שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן צד
ב"ה יום ג' כ' חשון תרצ"א פינסק. כבוד בני חביבי הרב וכו' מוהרי"א שליט"א אב"ד דאנטופול. מה שנסתפקת באשה שכבר היתה נשואה לשני אנשים שמתו ואחד מהם היה זקן בן ע"ו שנים אלא שמת לא מפני חולשת הזקנה ואפיסת הכחות רק ע"י מחלה מקריית שבאה לו ע"י מכה ברגלו ונעשה ניתוח ושוב מת, אם מותרת להנשא לשלישי, מי אמרינן דהא דמבואר באה"ע סי' ט' דזקן מוציא מידי חשש קטלנית, מטעם דוכי לעולם יחיה, היינו דוקא במת מחמת זקנה לא במת מחמת מקרה מחלה, או דלמא לא שנא:
הנה לדעתי אפשר להתירה לכל גבר די תצביין להנשא, דעיקר דין דנתאלמנה תרי זמני כבר כתבו כמה גדולים ובפרט בתה"ד כי רבים וגדולים נהגו להקל ונתנו כמה טעמים וסומכים ע"ד הרמב"ם ורבו ר"י הלוי וכל גדולי ספרד שהקילו הרבה בזה וכתבו שאין בזה חשש סכנה, אלא קפידה וניחוש בעלמא כמ"ש בכ"מ לשון תשובת הרמב"ם והביאו קצת הח"מ והב"ש בסי' ט'. וגם הא"ז כתב דהא דפסקינן כרבי דבתרי זימני הוי חזקה אין זה אלא ספק חששא הובא לשונו בתה"ד בארך וכתב שם דמעשים בכל יום דנשאת לשלישי ומאריכים ימים ומולידים כו'. הן אמנם דלכאורה יש להשתומם על דבריהם דזהו נגד הש"ס ערוך ביבמות דס"ד דא"ר יוסף ברי' דרבא לרבא בעי מיני' דרב יוסף הלכה כרבי וא"ל סתמא הוא ופשיט לך בנשואין ומלקות כרבי, ועפ"י ש"ס הזה פסקו שם באמת הרא"ש דבנשואין חשובה קטלנית בתרי זמני כרבי וכסתמא דש"ס, אלא שבתשובת קהלת יעקב יישב זאת, דהצעת הסוגיא הכי הוה, מאי הוי עלה כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר עובדא הוה קמי' דר' יוחנן כו' ומלה ראשונה ומת. שניה ומת, שלישית באה לפניו אמר לה לכי ומולי א"ל אביי חזי דשרית איסורא וסכנתא סמך עלה אביי ואזל נסבה לחומה כו' דנסבה רחבה דפומבדיתא ושכיב, רב יצחק ברי' דרבב"ח ושכיב ונסבה הוא ושכיב, אמר רבא ומי איכא דעביד עובדא בנפשי' כי האי והא איהו דאמר כו' יצחק לאו בר סמכא הוא, ועוד אימור דפליגי לענין מילה לנשואין מי פליגי, אין והתניא ניסת לראשון ומת, לשני ומת, לשלישי לא תנשא דברי רבי כו' בשלמא גבי מילה איכא משפחה דרפי דמא כו' אלא נשואין מ"ט כו' א"ל רב יוסף ברי' דרבא לרבא בעי מיני' מרב יוסף הלכה כרבי כו' א"ל סתמא הוא ופשיט לך נשואין ומלקות כרבי כו' ע"כ, וכפי הנראה מסוגיא זאת דמתחלה סבר רבא דבנשואין לא פליגי וכו"ע סברי דבתרי זמני הוי חזקה דהא הכא פריך לאביי אימור דפליגי במילה בנשואין מי פליגי, ומדפריך מינה לאביי דנסיב לחומה, משמע להדיא דבנשואין כו"ע סברי דבתרי ומני הוי חזקה ולהכי שפיר הקשה על אביי דנסיב לחומה שכבר מתו לה שנים והוחזקה קטלנית, ומכלל דאכתי לא שמיע לי' ברייתא שהביאו אח"כ דגם בנשואין פליגי, וגם זה מוכח מרהיטת הסוגיא דמה שאמר רבא לרב יוסף ברי' סתמא היא ופשיט לך בנשואין כרבי, שבע"כ שזה אמר לו עוד קודם ששמע ברייתא דפליגי בנשואין, ואע"ג שבש"ס הובא ברייתא זאת קודם שא"ל סתמא היא כו', דהא מה דא"ל לרב יוסף ברי', בימי רב יוסף היה כדאמר בעי מיני' דרב יוסף, והא דהקשה על אביי היה בתר דשכיב אביי שהיה אחר רב יוסף. ובע"כ דמה שא"ל סתמא הוא נאמרה קודם ששמע ברייתא דפליגי בנשואין נמי, וקאי עוד בס"ד דבנשואין כו"ע כרבי וא"כ אין הכרח או מכאן לפסוק הלכה כרבי מהא דאמר סתמא דנשואין כרבי, שזה נאמר לס"ד דרבא דס"ל דבנשואין כו"ע כרבי, לכן פשיט דלנשואין כרבי, ומה שאמר כרבי אע"ג דכו"ע סברי כן, יש לפרש דבאמת כוונתו דבנשואין כרבי וכו"ע סברי כן וכמו דאמרי' שור המועד כרשב"ג שבודאי דכו"ע סברי הכי כמ"ש התוס' דרבי לא יפלוג על הקרא, אבל לבתר דשמע הברייתא שגם בנשואין פליגי אין ראיה לפסוק כרבי, זהו תכן דברי הקה"י בתוספת ביאור משלי, וע"ש שכתב דמסוגיא זאת יהא יסוד נכון לפסוק כרשב"ג ודלא כהרא"ש שמוכיח מהתם כרבי:
והנה אף כי ערבים עלי דבריו העמוקים והחריפים, אבל באמת כד נעמיק יותר בסוגיא יוצא לנו תמונה אחרת דלא כהקהלת יעקב, בהיות שיסוד דבריו בנוים על מה שפי' דבס"ד דאמר דבנשואין מי פליגי היה סובר דבנשואין כו"ע סברי כרבי דבב' זמני הוי חזקה, אבל באמת אי"א לפרש כן בשום אופן מפני קושיות חזקות העומדת כנגד זה. ובע"כ לפרש ההיפך ממש דבס"ד גם אביי גופי' וגם רבא דאמר לי' בנשואין מי פליגי הוו ס"ד להיפך דבנשואין אין סכנה כלל ואפי' בג' פעמים נמי לא הוי קטלנית ומשום דבנשואין ליכא סכנה כלל וכמו דפריך הש"ס באמת בתר הכי בשלמא מילה איכא משפחה דרפיא דמה כו' אבל בנשואין מ"ט, הרי דהש"ס הי' סובר באמת דבנשואין ליכא סכנה כלל, רק אח"כ אמר הש"ס טעם דמעין או מזל שמשום טעמים יש סכנה גס בנשואין, אבל קודם ששמע טעמים הללו לא ידע הש"ס שום טעם לאסור בנשואין. וכה היו סבורים ודאי גם אביי ורבא, וההכרח לפרש באביי כן. דיש לתמוה טובא בעובדא דאביי כפי המסופר בש"ס, דאיהו גופי' השיב לרב יצחק בר יוסף כשאמר לו שר' יוחנן התיר למול גס לשלישי, דשרי איסורא וסכנתא הרי דסובר דבמקום שיש סכנה הוי חזקה בתרי זמני א"כ היכי קאמר תו דסמיך עלה ונסיב לחומה שכבר מתו לה שנים ועוד דמאי הוצרך רבא להקשות לאביי מהא דיצחק לאו בר סמכא הוא תיפוק דאיהו גופי' אמר דסכנה הוא, ומה קשר יש לדברי הש"ס הזה א"ל שרית איסורא וסכנתא סמך עלה אביי ונסבה לחומה, מה סמיכות הוא זה במקום שהדבר להיפך, כיון דסכנתא הוא אסור לישאנה, אע"כ כמ"ש דאביי היה סובר דרק במילה הוי סכנתא אבל בנשואין ליכא סכנה מעיקרו ואפ"ה הקשה לו רבא זה גופא דא"כ מה קאמר סמך עלה אביי, כלום לסמיכות והיתר צריך בהיות דליכא סכנתא תעיקרו, ותרתי קאמר רבא. חדא דהא יצחק לאו בר סמכא ועוד דבנשואין מי פליגי וכלומר דבנשואין לא פליגי משום דליכא סכנה כלל, וא"כ מה צורך היה לסמוך על היתר דרב יצחק. וכעין ממ"נ הקשה לו חדא דמה צורך לסמיכת כלל היה נצרך בהיות שאין בזה חשש סכנה ואם באמת נצרך הוא לסמיכה, א"כ סמיכה זאת על הוראת רב יצחק לאו בר סמיכה הוא כיון דאביי גופא אמר יצחק לאו בר סמכא הוא, וזהו פ' נאה ומחודד למעיין בסוגיא, ועוד ראיה עצומה לפירושי דהכוונה במ"ש דנשואין מי פליגי, היינו דבנשואין ליכא סכנה כלל דאי כהקהלת יעקב דהכוונה דבנשואין כו"ע כרבי דבתרי זימני הוי חזקה וא"כ הוי ס"ד דש"ס דנשואין יהא חמור עוד ממילה, דאילו במילה פליגי ורשב"ג סובר דפחות מג' זמני לא הוי חזקה ובנשואין מודה דסגי בתרי זמני, ואח"כ פריך בשלמא במילה דאיכא משפחה דרפי כו' אבל בנשואין מ"ט, הרי להיפך ממש דבמילה יש סכנה ובנשואין לא ידע אי איכא סכנה כלל, וזהו סברא הפוכה מקצה לקצה ממה שסובר תחלה, אע"כ כמ"ש דגם מה שאמר תחלה דנשואין מי פליגי הוי נמי הכוונה דבנשואין ליכא סכנה מעיקרו, ולפ"ז נפל כל היסוד של הקהלת יעקב ושפיר קמה וגם נצבה הראיה שהביא הרא"ש מסתמא דפשיט דבנשואין בתרי זמני כרבי, אבל בכ"ז אכתי לא יהיה מסוגיא זאת תפיסה על הרמב"ם, דהא לפירושי מוכח דאביי סובר דבקטלנית ליכא שום חשש וגם עביד עובדא בנפשי' עי"ז למנסב לחומה, ומשו"ה אע"ג דרב יוסף פשיט בנשואין כרבי אפ"ה מעשה רב ומעשה דאביי עדיף, ומה ששכיב גם אביי אין זה משום דחומה אשתו קטלי' אלא מסבה אחרת. וקרוב לשער כל הדברים שכתבתי יהיו נכללים בתוך דברים אחדים של הרשב"א שראיתי בשם הרשב"א שכתב על דברי הרמב"ם וז"ל חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי לו מקום שיסמוך עליו זולתי שאני מדמה אולי סמך על מה ששנו סתם לא תנשא כו' או שסמך על דאביי שאף שהיה סבר דבמילה פליגי אבל לא בנשואין ועל כן נשא כו' עכ"ל, הרי שכתב שני טעמים למה שסמך הרמב"ם, א' למה ששנו סתם לא תנשא, ב' שסמך על דאביי, ומתוך דבריו הקצרים למדתי להבין אמתח פירושי דהכוונה של בנשואין לא פליגי הוא כמ"ש דבנשואין ליכא חשש כלל, דאי כפי' הקה"י דבנשואין לא פליגי וכו"ע סברי כרבי דבתרי זמני הוי חזקה א"כ איך יאמר הרשב"א דמשום דסובר דבנשואין לא פליגי על כן נשא, והא נהפוך הוא דמשום טעם זה לא היה רשאי לכונסה, אע"כ דהרשב"א מפרש כפירושי, וגס זה כתב להדיא דרמב"ם סמך על אביי וזהו כמו שכתבתי:
מ"ש הרשב"א בטעם הראשון דרמב"ם סמך על מה ששנו במשנה לא תנשא, שלכאורה אין הבנה לזה, היה נראה לומר כוונה נפלאה בדבריו, דבאמת יש לדייק בלשון המשנה לא תנשא לשלישי, למה שינה כאן התנא למיתני האיסור על האשה שהיא לא תנשא ולא נקיט על האיש שהוא לא ישא והכי הול"ל אסור לישא אשה שנתארמלה תרי זמני וכדתני בברייתא שם לא ישא אשה ממשפחת נכפים ומצורעים כו', וכן בכ"מ נקיט האיסור על האיש, ומדקדוק הזה למד הרמב"ם שבאמת חשש סכנה ליכא כלל בזה ורק קפידה למאן דקפיד וכלשון הרמב"ם בתשובה המובא בכ"מ דעסק קטלנית אין בו קביעת איסור מחשש סכנה כלל אלא מצד ניחוש וקפידה ופחד ע"י גופות החלשים אבל מי שדעתו יפה וגופו בריא ובתיהם שלום יכול לישא הקטלנית ע"ש ולכן על האיש אם הוא מכיר שכבר נתארמלה תרי זמני ואפ"ה אין לו פחד ואינו מקפיד באמת אין שים איסור כיון דסכנה ליכא והאיסור אינו אלא שמא יקפיד, ולכן למאן דלא קפיד אין שום איסור, רק האיסור הוא על האשה במקום שאין הבעל מכיר שהיא לא תנשא ואפי' אם קידש יכנוס רק לכתחלה אסורה להנשא בלא ידיעת הבעל דשמא יקפיד, וזהו דקדוק נפלא וסעד נכון לשיטת הרמב"ם, ואפשר לשער שזהו כוונת הרשב"א במ"ש דהרמב"ם סמך על מה ששנו לא תנשא, דשנו לא תנשא. האיסור על האשה, ולא שנו לא ישא, האיסור על הבעל. ע"ז סמך הרמב"ם דאין בזה חשש סכנה כ"א קפידה בעלמא ולכן לא שייך איסור על הבעל:
ואחרי שעלה בידנו ליישב שיטת הרמב"ם שלא יקשה עליו קושית הרא"ש מסוגיא דיבמות, נבוא ליישבו גם במקום אחר, אשר יפה כח הבן בעל הטורים ז"ל מכח אביו הרא"ש ז"ל שהוא הוכיח מקרא גופי' דהלכה כרבי דבקטלנית אסורה להנשא לשלישי מדכתיב בפ' תצא או כי ימות האיש האחרון ולא אמר השני, לומר שהוא אחרון שאם נשאת לשני ומת לא תנשא עוד דבתרי זמני הוי חזקה, ומה נענה עתה על הרמב"ם אטו יפלוג אקרא, ועמ"ש בתשובה הקודמת ליישב דאין ראיה מכאן דלשון אחרון לאו דוקא, וכעת נ"ל להוסיף דאפשר להשיב על דברי בעה"ט ממקום שהביא גופא, דאי נימא לדייק כבעה"ט מדכתיב כי ימות האיש האחרון שאסורה להנשא לג' היה אפשר להוכיח מזה דלאו דוקא בנתארמלה תרי זמני אלא דהוה"ד בנתגרשה תרי זמני נמי אסורה וכשיטת רש"י ביבמות דכ"ו, דהא בפ' גירושין כתיב נמי והיה אם לא תמצא חן בעיניו כו' ויצאה והיתה לאיש אחר ושנאה האיש האחרון וכו' לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה, וא"כ קרא מיירי בנתגרשה שני פעמים ואפ"ה קרי לו האחרון מכלל שאסורה להנשא עוד, והרי לפ"ז מפורש בקרא שגם בנתגרשה שני פעמים אסורה להנשא, וברמ"א הובא שני דעות בזה, ומקרא מוכח דאסורה גם בנתגרשה, וגדולה מזה מוכח דלאו דוקא מיתה ב' פעמים או גירושין ב' פעמים אלא דהוה"ד נשאת לאחד ונתגרשה ושוב נשאת לשני ומת דאסורה שוב להנשא. דהא בהאי קרא דגירושין הכי כתיבה ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות או כי ימות האיש האחרון, הרי שגם במת בעל שני לאחר שנתגרשה מראשון קרי לי' נמי אחרון מכלל אסורה שוב להנשא משום דמיתה וגירושין מצטרפי לאוסרה, כן היה צריך לומר לדברי בעה"ט. ובאמת הא זה אינו דש"ס ערוך בכתובות דמ"ג דתני התם השיאה וגרשה השיאה ונתארמלה ולא נקיט נתארמלה תרי זמני משום דלא רצה למיתני דרך פורענות שתהא אסורה שוב להנשא, הרי להדיא דגירושין ומיתה אינם מצטרפים, וזהו דלא כבעה"ט, דלדבריו גם בגירושין ומיתה תהא אסורה, דהא גם בכה"ג כתיב בקרא לשון אחרון. אע"כ דלא דייקינן הכי, וזהו ראיה חריפה נגד בעה"ט, וגם בזוה"ק פ' משפטים כ"כ להדיא דמביא מקרא דושנאה האיש האחרון דכל היכי דכתיב אחרון לאו אחרון ממש הוא אלא מקדמאה ואילך איקרי אחרון אע"ג שיש אחר לאחריו דהא הכא רשאה להנשא לאחר ואפ"ה קרי לו אחרון, הרי להדיא דלא כבעה"ט ועמ"ש בתשובה הקודמת, ואחרי שיישבנו הקושיות נשאר לפנינו שיטת הרמב"ם נקיה מכל קושיא. ובשגם שכל הגדולים העידו שרבים נהגו להקל בזה כמ"ש בתה"ד, ועיין נמי בתוס' יבמות שם ד"ה שבינו לבינה שכתבו בשם פי' ר"ש משמע דמסקנא דסוגיא כרשב"ג דבתלת זמני הוי חזקה גם בנשואין, וכן ברש"י שם שכתב דאירסה הג' ומת, הרי שסובר נמי דלשלישי מותרת, ומכל הלין נראה ברור שבנ"ד שבעל השני עוד זקן יותר משבעים שנה דלית מאן דחש לאסור, וכ"ש אם יש לה בנים מבעל הקודם דלטעם האיסור משום דרות בעל המת מקשקש במעיה, ובדאית לה בנים אין מקשקש עוד, ובאמת שבנ"ד לא צריכנא לכל ההיתרים הללו. דטעם דזקן לחוד סגי, והחשש שלך לפי שלא מת מחולשה דזקנה, נ"ל פשוט דגם במת ע"י מחלה ומכה מיקרי מחמת זקנה דאלמלי הזקנה לא היה בא לידי חולי זה וגם כשבא היה מתגבר הטבע על המחלה ונתחזק ורפא לו, רק חולשת הזקנה גרם שהטבע היה חלושה מלהלחם עם המחלה, והיא שעמדה שגבר המחלה עד שהגיע לשערי מות. דאלת"ה א"כ זקן שמת ע"י מחלת הטיפוס או דלקת הריאה וכיו"ב, נימא נמי דלאו מחמת זקנה מת, ולא אשתמיט שום אחד מהפוסקים לומר דבמת ע"י מחלה לא הוי בגדר זקן. א"ו דגם במת ע"י מחלה, סבת חולשת הזקנה גרם לזה, ופשוט שיש לו דין זקן דמפיק מידי חשש דקטלנית, ולא הוצרכתי להאריך כ"א להתלמד במקום אחר שאפשר להקל להנשא לשלישי כשיש איזה סניפים לצרף:
אביך אוהבך דורש שלומך ואשרך מברכך בברכת אהרן וואלקין: