אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"ב יו"ד › סימן צא

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב יו"ד · סימן צא

סימן צ

ב"ה עש"ק י"א אייר תרצ"ד פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר שמואל מאיר הכהן האלענדר מו"צ בטשערנאוויץ. ע"ד שאלתו אם יש להתיר לר' יצחק שעכטער לישא אשה אחרת על אשתו הראשונה ששתי שנים אחר החתונה נשתטית ל"ע וזה שנה העשירית שנמצאת בסאנטאריום ובבתי אסף משוגעים שונים, וגם כעת נמצאת בבית משוגעים השייך למלוכה, הרופאים אומרים נואש ואין מזור לרפואתה, הבעל נתדלדל מנכסיו לרוב הוצאות רפואתה זה רבות בשנים, וגם נודע לכ"ת כי אחיה ואחיותיה היו חולים במחלה זו, וכפי הנראה שמחלה משפחיית היא, ובהיות שהבעל עודנו רך בשנים ולא קיים מצות פ"ו וגם קשה לו מאוד להיות בלא אשה ובכן שואל כ"ת אם מחמת שתי אלה, מצות פ"ו והצלה מהרהורי עבירה אפשר להתיר לו החדר"ג, ואם אפשר אם נצרך לזה ק' רבנים או לא, וגם איך יהיה עם השלשת גט, כתובה ומזונות, ומה כדאי יותר אם להתיר לישא אחרת או לגרש בע"כ: והנה לכאורה שני אלו צדדי ההיתר גם יחד, היינו קיום מצות פ"ו והצלה מעבירה, אינם מספיקים להתיר בבירור, באופן שיהא ההיתר ברור אליבא דכו"ע באין חולק, דאי משום מצות פ"ו נפלנו בפלוגתא דרבוותי, דכמה מגדולי הפוסקים סברי דרגמ"ה גזר אפי' במקום מצוה וכמ"ש המוהר"ם מינץ, לא נעלם ממני אמנם מ"ש הנו"ב מהדו"ת סי' ו' דאפי' להסוברים דבמקום מנוה גזר מ"מ במקום עבירה כבהך דנשתטית שאי"א לדור עמה כדרך אישות וכל ימיו בהרהור עבירה בכה"ג כו"ע מודים דרגמ"ה לא גזר, ולא רק רשאי אלא מחויב לישא אחרת בכדי להנצל מן האיסורים דבכדי לאפרושי מאיסורא עדיף ממקום מצוה ע"ש, ואם שכדבריו כתבו נמי הרשב"א, רבני צרפת, הרא"ש והריטב"א, בכ"ז הדברים צריכים ביאור, דלכאורה יש להשיב על דבריהם דלאפרושי מאיסור עדיף ממקום מצוה, מהש"ס דגיטין דל"ח דהכי איתא התם ההיא אמתא דהוו קא מעבדי אינשי איסורא אמר אביי אי לאו דאר"י אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוי כייפנא לי' למרא וכתב לה גיטא דחירותא, רבינא אמר כי הא מודה רב יהודה משום מלתא דאיסורא ופריך הש"ס ואביי משום איסורא לא והאר"ח בר קטינא מעשה באשה אחת חציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאוה בת חורין, וארנב"י מנהג הפקר נהגו בה ע"ש, והקשו המפרשים דלמה פריך על אביי מההיא אמתא דחצי שפחה וחצי בן חורין ולא פריך עליו מהא דר' אלעזר ששחרר עבדו להשלימו לעשרה, וכתבו לתרץ דע"ז הו"מ לתרץ דמצוה עדיף מאפרושי מאיסורא, ור' אלעזר דשחררו לצורך מצוה דתפלה בצבור שפיר עבד דלצורך מצוה רשאי לשחרר, אבל לא יקשה מזה על אביי דלא חש לשחרר בכדי לאפרושי מאיסורא, דזה גרע מבמקום מצוה, ובכדי לאפרושי מאיסורא לא שרינן לעבור על עשה דשחרור עבדו ע"ש, הרי דמוכח מזה דלאפרושי מאיסורא גרע ממקום מצוה, והרבה יותר שרינן לעבור על עשה כדי לקיים מצוה מכדי לאפרושי מאיסורא, וזה דלא כהנו"ב דלעיל, וממילא דגם טעם הצלה מעבירה לא יספיק לפ"ז לעבור על חדר"ג, דהשתא במקום מצוה גזר, כ"ש לצורך הצלה חן האיסור דודאי גזר, כן היה מקום לכאורה. אבל אחרי שובי נחמתי וברור בעיני דלא רק שני הטעמים הללו ביחד וכנידון דידן דאיכא תרתי מצות, פ"ו והצלה מן החטא, אלא אפי' בטעם אחד מינייהו סגי להתיר אליבא דכו"ע, וממה דסליק אפתח, דודאי דבטעם דהצלה מן עבירה אמרי' דכה"ג לא גזר רגמ"ה מעיקרו אליבא דכו"ע, וכחילוק הנו"ב דזה עדיף מבמקום מצוה דאיכא מ"ד דגזר רגמ"ה, ומה שהבאתי מההיא דגיטין דמצוה עדיף, היינו משום דאפרושי מאיסורא דהתם מיירי דמציל אחרים מן האיסור שלא יכשלו בשפחה זאת, ובהא אמרינן דמצוה עדיף שהוא עצמו מקיים, מאפרושי מאיסורא לאחרים ולכן מהא דר' אלעזר ששררר עבדו לצורך מנין עשרה לא הוי קשה על אביי שלא הסכים לשחרר האמה בכדי להציל מן האיסור דהוי שפיר מחלקינן, ר' אלעזר הא עבד בעצמו המצוה של תפלה בצבור, ולצורך קיום מצוה הוא בעצמו רשאי לחטוא בעשה דשחרור עבדו, אבל אביי שפיר עשה שלא רצה לשחרר האמה, שיחטא הוא בעשה דשחרור כדי להציל אחדים מן האיסור, זה לא אמרי' דאין אומרים חטוא בשביל שיזכו אחרים, ושפיר כתבו המפרשים דמר' אלעזר לא הו"מ להקשות על אביי, ורק מההיא אמתא חציה שפחה וחציה בת חורין דכפו את רבה לעשותה בת חורין מפני שנהגו בה מנהג הפקר, הרי דגם להציל אחרים מן האיסור נמי כפו רבה, ומזה שפיר קשה לאביי. וכל זה הוא בש"ס דגיטין אבל הכא בנשתטית דהבעל גופי' הוא דניצול מעבירה בכה"ג פשיטא דהצלה מעבירה עדיף מקיום מצוה, דתחלה סור מרע ואח"כ עשה טוב, ועולה שפיר חלוקו של הנו"ב דאפי' מ"ד שבמקום מצוה גזר אבל במקום עבירה ודאי לא גזר, ויש כח לחז"ל לבטל לאדם ממצוה בשוא"ת אבל לא להביאו לעבירה בקום ועשה וכמ"ש: ועוד נ"ל דגם מפני טעם ראשון היינו מצות פ"ו לחוד נמי סגי להתיר לכו"ע, דכבר כתבתי בחבורי זקן אהרן מהדו"ק סי' ס"ג דמה שנחלקו הראשונים אם גזירת רגמ"ה נוהג במקום מצוה, היינו לענין אם נצרך ק' רבנים להתיר, דמ"ד דלא גזר דמעולם לא גזר ולא חל התקנה מעיקרו על מקום מצוה וממילא שא"צ ק' רבנים להתיר, כיון דמעולם לא נגזר ע"ז, כלום צורך בהיתר, ומ"ד דגזר סובר דמתחלה גזר אפי' במקום מצוה וחלה התקנה אלא דאפ"ה במקום שחלה התקנה מהני היתר ק' רבנים דעל דעת זה היה התקנה דלכשימצאו רבנים טעם מבורר יהא ביכולתם להתיר וכמ"ש בסוף תשובת מהר"ם מרוטנבורג שהעתיק החדר"ג בזה"ל דאין לישא שתי נשים כ"א ע"י היתר ק' רבנים כשיראו טעם מבורר להתיר ע"ש שהארכתי בזה. וכעת נ"ל להביא ראיה לזה דאיך ס"ד שגזרת רגמ"ה יהא חל אפי' במקום מצוה ושגם היתר דק' רבנים לא יועיל, ולא יהא גדול איסור דשתי נשים מאיסור דאורייתא דשחרור עבד ואפ"ה מצינו דאף במקום דרבנן אין עומד איסור זה וכעובדא דר' אלעזר בגיטין שם שלא מצא עשרה בבית הכנסת ושחרר עבדו, וכ"פ הרמב"ם פ"ט מהלכות עבדים דאפי' משום מצוה דדבריהם שרי לשחרר, הן אמנם רבים הוכיחו מש"ס דברכות דמ"ז דמשום מצוה לא שרי באמת לשחרר, דבש"ס משני התם מצוה שאני ופריך הא מצוה הבאה בעבירה הוא ומשני מצוה דרבים שאני. ומוכח להדיא דדוקא משום מצוה דרבים שרי לשחרר ולא משום מצוה דיחיד, אבל אי נימא כן א"כ יהיו סוגיות הש"ס גופי' סותרות דהא בגיטין שם סגי לי' בתירוץ דמצוה שאני ולא הוצרך למצוה דרבים, וכבר תמהו רבים על השינוי שבין הסוגיות הללו, ובחסד ד' זכיתי ליישבם בדרך אמת עפמ"ש הרשב"א בחדושיו לגיטין שם דדין זה אי משום מצוה שרי לשחרר תלוי בטעם מ"ע דלעולם בהם תעבדו, דאי נימא דהטעם הוא משום לא תחנם אז משום מצוה גרידא נמי שרי דכיון דעושה זה לצורך מצוה אין זה חנינה להעבד. משא"כ אי נימא דהטעם כפשוטו אז משום מצוה נמי אסור דהוי מצוה הבאה בעבירה, ורק משום מצוה דרבים הפקיעו חז"ל השעבוד ועיין שם שכתב דבש"ס גופי' ספוקי מספקא בטעם מצוה זאת ובסברא זאת פליגי המקשה והתרצן בברכות שם דלמאי דמתרץ שם מתחלה מצוה שאני ס"ל הטעם דלעולם תעבדו משום לא תחנם ולכן משום מצוה מותר, והמקשה שס"ד לאסור משום מצוה סובר דאין הטעם משום לא תחנם אלא כפשוטו כו' ע"ש. ולפ"ז י"ל דמה דמשני התם בתר הכי מצוה דרבים שאני, היינו לסברת המקשה דהטעם הוא כפשוטו ואפ"ה משום מצוה דרבים שרי גם לטעם זה, משא"כ סוגיא דגיטין דחזינן התם דרבינא התיר לשחרר אפי' בההוא אמתא דהו"מ להשיאה לעבדו דהוי מינטר לה נמי ואפי' אפרושי מאיסורא ליכא ואפ"ה התיר משום נטירותא יתירתא דישראל מנטר לה טפי, ואביי דאוסר היינו משום דמצי להשיאה לעבדו וליכא גם אפרושי מאיסורא הא בחציה שפחה וחב"ח דלא מצי להשיאה לעבדו שרי גם לאביי משום אפרושי מאיסורא הרי חזינן להדיא דסוגיא דגיטין פשיטא לה דמשום אפרושי מאיסורא שרי לשחרר, וזה פשיטא דמשום מצוה שעושה בעצמו יש להתיר טפי משום אפרושי לאחרים מאיסורא וכמ"ש לעיל, ומשו"ה לא פריך תו מצוה הבאה בעבירה הוא כיון דחזינן דסוגיא זאת פשיטא לה שהטעם הוא משום לא תחנם, ולטעם זה ודאי שאפי' משום מצוה גרידא נמי שרי, משא"כ בסוגיא דברכות דהמקשה שם סובר דשמא הטעם כפשוטו משו"ה פריך שפיר מצוה הבאה בעבירה הוא, והתרצן דמשני מצוה דרבים שאני לסברת המקשה הוא דמשני הכי וזה ברור. וניחא בזה מה שתמה המג"א סי' צ' והטורי אבן בחגיגה על הר"ן שכתב לטעם דלא תחנם וא"כ מאי פריך בברכות הא מצוה הבאה בעבירה הוא דהא לטעם דלא תחנם שרי במקום מצוה גרידא כיון דעושה לצורך מצוה ליכא לא תחנם, ולמ"ש ניחא דהמקשה שהקשה כן סובר באמת דהטעם כפשוטו וכמ"ש הרשב"א, אבל איה"נ למה דקי"ל טעם דלא תחנם שרי אפי' במקום מצוה גרידא ובמקום אחר הארכתי בזה, וכיון שבארנו דלדידן שרי לשחרר אפי' לצורך מצוה דדבריהם, איך אפשר דלא יהא רשאי לעבור על חדר"ג לצורך מצוה דאורייתא דפ"ו ושבת, גם אפרושי מאיסורא להציל מהרהורי עבירה, אע"כ דמ"ד דגם במקום מצוה אינו רשאי לעבור חדר"ג היינו מעצמו אבל ע"י ק' רבנים שרי וכמ"ש. וכיון שכן בנ"ד דבר ברור דאפשר להתירו אליבא דכו"ע דע"י ק' רבנים ליכא מאן דאוסר, ולטעם דהצלה מהרהורי עבירה גם ק' רבנים לא נצרך דבמקום עבירה לא גזר כלל:

ומה שנסתפק מה יש להתיר טפי גט בעל כורחה או לישא אחרת. הנה ידוע מ"ש המבי"ט דיותר טוב לגרש בע"כ דבזה אינו עובר על חדר"ג אלא פעם אחד בשעת הגירושין אבל אם נושא אחרת הרי הוא עובר כל ימי חייו בכל רגע ורגע כל עוד דאגידה בי' דבעמוד והוצא קאי. ובס' מעין גנים בנמוקיו לאה"ע סי' א' כתב ראיה לסברא זו מהש"ס סוף יומא לענין אכילת איסורין דיש להתיר הקל קל תחלה וא"כ כיון דאם מגרש בע"כ אינו עושה איסור אלא בשעה שמגרש ואם נושא אחרת הוא כל ימיו בעבירה, פשיטא דיש לבחור הרע במיעוטו, ואף כי טעם דמסתבר הוא בכ"ז לא ניחא לגדולי האחרונים בזה משום דהא מפורש בתקנת רגמ"ה שאם גירשה בגט בע"כ דלא הוי גט אפי' דיעבד ואין הגט כלום כמ"ש המהר"ם מינץ והב"ש סי' קי"ט ע"ש, וכיון שהגט אינו גט ממילא הוי אגידה בי' ואינו רשאי ליקח אחרת ואם עבר ונשא אכתי עובר כל יום על החרם, וכ"כ הבית מאיר באה"ע בשו"ת שבסוף הספר על אחד שגירש אשתו בע"כ וז"ל ומעתה אחר שבררנו פסקן של הראשונים לדינא כרבא דאי עביד לא מהני בודאי ראוי לנו לילך בעקבותיהן ולפסוק בנידון מגרש בע"כ בזה"ז כרבא דלא מהני העשיה ושבעמוד והחזר קאי כקושית התוס' בנשבע שלא לגרש דהא סברת תירוצם לא שייך בזה דהא לא בדה האיסור ואין לו התרה מצד עצמותו והוא איסור תורה חדר"ג ועל בתי דינין של ישראל להורות לו שעדיין כל יום ויום עובר על החרם עד דליהדר כו' וממילא נמי כיון שאגידה בי' שעדיין בעמוד והחזר קאי א"כ עדיין באיסור נשיאת ב' נשים קאי דומיא דזקוקה ליבום כו' עכ"ל, וא"כ מה עדיפת הוא לגרש בע"כ כיון דגם בזה אם ישא אחרת עובר הוא כל יום על החרם, ונהפוך הוא דלישא אחרת עדיף דבזה לא יעבור כ"א על חרם א' דנושא ב' נשים, ואילו במגרש בע"כ יעבור על שניהם, חרם דמגרש בע"כ וגם חרם דנושא ב' נשים אם אח"כ ישא אחרת, זהו ההשגה שהשיגו האחרונים על המבי"ט, אכן לענ"ד איני מבין דברי המשיגים, דהא זה ודאי דמ"ש בתקנת רגמ"ה דאם עבר וגרש בע"כ אינו גט אפי' דיעבד, היינו כשעבר וגירש מעצמו שלא במקום מצוה ושלא עפ"י היתר ב"ד, בזה הוא דאמרי' דחדר"ג דינו כדאורייתא ואי עביד לא מהני, ובאופן זה יתפרשו כל דברי הפוסקים שס"ל דמגרש בע"כ אינו גט אפי' דיעבד, דהיינו דוקא כשמגרש שלא כדין ושלא עפ"י היתר ב"ד, אבל בנ"ד בנשתטית דדינא הוא לגרש בע"כ אם יכולה לשמור גיטה ומתירין לה החרד"ג ע"י ק' רבנים מה שייך לומר בזה אי עביד לא מהני כיון דעביד כדין, ולהרבה פוסקים שבמקום מצוה לא גזר מעיקרו וא"צ להיתר דק' רבנים ג"כ, ואפי' למ"ד דגם בכה"ג גזר, אכתי כיון דע"י ק' רבנים מתירין לו החרם כבר פרח איסור החרם מזה ולא שייך בזה לומר כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כיון דלית כאן שום איסור, ואדרבה דינא ומצוה הכי הוא, ואע"ג דגם אם נתיר לו לישא אחרת נמי לא שייך בכה"ג לומר דעובר בכל יום על החרם כיון שעפ"י ב"ד עושה כן והחרם הותר או לא נגזר מעיקרו למ"ד דבמקום מצוה לא גזר, אבל עכ"פ שניהם שקולים ואין שום עדיפות דחרם דב' נשים לחרם דגירושין בע"כ, וכיון דשניהם שקולים ראוי יותר להתיר חרם דב' נשים מלהתיר לגרש בע"כ דחמיר טפי מצד עצמותו שלא קבע בו זמן כמו בחרם דב' נשים וכמ"ש הנו"ב מהדו"ק חאה"ע סי' א' וחת"ס חלק ו' סי' ע' דחרם דבע"כ חמיר טפי:

ועוד נ"ל מטעם אחר להתיר יותר לישא אחרת מלגרש בע"כ עפמ"ש הנו"ב מהדו"ת סי' קי"ד בשם האו"ז דנתינת גט צריך ב"ד של שלשה ועיין שם שהוכיח שגם המשנה ורש"י בריש מס' סנהדרין ס"ל נמי דלנתינת גט צריך ב"ד ע"ש. ובהיות שדין זה מרפס איגרי ויש עליו קושיות רבות וגם הנו"ב גופי' כתב שאי אפשר להיות דברים כהווייתן לפסול דיעבד גט שניתן שלא בפני ב"ד של ג', ולכן היטב אשר כתב בזה הגאון ר' יוסף בער מבריסק בס' בית הלוי חלק ראשון דהאו"ז מיירי דוקא בגט בע"כ שהוא צריך ב"ד וכמ"ש בגיטין דפ"ח ר"י היה כופה על גיטין וא"ל אביי הא צריכים מומחה ואנן ב"ד הדיוטות והשיב לו ר"י ששליחותייהו דקמאי עבדינן ע"ש שהאריך לבאר דגם במגרש בע"כ של אשה צריך ב"ד, ואף שלכאורה יש סתירה ע"ז מקדושין דס"ב דאיתא שם האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר אינה מקודשת דלאו בידו להתגייר דגר צריך שלשה ומי יימר דמזדקקו לי' ופריך מעתה האומר הרי את מקודשת לאחר שאגרשך תהא מקודשת דבידו לגרשה, ואי אמרת דגט בע"כ צריך ב"ד א"כ גם גירושין אין בידו מטעם זה גופא דדלמא לא מזדקקי לי' ב"ד, אכן יש ליישב ולומר דהאו"ז דמצריך ב"ד בגט בע"כ יסבור כפי' ר"י הזקן בקדושין שם דהא דאמרי' דגר לאו בידו מטעם דמי יימר דמזדקקו לי' ב"ד היינו דוקא ב"ד תלמידי חכמים כמו התם גבי גר שצריך ב"ד שיודיעוהו מצות קלות וחמורות, ובהא הוא דאמרי' מי יימר דמזדקקו לי' ת"ח שידעון שרשי המצות, אבל בגט בע"כ אע"ג דבעי ב"ד הואיל וא"צ ת"ח וסתם אנשים נמי סגי, דזה ודאי ימצא ובידו הוא, ושפיר קם דינו של האו"ז דגט בע"כ צריך ג', ובהיות שדבר קשה וטורח רב להשיג ב"ד שיהיו בשעת נתינת הגט בשעה שנמצאת

בסאנאטריום, ולכן אפי' אם היא ודאי בגדר יכולה לשמור גיטה אפ"ה יותר קל ונוח להתיר לישא אחרת, ונהי דלגרש גירושין גמורים בע"כ א"צ בזה כמ"ש, אכן עכ"פ יוצרך להשליש גט כמ"ש הב"ש סי' א' בשם הב"ח שקבלה הוא מגדולי עולם שהבעל צריך להשליש גט ביד שליח להולכה שיהיה בידו עד שתשתפה, ובחבורי זקן אהרן הארכתי לחזק מסמרות בזה ע"ש בסי' ס"ג. ולכן כה צריך כ"ת לעשות לדינא, להשליש גט ביד שליח להולכה ועל הכתובה ישליש בטחונות גם בוועכסלהו ולקבץ חתימות ק' רבנים ולהתירו לישא אחרת:

ובאין עוד הנני הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה