבירור שהעד כתב אגרת זה והרי נהוג. א"כ בנ"ד נקל לשער כי כ"ת מכיר חתימת העדים משכבר הימים, בהיות שבני עירו הם, ואם כ"ת עצמו אינו מכיר, ודאי שימצא בעירו מי שיכירם, וחותנו של רפאפארט ודאי שמכיר כת"י תתנו. א"כ אין לך קיום גדול מזה ויוצא לכל הדעות. ולפי המתבאר לא נשאר עוד שום חשש ועיכוב בהתרת העגונה ויוכל כ"ת להושיב ב"ד ולהתירה להאשה חיה נפסיא צמת מכבלי עגונה בלא פקפוק, וד' יזכנו לכוון הלכה הברורה:
כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין: