אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"ב יו"ד › סימן צה

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב יו"ד · סימן צה

סימן צד

ב"ה יום ב' ט' תמוז תרצ"ו פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר אריה גרינמאן שליט"א רב בהאראדען. ע"ד שאלתו באשה אחת מעירו ששלח לה בעלה גט מאה"ק, הגט נכתב ביום כ"ה אדר שנה זאת, וזמן הנתינה לידה היה ביום י' סיון העבר, ועתה הקרה ד' לפניה בחור שבא מאה"ק ורוצה לישא אותה לאשה אלא שאין ביכולתו בשום אופן להמתין עד שיכלו ג' חדשי ההבחנה, באשר בי"ז בתמוז הבע"ל נשלם זמן היתר הישיבה שלו במדינה זו ומוכרח הוא לעזוב מדינתנו ליום הנ"ל, ובאם לא יסדרו לה קדושין וחופה יתבטל שידוך זה בהכרת, ותוצאות לא טובות חלילה יוכל לצמוח מביטול השידוך באשר היא ילדה ויש לחוש שלא תצא לתרבות רעה חלילה ע"י רוב עניה, וגם יש חשש סכנה לאמה החולנית אשר בביטול השידוך סכנה נשקפת לחייה, ורצונם אפוא לעשות החופה ביום האחרון להיותו פה, ותיכף אחר החופה יברח ויסע למקומו, וגם רוצים לישבע שלעת עתה לא יתיחדו כלל, ובכן שואל כ"ת אם בשעת הדחק כזה שיש גם כמה חששות של סכנה והאשה ילדה וכו' אם אפשר להתיר לישא תוך ג"ת הבחנה:

ובתשובה ע"ז. מקור הדין הוא בש"ס גיטין די"ח דפליגי רב ושמואל מאימתי מונין לג' חדשי הבחנה רב אמר משעת נתינת הגט ושמואל סובר משעת כתיבת הגט, תניא כוותי' דרב כו' ותניא כוותי' דשמואל, ולפי הגרסא שלפנינו לא הכריע הש"ס הלכה כמאן, ורק רב אשי דהוא בתראה טובא ומארי דחלמודא עבד עובדא מיום הכתיבה, ויש ספרים דגרסי שהש"ס גופא מכריע ההלכה ומסיים והלכתא משעת כתיבה, ובירושלמי יבמות פ' החולץ להדיא כן דלאחר שהביא אמוראי החולקים בזה מסיים והלכתא משעת כתיבה, וכן פסקו להלכה רוב הפוסקים הראשונים ה"ה:

הרי"ף ורמב"ם פי"א מהלכות גירושין הכ"ד ובבה"ג של רב יהודאי גאון וסמ"ג ורשב"א ור"ן וריב"ש וגם המחבר אה"ע סי' י"ג כולם פסקו דמשעת כתיבה, ורק הרא"ש הוא שיצא ראשונה לחלוק על כל הנהו עמודי ההוראה בטענה דהא קי"ל כרב באיסורי, ובאמת קושיא זאת יש ליישבה בפשיטות, דבירושלמי שזכרתי איתא שם דלא רב ושמואל לחודייהו פליגי בזה אלא עוד כמה אמוראי ובתוכם ר' יוחנן שסובר נמי כשמואל דמשעת כתיבה וקי"ל בכ"מ הלכה כר' יוחנן ושפיר פסקו כולם כשמואל כיון דר' יוחנן דהלכה כמותו בשיטתי' קאי, ועיין בספרי האחרונים ותמצא עוד כמה תירוצים לקושית הרא"ש:

ושוב הקשו על שיטת הנהו רבוותי דסברי משעת כתיבה דלא כרב מסוגיא דיבמות דמ"ב דתני התם בברייתא גבי יבמה שחלצו לה אחין צריכה להמתין ג' חדשים משעת מיתת בעלה, ופריך עלה מ"ש מגט דרב אמר משעת נתינה, ומדמקשה מיני' דרב מכלל דהש"ס תופס להלכה כרב, והרי"ף גופי' הרגיש בזה ע"ש, וקושיא זאת נמי אפשר ליישבה בפשיטות דלאו דוקא מרב פריך משום דבעי לסתום הלכה כוותי', אלא דהכי כוונת המקשה מ"ש מגט דרב ושמואל פליגי וגבי חליצה לא פליגי, ותדע דהכי כוונתו של מקשה, דהא הביא שם גם דברי שמואל דסובר משעת כתיבה, ואי בעי לסתום רק כרב לא הוצרך להביא להך דשמואל אע"כ כמ"ש:

ונראה להוסיף עוד שלא רק שלא יקשה מסוגיא דיבמות על הסוברים משעת כתיבה דלא כרב, אלא אדרבה דמסוגיא זאת מוכח באמת דרב אתוחב. והוא דבתשובת משכנ"י חאה"ע סי' ה' כתב דמסוגיא זאת דיבמות מוכח דלא גרסינן בגיטין די"ח אלא תניא כוותי' דשמואל לחוד, דאי כגרסא דידן דגרס נמי תניא כוותי' דרב א"כ מאי מקשה ביבמות על ברייתא דגבי חליצה מונין משעת מיתה מדרב דס"ל גבי גט דמונין משעת נתינה, הא י"ל דברייתא דיבמות ס"ל באמת כהך ברייתא דגיטין שהביא כוותי' דשמואל, אע"כ דהקושיא דיבמות הוא רק על רב שסובר משעת נתינה, ומקשה עליו גם מברייתא דגבי חליצה דמונין משעת מיתה, וכיון שכן מיושב נמי קושיא של הרא"ש על רי"ף ורמב"ם דפסקו כשמואל והא הלכה כרב באיסורי, דבדין זה כיון דרב אתותב משני ברייתות, בגיטין מברייתא דתניא כוותי' דשמואל וביבמות מברייתא דמונין גבי חליצה משעת מיתה, ואילו כוותי' דרב לא הובא תנא דמסייע כוותי' מכלל דהש"ס גופא הכריע כוותי' דשמואל, ובלא"ה נמי אפי' לגרסא דידן בגיטין דגרס נמי תניא כוותי' דרב אפ"ה לא קשה קושית הרא"ש על הרי"ף ורמב"ם דפסקו כשמואל אע"ג דהלכה כרב באיסורי עפמ"ש בס' יד מלאכי סי' קמ"ט בשם ס' חזון נחום דהא דקי"ל הלכה כרב באיסורי אינו אלא כשפליגי רב ושמואל ולא מצינו שנחלקו תנאים בזה אבל כי פליגי תנאי באותו ענין עצמו ליתא להאי כללא, א"כ בלא"ה לא קשה קושית הרא"ש דהא בענין זה מצינו תנאי דברייתות דפליגי בזה דחדא ברייתא תניא כוותיה דרב וחדא תניא כשמואל וליתא להאי כללא: ודע דהאחרונים הקשו למ"ד משעת כתיבה, א"כ בסוגיא דגיטין דשקיל וטרי בטעמו של דבר מפני מה תקנו זמן בגיטין, ואמאי לא אמר דמשום זה תקנו זמן כדי לידע מאיזה יום למנות, אכן בחבורי לגיטין כתבתי ליישב דתקנה קבועה כ"כ כתקנת הזמן ודאי דלא באה רק למנוע מקלקול שיכול לבוא ע"י חסרון הזמן. וכגון טעמי דבת אחותו ופירי אבל לגבי חשש הבחנה מה קלקול יוכל לבוא אם לא יהיה זמן ואז נמנה מיום הנתינה דבודאי לא יבוא שום קלקול אם נמנה מנתינה, רק שתפסיד מלהנשא איזה זמן מצער בערך הזמן שמכתיבה עד נתינה, ומשום עכוב כל דהו לא הוו מתקני תקנה קבועה כ"כ ולפסול כל הגיטין שאין בהם זמן. ועיין בס' גרש ירחים בחדושיו לגיטין שתי' נמי דהא דמונין משעת כתיבה היינו משום שאחר שנחתם הגט אסור להתייחד עמה ואם נתייחד הוי זה גט ישן שאין מגרשין בו. א"כ מה"ט גופי' שאסור להתייחד עמה מונין משעת כתיבה, משא"כ אילו לא הוה זמן בגט לא היה איסור להתייחד, וא"כ פשיטא שאין למנות משעת כתיבה ושיתקנו זמן כדי שיהא אסור ביחוד כדי למנות משעת כתיבה לאו מלתא הוא, ובתשובת פנים מאירות ח"א סי' מ"ג כתב ליישב דקושית הש"ס הוא מגיטין שנותנין באותו יום, והוא דחוק דמ"מ לעולם צריכין לכתוב הזמן דאם לא יכתוב אפשר שישתהה אצלו ודוחק, והמובחר כמ"ש, ועכ"פ בררנו שיטת כל הראשונים שפסקו דמשעת כתיבה שזה עיקר בש"ס דילן ובירושלמי להדיא, והרא"ש הוא כמעט יחיד שסובר משעת נתינה, ולפי מה דקיי"ל דבשעת הדחק יכולין לסמוך בדרבנן אפי' ע"ד יחיד נגד רבים כמבואר בנדה ד"ו וביו"ד סי' רמ"ב, ועיקר דין דהבחנה אינו אלא גזירה דרבנן כמבואר ביבמות שם גזירה שמא ישא אחותו כו'. וכן משמע לשון הרמב"ם פי"א מהלכות גירושין דבהלכה כ"ד כתב לדין דהבחנה ואח"כ בהלכה כ"ה כתב בזה"ל וכן גזרו במעוברת חבירו כו', ומלשון וכן משמע שמשוה דין דהבחנה לדין דמעוברת, ומעוברת פשוט דהוא דרבנן ה"נ הבחנה, וכ"כ הרא"ש ביבמות ר"פ החולץ דתקנת חכמים הוא ועיין בב"ש ריש סי' י"ג שכתב דלרבא דאמר הטעם גזירה שמא ישא אחותו כו', ודאי דאינו אלא מדרבנן ואפי' לשמואל דיליף מקרא דולזרעך אחריך נמי ליכא איסור דאורייתא וקרא אסמכתא, ובשבו"י ח"א סי' צ"ז כתב נמי דאינו אלא דרבנן וסמכו על המקרא ואינו נמנה בכל המצות, וכן מבואר בש"ס ופוסקים בכ"מ, ועיין בברכי יוסף חאה"ע סי' י"ג שהאריך בזה, וכיון שאינו אלא דרבנן היה אפשר לסמוך אפי' ע"ד יחיד. וכ"ש בנ"ד דרוב הפוסקים כולם סוברים דמונין משעת כתיבה וכן מוכח להדיא בשני התלמודין ודאי דהכי נקטינן בשעת הדחק, וגם הרמ"א גופי' שהחמיר למנות משעת נתינה נראה ודאי דבשעת הדחק לא החמיר דאיך אפשר להחמיר בדרבנן כדעת הרא"ש שאינו אלא יחידאה בשעה שכמעט כל גדולי הפוסקים חולקים עליו והלא ש"ס ערוך הוא דבשעת הדחק אפשר לסמוך אפי' על יחיד נגד רבים, כ"ש ע"ד רבים נגד יחיד, ואטו הרמ"א יפלוג על הש"ס, א"ו דרמ"א לא החמיר אלא שלא במקום דחק אבל במקום דחק ודאי דמודה שצריך לפסוק ככל הנהו פוסקים למנות משעת כתיבה, ובנ"ד דמיום הכתיבה עברו כבר יותר מג' חדשים ודאי דשריא להתנסבא:

ובר מן דין הא שעת הדחק גדול כבנ"ד שאין הבעל יכול ורוצה להמתין ודאי דכדיעבד דיינינן לכו"ע דכן מוכת להדיא ממשנה דפאה פ"ה מ"ב שבלת של לקט שנתערב בגדיש מעשר שבלת אחת ונותן לו, ואף דאין תורמין לכתחלה מדבר שלא נגמר מלאכתו אדבר שלא נגמר מלאכתו כמבואר במשנה ספ"א דתרומות אפ"ה כיון דבדיעבד מהני כמבואר במשנה שם אם תרמו תרומתן תרומה ולכן בשעת הדחק דהעני רעב ואין יכול להמתין עד שידוש ב"ב וימרח כל גורנו כדיעבד דמי כמ"ש התפא"י שם, הכי להדיא דבמקום שאין יכול להמתין דיינינן כדיעבד, וה"נ בנ"ד שאין הבעל יכול להמתין דיינינן כדיעבד וכאילו כבר כנסה בנשואין והיכי דכבר עבר וכנסה הלא דעת הרמב"ם דא"צ לגרשה וגם אין מנדין אותו, ודוקא בקידש ולא כנס הוא דמנדין אבל בכנס רק מפרישין אותם בלבד וכמ"ש הב"ח אה"ע סי' י"ג בדעת הרמב"ם, והכא בנ"ד דדיינינן כדיעבד וכאילו כבר עבר וכנסה ממילא א"צ אלא הפרשה לדעת רמב"ם. ולמ"ש כ"ת שהחתן אין יכול להמתין יותר א"כ כשיעשו החופה ביום האחרון שקודם נסיעתו ומיד יסע לדרכו הרי מופרשין ועומדין מעצמן ולית כאן עוד שום חשש. אלא שאפי' לדעת הב"ש באה"ע שם שס"ל בדעת הרמב"ם דבכנס כ"ש דמנדין אותו, י"ל דהיינו דוקא כשכנס וגם בעל אותה דכבר נתבלבל הזרע ומשו"ה מנדין על שעבר אגזירה דרבנן, אבל בנ"ד דמפרישין אותם מיד לאחר כניסה לחופה וכשיסע לדרכו הרי נתקיימה גזרת הבחנה דלא יבוא לידי בלבול זרע אין צורך תו לנדות וכמ"ש המ"מ שם דמשו"ה אם ברח אין מנדין אותו דהבריחה גופא מצילו מן הנדוי כיון דלא יוכל תו לבוא לידי בלבול הזרע, ואין לומר דנהי דבלבול זרע אין בזה אכתי יהא חייב נדוי מפני שחז"ל אסרו לכונסה בכל אופן והוא עבר וכנסה ועבר אגזירה דרבנן, דבנ"ד הרי ב"ד מתירים לכונסה וכנסה עפ"י הוראת ב"ד ולא עבר אגזירה ונמצא דאין שום סבה על מה לנדות, דעצם גזרת ההבחנה אין כאן כיון דיסע מיד ולא יבא לידי בלבול זרע, ועל הכניסה נמי לא עבר דהא עושה זה ע"ד ב"ד, ובלא"ה נמי הא בש"ס דיבמות דל"ז פליגי רב אחא ורפרם חד אמר דערוקי מסתייה וקי"ל הכי באה"ע שם וי"א דסגי הבריחה אף בכנס ובכה"ג דהוי דרבנן פסק בתשובת ד"מ ח"ד סי' קכ"ה דיש להקל בברח אפי' בכנס, ובנ"ד שנסע מיד לא גרע מברח וכמ"ש הטור וב"י שם שאפי' אם לא ברח מדעתו רק שצוו עליו לברוח נמי סגי, הן אמנם דראיתי באחרונים שכתבו דלפרש"י שכתב בטעם דהיתר הבריחה משום דכיון דברח הרי גילה דעתו דלא בעי לכנוס עד זמנו. ולפי"ז בכנס לא מהני תו בריחתו ודוקא בקידש לחוד מהני בריחה ולא בכנס. אכן למה שכתבתי גם זה אינו בנ"ד דהא דמחלקינן בין קידש לכנס דבכנס לא מהני בריחה, היינו בכנס ובעל דבזה אמרי' מה תועלת בבריחה תו כיון שכבר נתבלבל זרעו. משא"כ בנ"ד שיברח מיד לאחר חופה קודם בעילה דשפיר תועיל הבריחה להציל מגזירת ההבחנה דודאי מהני שפיר גם לרש"י אפי' לאחר שכנסה והרי בררנו בעזה"י דמן נקודת הדין אפשר להתיר בנ"ד:

זאת ועוד אחרת ראיתי לצדד יסוד עקריי להיתר, דהא כ"ת כותב דיש בזה חשש לתקלה גדולה בהיות שהאשה ילדה וגם חשש סכנת נפשות לאמה החולנית ובמקום חשש תקלת איסור הרי מצינו דאפי' אחרים רשאים לעבור גם על איסור דאורייתא בכדי להציל לזה מאיסור תמור כמבואר בסוגיא דגיטין דל"ח ההוא אמתא דהוי בפומבדיתא דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא אמר אביי אי לאו דאר"י אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוי כייפנא למריה לכתוב לה גיטא דחירותא רבינא אמר כי הא מודה רב יהודה משום מלתא דאיסורא וקי"ל כרבינא כמ"ש הרא"ש, הרי דכופין את הרב לעבור על עשה בכדי להצילה מאיסור, ובנ"ד אפי' לאביי נמי שרי דע"כ לא קאמר התם אלא במקום דצריך לעבור אעשה דאורייתא כדמשמע מדבריו דאמר אי לאו דאר"י א"ש כל המשחרר עבדו עובר בעשה משמע דאי לאו דהוי עשה אלא חשש דרבנן כנידון דידן בתוך ג' חדשי הבחנה דהוי גזירה דרבנן מודה אביי דכופין. ועיין בתשובת מהר"י מינץ סי' ה' שהורה להתיר במינקת חבירו במקום חשש שתצא לתרבות רעה ע"ש דאפי' לאחריני שרי לעבור על איסור קל כדי להציל חבירו מאיסור תמור, כ"ש שהיא עצמה רשאה לעבור על איסור קל כדי שתנצל מאיסור חמור וכמפורש להדיא במס' שבת ד"ד שהתירו לו לרדות הפת קודם שיבוא לידי איסור חמור וגם מצינו עוד להתיר כה"ג בשבת דקנ"ג במי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית לי' אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר, וכן בפסחים די"א דרבנן ס"ל אדם בהול על ממונו ואי לא שרית לי' הקזה במקום שאין עושה מום יבוא להקיז במקום שעושה מום, וכ"כ רש"י בכתובות ד"ע דלכן בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד משום דאי לא שרית לי' אתי לכבויי באיסור חמור, אלמא דהתירו לעבור איסור קל כדי שלא יבא לידי איסור חמור, וה"נ בנ"ד יש להתיר דמדינא מותר לשיטת רוב הפוסקים דמונין משעת כתיבה, כ"ש שיש להתיר כדי שלא תבא לידי איסורים חמורים. ובשגם דיש חשש סכנה להאם. כל זה דברתי מנקודת הדין, אבל בהיות שקשה מאוד לפרוץ גדר בדבר שמוחזק אצלנו להחמיר ובפרט בימינו אלה בדור פרוץ חוששני מאוד שמא מתוך דברי ילמדו להקל במקום אתר ויפרצו גדר, לכן הנני מזהיר שחלילה ללמוד מזה במקום אחר, ורק במקום הזה הנני מסכים להתיר, וגם זה באופן שכ"ת ביחד עם בני הגאב"ד דאנטופול שליט"א שאתם על אתר ויודעים היטב פרטי המצב, וחלילה ללמוד מזה במקום אחר וד' יהי בעזרנו שלא נכשל בהלכה:

כנפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה