שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן צב
ב"ה יום ב' ח"י טבת תרצ"ה פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר דוב רבינוביץ שליט"א אב"ד בקאזאן גרודעק. ע"ד העובדא שבא לידו עם העלוב ר' ישראל ב"ר אריה ליב געלמאן מעירו אשר אשתו חוה צירל נשתטית ויצתה מדעתה וזה שמונה שנים אשר הוא מטפל עמה ברופאים ורפואות אבל כל צרי גלעד לא הועיל לה וכל הרופאים אמרו למחלתה נואש, ובהיות שהבעל צעיר לימים הוא עודנו באבו ודורש תפקידו, וגם בנים זכרים אין לו רק שלשה בנות, באופן דגם מצות פ"ו לא קיים עוד, וגם אין לו בעלת הבית להכין תבשילים בעדו ובעד עולליו הקטנים, ובכדי להבטיח מצבה של הנשתטית עשה יותר מכפי כחו. נתן ביתו עם הפלאץ וכל יתר כלי הבית לקרובי משפחתה והם התחייבו להחזיקה ולפרנסה שם במזון ודירה לכל ימי חייה, גם השליש גט עבורה למוסרה לאתר שתשתפה, ובכן השאלה אם לאחר כל אלה אפשר להתירו לישא אשה אחרת וגם בלא היתר ק' רבנים. כי אם נטיל עליו החומר והטורח הזה לאסוף חתימות והסכמת ק' רבנים יאבד עני בעניו ולעולם לא יגיע למטרתו להשיג מבוקשו באשר לרש הזה אין מאומה בידו על הוצאה המרובה וטרחת הגוף הנצרך לזה, והעיקר אם הוא ילך לדרכו לאסוף חתימות על מי יעזוב עולליו הקטנים, וכבר הודה החת"ס ז"ל שעפ"י החומרות בזה הענין יצאו שלשה אנשים מן השטה רח"ל, ומה יעשה האיש ההמוניי שלא יחטא כאשר אינו רואה תקוה לפניו להחלץ מצרתו, וכל מה שהדור פרוץ ביותר ראוי שלא להכביד יותר מדאי, ואף כי בענין כזה אשר דעת כמה ראשונים ז"ל שלא להצריך ק' רבנים כמ"ש הב"ח עצמו ראש המחמירים בזה אלא שלא נהיגי הכי בעובדא דידי' ע"ש. ולכן יגעתי ומצאתי בדברי רבותינו פוסקים ראשונים ואחרונים שבשעת מצב דחוק כבנ"ד אפשר להקל בדינו וכמו שאבאר:
הרמ"א אה"ע סי' א' סעיף י' הביא מחלוקת הראשונים אם גזרת רגמ"ה היה גם במקום מצוה ע"ש, ומפני שקשה מאוד לפרש דברים ככתבן דרמג"ה יגזור ויעמיד דבריו לבטל מצוה, וכאשר כבר תמה מוהר"ם אלשקר בתשובה סי' צ"ה וז"ל מי זה שיעלה ברוחו לחשוב שתיקן רגמ"ה במקום חשש איסור או נדנוד עבירה חלילה, וגדולה מזה כתב הרשב"א בתשובה סי' תקנ"ז הביאו הב"י סו"ס קט"ו דאפי' בדאיכא ביטול מדת חסידות אמרי' דלא גזר רגמ"ה, ובכדי להמתיק את המרירות כתבתי בחבורי זקן אהרן מהדו"ק סי' ס"ב דודאי לא יעלה על שום אדם לומר דרגמ"ה העמיד דבריו גם במקום מצוה ורק בזה הוא דפליגי דמ"ד דבמקום מצוה לא גזר סבר דמקום מצוה לא היה בכלל הגזירה ולא חלה התקנה מעיקרה ע"ז. וממילא שא"צ ק' רבנים להתיר, דכיון דמעולם לא נגזר ולא נאסר, כלום צורך בהיתר וכמ"ש מוהר"ם פדואה סי' י"ג בזה"ל אבל מקום שנוכל לדון ולומר דבכאן לא גזר רגמ"ה מעולם הרשות נתונה וא"צ לא ק' רבנים ולא שלש קהלות כי לא שייך היתר בדבר זה רק תלמוד ודקדוק שעל כיו"ב לא גזר, וכעין זה כתבו התוס' והר"ן בע"ז דנ"ז דמה שלא היה בכלל הגזירה א"צ מנין אחר להתירו. ומ"ד דגזר סובר דתחלת התקנה היה גם במקום מצוה רק שאדעתא דהכי תיקן מתחלה דכשימצאו ק' רבנים טעם מבורר יהא ביכולתם להתיר וכמ"ש בסוף תשובת מוהר"ם מרוטענבורג בסופו שהעתיק התקנות של רגמ"ה בזה"ל דאין לישא שתים נשים כ"א ע"י היתר ק' רבנים כשיראו טעם מבורר להתיר עכ"ל, ונמצא שאין בזה ביטול מצוה כיון שיש רשות לחכמים להתיר אם ימצאו צורך. ולפ"ז ודאי דלכו"ע שרי במקום מצוה לישא אשה על אשתו ואין מי שחולק בזה, רק הנ"מ בין מ"ד דגזר במקום מצוה ובין מ"ד לא גזר הוא רק לענין צורך ק' רבנים דלמ"ד לא גזר א"צ ק"ר כיון דבכה"ג לא נאסר מעולם ממילא א"צ בהיתר, ומ"ד דגזר אי"א להתיר וגם במקום מצוה בלא הסכמת ק"ר, אבל הסכמת ק"ר מועיל לכו"ע, ולפ"ז לדינא כיון דרוב גדולי הפוסקים הראשונים סברו דבמקום מצוה לא גזר, ה"ה הרשב"א שהביאו המוהרי"ק שורש ק"א ורבני צרפת והריטב"א שהביאו מוהר"ם פדואה סי' י"ג וי"ד ושו"ת הרא"ש ושארי גדולים עמודי ההוראה ודאי דכוותייהו נקטינן, וכן מוכת משיטת לשון הרמ"א שם דדיעה ראשונה דס"ל במקום מצוה לא גזר סתם בסתם, ודיעה השניה בשם י"א, וכללא הוא דבכה"ג העיקר לדינא כדיעה ראשונה, וממילא דהי' ראוי להורות למעשה דא"צ בזה היתר של ק' רבנים וכמ"ש לעיל דכיון דלא היה בכלל הגזירה ממילא א"נ להיתר. ואם כי ידעתי מיעוט ערכי שלא לאיש כמוני לבוא ולהכריע בין הרים גדולים, מ"מ תורה הוא ורשות נתונה לכ"א לחוות דעה ולכן הנני מרשה לעצמי לומר דגם מן הש"ס יש להוכיח כהני פוסקים דבמקום מצוה לא גזר:
דהנה קוטב הציר אשר עליו יסבו פלוגתתם הוא העובדא דגיטין דל"ח דר' אלעזר שיחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה, והללו דסברי דבמקום מצוה לא גזר נתבצרו על עובדא זאת, השתא איסור תורה דשחרור עבד אינו עומד אפי' במקום מצוה דדבריהם דתפלה בצבור, וא"כ לא תהא גדולה תקנת רגמ"ה מאיסור דאורייתא שא"צ לעמוד במקום מצוה, והללו דסברי דגם במקום מצוה חל התקנה מביאים נמי מעובדא זאת גופא, רק לא מסוגיא דגיטין אלא מסוגיא דברכות דמ"ז, דהובא שם נמי עובדא זאת והש"ס משני נמי מצוה שאני ופריך עלה הא מצוה הבאה בעבירה הוא ומשני מצוה דרבים שאני, וא"כ מוכח להדיא דדוקא משום מצוה דרבים שרי לשחרר, אבל משום מצוה דיחיד באמת עומד איסור שחרור, ואיסור דרגמ"ה נמי אין נדחה מפני מצוה דיחיד. הכי מתבאר מדברי הפוסקים דעובדא דר"א הוא המקור והבאר שממנה שאבו שתי הדיעות הללו. אבל א"כ יהיו הסוגיות גופא סותרות זא"ז דהא בגיטין שם סגי בתי' דמצוה שאני ולא הוצרך למצוה דרבים. וכאשר רבים תמהו באמת על הסתירה שבסוגיות הללו, וב"ה אשר הנחני בדרך אמת ליישב עפמ"ש הרשב"א בגיטין דדין זה אי משום מצוה שרי לשחרר תלוי בטעם איסור דשחרור דאי נימא דיש טעם לאיסור זה משום לא תחנם, אז משום מצוה גרידא נמי שרי, דאין זה הנאה לעבד אלא שעושה לצורך מצוה, משא"כ אי נימא דלא דרשי' טעם לאיסור זה אלא דהאיסור הוא כפשוטו אז משום מצוה נמי אסור דהוי מצוה הבאה בעבירה ורק משום מצוה דרבים הפקיעו חז"ל השעבוד, ועיין שם שכתב דבש"ס גופא ספוקי מספקא בזה אם האיסור כפשוטו או דרשינן טעמא דקרא משום לא תחנם. ובסברא זו פליגי המקשה והתרצן בברכות שם, דלמאי דמתרץ שם מתחלה מצוה שאני, מפרש טעם דאיסור שחרור משום לא תחנם ולכן לא בעי' מצוה דרבים דוקא אלא משום מצוה גרידא נמי שרי, והמקשה שס"ד לאסור משום מצוה סובר דאין הטעם משום לא תחנם אלא כפשוטו כו' ולפ"ז י"ל דמה דמשני בתר הכי מצוה דרבים שאני, היינו לסברת המקשה דהטעם הוא כפשוטו ואפ"ה משום מצוה דרבים שרי גם לטעם זה, משא"כ סוגיא דגיטין דחזינן התם דרבינא התיר לשחרר אפי' ההיא אמתא דהוי מצי להשיאה לעבדו דהוי מינטר לה נמי וליכא גם אפרושי מאיסורא, ואפ"ה התיר לשחרר משום נטירותא יתירתא דישראל מנטר לה טפי, ואביי דאוסר התם היינו משום דלנטירתא יתירתא לא חייש, אבל בחציה שפחה וחב"ח דלא מצי להשיאה לעבדו שרי גם לאביי משום אפרושי מאיסורא, הרי להדיא דאמוראי דסוגיא דגיטין פשיטא להו דמשום אפרושי מאיסורא שרי נמי לשחרר, וזה פשוט דמשום מצוה יש להתיר טפי ממשום אפרושי מאיסורא, וראיה לזה מההוא אמתא דחציה שפחה כו' ואר"נ מנהג הפקר נהגו בה, ומהך עובדא פריך על אביי, והקשו המפרשים דלמה פריך ממימרא דר"נ ולא פריך עליו מהא דר"א ששחרר עבדו להשלימו לעשרה, וכתבו לתרץ משום דע"ז הו"מ לתרץ מצוה עדיף שהוא בעצמו מקיים, מאפרושי מאיסורא, דבא להציל אחרים מאיסורא, וכמו שהארכתי בזה בסימן הקודם, וכיון דסוגיא דהתם פשיטא לה דמשום אפרושי מאיסורא שרי, כ"ש דמשום מצוה שרי, ולפ"ז צ"ל דסוגיא דגיטין סובר דהטעם הוי משום לא תחנם ולטעם זה ודאי שאפי' משום מצוה גרידא נמי שרי, ומשו"ה לא פריך התם מצוה הבאה בעבירה הוא כיון דחזי' דסוגיא זאת פשיטא לה שהטעם הוא משום לא תתנם, ולטעם זה ודאי שאפי' משום מצוה גרידא נמי שרי, משא"כ סוגיא דברכות דהמקשה שם סובר דשמא הוי האיסור כפשוטו, משו"ה פריך שפיר מצוה הבאה בעבירה הוא דשמא האיסור כפשוטו ואז אסור משום מצוה גרידא, והתרצן דמשני מצוה דרבים שאני לסברת המקשה הוא דמשני וז"ב ואמת ועמ"ש בתשובה הקודמת באריכות יותר, וניחא בזה נמי דברי הרמב"ם שהביא סתמא דש"ס דגיטין דמשום מצוה שרי ואפי' מצוה דדבריהם, ולא הביא הך מצוה דרבים, ולמ"ש ניחא דלדינא קי"ל כסוגיא דגיטין דפשיטא להו לאמוראי דהתם דהטעם הוי משום לא תחנם ולדידהו אפי' במקום מצוה גרידא נמי שרי, ולא שבקינן פשיטותא דסוגיא דגיטין שעבדו בה עובדי ומעשה רב. משום ספיקא דסוגיא דברכות, וכיון שהוכחנו דעיקר בש"ס דמשום מצוה גרידא נמי רשאי לשחרר ואפי' מצוה דדבריהם, א"כ לא תהא תקנת רגמ"ה גדולה לעמוד במקום מצוה ופשיטא דהלכה כהפוסקים דבמקום מצוה לא גזר כלל ולא חל ע"ז התקנה וממילא דא"צ להיתר דק' רבנים וכמ"ש בשם מוהר"ם פאדוה דבמקום מצוה א"צ ק"ר מה"ט:
ובזה אבוא להצדיק דברי צדיק מו"ר הנצי"ב ז"ל בתשובת משיב דבר סי' ה' שהעלה נמי דבנשתטית אין מקום לק' רבנים, ושמעתי מהרהרים ומפקפקים על שהוא יצא ראשונה לפרוץ גדר שהיה מוגדר עד עתה להצריך ק' רבנים. ולמ"ש יצא כנוגה צדקו דלמה דקי"ל כהנהו פוסקים דבמקום מצוה לא גזר ממילא אין מקום להצריך ק"ר, וגם לא הוא היה הראשון אלא שכבר קדמוהו המורמ"פ והצ"צ והנתיבות בתשובת נחלת יעקב, ורעק"א הסכים לזה שכתב בפשיטות דכל מקום שחייב לגרשה א"צ ק"ר, אלא שהנצי"ב ז"ל תנאי התנה דהיינו דוקא למי שנשתטית אשתו ואין לו בנים דהוי מקום מצוה דפ"ו אבל כשיש לו בנים וכבר קיים פ"ו לא התיר בלא ק"ר ע"ש, ובזה תמה אני על דבריו דגם כשיש לו בנים הוי מצוה דאורייתא מצוה דלערב אל תנח ידך וכנראה מדברי הב"ח יו"ד סי' רכ"ח דמצוה דאורייתא היא, ומי זוטר מצוה דלא תהו בראה לשבת יצרה, ואפי' אם לא היה בזה שום מצוה, אכתי היושב בלא אשה הוא תמיד בהרהורי עבירה דלאו כו"ע כרב ספרא דהוי רווק הדר בכרך, ועיין בנו"ב דאפי' מ"ד דבמקום מצוה גזר היינו כשהיא בת תשמיש ויכול לדור עמה, אבל כשאינה בת תשמיש ודאי לא גזר משום הרהור עבירה דאיכא לאפרושי מאיסורא דמשום הא לחוד נמי דחי למ"ע מה"ת דשחרור עבד וכמ"ש לעיל סוגיא דגיטין דרבינא התיר לשחרר ההוא אמתא דהו"מ להשיאה לעבדו משום דישראל מנטר לה טפי, ועיין עוד בתשו' מוהרי"ם סי' ט"ז שהביא מהש"ס סוטה ד"ה ותוס' שם בד"ה אם היה לבה נאה לא הי' מגלה, דאף מה שהוא גזה"כ מבטלינן משום חשש הרהור עבירה, ולפ"ז כ"ש דרגמ"ה לא גזר בכה"ג דאיכא משום אפרושי מאיסורא וממילא דא"צ לק"ר אפי' ביש לו בנים כיון דנשתטית אינה בת תשמיש ואין יכול לדור עמה דרך אישות ותמיד בהרהור עבירה, וכ"ש בנ"ד דבנים זכרים אין לו כלל א"כ גם מצות פו"ר לא קיים עדיין ובכה"ג הא כבר הורה זקן הנצי"ב ז"ל דא"צ ק"ר וגם הצ"צ ומוהרמ"פ כתבו כן, הרי היתר אחד בנ"ד:
אמנם בהיות שכל ההיתר הזה הוא רק לרוב הפוסקים דבמקום מצוה לא גזר וממילא א"צ ק' רבנים להתיר, אבל להני פוסקים דגם במקום מצוה גזר, ממילא דצריך ק' רבנים להתיר, דכיון דהגזירה תלה צריך להיתר, אכן באמת אפשר לצדד היתר ולומר דבנשתטית, אליבייהו נמי לא גזר, דדוקא כשאינו יכול לדור עם אשתו מפני סבה אחרת הוא דגזר שלא לישא אחרת אפי' במקום מצוה, אבל כשהמניעה הוא מסבת נשתטית ודאי דלא גזר וכמבואר בתשובת דברי ריבות סי' רצ"ד טעם יפה ומושכל דבהאי שעתא דשטותה לא תקרא אשה כלל דהא קי"ל דשוטה אין להם קדושין כמ"ש הטור אה"ע סי' מ"ד, ורגמ"ה לא גזר אלא בנושא אשה על אשתו אבל לזאת לא תקרא אשה כי אע"פ שהיא אסורה לעלמא זהו מכת קדושין הראשונים ואותן הקדושין לא פקעי אלא בגט אבל לענין להחשיבה כאשה נשואה לעת כזאת עד שיחול חדר"ג לאסור על בעלה שלא ישא אחרת עליה בחייה, בזה ודאי שאין זה סברא כלל ע"ש היטב. ובלא"ה נמי בנ"ד שכבר עברו עליה שמונה שנים מיום שנשתטתה וכל צרי ומזור לא הועיל לה, ודאי דלא שייך כלל תקנת רגמ"ה להצריך ק' רבנים לבטל החרם, דכל עיקר הטעם שהטריחו לבעל שישיג היתר מק' רבנים כתבו הפוסקים כדי להכביד עליו הדבר דחיישי' שמא יתעולל עלילות ברשע וכשהיא קצת שוטה יאמר שהיא שוטה ויגרשנה וישא אחרת ע"כ תיקן רגמ"ה להצריך היתר מק"ר תכבד העבודה עליו ואל ישעה בעלילות שקר, וא"כ בנ"ד שאנן סהדי שאין זה עלילות שוא וכמה שנים מטפל עמה ברופאים ורפואות ולא הועיל וכולנו עדים שהיא שוטה גמורה ובכה"ג אין מקום להצריך ק' רבנים. וכ"כ בתשובת שו"מ בכה"ג שנמצאת בבית החולים למשוגעים כמה שנים וידוע לנו שהיא שוטה גמורה כתב להתיר בלא ק"ר מטעם זה דכיון שידוע לנו שלא בעלילה הוא בא אלא האמת כדבריו למה נעגן ונטריח אותו על חנם, וכ"ש בנ"ד שהבעל עני ואל פעלו הוא נושא את נפשו וגם אי"א לפניו לעזוב עולליו על הפקר ולסבב בעירות כדי לקבץ חתימות:
טעם ג' להתיר בלא ק"ר עפמ"ש בד"מ סי' א' וז"ל ומכ"מ נראה דבזה"ז אין אנו צריכין להיתר ק"ר דהא כבר כלה הגזירה וא"צ היתר כלל כמ"ש התוס' והרא"ש ריש ביצה ולכן אע"ג שעדיין נוהגין גזירת הגאון מ"מ הגזירה כבר בטלה ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר עכ"ל, ובהגהות רמ"א בשו"ע סתם דבריו וכתב הב"ש משום דס"ל שא"צ לק"ר ולכן כלל אלו שני דינים יחדיו וכשנשתטה או שהוא מן הדין לגרשה דבזה לא תיקן רגמ"ה ע"ש. והן אמנם דיש חולקין וסוברין דלא בטלה גזרת רגמ"ה גם עתה לאחר כלות אלף החמישי וכמבואר במרדכי ונמוק"י פ' הבע"י בשם איזה ראשונים דמפשטות לשונם מוכח דס"ל כן, אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא וא"כ איכא ס"ס להקל ספק שמא במקום מצוה לא גזר כלל ואת"ל גזר שמא הלכה דבזה"ז בטל, ועיין בתשובת מהרש"ם חאה"ע סי' ע"ח שהתיר מכח ס"ס זה ממש:
ובר מן דין הלא כבר העיר המהר"ם פדואה שם דהא דמצרכינן צירוף של ק"ר, הכוונה דהיינו לענין שאם ירצו להמנות לעקור התקנה ולבטלה לגמרי אבל להתיר לאיש פרטיי במקום הצורך לא הצריך ק"ר מעולם, ובתשובה לגדול אחד מדור הקודם ראיתי שמפרש דהנהו ראשונים שהובא במרדכי ונמוק"י שזכרתי לעיל דמוכח מדבריהם דס"ל שגם בימיהם לאחר כלות אלף החמישי החזיקו לחרם רגמ"ה, לא פליגי כלל על המוהרי"ק וס"ל דבזה"ז בטל החרם דמפרשים שהזמן עד סוף אלף החמישי נקבע לענין אם יצטרכו לבטל התקנה לגמרי, ולפ"ז בזה"ז א"צ ק"ר אליבא דכו"ע, דלרמ"א ומוהרי"ק כבר בטל החרם וליכא אלא מנהגא ועל מנהג לא מסתבר להצריך ק"ר וכמ"ש הפר"ח, ולראשונים דס"ל שגם בזה"ז עומד החרם במקומו ס"ל דרק לעקור ולבטל התקנה לגמרי אתר אלף תמישי הצריך רגמ"ה הסכמת ק"ר אבל להתיר לאיש פרטיי במקום הצורך לא הצריך ק"ר מעולם:
ועל יסוד כל ארבע היתרים שהבאתי, א) דרוב הפוסקים עמודי ההוראה ס"ל דבמקום מצוה לא גזר כלל, ולמ"ש מוכת כדבריהם מהש"ס וממילא א"צ להיתר כיון דמעולם לא נגזר וכמ"ש בשה מהורמ"פ וצ"צ והנצי"ב. ב) גם למ"ד דבמקום מצוה גזר י"ל דבנשתטית לא גזר דנשתטית אינה קרויה אשה ולא הוי נושא אשה על אשתו וכדברי ריבות, ועוד דכיון דעיקר מה שהטריח לצרף ק' רבנים כדי שתכבד העבודה ואל ישעה בדברי שקר ובעלילות, ולא שייך זה בנ"ד שידוע לכל שאמת כדבריו ומטפל עמה שמונה שנים וכמ"ש השו"מ. ג) היתר הס"ס. ד) דשמא לא הצריך ק' רבנים כ"א לבטל לגמרי התקנה ולא להתיר לאיש פרטיי במקרה. ועל יסוד כל אלה נלע"ד דאפשר לסמוך ולהתיר בנ"ד שמצב הבעל נורא ואי"א בשום אופן להכביד עליו בקיבוץ חתימות של ק"ר, דיש להתיר לר' ישראל געלמאן לישא אשה אחרת על אשתו חוה צירל הנשתטית, ובתנאי כשישיג הסכמה משלטון הממשלה ע"ז, ואם כי הוראה זאת ברורה לי מצד הדין, בכ"ז מפני שמחזיק בנושנות ושונא חדשות אנכי מטבעי ואיני רוצה להורות דבר התמוה לרבים, בהיות שנהיגי גבן שלא להתיר בלא ק"ר, וכל עיקר שטרחתי בהיתר זה הוא מפני דוחקו הנורא של ההוא גברא ואם הייתי מכביד עליו לקבץ חתימות ק"ר היה אובד בעניו ולא הגיע למטרתו, אכן לאחר שראיתי בס' ישועות מלכו להגאון מוהר"י מקוטנא ז"ל כי יש לו סמך שמאה לאו דוקא ובשעת הדחק סגי בשלשים ע"ש. ומספר כזה אפשר להשיג גם בקצת טרחא על אתר, לכן בטלתי דעתי וצרפתי לזה שלשים אנשים. ומעתה ההיתר הוא בלי פקפוק ולאחר שישיג רשיון הממשלה יוכל ר' ישראל הנ"ל לישא אשה אחרת, וד' יצילנו משגיאות מכשול ותקלה בהוראה חלילה:
כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין: