שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן צז
ב"ה מוצאי מנוחה ב' שבט תרצ"ה פינסק. כבוד הרב וכו' מוהר"ר מנחם ארי' לאנדבערג כאורח נוטה ללון באטוואצק. ע"ד שאלתו בזוג שלא זכו לבנים ומייעצים הרופאים ליקח מזרע הבעל לשפופרת והרופא יכניס השפופרת עם הזרע לתוך רחם האשה ושעי"ז בנקל יותר שיבוא לידי עיבור, אם מותר לעשות כן, והביא שהגאון מבערזאן בתשובת מהרש"ם ח"ג נשאל ע"ז והורה להקל אם אך יסכימו עמו עוד שני רבנים, ובהיות שהספר הזה אין נמצא אצלי לא אדע טעמו ונמוקו, אכתוב רק מה שהורני ד' לאחר העיון: הנה כ"ת לא ביאר מה מקום הספק אצלו, וכשאני לעצמי הנני מוצא בזה שלשה ספיקות. א) אם מותר להוציא הש"ז לשפופרת על סמך דברי רופאים שיאמרו שעי"ז תתעבר. ב) אם יש חשש שע"י הכנסת השפופרת לתוך הרחם תראה טפת דם כיון דאי"א לפתיחת הקבר בלא דם, וא"כ גם אם תתעבר יהיה זה בימי נדותה והולד בן הנדה. ג) אם ע"י עיבור כזה דרך שפופרת נחשב הולד כבנו לקיים בזה פ"ו דשמא לא מיקרי בן גמור להתייחס אחריו רק כשבא על האשה כדרך בני אדם שנזרע הזרע מכחו. אבל כשכבר יצא הזרע שאין בא החמימות רק ע"י מלאכת הרופא ואומנתו בשפופרת, זה לא מיקרו בנו לכל דבר. ובמה דסיימתי אפתח, בנוגע לספק זה האחרון כבר הביא החלקת מחוקק באה"ע סי' א' סק"י להסתפק בנתעבר ע"י אמבטי אם הוא בנו לכל דבר ואם יצא ידי פ"ו, ובב"ש שם החליט שהוא בנו לכל דבר ע"ש, ובחבורי לאה"ע שם הבאתי ראיה להב"ש מהירושלמי פ"ב דיבמות ה"ב דקאמר ר' אבון דבנו ממזר בנו הוא לכל דבר ואפי' לפ"ו ולשניה הרי להדיא דבבן ממזר קיים פ"ו, וכבר נתקשו הרדב"ז ומוהרי"ט אלגאזי הלכות בכורות פ"ח, והא כל ממזר מביאת איסור הוא בא וא"כ איך יכול לקיים מצוה עי"ז והא מצוה הבאה בעבירה הוא, ועיין במוהריט"א שם דכתב שבאמת היינו טשמייהו דרי"ף ורמב"ם ורא"ש שהשמיטו לדין זה דירושלמי משום דמהב"ע הוא ולא קיים המצוה עי"ז, והירושלמי מיירי בביאת אונס כגון אמבטי וכיון דמלתא דלא שכיחא הוא משו"ה השמיטוהו הפוסקים עיי"ש, וכיון שהירושלמי מיירי בע"כ בביאת אמבטי ואפ"ה קאמר דבנו הוא, א"כ מוכח להדיא דגם בן שנולד שלא בדרך אישות כשאר בני אדם ורק ע"י אמבטי אפ"ה בנו הוא גם לפ"ו וכהכ"ש. וזה פשוט דע"י שפופרת לא גרע מע"י אמבטי דמ"ש, ונפשט אפוא ספק זה דיוצא פ"ו ע"י בן כזה:
הן אמנם דהאחרונים השיגו על המוהריט"א שהכריח דהירושלמי מיירי בע"כ בביאת אמבטי דאונס הוא דאל"ה אי"א לקיים המצוה ע"י ממזר משום דהוי מהב"ע, והשיגו ע"ז ממ"ש השעה"מ פ"ח מהלכות לולב ה"ד דמצוה הבאה בעבירה לא הוי אלא אם בשעת המצוה עושה ג"כ העבירה כמו באתרוג הגזול דבשעת הנטילה עובר על והשיב הגזילה, זהו מהב"ע. אבל אם בשעת המצוה ליכא עבירה כלל לא הוי מהב"ע כלל ע"ש, וא"כ ה"נ הרי עיקר קיום המצוה הם הבנים, ובעת שנולדו הבנים ליכא תו עבירה כלל דכבר נעשית העבירה בשעת הבעילה ולא הוי זה מהב"ע עיין במפרשים ומנ"ח מצוה א'. ואכן לענ"ד אין בהשגה זאת כדי לדחות דברי המוהריט"א, דהנה הם הבינו דהמצוה הם הבנים והביאה אינה אלא הכשר מצוה, אבל לענ"ד אי"א לומר כן, דגוף המצוה הוא רק לידת הבנים ולא הביאה, דאיך אפשר שתחייב התורה לאדם דבר כזה שאין ביכולתו לקיים דמצוה זאת אינו מקיים עד שיוליד זכר ונקיבה בני קיימא, ואטו ברשותו הוא להוליד ודוקא זכר ונקיבה בני קיימא דאטו החיים והמות ביד האדם תלוי, אלא ודאי שהתורה לא חייבה לאדם כ"א שהוא מצדו יעשה השתדלות להוליד בנים והיינו שישא אשה ויבעלנה, והשתדלות הזאת גוף המצוה הוא, ואם עלתה בידו להוליד ממנה בן ובת נפטר שוב מלהשתדל עוד בזה לבעול ולקיים כיון שכבר קיים, ואם לא עלתה בידו להבנות מאשה זאת או שמתו הבנים מחויב עוד להשתדל עד שיזכה להוליד, דמצוה זו של השתדלות להוליד בנים אינו נפטר ממנה עד שיוליד ממש, ומה דקי"ל דאם מתו הבנים לא קיים המצוה, אין הכוונה דבכל הבעילות שבעל עד עתה לא קיים בהם שום מצוה אלא הכוונה דלא פקע חיוב המצוה ממנו עד שיהיו לו בנים, אבל ודאי שהביאה הוא גוף המצוה, ויש להביא ראיה לזה מדברי התוס' בגיטין דמ"א ובכ"ד שהקשו דליתו עשה דפ"ו וידחה לאו דלא יהיה קדש, ואי נימא דהביאה אינה כ"א הכשר מצוה היאך שייך לומר בזה עשה דוחה ל"ת דאטו בביאה זאת ובאשה זאת קיים העשה שהרי אם מתה אשתו או שהה עמה עשר שנים ולא ילדה או שילדה נקבות או גם שילדה זכרים ומתו לא קיים המצוה וצריך לישא אחרת, א"כ כל ביאות של אשה זו יעבור בלאו, ועשה לא יקיים כלל, ודוקא עשה דיבום וכדומה דתיכף בביאתו מקיים העשה אמרי' דדחי, ולא כאן, דלא תליא קיום העשה כלל בביאה רק שתוליד לו זכר ונקיבה ואם תמות או יגרשנה או שלא יזכה להבנות ממנה עבר בלאו והעשה לא קיים כלל, וכאשר תמהו גדולי האחרונים בזה. ויותר תמוה מ"ש התוס' בתירוצם דמשו"ה לא דחי משום דלא הוי בעידנא, דהל"ת עובר בשעת העראה והעשה הוא בגמר הביאה, וכבר צווחו המפרשים על סברת התוס' דמהו החילוק בין העראה לגמר ביאה כיון שגם בגמר ביאה נמי לא קיים העשה עד שיוליד, וגמר ביאה נמי אינה אלא הכשר מצוה דאי"א להוליד בלא זה, וא"כ גם ההעראה נמי הכשר מצוה שאי"א בלא זה, ועיין בטורי אבן ריש חגיגה שהשיג בזה על התוס', אע"כ דהתוס' סברי נמי כמו שכתבתי דהביאה גופא הוא עצם המצוה דזהו המצוה שישא אשה ויבעלנה ביאה הראויה להוליד, אלא שחיוב זה אינו כמו בכל מצות שאינם נמשכות אלא לשעה וכגון נטילת לולב וכדומה שאם נטל הלולב נפקע שוב החיוב ממנו, ואילו במצות פ"ו חיוב המצוה לא פקע עד שיוליד בן ובת, אבל פשיטא שהביאה היא גוף המצוה ושפיר הקשו דיבא עשה וידחה ל"ת, ואכן פשוט שדוקא גמר ביאה שהוא גוף המצוה הוא שיכולה לדחות הל"ח, משא"כ העראה שאינה אלא הכשר מצוה לא דחי וזה ברור בכוונתם, ובחבוריי הארכתי בכ"מ בזה, וכיון שהוכחנו דהביאה הוא עצם המצוה ניחא מאוד דברי המוהריט"א דמשו"ה בבן ממזר לא קיים המצוה משום דכל ממזר מביאת איסור הוא, וכיון שהביאה שהוא עצם המצוה נעשית באיסור לא קיים המצוה דהוי שפיר מצוה הבאה בעבירה, והירושלמי דסובר דבבן ממזר קיים פ"ו בע"כ מיירי בביאת אונס וכגון באמבטי דליכא עבירה, ושפיר עשו הרי"ף ורמב"ם ורא"ש שהשמיטו לדין דירושלמי כיון דבע"כ בביאת אונס מיירי ומלתא דלא שכיחא הוא, ולפ"ז קמה ראיתי מן הירושלמי דביאה ע"י אמבטי או שפופרת הוי בנו לכל דבר וכהב"ש ואפי' לפ"ו, אלא דאכתי יקשה מי מכריח אותנו לפרש הירושלמי בביאת אונס דמלתא דלא שכיח הוא, והא אפשר לפרש דמיירי בגר שמותר בממזרת דהוי ביאת היתר ואפ"ה הולד ממזר כמבואר באה"ע סי' ד', או בממזר שמותר בממזרת, ואי נפרש כן לא יהא מוכח מן הירושלמי דין דאמבטי, ואכן הב"ש לשיטתו שם דגר בממזרת וכן ממזר אע"ג דאיסור ממזר ליכא אבל אכתי אסור להרבות ממזרין א"כ אי"א לפרש הירושלמי בכה"ג דהא אכתי ביאת איסור הוא, ובע"כ דמיירי בביאת אמבטי, ומוכח שפיר מהירושלמי דע"י אמבטי חשוב בנו וכהב"ש, מיהו בסמוך דחיתי בעצמי דלירושלמי אי"א לפרש דמיירי בביאת אמבטי או שפופרת דא"כ הולד כשר לגמרי ולא הוי קרי לי' ולד ממזר וכמו שהארכתי בסמוך, אלא דאפ"ה גם בלא ראיה מירושלמי אפשר לסמוך על הב"ש דרב גוברי'. ובשגם דלאו יחידאה הוא בדין זה, דגם התשב"ץ ח"ג סי' רס"ג כתב מפורש שאם נתעברה מאמבטי הרי הוא בנו לכל דבר וכ"כ עוד כמה אחרונים דבנו הוא לכל דבר ואפשר לסמוך עליהם, ולפ"ז כ"ש ע"י שפופרת דהוי בנו ממש דשפופרת עדיף מאמבטי, דע"י אמבטי אי"א לברר דמש"ז שלו נתעברה כי אולי נבלע בה אח"כ ש"ז של אחר וכמ"ש בס' בני אהובה פט"ו מהלכות אישות, משא"כ ע"י שפופרת ידעינן ודאי דרק מש"ז שלו נתעברה ובודאי דחשיב כבנו מכ"ש דאמבטי:
ובסברא זאת יש ליישב קושית הטורי אבן בחגיגה דט"ו בהא דאמרו שם דאפשר באמבטי עיברה, והקשה מיבמות ד"י דפריך התם שאפשר שתפול אמו לפני בנה ליבום ע"י שאנס כלתו ומשני הש"ס דבאיסורא לא קמיירי, והא אפשר בהיתר ע"י אמבטי ע"ש שנשאר בקושיא, ולמ"ש ניחא דכיון שאי"א לברר זה בעדים שרק מש"ז של חמיה נתעברה א"כ תהא יבמתו רק מספק, ולק"מ קושיתו דשמא ע"י אמבטי נתעברה כיון דע"י אמבטי אינה אלא ספק יבמתו, ואלא אי קשיא הא קשיא דהא אכתי אפשר בהיתר ע"י שפופרת דבזה ידעינן בבירור דרק מש"ז שלו נתעברה אם ישימו זרע של חמיה ע"י שפופרת לתוך רחם של כלתו, אכן באמת גם זה לא קשה דאפי' למאן דמתיר להכניס ע"י שפופרת אינו מתיר אלא מבעל לאשתו אבל להכניס בידים ש"ז של חמיה לכלתו ודאי דלית מאן דשרי דהרבה מכשולים יוכל לצאת מזה בערבוב המשפחה וכעין דאמרו בענין זה גזירה שמא ישא אחותו מאביו, וה"נ כיון שהולד הוא בן חמיה לכל דבר, והלידה תהא ע"י כלתו שערוה היא לפניו כמה מכשולים אפשר לצאת מזה וכמה גזירות איכא למגזר בזה ולכן אסור לעשות כזה בכל אשה נכריה לו שאינה אשתו. וגם באשתו לא הותר לעשות כן הוא לצורך מצות פ"ו אבל לאשה זרה ונכריה לא הותר. וכ"ש לערוה ככלתו, ולפ"ז מהכנסה ע"י שפופרת ודאי דלא קשה ביבמות, משום דאסור להכניס ש"ז של חמיה ורק ע"י אמבטי דזה נעשה מעצמו, שפיר הקשה הטו"א דאפשר בהיתר ע"י אמבטי, ולמ"ש גם מזה לא קשה דאמבטי אינה אלא ספק וא"כ לא תהא אלא ספק יבמתו, ובזה ניחא מה שהקשה בס' ד"מ ח"ד סי' ק"ז מההוא דכריתות דט"ו ע"א דמשכחת לה ברשיעא בר רשיעא, דאמאי לא משכחת בהיתר ע"י הכנסת שפופרת, ונהי דע"י אמבטי לא קשה משום דאמבטי אינו אלא ספק ואי"א לברר זה בעדים דרק מש"ז שלו נתעברה וכמ"ש בשם בנ"א, והתם בכריתות לענין חיוב מלקות במזיד וקרבן בשוגג מיירי ובעינן עדים, אבל ע"י שפופרת הא אפשר לברר בעדים שראו שהרופאים עשו כן ע"י שפופרת מש"ז שלו עי"ש שרצה להוכיח מזה דע"י שפופרת אינו כבנו. ולמ"ש גם זה לא קשה דלא הותר הכנסת שפופרת כ"א באשתו ולצורך מצוה של קיום פ"ו אבל לאשה אחרת וכ"ש בערוה אסור כדי שלא להרבות פסולין ופגומים בישראל, וא"כ אכתי אין זה בהיתר ושפיר אמרו דלא משכחת אלא ברשיעא בר רשיעא, דוק ותמצא כי בכמה מקומות אפשר ליישב בסברא שכתבנו, ועכ"פ דינו של הב"ש דגם ע"י אמבטי הוי בנו לכל דבר קיים ונצב באין שום סתירה וכ"ש ע"י שפופרת דמבורר הדבר דרק מש"ז שלו נתעברה ודאי דכבנו הוא ומקיים על ידו מצות פ"ו:
וע"ד הספק הב' אם מותר לעשות כן מפני איסור הוצאת זרע לבטלה, הנה אי נימא כהנהו ראשונים אשר כוותייהו נראה פשטות הש"ס ופוסקים בכמה דוכתי דרופאים נאמנים גם בדבר איסור, וכנים דבריהם שבנקל יותר להתעבר בדרך זה ושגם טבע של אשה זו בפרט כן הוא, א"כ אין זה לבטלה, ואדרבה לצורך תכלית עיבור הוא דעי"ז תתעבר בנקל יותר, ולא אסרו כ"א להוציא זרע ולהשחיתה אבל כאן אינו משחית ואדרבה מכניס לרחם אשה באופן שמסוגל יותר להתעבר, כלום איסור יש בזה, אלא אפי' נימא כהני פוסקים דבדבר איסור אין נאמנים הרופאים, או אפי' כהכרעת החת"ס חיו"ד סי' קנ"ח וקפ"ה שנאמנים רק בדבר כלליי לומר שאפשר יהיה כן אבל לא על גוף פרטיי, וכמו בנ"ד נאמנים לומר שבדרך כלל מסוגל ענין זה של הכנסת שפופרת יותר לעיבור, אבל לומר שטבע אשה זו כן הוא אינם נאמנים באשר אינם אומרים כ"א מאומד ולא בבירור גמור ע"ש, וכיון דחיישינן שמא על אשה זו בפרט אין דבריהם מכוונים ויוכל היות שגם ע"י שפופרת לא תתעבר א"כ הוי זה באמת חשש איסור חמור של מוצז"ל, אכן כבר הבאתי בכמה מקומות בתשובותי מה שפסק הרמ"א באה"ע סי' כ"ג דבאקראי בעלמא שרי לבעול שלא כדרכה אע"ג שאין בזה שום צורך כ"א מילוי תאוותו, ואפי' למ"ש החלקת מחוקק סי' כ"ה לחלוק על הרמ"א, היינו כשעושה כן בשאט נפש למלאות תאוותו וגם משחית הזרע לזרות מבחוץ בלא הכנסה לתוך רחם אשה, משא"כ ע"י שפופרת שאין משחית הזרע לזרוע מבחוץ אלא מכניסה לתוך הרחם עפ"י מצות הרופא שאומר שזה סגולה להתעבר ולצורך מצוה נתכוון, בכה"ג יודה גם הח"מ דאין איסור באקראי בעלמא, וגם בשאילות יעב"ץ התיר להדיא לצורך מצוה אפי' כשהזרע יושחת לבטלה, וגם הב"ש בסי' כ"ה כתב דאם נמצא דם בעד שלה ספק אם הדם ממנו או ממנה דמותר להוציא זרע כדי לברר אם הדם ממנו. וכ"ש בנ"ד דיש ספק שמא באמת תתעבר עי"ז, וגם הזרע תכניס לתוך רחם אשה שאין זה לבטלה, לכן מדינא היה אפשר לסמוך על כל הני רבוותי ולהתיר בנ"ד, ורק מפני חומר האיסור אשר הרבה מחמירים להוציא ז"ל אפי' במקום סכנה והצלת נפשות וכגון מי שנפח כריסועפ"י חסרון תשמיש וחלה ונפל למשכב טרח מאוד בשו"ת פנ"י להתיר, נהיגי גבן ליעץ לכל השואלים אותי בענין כזה, שישאלו לרופא אולי אפשר להשיג הזרע באופן כזה, שישמש עם אשתו להיות דש מבפנים ואח"כ כאשר יגיע הרגע האחרונה להוצאת הזרע יהיה זורה מבחוץ לכלי שתעמוד מן המוכן ומן הכלי הזאת ימלא הרופא את השפופרת, וזהו דרך המובחר מפני שזה דרך תשמיש והגוף נהנה מן הגוף. וגם מעט מן הזרע נשאר ברחם, ובאם זה אי אפשר מפני שעד שישפוך לכלי יוכל היות שבין כה וכה יושפך על הקרקע ולא יספיק לשפכה לתוך כלי, יעשה כן ע"י כוס המיוחד שמשים. על האבר והרופאים קורין אותו קאנדאנם, ומן הקאנדאנם הזה ימלא הרופא את השפופרת, וגם זה טוב מפני שסוף סוף דרך תשמיש הוא והגוף נהנה מן הגוף, ובאם גם זה אי"א ובהכרח שיוציא הזרע לשפופרת, באין ברירה כל המיקל בנ"ד לסמוך על הפוסקים המתירין אפי' להוציא לבטלה באקראי בעלמא לא הפסיד, בהיות שבנ"ד לא נקרא זה השחתה כיון דסוף סוף יוכנס הזרע לתוך הרחם לצורך עיבור ועפ"י מצות הרופאים עושה כזה לצורך מצוה ובאקראי בעלמא וכמ"ש:
ובנוגע לספק הג' שמא ע"י הרגשת השפופרת נפתח הרחם ונעשית נדה וא"כ תתעבר בימי נדתה ויהיה הולד פגום בן הנדה, הנה אם כי הנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' ק"כ מחמיר בזה לחוש לפתיחת הקבר ע"י הרגשת האינסטרומענט וכתב הטעם שאין חילוק בין אם גרם הפתיחה בא מבפנים או מבחוץ בכל ענין אמרי' דאין פתיחת הקבר בלא דם ע"ש, ובזה אמנם דבריו צודקים מאד. דכן מוכח להדיא ממ"ש הפוסקים לענין מה דאמרינן בש"ס נדה דכ"א דרואה דם בשפופרת או בחתיכה דמטהרינן משום דבבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת ולא בחתיכה דהיינו דוקא בחתיכה דקה ובשפופרת דק דאי לאו הכי טמאה משום דאי"א לפתיחת הקבר בלא דם וכמבואר בב"י ושו"ע יו"ד סי' קפ"ז, הרי לפנינו דאפי' בשפופרת שגרם הפתיחה בא מבחוץ נמי שייך כלל זה דאין פה"ק בלא דם, אכן כבר העלה בתשובת אבן יקרה מהדורא תליתאה חיו"ד סי' ל"ז דהיינו דוקא אם לא בדקה עצמה אח"כ אם הוציאה דם ורק בסתמא מחזקינן שבודאי יצא דם אבל אם בדקה עצמה ולא מצאה דם טהורה היא ולא מחזקינן לה בנדה, ואע"ג דכשנפתח הקבר מבפנים אחרי' דגם בדיקה לא מהני ואפי' לא מצאה דם נמי טמאה היא ושום דאמרי' ודאי היה דם ואנן הוא דלא חזינן לי' כמ"ש רש"י בנדה דכ"א ד"ה בלא דם, אבל אם גרם הפתיחה בא מבחוץ ע"י הכנסת השפופרת לא מחזקינן אותה לטמאה אלא כשלא בדקה כלל אבל אם בדקה מצאה דם טהורה היא. וראיה לזה מהא דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה דחזקה הביאה סימנין, וכתבו התוס' בב"ב דקנ"ו ד"ה ולגירושין דהיינו דוקא היכי דלא בדקנוה אבל היכי דבדקנוה ולא אשכחינן לא חיישינן לשמא נשדו, וה"נ גבי חזקה דאי"א לפתיחת הקבר בלא דם נמי הדין כן דהיינו דוקא בדלא בדקה אחר פתיחת הקבר ואז דוקא טמאה היא אבל בדקה ולא אשכחה לא חיישי' לשמא נאבד הדם, ועיין שם שביאר בדרך מושכל כל החילוק שבין סבת הפתיחה כשבא מבפנים לבא ע"י סבת שפופרת מבחוץ:
ונראה עוד להוסיף על דבריו דאפי' לא בדקה עצמה כלל אחר פתיחת הקבר, לא חיישינן מסתמא שנפתח הקבר ע"י הכנסת השפופרת אם לא הרגישה שום כאב ועקיצה ברחם מפני שהרחם הוא עמוק הרבה יותר ממקום שהשמש דש, ונאמנה עלינו עדותו של הגאון ר' יהושע ז"ל מקוטנא שכתב בספרו ישועות מלכו מאה"ע סי' י"א מה ששמע מפי רופא מומחה שרוב פעמים אינו מגיע הרופא בשפופרת לחדר שהוא למעלה מרוחב אצבע ממקום שהשמש דש, וזהו האות והמופת דאם לא הרגישה אז שום כאב ועקיצה יש לסמוך שודאי לא נכנס בשפופרת זה למעלה בחדר אלא סמוך לו. ומ"ש אי"א לפתיחת הקבר בלא דם היינו כשודאי הגיע עד לחדר, אבל אם לא הגיע לחדר ממש אין מקום לחוש לדם, ובהיות שרוב פעמים אין מגיע לחדר מפני עומקו וגם יש אות וסימן ע"ז מה שלא הרגישה שום כאב ועקיצה משו"ה יש לסמוך שודאי טהורה היא וכ"פ בס' י"מ הנ"ל:
ובר מן דין אפי' אם בדקה עצמה ומצאה דם דודאי נדה היא, מה בכך, הא בנדה הביאה והקריבה דרך אישות אסרה תורה וכמשה"כ ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרבו לגלות ערוה, ובאם נבעלה באיסור דרך אישות נעשה הולד פגום מפני שהורתו היתה בטומאה ובאיסור, אבל דרך שפופרת שאין איסור, ממילא גם הולד לא נעשה פגום, וכן מפורש ביו"ד סי' קצ"ה בט"ז שם שהביא מ"ש בהגהות סמ"ק ישן בשם מהר"ר פרץ וז"ל אשה נדה יכולה לשכוב אסדיני בעלה ונזהרת מסדינים ששכב עליהם איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר ואמאי אינו חוששת פן תתעבר בנדותה משכבת זרע של בעלה ויהא הולד בן הנדה, והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפי' תתעבר מש"ז של אחר כי הלא בן סירא כשר היה, אלא דמשכבת זרע של אחר קפדינן אהבחנה גזירה ושמא ישא אחותו מאביו עכ"ל. הרי להדיא דבלא ביאה דרך אישות אין שום חשש על הוולד אפי' בנדתה ודאי, וכ"ש בנ"ד דלא ידעינן אם נגע בשפופרת במקור, ורוב פעמים אינו נוגע מפני שהחדר עמוק הרבה, וגם יש סימן דלא נגע מדלא הרגישה שום כאב ועקיצה דאין לחוש לפגימת הולד:
וכעת מפני דברי הר"ר פרץ הללו הדרנא בי ממה שבתחלת דברנו הבאתי לפרש הירושלמי דאמר דבנו ממזר חשוב כבנו לכל ובר דאיירי בביאת אונס שנתעברה באמבטי, דהא לדברי הר"ר פרץ כל שלא היה ביאת איסור אין נעשה הולד אפי' פגום. כ"ש דממזר גמור לא הוי, ומדקרי לי' הירושלמי ממזר מכלל דנתעבר ע"י ביאה דרך אישות:
לא אכחד כי אם לא יצאו דברים הללו מפי של אותו צדיק בעל הגהות הסמ"ק, ושתקו והודו לו הב"ח והט"ז שהעתיקו דבריו, כשאני לעצמי הייתי מפקפק הרבה לומר דפגמו של ולד בא מצד ביאת האיסור, דיותר קרוב לומר שלא מחמת ביאת האיסור נפגם רק מצד שהטומאה הרובצת. על האשה בשעת נדותה נמשכת על הולד ומטבע הוא נפגם וכמבואר בזוה"ק פ' מצורע ואיתא במס' כלה ובמד"ר פ' מצורע שכן הנדה הוא עז פנים והוא חלש ומצורע, ומשמע התם שבטבע הוא כן כשמתעברת בנדתה ולא בשביל החטא של ביאת האיסור, ולפ"ז אפי' לא בא עליה דרך אישות רק נתעברה בנדתה ע"י אמבטי או סדין נמי נעשה הולד פגום, וכ"ש דחלילה לעשות בידים כן להכניס לה שפופרת בימי נדתה ולהרבות פגומים ושיהיו זרע מרעים ומצורעים, אבל מה אדע ולא ידעו הנהו עמודי ההוראה הגהות סמ"ק, הב"ח והט"ז שהסכימו להדיא דבלא ביאת איסור אין נפגם הולד, ומי לא יבטל דעתו נגד הנהו רבוותי, וכ"ש איש כמוני המכיר מך ערכי דודאי שבטלה דעתי נגד דעתם: מסקנת הדברים דאיני רואה בזה שום יסוד נכון לאיסור, דאיסור מצד הוצאת זרע לבטלה אין בזה כיון דאין משחיתים על עצים ואבנים אלא יביאם לתוך רחם האשה ע"י מצות הרופא שבאופן זה נקל יותר להתעבר, ואין זה לבטלה, ועיין בתשובת הרמ"א סי' ק' גבי מחיקת השם לצורך בירור ספק שרי כמו אם נפל טפת דיו על השם, דאיסור דאורייתא הוא מקרא דואבדתם את שמם, דאין האיסור רק כשעושה דרך מחיקה ודרך אבידה להשם אבל כשעושין זה לצורך בירור ספק כמו אם נפל טפת דיו על השם דמותר למחקו כדי לתקנו ע"ש וה"נ דכוותה כיון שאינו עושה זה להשחתה ולאיבוד, רק לתקן העיבור דשרי, ובאם נצטרף לזה גם דעת הרמ"א דבאקראי שרי אפי' לבטלה, וגם שו"ת שאילת יעב"ץ דלצורך מצוה שרי יש לסמוך על כל זה ולהתיר באקראי בעלמא, ספק הב' מצד שהבן נעשה פגום כבר נתבאר דעמודי ההוראה פסקו דבלא ביאת איסור לא נפגם הולד, ובהצטרף לזה דברוב הפעמים לא יגיע השפופרת עד כותלי הרחם ממש ולא נעשית נדה כלל, וספק הג' אם יוצא ידי פ"ו באופן זה, כבר הורה הב"ש ועוד כמה גדולים דבנו הוא לכל דבר ואפי' לפ"ו, ובהיות שכ"ת כותב שהגאון מהרש"ם הסכים להתיר ורק תנאי התנה שיסכימו עמו עוד שני רבנים, דרינא בהדי' והנני נמנה עמו בהיתר זה, וד' יסכים על ידנו להפקד בזרע של קיימא לכל איש ישראל כדי שלא יצטרכו לעצות כאלה ובתוכם גם להעושים כהוראתנו: כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין: