שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן צח
ב"ה יום ה' כ"א אלול תרצ"ב מינסק. כוח"ט לכבוד הרב וכו' מהו' פנחס צימעטבוים וחתנו ר' שלמה זלמן כ"ץ מו"צ דק"ק גראסווארדיין רומיני'. ע"ד העגונה מעירכם אשת אדאלף ברוין אשר לפי עדותן של א"י בעלה נהרג במלחמה זה י"ח שנה וזה נוסח הגב"ע:
הערל דריללע מספר אני הכרתי את אדאלף ברוין מקישטאט פאלי ובשעת המלחמה בשנת 1914 הלכנו לצבא, אני צום דרוטין אונד ברוין צום 11 טין האנווער רעגימענט ואח"כ נפגשנו יחד בעיר לעמבערג וביום 27טין סעפטעמבר קבלנו פקודה לילך לשדה המלחמה כנגד הרוסים ואנכי עם ברוין וגם הערל דאן פלארא הלכנו יחד לחזית המלחמה, איין שראפנעל פון איינעם קאנאנע גישאססע הגיע לברוין בראשו ונתח את ראשו לגזרים, אח"ז האבע אים בעד זיכטיגט בשעת המלחמה היה ברוין אצלי אח"כ הקיפו אותנו השונא ואח"ז נא ידעתי מה נעשה בו, והוסיף עוד הערל גם הזזתי אותו בידי ולא עשה שום בעוועד גונג, בזמן לא כביר אח"ז קבלתי אורלויב ושבתי לביתי וספרתי הכל לאשת ברוין אבל היא לא נתנה אמון לדברי: הערל דאן פלארא מספר גם הוא שהיה מכיר את אדאלף ברוין ונפגשנו יחד בעיר לעמבערג לערך אין 26-27 סעפטעמבער ארבעה ימים היו ביחד ואח"כ קבלו פקודה לילך לחזית המלחמה והלכו יחד למלחמה הוא וברוין אונד דריללע כי המה מכפר אחד, ברוין אינע קאנאנענ-שופס בעקומען דער האט אים צו זאמען גיבראכין דעם קאפף זיין שאדעל און גאנץ נידער געריססעץ ווארדען, כששה פסיעות ראיתי הכל כי ראשו צו שמעטערט איזט, כשנפל ארצה ראיתי, אח"ז הלכתי בשבי ומשם כתבתי לאמי ולאבי חורג כי ברוין מת ובשובי משבי בשנת 1918 הודעתי זאת לאשת ברוין כי בעלה מת ובכתה הרבה ע"ז:
העגונה בעצמה אשת ברוין מספרת כי בעלה הלך במלחמה בשנת 1914 ועד 15טין סעפ. טעמבר כתב לה אחד עשר מכתבים ובמכתב האחרון כתב לה כי הולך לעיר לעמברג נגד הרוסים וגם שמעה כי מן 11טין רעגימענט אשר שם היה בעלה לא נשארו כ"א איזה אנשים בחיים, היא שמעה מן ערל הראשון כי בעלה קבל יריה אשר נתח ראשו לגזרים. ושוב סיפרה שהיא ובעל עגלה שלה עם עוד ערל נזדמנו לפונדק אחד אצל ר' דוד שווארץ מטעלעגד, הערל היה משרת אצל עמנואל שטערן אשר גם בעלה היה פקיד שם, הערל שאל את הבעל עגלה שלה מהיכן הוא והשיב מקישטאטפאלי, ע"ז אמר הערל אני היה לי חבר טוב משם יהודי אחד ושמו אדאלף ברוין ער האט בעקומען איין שאסס אין דער שלאכע איך האבע אים גיזעהען ער איז געשטארבין, ראשו נותח לגזרים ומת והאשה באה לנסות אותו ובמתכוון הכחישה את דבריו באמרה שקבלה מכתבים ממנו מרוסלאנד אבל הערל עמד בדיבורו שזה שקר והאמת שהוא מת, האשה אומרת שהערל לא הכיר אותה אבל היא היתה מכרת אותו:
והנה כ"ת כותב שחושש להתירה מכבלי העיגון עפ"י עדותן של שני הא"י הללו, מפני שכ"ת חושש לדעת המהריב"ל בקו"ע אות מ"ה וס' דבכה"ג שבאו הם בעצמם להאשה וספרו לה אין זה קרוי מסל"ת דשמא נתכוונו לקלקלה ולהעיד, ע"ז אשיבו כי מלתא דמיבעי ומספקא לי' למר פשיטא לדידי דאין כאן בית מיחוש להתירה מטעמים שכבר מבוארים אצלי באריכות במהדו"ק שלמותר הוא לחזור על כל הדברים רק אפס קצהו אכתוב פה להראות יסודי ההיתר, ואידך קחנו משם, ומתחלה אומר שלא רק שמסל"ת לא בעינן בנ"ד, אלא דיש לדון שאין צורך כל עיקר להגדת העדים, דהא איכא רוב שמת דרוב שאינם חוזרים מן המלחמה אינם חוזרים מחמת מיתה, דכ"כ התוס' בכתובות ד"ט ד"ה כל היוצא, דעל מה שאמרו בש"ס שם דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, ופרש"י שאם ימות במלחמה ולאחר שהקשו התוס' כמה קושיות על רש"י כתבו ליישב פי' הקונטרס דלאו דוקא שאם ימות אלא אם לא יחזור מן המלחמה ואגב ריהטא נקט אם ימות כי מהסתם מי שאינו חוזר מהמלחמה לפי שמת ע"כ, ובשמ"ק שם כתב להדיא דהוי רוב וז"ל וי"ל פרש"י דהא דאמר שאם ימות כו' והאי דנקט שימות דרוב שאינם חוזרים ממלחמה אינו חוזר לפי שמת עכ"ל, ולפ"ז בנ"ד יש רוב שמת, ואע"ג דרוב לא מהני להתיר אשת איש דהא אסרינן בנפל למים שאל"ס אע"ג דודאי רובן למיתה, אבל הלא נודע שיטת הר"א מווארדון מובא במרדכי סוף יבמות סי' צ"א דהא דאמרינן במים שאל"ס אשתו אסורה, לא אסורה לעולם אלא כל זמן שיש חשש שמא ע"י איזה סבה ניצול וחי אבל אם יש אומדנא דמוכח שמת כגון שעברו ימים רבים ולא שב לביתו מותרת לכתחלה להנשא האומדנא תלוי בחכמי המדינה ויר"ש שיבינו וישכילו על מנין המאורע וכ"ש בשם ר' אברהם ב"ר משה דסמכינן על אומדן דעתא ע"ש, ולפ"ז בנ"ד שזה י"ת שנה שנאבד זהו אין אומדנא גדולה מזו שבודאי מת, ואם יצורף אומדנא זאת לרוב שאינו חוזר כ"א מחמת מיתה דמועיל להתיר לשיטת הר"א מווארדון, דהכא עדיפא מעובדא דידי' דלא נתעגנה כ"א ד' שנים ואפ"ה התיר ע"י האומדנא בצירוף הרוב כ"ש בנ"ד שיושבת בעיגונה ח"י שנה דאפשר להתירה ע"י האומדנא בצירוף הרוב אפי' בלא הגדת העדים:
אלא דאכתי לכאורה אין לסמוך ע"ז דהא לבד שבמרדכי שם הביא רבים החולקים על הר"א מווארדון ולא סמכו על אומדנא זאת וכ"ה דעת הרמב"ם פי"ג מהלכות גירושין שכתב דאפי' אבד זכרו ונשתכח שמו לא תנשא, וב"י בתשובתו סי' א' ובאה"ע סי' י"ז הרעיש מאוד שחלילה לסמוך בזה על הר"א מווארדון וכ"כ ביש"ש יבמות פט"ז סי' י"ב, ולענ"ד נראה להוכיח גם מן הש"ס דלא כוותי', דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, וניחזי אנן באיזה מקרה היה צורך לגט זה דאי במקום שיש עדים שמת במלחמה הרי אין צורך בגט דהמיתה עצמה מתרת, ואי במקום שאין בנים ויש אחים ולפוטרה מחליצה, מאי כל היוצא דקאמר וכמו שנתקשו התוס' וכל הראשונים על רש"י שפי' דהגט היה נצרך שאם ימות, ובע"כ דלא היה צורך לגט כ"א שמא ימות במלחמה ולא יהיו עדים שמת ותתעגן, וכאשר כן פי' באמת כמה ראשונים בשמ"ק ה"ה הרמב"ן הרשב"א והר"ן. ורש"י גופי' בשבת דנ"ה פי' נמי שמא ימות במלחמה בלא עדים ע"ש, ואי נימא כהר"א מווארדון אכתי מה היה צורך בגט אפי' בליכא עדים והא בלא הגט נמי לא תתעגן לעולם כיון דרוב שאינם חוזרים ממלחמה אינם חוזרים אלא מחמת מיתה, וכשיצורף לזה עוד משך זמן שלא ישוב לביתו ויהיה נשכח זכרו הרי יש נמי אומדנא שמת ומותרת בלא"ה, ואין לומר דלצורך שיהא אומדנא בעינן שיעבור זמן מרובה ולא שב, ולהכי אף שלחשש דלא תשב עגונה עולמית אין לחוש דאם יעבור זמן מרובה ולא ישוב ממלחמה יתירו אשתו גם בלא גט ע"י הרוב בצירוף האומדנא, אלא דאכתי תשו ע"ז גופא שלא תתעגן זמן מרובה כדי שהות הנצרך לאומדנא ומשו"ה תקנו שכל היוצא יכתוב גט, דזה אינו, דהא לצורך האומדנא סגי רק בי"ב חדש כמ"ש החת"ס אה"ע סי' ס"ה בשם העזרת נשים ואסמכי' אקרא נשכחתי כמת מלב והמת נשכח לאחר יב"ח, ולפ"ז אם יעברון יב"ח ולא ישוב ממלחמה תהא מותרת בלא גט, וא"כ מה צורך היה לתקן שכולם יכתבו גט, דזה ודאי שאין סברא דבכדי שלא תתעגן גם יב"ח תקנו כן, ומדאפ"ה תקנו דכל היוצא כותב גט מכלל דלא סמכינן על אומדנא זו אפי' בצירוף רוב, והרי ראיה מן הש"ס דלא כהר"א מווארדון, ואמנם אילו הי' הר"א מווארדון יחיד בדין זה החרשתי ולא נדחקתי כ"כ ליישב דבריו, אבל בהיות שכלשונו ממש שכתב דהא דאמרי' במשאל"ס אשתו אסורה לא אסורה "לעולם" כו' כנ"ל, כלשון זה ממש כתב רב אחאי בשאילתות שאילתא כי תבא סי' קנ"ט וז"ל דאילו גברא דאזיל למדה"י אסור לה לדביתהו למיהוי לגברא לעולם עד דאתי אפי' חד סהדא ואמר דמית או דקטלוהו וכן גברא דטבע בחשאל"ס אשתו אסורה עד דאתי סהדא ואמר אסקוהו ממיא כד שכיב עכ"ל, הרי דבטבע במשאל"ס דקדק ולא כתב דאסורה לעולם כמ"ש באזיל למדה"י, ומזה דייק בס' אגודת אזוב דבע"כ שהשאלתות סובר כהו"א מווארדון דבמשאל"ס כיון דרובן נטבעים כי יעבור זמן מרובה ולא שב מותרת בלא עדים דהאומדנא מצטרפת להדי רוב ומהני להתירה, וגם המבי"ט ח"א סי' קל"ה ותה"ד סי' קל"ט כתבו לצרף ולסמוך על אומדנא דר"א מווארדון, ולכן בכדי ליישב כל הנהו רבוותי שלא יקשה עליהם מש"ס דכתובות דא"כ למה הוצרכו כל היוצאות למלחמת ב"ד לכתוב גט וכנ"ל, אפשר לומר דהם לא יפרשו כהראשונים דהגט הוצרך לשמא ימות בלא עדים ותתעגן דעל זה לא היה צורך כלל לגט דבלא"ה נמי שרינן לה כעבור יב"ח אחר המלחמה ולא חזרו לביתם, אלא הצורך לגט היה במקום שיבואו עדים ויאמרו שנשבה למקום רחוק דבכה"ג תתעגן לעולם ומשו"ה הוצרכו לתקן גט שאם לא יחזור לביתו בסוף המלחמה יהיה מאיזה סבה שתהיה תתגרש ע"י גט, ואע"ג דהתוס' ורמב"ן ורשב"א מפרשי דהצורך לגט היה משום שמא ימות במלחמה בלא עדים נמי וכפרש"י בשבת משום שמא ימות בלא עדים או יהי' נשבה, הרי שסוברים שגם במת בלא עדים אין מתירין בלא גט שזה דלא כר"א מווארדון, אין קשיא אם הר"א מווארדון וסייעתו וגם השאלתות שסובר כוותי' לא יפרשו כמותם, ולדידהו איה"נ דמחשש שמא ימות בלא עדים לא היה צורך לגט ורק הוצרך משום חשש דשמא יבאו עדים שנשבה, ושארי מפרשים שמפרשי דהצורך לגט הוא משום שמא ימות בלא עדים איה"נ דיחלקו על הר"א מווארדון, ואפשר דה"ט דב"י שהפליג לחלוק על הר"א מווארדון דהיינו משום דמוכח דכל הראשונים בכתובות שמפרשים משום שמא ימות בע"כ דחולקים על הר"א מזוארדון, ובמקום אחר הארכתי ליישב נמי מה שהקשה בשיבת ציון סי' פ' על הר"א מווארדון, ומקור לאומדנא כיו"ב מצינו כעין זה בירושלמי פט"ו דיבמות ה"א וז"ל חד בר נש ביומוי דרבי א"ל היכן הוא פלוני א"ל מת א"ל וכולהון מתים א"ל ואילו הוויין בחיים כו' ע"ש. הרי שאמדו אומדנא כזאת אפי' כשהספק הוא על כמה אנשים שאין סברא כ"כ לומר שכולם מתו וכמו שתמה רבי גופא ואמר בתמיה וכי כולם מתים ואפ"ה ע"י אומדנא זאת אמר לדבר ברי שמתו, וכ"ש כשהספק הוא רק על אדם אחד דהוי זה אומדנא טובה שמת, והרי בררנו דהר"א מווארדון לא יחיד הוא בדין זה וכמה פוסקים וביחוד רב אחאי בעל השאלתות סובר כוותי', ויש לזה סעד בירושלמי, ואע"פ שרבים החולקים עליו אבל פוק חזי כמה גדולים דסברי כוותי', ועיין בתשובת מהרש"ם ח"א סי' ו' דר"י בן הרא"ש סמך למעשה על הר"א מווארדון, וכן ראיתי שכמה גדולי הרבנים נתעוררו לדון כזה ולהתיר על סמך אומדנא זאת לחוד והביאו אמבוהי דספרי וגדולי הפוסקים דסמכו ע"ז ה"ה:
המבי"ט ת"א סי' קפ"ח בשם ר"א ממיץ שהתיר לאשתו של ר' שלמה שנטבע בספינה ולא בא משום אדם עדות עליו אך מחמת סברות ואומדנות לחוד הסירה. וגם תשובות להגאונים שהשיב ר' משולם ב"ר קלונימוס על ראובן שהיה רגיל ללכת בסחורה מהלך יום ומתעכב שם ופעם הלך ולא שב ונשמע שנהרג ולא בא אפי' גוי מסל"ת שיכולה אשתו להנשא אע"פ שהגוים שנשמע מפיהם לא ראהו ולא היה עם הורגיו כיון שלא נשמע עליו שהוא קיים סומכין על דברי הגוים ומשיאין את אשתו מפני תק"ע ולא מצינו שהחמירו בהתרת אשה רק במשאל"ס מפני עובדא דר"ע ור"מ. וגדולה מזה כתב הרא"ש באותה תשובה הכתובה באבי העזרי שהביא תשובת רגמ"ה להקל בשעת המלחמה שאף אם רפיא ביד ר' אליעזר הלוי הרי כתב ר' יואל אביו בתשובה דיש לילך בזה אחר המיקל ע"ש, ואפי' החולקים וסוברים שאין לסמוך על אומדנא זאת כבר כתבו האחרונים שרק בדורות הקודמים שלא היה חיבור דרכים בין מדינה למדינה ולא פוסטה וטלגרף היה אפשר לומר שמאיזה סבה נגלה למקום רחוק ואי"א לו לשוב לעירו מריבוי ההוצאות וסכנת דרכים ולא יוכל להודיע לביתו, אכל בזמננו שיש פוסט וטלגרף בכ"מ וקל מאוד להודיע ע"י מכתב בודאי שאילו היה קיים היה מודיע למשפחתו איפוא הוא נמצא וכמ"ש החת"ס אה"ע סי' ל"ג כ"ח ונ"ה, וגם מהרש"ם ח"א סי' ו' כתב על הרדב"ז שהוא מראשי החולקים על אומדנא זאת וכתב שהרדב"ז במדינתו דיבר משא"כ במדינות הללו שאין הדרכים משובשים בגייסות ואין פרץ ואין צוחה שגם הרדב"ז מודה ע"ש, וכ"ש בימינו אלו שכל הדרכים וגם הטלגרף נתקן באופן היותר נעלה, ודאי שכיון שעברו הרבה שנים ולא שב, שכבר מת, ויש סמך להתיר בכה"ג אפי' על האומדנא לחוד ולומר דבאומדנא טובה כזו כו"ע מודים, אלא שאיני כדאי והגון להכריע בזה, אבל לצרף אומדנא זאת להרוב שאינם חוזרים מן המלחמה הוא מחמת מיתה וכמ"ש ודאי דיש לצרף בנ"ד האומדנא הטובה הזאת שלא שב זה ח"י שנה ולהתיר גם בלא הגדת העדים מתרי טעמי, חדא דהא בשעת הדחק אפשר לסמוך גם על דברי יחיד וכמבואר בפ"ק דעדיות משנה ה' ולמה הוזכר דברי היחיד בין המרובים שאם יראה ב"ד דברי היחיד ויסמוך עליו פי' בשעת הדחק דרשאי לסמוך עליו ועיין בתפא"י שם וכן הוא בגיטין די"ט כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ולכן אפי' אם הר"א מווארדון היה יחיד אפשר נמי לסמוך עליו בשעת הדחק גדול כהעגונות בזמנינו שנאסרו בכבליהן זה שנים רבות, ובשגם שכבר ביארתי שאינו יחיד וכמה גדולי הפוסקים סמכו ופסקו כוותי'. ועוד דכל עיקר פלוגתתם הוא רק על לכתחלה אבל בדיעבד אם ניסת לכו"ע לא תצא כמבואר באה"ע סי' י"ז ובח"מ וב"ש. וא"כ לפמ"ש השבו"י דאם העגונה רדופה להנשא שעת הדחק כדיעבד דמי ומחמת כל אלה בנ"ד דאיכא רוב בצירוף אומדנא ובשעת הדחק גדול שרדופה להנשא דכולהו צדדי ההיתר איתנהו בה דאפשר להתירה לכתחלה גם בלא הגדת העדים כלל:
ועוי"ל מטעם אחר להתיר בנ"ד בלא הגדת העדים כלל. דלמ"ש דרוב שאינם חוזרים ממלחמה אינם חוזרים מחמת מיתה וגם אם נעלם איש ולא שב לביתו כמה שנים אפי' שלא בשעת מלחמה הוי רובייהו מחמת מיתה. דרובא דאינשי אם היו חיים היו מודיעים לביתם וכשנאבד זכרו כמה שנים רובייהו מחמת מיתה וכ"כ בתשובת גבול יהודה דאם נעלם איש הוא דבר שרובו למיתה שאם היה חי היה שב או מודיע לביתו, וא"כ בנ"ד הוי קמן תרי רובי שמת, רוב שאינם חוזרים ממלחמה, ורוב שנאבד זכרו זה ח"י שנה. ובתרי רובי הא כבר העלה הבית יעקב סי' ט' דמהני בעגונה להתירה לכתחלה ומדמה אותה ליוחסין דמהני תרי רובי כמבואר ספ"ק דכתובות, וכן כמה גדולי האחרונים התירו משום תרי רובי, והן לא נעלם ממני מ"ש הגאון מוהרי"א מקאוונא בס' עין יצחק סי' כ"ב דדוקא כשבאו התרי רובי בבת אחת הוא דמהני אבל כשרוב אחד בא קודם לא מהני אכן בספרי זקן אהרן מהדו"ק סי' ע"ז הארכתי בזה והעליתי דאפי' בלא באו בבת אחת נמי מהני, ובשגם שי"ל דבנ"ד כבאו בב"א דמי, והנה אם כי היתר זה בנוי על יסודות חזקות, בכ"ז לבי מהסס לסמוך ע"ז ולהתיר בלא עדות מפני שההיתר בנוי על צירוף האומדנא שנאבד זכרו כמה שנים ואילו היה חי היה בא או הודיע לביתו וכאשר בארתי שכמה ראשונים ואחרונים סמכו ע"ז למעשה, וגם על החולקים על הר"א מווארדון ולא רצו לסמוך על האומדנא כתבי שכל זה הוא בדורות הקודמים שלא הי' מסודר חיבור הדרכים, הפוסט וטלגרף. אבל בזמננו שהכל מסודר וקל להודיע כו"ע מודים דאמרי' אילו היה חי היה בא בעצמו או בכתובים עם אשתו, אכן אני מדויל ידם אשלם להם, הם כתבו על המחמירים שלא החמירו כ"א בדורות הקודמים, ואני קורא כזה על המקילים שלא הקילו כ"א בזמניהם. דחרם דרגמ"ה שלא לישא אשה על אשתו היה חמיר טובא עד שכמעט שלא היה נחשד שום איש שיעבור ע"ז, ולכן שפיר אמרו אילו היה קיים הי' בא, לא כן עתה בעוה"ר המצב המוסריי של הצעירים ירד פלאים עד שכמה וכמה אנשים נושאין שתי נשים בפרהסיא ובמקום שמכירין ולא יתבוששו, וכ"ש אלו הצעירים אנשי החיל שנפלו בשבי במקום שאין מכירים וסבלו צרות ורעב ממש, כי לשוב לאשתו ולפרנסתו הקודמת לא היה באפשר מפני שעת החירום. ולא מצא לפניו שום מוצא אחר כ"א לישא אשה חדשה במקום גלותו ועי"ז קובע לו איזה מעמד בחיים, הללו עשו כן מאונס גמור, והללו החפשים שבהפקירא ניחא להו לישא אשת זנונים דזילא ופריצא לי', עושים זה מרצון גמור. ובמצב כזה לא רק שאין רצונם להודיע לאשתו ראשונה איה מקום כבודו המחולל כ"א להיפך מתאמצים בכל תחבולות להסתיר עצמם שלא יתודע לשום איש כי יש להם אשה במקום אחר, ובדידי הוי כמה עובדות שהוכרחתי לאחוז כמה מיני עצה ותחבולה עד שמצאתי עקבות האנשים המסתירם ולפעמים גם תחת שמות זרים יסתירו וכאשר כמעט נפלו לידי השתמטו מביתי עד שלא יכולתי למוצאן שוב, א"כ איך שייך לומר בכה"ג אילו היה קיים היה בא או היה מודיע לאשתו אחרי שאנו רואים בעליל שהוא רוצה להסתיר עצמו מאשתו ראשונה:
ואמנם אפ"ה בנוגע להיתר האשה שאנו דנין עליה אין זה מזיק כלל, דנהי דבלא הגדת העדים היה קשה להתיר ולסמוך על האומדנא בזמננו זה וכמ"ש, אבל בנ"ד הא איכא תלתא סהדי שהעידו זה שלא בפני זה שה' ברוין נהרג, ומה שחשש כ"ת לסמוך על עדותן משום דא"י לא מהימני כ"א במסל"ת, והכא יש חשש שמא אין זה מסל"ת וכטענת כ"ת, אין זה חשש לדעתי, כי אפי' אם ודאי העידו ע"י שאלה היה אפשר לסמוך על עדותן. בכה"ג דנ"ד, דכבר מבואר אצלי בתשובות אחרות דבכל הצדדים שמתבטל על ידם מעלת "לפי תומו" כגון ע"י שאלה וכדומה, היינו רק כשעכו"ם אחד או אפי' שנים זה בפני זה משא"כ כששני עכו"ם מספרים זה העובדא זה שלא בפני זה ונתכוונו בפרטי ההריגה ממש, שפיר מהימנינן להו, או כשיש אומדנות אחרות דמעידין אמת מהימנינן להו, ולא מטעם מסל"ת אלא מטעם עדות מהימני דבכה"ג גם עכו"ם כשרים לעדות, דכיון דזה שלא בפני זה מכוונים פרטי וסבת ההריגה מכלל דקושטא אמרי, דאי שקורי משקרי מנא ידעי לכוון פרטי ומקום וסבת ההרגה, דלאמת רק דרך אחד וכמה דרכים לשקר, וכל היכי דיש אומדנא או רגלים לדבר דלא משקרי, אפי' עכו"ם כשרים לעדות מה"ת, דכל עיקר דעכו"ם פסילי לעדות הוי רק מטעם חסרון נאמנות אבל אם ידעינן ודאי דקושטא מסהדי גם עכו"ם מהימני וכדמוכח להדיא מדברי המרדכי פ"ק דגיטין שהביא בשם רבינו יקיר. דטעמא דערכאות דכשרים משום דלא מרעי אנפשייהו, ואי הוו פסולין מן הדין מה מהני דלא מרעי נפשייהו הא גם משה ואהרן פסילי אע"ג דודאי מהימני, אע"כ דלא בעינן דוקא ישראל לעדות אלא כל מי שהוחזק בכשרות כשר להעיד מה"ת, ודוקא בגיטין הוא דפסילי משום דלאו בני כריתות נינהו, וכן מוכח מרש"י גיטין ד"ט דכתב דמשו"ה עכו"ם פסולין להעיד בגטי נשים משום דלאו בני כריתות נינהו ע"ש, ולמה לו לטעם זה ותיפוק לי' דבגיטין בעינן עדות ועכו"ם לאו בני עדות נינהו, א"ו דכל היכי דקושטא מסהדי גם עכו"ם כשר מה"ת, וכ"כ המשאת בנימין וכנה"ג וחת"ס סי' צ' דהיכי דמוכת מלתא דודאי קושטא מסהדי והאמת כדבריו אפי' ודאי ע"י שאלה מהימני וז"ל המ"ב כל היכי דחזינן קושטא דמלתא ובירור הדברים אף בלא עדותו של הנכרים המעידים הגם שאין כל אלו אלא אומדנות גרידא שלא יתכן כלל לסמוך עליהן לבדן אז סומכין על עדות הנכרי ולא חיישינן לשיקרא אע"ג דליכא כלל מסל"ת ע"ש, והטעם הוא משום דבכה"ג דמוכח דקושטא מסהדי מהימני מדין עדות ולא בעינן מסל"ת דכל עד ע"י שאלה מעיד, וכיון שכן בנ"ד דאיכא אומדנות רבות והוכחות שמת, וגם שלשה נכרים העידו זה שלא בפני זה וכוונו לומר פרטי וסבת ההריגה, ששראפנעל קרע את ראשו לגזרים ולכן מהימני שפיר מטעם עדות ולא בעינן כלל שיהיו מסיחים לפ"ת, ובכן מה איכפת לן אם עי"ז שבא לבית האשה נתבטל מעלת הלפי תומו כיון דכשרים מטעם עדות ולא בעינן כלל שיהיו מסיחים לפ"ח, ואם כי גם בלא ראיה נכון לומר כן לשיטת המרדכי הנ"ל, בכ"ז אביא ראיה מפורשת מן הש"ס ע"ז דבגיטין די"ט הכי איתא רב פפא כי הוי אתי לקמי' שטרא פרסאה מיקרי להו לשני כותים זה שלא בפני זה ומגבי ביה ממשעבדי, וקשה טובא הא התם ע"י שאלה הוי שקרא אותם לקרוא השטר וא"כ לא הוי זה לפי תומו. ואף שי"ל דלא דמי זה לאומר מת פלוני שיודע העכו"ם שאיסור והיתר תלוי בזה ויודע הקפידה ולכן כשבא ע"י שאלה חיישי' שמא רוצה לקלקל האשה, אבל התם בגיטין כשמבקשים אותו לקרא השטר אינו יודע הקפידה על איזה מקום מונח ואין לחוש כ"כ שרוצה לקלקל כיון שאינו יודע מה לתקן ומה לקלקל, מ"מ אכתי י"ל כיון דיודע שעכ"פ יש איזה קפידה בזה דאל"ה לא היו שואלים ממנו לקרותו וגם אפשר לקלקל ללוה או למלוה בשביל הנאתו, וכ"כ בס' תפארת שמואל על הרא"ש שם דחיישינן להכי, וא"כ אכתי מה מועיל שיקראו במסל"ת כיון שע"י שאילה הוא לא הוי תו לפי תומו, ועו"ק דאם בשביל מסל"ת הכשירם ר"פ א"כ למה הקפיד לקרוא לשנים זה שלא בפני זה, הא במסל"ת אין חילוק בין אחד לשנים, ולמ"ש חדא קושיא מתורצת בחבירתה, דבאמת בשביל מסל"ת לא היה אפשר להכשיר כיון שהיה ע"י שאלה ולכן קרא לשנים זה שלא בפני זה ואם יכוונו שניהם כאחד הוי זה אומדנא ובחינה היותר גדולה דקושטא אמרו ומהימני שוב מדין עדות, וא"כ מפורש בש"ס דבמקום שבא ע"י שאלה, ואחד לא מהימני, מהימני שנים זה שלא בפני זה, וממילא בנ"ד נמי כיון שג' נכרים כוונו עדותן זה שלא בפני זה מהני אפי' כשנתבטל הלפי תומו, וזה ראיה נכונה ונחמדה בעז"ה, ובספרי זקן אהרן מהדו"ק סי' פ"ח הארכתי הרבה בדברי המרדכי וביסוד זה שבניתי על דבריו ואכ"מ יותר, ועיין עוד בנו"ב מהדו"ק סי' ל"א ומהדו"ת סי' מ"ז שכתב דהיכי דאיכא רגלים לדבר מהני נכרי אפי' שלא במסל"ת ויובן היטב לפי הסבר והטעם שכתבתי:
ועוד נראה להקל עפמ"ש המבי"ט ח"ב סי' מ"ט והא דבעינן מסל"ת היינו דוקא אם האשה היא עדיין בחזקת אשת איש דאורייתא אבל אם גם בלא עדות הנכרי יש לנו עדות אחרת שעל ידו לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא שאז לא רביע עלה כ"א איסור דרבנן מהני עדות הנכרי אפי' כשאינו מסל"ת ע"ש, ולפ"ז בנ"ד שבודאי יצאה מחזקת א"א ע"י האומדנות הגדולות המוכיחות על מיתתו, ושזה ח"י שנה שנאבד זכרו וכמ"ש בתה"ד הובא בב"ש סי' י"ז ס"ק ל"ג ובח"מ בשם התה"ד דבמקום שיש אומדנא שמת נתבטל החזקת חי ומה"ת מותרת לגמרי ורק מדרבנן אסורה, ומשו"ה אם ניסת לא תצא ומן הדין היה ראוי להתיר בכה"ג גם בלא עדות וכמ"ש שם הח"מ וב"ש דודאי שיש לסמוך על נכרי אפי' בלא מסל"ת:
ועוד בה שלישיה דבנ"ד לא חיישינן אפי' אם לא היה לפי תומו, דעיקר מה דבעינן לפי תומו הוא משום דחיישינן שמא משום דיודע שאיסור והיתר תלוי בזה יקלקל במזיד שמא להתיר או להעיד מכוון, אבל בנ"ד לא שייך זה דהא באמת בעיקר עדותן לא נזכר כלל שיאמרו שראוהו מת, הם אמרו רק שנקרע לגזרים ולא פי' שראוהו מת, הראשון אמנם אמר שהזיזו ממקומו ולא עשה שום בעוועגונג, אבל זה אין ראיה, כ"כ על מיתתו דשמא מגודל הכאב נפל באין אונים אבל עוד בו נשמתו, והשני גם זה לא הזכיר, וכיון שכן ודאי דלא נתכוונו כ"א לספר האמת דאי לקלקל ולהתיר היו מגזימים יותר לומר שראוהו הרוג ממש, דבזה ידע גם עכו"ם שאיסור והיתר תלוי בזה ואם יאמרו שנהרג יתירו לאשתו, אבל מה יועילו בעדותן אם יאמרו שנפצע ראשו, דנהי דאנן בדידן גם בזה סמכינן להתיר דכיון שנעשה עכ"פ טריפה סמכינן על הכלל דטריפה אינה חיה יותר מיב"ח, אבל העכו"ם ודאי שאין יודעין שבזה תלוי ההיתר ואם היו רוצים לקלקל היו מגזימים יותר שראוהו הרוג ומת ובע"כ שנתכוינו לספר האמת וכיו"ב איתא בס' דע"ת לגבי עגלים הרכים דאע"ג דמסל"ת לא מהני אם אומר בן ח' ימים הוא משום דאמרינן להשביח מקחו אמר כן, אפ"ה כשאומר בן ו' ימים הוא מהימן דאי להשביח מקתו הוי אמר יותר שהוא בן ח', וכ"כ בקו"ע אות שס"ה כיו"ב דהיכי שהנכרי יכול להגזים יותר מהימן, וה"נ בנ"ד אם לקלקל נתכוונו היו מגזימים יותר שראוהו מת ומדלא אמרו כן הוי מסל"ת, הרי ביארתי ג' טעמים ויסודות צודקים דבנ"ד אינו מזיק מה שנתבטל הלפי תומו, דאו שלא בעינן כאן לפי תומו כלל ומדין עדות מהימני כטעם הראשון, או משום דנתבטל החזקת תי כטעם השני, או שזה באמת חשוב לפי תומו כטעם השלישי, ומזה יראה כ"ת שאין מקום לפקפוקו הראשון של כת"ר:
ובנוגע לספק השני במה שלא אמרו וקברתיו וא"כ איכא למיחש לבדדמי, הן כל יקר ראתה עינו דהכא לא שייך זה מטעמים אשר הזכיר משום דשלשה הם המעידים, ובתרי ליכא חשש דבדדמי אפי' פסולים, ועוד טעמים שזכר, ואין לי מה להוסיף ע"ז כ"א דחשש דבדדמי לא שייך אלא כשאמר מת שבזה צריך שיהוי והתבוננות אם כבר יצא נשמתו או שמא עוד רוח חיים בו, וכיון דצריך שיהוי והתבוננות ומשו"ה במקום שמתיירא לעמוד חיישי' שמא לא התבונן יפה, ורק כיון שראוהו מונח כבול עץ אומר בדדמי שמת, אבל אילו התבונן היטב היה מרגיש כי עוד בו נשמתו, משא"כ בנ"ד שאמרו שראוהו ראשו נתקרע לגזרים שזהו דבר הנראה ולא צריך התבוננת, ובדבר הנראה לעינים לא שייך בדדמי כי בראיה בעלמא יוכל לראות, ולא שייך בדדמי, דלא בעינן בזה כלל שיכיר בו שמת ואף אם תי היה עדיין, אפ"ה כיון שמוחו וראשו נקרע לגזרים. שפיר מעידין בו תו שמת כדין ראוהו נפצע במקום שעושה טרפה. ויש עוד להאריך בזה בכל פרט אבל אין צורך אריכות היתירה כי פשוט הדבר להתירה. מכל הלין טעמי שזכרתי, ובשגם שיש בזה עוד הרבה צדדים להתיר בעדותה של האשה עצמה מה ששמעה במלון מן הנכרים. רק אין צורך לחפש עוד צדדי היתר בהיות שההיתרים שזכרתי כדאים לזה. ויוכל כ"ת להושיב ב"ד ולהתירה לאשתו אדאלף ברוין מכבלי העיגון, והי' זה שלום לכ"ת:
כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין: