שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן סט
ב"ה יום ד' ב' דר"ח אלול תרכ"ו פינסק. כוח"ט לכבוד הרב וכו' כ"ש מהור"ר פנחס סג"ל צימעטבוים שליט"א ראב"ד בק"ק ווארדיין גדול רומעני'. ע"ד שאלתו באיש אחד שזה עשר שנים, לפנים קנה אחוזת שדה וחשב בדעתו לעשות ממנה איזה מוסד לקרן קימת לצורך איזה דבר טוב ומועיל אשר יישר בעיניו כשיגיע התור ושעה המוכשרת לזה, ובהיות שרצה להבריח אחוזה זאת מבניו שלא יהא ביכולתם לערער ולעכב. קנה אותה מתחלה על שם הקהל, וכה נכתב ונחתם בערכאות השלטון, והנה עתה רוצה למסור האחוזם ולמוכרה לצורך נשואי קרובתו היתומה שאין עצה אחרת להשיאה ויש חשש שתשב חלילה עד שתלבין ראשה, ואכן בבוא הענין לפני טובי העיר שצריכים לחזור לכותבה על שם הקונה, קם אחד מהם לערער וטוען שזה האיש המנדב אמר מאז שזו השדה בדעתו לעשותה קרן קימת על ת"ת וא"כ אי אפשר עוד לשנותה לצורך צדקה אחרת דאין משנין מת"ת לשום צדקה אחרת, אכן המנדב מכחיש ואומר שמעולם לא סיים ליתן על ת"ת דוקא, ואפי' אם לא היה לו כעת צורך אתר לא היה נותן על ת"ת בשביל שהסתדרות והנהלת הת"ת לא יישר בעיניו מפני שאינם עושים חובתם להמנדבים, ובכן נסתפק כ"ת אם נאמן הנותן ואם מועיל כאן עכ"פ שאלה על נדרו בהיות שהאחוזה נכתבת על שם הקהל הוי הקהל כמוחזקין וכאילו האחוזה נמסר לרשותם וכמ"ש בחת"ס ושו"מ, ובדבר שכבר נמסר ליד גזבר לא מהני שאלה כמבואר ביו"ד סי' רנ"ח:
ובתשובה ע"ז כי לדעתי זו אינה צריכה לפנים דשאלה ודאי מועיל בנ"ד, ומה שצידד כ"ת להחמיר מפני שהאחוזה נכתבה ע"ש הקהל וכיון שיצאה מרשותו של נותן ונכנסה ליד הקהל אינו מועיל שאלה לא שייך זה בנ"ד מטעמים שאבאר, דעיקר חידוש דין זה דבבא ליד הגזבר אינו מועיל שאלה המציא זה הרשב"א מהש"ס דנדרים דנ"ט דקאמר הש"ס התם בתרומה ביד כהן לא מצי לשאול ולמד מזה הרשב"א דכל צדקה משבא ליד גזבר לא מצי לאתשולי, אכן דין זה לאו דפסקא הוא אליבא דכו"ע, ופוק חזי כמה מרבוותי דפליגי עלה, דכבר הביא בנו"ב מהדו"ת סי' קנ"ד לדברי הרא"ש בפי' לנדרים שכתב דדין זה אין להוכיח כ"א לפרש"י ור"ן בכוונת הש"ס דתרומה ביד כהן לא מצי לאתשולי דכיון שיצא מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה ע"י שאלה, אבל רבינו ר"א ממיץ פירש דלא מצי לתשולי שהרי לא קרא עליה שם תרומה, ומשמע דקאי אכהן אבל הישראל שהפריש חצי למיתשל עלה ע"ש. ובכ"מ פ"ד מהלכות תרומות הלכה כ"ז כתב דהרמב"ם נמי סובר כר"א ממיץ דמצי למיתשל אפי' כשמסר ליד כהן, ובנו"ב שם הוכיח דגם הרא"ש חולק על הרשב"א וסובר כרמב"ם ור"א ממיץ דמצי למיתשל אפי' כשמסר ליד כהן, הרי לפנינו שגדולי הראשונים חולקים על הרשב"א וסוברים דאפי' בבא ליד גזבר מהני שאלה:
והנה לכאורה היה אפשר לצדד ולומר דאפ"ה לא מהני השאלה במסר ליד גזבר אפי' לרמב"ם ור"א ממיץ, דהא ידוע מה שאמר ר' יוחנן בכריתות דכ"ד ושור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה מ"ט אייאושי מייאש לה כבר ומפקר לה וזוכה הזוכה בו מתורת הפקר, ואע"ג שריש לקיש פליג על ר' יוחנן בדין זה בירושלמי ב"ק ר"פ שור שנגח דו"ה, מ"מ הא קי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל וכ"פ הרמב"ם פי"א מהלכות נזקי ממון להך דינא דר' יוחנן, ובחבורי חשן אהרן סי' כ' הוכחתי דלשיטת רש"י ורמב"ם לית מאן דפליג על ר' יוחנן ע"ש היטב שהארכתי ואכ"מ, ולפ"ז ה"נ בתרומה שמסרה ליד כהן או בצדקה שנתן ליד גבאי משעה שנתנה כבר הסית דעתו ממנה שכבר אינה שלו וממילא זכה בה הכהן או הגבאי מן ההפקר וא"כ מה שייך שאלה בזה נהי דאיסור הנדר נפקע ע"י שאלה אבל כיון שהזכייה הוא מתורת הפקר ובהפקר הא לא נמצא שאלה הן אמנם דלא נעלם ממני שיש לדחות זה ולומר דלא דמי לההיא דכריתות דהתם שאני שבתחלה נתחייב עפ"י פסק ב"ד מטעם ודאי דהב"ד הכירו ודאי שהוא חייב בזה ולכן ודאי דמייאש בהיות שלא היה לו שום תקוה שיבטל פסק הדין, משא"כ בתרומה וצדקה כיון דישנו בשאלה אינו מתייאש מעיקרו דסבור הוא שבכל עת שירצה יבוא וישאל על נדרו ונמצא שלא הסית דעתו כלל ולא הפקיר מידי ועמ"ש בחבורי חשן אהרן סי' ע"ה סעיף י"ז, כן היה נראה לחלק בפשיטות, אבל מדברי הר"ן משמע להדיא דאפי' כשישנו בשאלה נמי אמרי' דמשעה שמסר ליד גזבר הפקיר וזוכה הלה מתורת הפקר, דז"ל הר"ן בנדרים דפ"ה ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה מן ההפקר ואע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו נמצא שאלה בהפקר עכ"ל, הרי להדיא דאפי' בדבר שישנו בשאלה אמרינן נמי דמפקר לה. ואף שאני לעצמי לא זכיתי להבין דבריו מטעם שכתבתי דהא גופא כיון שיודע שבידו לשאול ולהתיר הנדר ממילא לא אסח דעתו ולא מפקר. ועוד דאפי' אם נניח שהתפץ נעשה הפקר ממש אבל הזוכה ודאי שצריך לכוון ולזכות מתורת הפקר, ובתרומה הא הכהן נתכוון לזכות מחמת שסבור שמגיע לו זה עפ"י דין ולא נתכוון כלל לזכות מתורת הפקר, ובכה"ג לא קנה אפי' היה זה באמת הפקר דדמי לעודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו וכמ"ש הט"ז חו"מ סי' רנ"ו ובקצוה"ח שם דהיכי שנתכוון לזכות מתורת מתנה לא זכה באותו חפץ מתורת הפקר, ואפי' למאן דסובר התם דקנה היינו כשהזוכה מיהא נתכוון לקנין אלא שנתכוון לשם מתנה ולא להפקר אבל הכא הכהן שסבור הוא שמגיע לו עפ"י דין ולא נתכוון לזכות כלל בשל אחרים דהא סבור ששלו הוא נוטל, והיכי שאינו מתכוון לזכות בשל אחרים כלל לכו"ע לא מהני כן היה נראה לענ"ד אלא שבטלה דעתי נגד דעת הר"ן, ולסברת הר"ן שפיר י"ל דלכו"ע אינו מועיל שאלה במסרו ליד כהן כיון דהזכייה הוא מתורת הפקר וכמ"ש:
ואמנם אכתי אין ללמוד מזה לנידן דידן דמיירי בצדקה דאפי' נימא שבתרומה ביד כהן לא מהני שאלה, אפ"ה אין ללמוד לצדקה מזה דשפיר יש לחלק בין זכיית הכהן בתרומה שזוכה אותה לנפשי' לזכיית הגבאי בצדקה שזוכה אותה לעניים וכמ"ש הנו"ב שם דכיון שמתורת הפקר יזכה בו הגבאי א"כ לא עדיף זה ממציאה והרי המגביה מציאה לחבירו שקנה חבירו הוא רק מטעם מגו שזכי לנפשי' ולכך בליקט פאה ואמר לאיש פלוני עני קי"ל כרבנן שאם הלוקט היה עשיר לא זכה ויתננו לעני הנמצא ראשון כמבואר בש"ס ב"מ ד"י, וא"כ הגבאי הזה שאינו עני איך זכה מן ההפקר לצורך עניים והרי לא שייך מגו דזכי לנפשי' שהרי הוא עשיר ע"ש. וכדבריו כתב רש"י בב"מ וז"ל אדם בעלמא שאינו בעל שדה דאי בבעל השדה לא אמר ר' אלעזר זכה כו' דאפי' עני הוא מוזהר שלא ללקט פאה משדה שלו ע"ש, ועיין בשמ"ק שם הקשה על רש"י דהא אי בעי הוי מפקיר לכל נכסיו וגם שדה זו בכלל ההפקר ושוב אינו מוזהר עליה ולהכי חזי לי', ובחבורי לב"מ שם כתבתי ליישב דברי רש"י באופן זה, דהנה בלא"ה יש לדייק במ"ש רש"י בב"מ דלא מיירי בבעל שדה הא לכאורה כתב הוא עצמו בגיטין להיפך דז"ל שם מי שליקט. בעל הבית עשיר, וכלשון רש"י שם איתא נמי בירושלמי, ומלשון זה משמע דמיירי בבעל שדה דאי לא מאי בעי בזה שדייק לכתוב בעל הבית עשיר, וע"ד הפלפול אמרתי דהנה בסוגיא דב"מ שם מבואר הטעם דר"א דאמר זכה מטעם דבעי מפקר נכסיו, ואינו מובן מאי מגו הוא זה, אם ע"צ האמת מי פתי יעשה כן להפקיר כל נכסיו כדי שיוכל לזכות מעט הפאה, ואם ע"צ הערמה א"כ אין מקום כלל להל"ת שאמרה תורה לא תלקט להזהיר עני על שלו כיון שכל אדם יכול ללקט ע"י מגו זאת, ולכן נראה דודאי היכי שהנכסים שיפקיר שווים הרבה יותר מן הפאה שילקט לא אמרינן כלל מגו זאת מטעם דעלינו להחזיק שבודאי לא יפקיר, דאיזה שוטה יעשה כן, אלא דהתם מיירי באופן שאין לו כ"א פרוטה אחת יותר על סך שני מאות זהובים ולזה כדאי לפניו להפקיר הפרוטה היתירה כדי שיזכה בפאה ששוה הרבה יותר מפרוטה ושפיר שייך מגו וכמ"ש האחרונים. אלא דאכתי אין מדוקדק דאי בכה"ג שאין לו כ"א פרוטה יתירה לא שייך לקרותו עשיר דהא עד שני מאות עני מקרי ואטו בשביל. פרוטה יתקרי עשיר, אינו עני הוא דאפשר לקראו אבל לא עשיר, ואמנם במס' פאה מבואר שדוקא אם יש לו מעות מזומן יותר משני מאות אסור ליקח פאה אבל אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישיו, וא"כ שפיר משכחת שבאמת עשיר הוא מצד שיש לו נחלאות ובתים אבל מעות מזומן אין לו כ"א פרוטה אחת יותר ממאתים ושפיר יש לו מגו דיפקיר פרוטה היתירה ויוכל ליקח הפאה, ומ"מ עשיר מיקרי שבאמת עשיר הוא בבתים, והיינו דדייק רש"י לכתוב שבעל הבית עשיר. כלומר דעשרו הוא משום שהוא בעל בתים ונחלאות אבל מעות מזומן אין לו כ"א פרוטה יתירה, דאם עשרו במעות מזומן לא שייך מגו, ולפמ"ש שע"צ הערמה אין אומרים המגו רק היכי דחזינן שבאמת בידו ודעתו לקיים כן, וא"כ בבעל השדה עצמו אם רוצה ללקוט הפאה, עליו להפקיר השדה ממש וזה לא אמרי', דמגו כזה היכי שהשכל אינו גוזר שיעשה כן לא אמרי' מגו, והנה לדברנו דסברת רש"י הוא רק משום דלא אמרי' מגו במקום שהשכל גוזר ודאי לא יעשה כן, א"כ דוקא מגו לא אמרי' אבל אם עושה כן לפנינו והפקיר שדהו, בזה לא פליג רש"י ויסבור שאיה"נ שגם בעל השדה יוכל לזכות אח"כ בפאת שדהו. ויתיישב בזה מה שהקשה בהגהות מצפה איתן בב"מ שם מנדרים דפ"ד דר"א סובר שלא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני משום דלית לי' פסידא כיון דאילו מפקר נכסיו והוי עני וחזי לו, הרי דאם מפקר נכסיו רשאי ליקח אפי' משדה שלו, ולמ"ש מיושב דהתם קאמר באם מפקיר ממש שאז יוכל לזכות והיכי דמפקיר באמת פשיטא שגם לרש"י מותר. דדוקא מגו לא אמרי' בכה"ג וכמ"ש, אלא דאכתי צ"ע לכאורה דהא ר"א אומר התם דעמי הארץ לא נחשדו על מעשר עני, משום דאמרי' דלית להו פסידא ואח"כ יפקירו נכסיהם ויזכו הם עצמם, והנה אם כי מה שהקשה במצפה איתן מעיקר הדין דאמרי' דאחר הפקר יוכל לזכות בעה"ב מעצמו לק"מ וכמ"ש שאחר ההפקר גם רש"י יודה דרשאי ללקט, אכן על תחלת דבריו קשיא לי דאמאי לא נחשדו וסמכינן שודאי יעשה כן, מאיזה סברא נימא כן, הא ודאי יהא מרתת להפקיר נכסיו וכמ"ש רש"י בב"מ, ואפשר י"ל דהתם בשביל טובת עצמו שירצה הוא עצמו לזכות בנכסים אפשר יעשה כן על הספק אולי יוכל הוא עצמו לזכות אח"כ בנכסים, דדוקא בב"מ דמיירי שמלקט לצורך חבירו, ולצורך חבירו פשיטא שלא ירצה להעמיד עצמו בחשש הפסד ולהפקיר נכסיו ובכה"ג גם ר"א מודה דמרתת להפקיר נכסיו אם לא באדם בעלמא שאינו בעל שדה דעליו להפקיר רק פרוטה ודבר קטן כזה יפקיר גם בשביל טובת ההנאה שיהיה לו אבל להפקיר כל השדה לא ירצה להעמיד בחשש הפסד גדול בשביל טובת הנאה לחוד, ור"א דס"ל בנדרים דלא מרתת היינו בשביל טובת עצמו וכמ"ש, ולפ"ז גבאי צדקה ודאי דלא ירצה להפקיר ממש נכסיו בשביל טובת העניים וממילא אינו יוכל לזכות עבורם ונמצא דזכייה מתורת הפקר ליכא גבייהו ולא נשאר גבייהו הזכות אלא מטעם איסור הנדר שנדר לצדקה ואיסור זה שפיר נפקע ע"י שאלה דע"ז מהני שאלה ודו"ק:
והנה לכאורה היה אפשר לצדד מטעם אחר דבנ"ד לא מהני שאלה, דהא הש"ך חו"מ סי' רנ"ה הקשה דעיקר הדין דמשבא ליד גזבר לא מהני שאלה ואמאי הא אמירה לגבוה נמי הוי כמסירה להדיוט ואפ"ה מהני שאלה וא"כ כשמסרו ליד גזבר נמי, והנ"ל ליישב דהנה יסוד הדבר דאמירה לגבוה הוי כמסירה ממש וזכה בה הקדש מכח קנין צריך ביאור, דנהי דהנודר אסור לחזור ומחויב לקיים נדרו משום נדר כדכתיב ככל אשר יצא מפיך, אבל שיזכה הקדש מכח קנין מנ"ל, ואפשר לומר דטעם הדבר הוא עפמ"ש הרמב"ן ור"ן בב"מ ד"ח הובא דבריהם בשמ"ק שם על זה דקאמר הש"ס דיוקא דרמב"ח דמגביה מציאה לחבירו קנה מהיכא אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית דיחלוקו התם האי קאמר כולה שלי ואני הגבהתיה כולה, ופרש"י ולעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ודקאמרת תעשה זו כמו שמונח ע"ג קרקע וזו כמו כו' ולא יקנה לא זה ולא זה ויבוא שלישי ויחטפנה מידם, אי"א לשלישי לחטפה מידם שהרי אינם טוענים שהגביהו יחד עד שנאמר שלא קנו אלא כל אחד טוען שהגביה לעצמו ע"ש, וע"ז הקשו הרמב"ן והר"ן נהי דשלישי אי"א לחטפה מידם מ"מ למה אמר במשנה דיחלוקו דהא משום דתלינן דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ותי' כיון דלפי טענותיהם אי"א לשום אדם לזכות בה וכיון דממון הפקר הוא חולקין בין שניהם שהרי ע"כ לכך עומדת ומיהו עדיין קשה היאך ישבע כ"א מהם שאין לו בה פחות מחציה דהא ממ"נ חד מינייהו משבע לשיקרא דאו כולה דמר או כולה דמר ואי לא"ה אלא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ליתא לשניהם וי"ל נמי שכיון דממון הפקר הוא ומתוך טענותיהם אי"א לאחר לזכות בה זכו בה שניהם מן הדין ושפיר משתבע שיש לו בה עכ"ל, וממוצא דבריהם נלמוד שאע"ג דלמאי דתלינן שתרווייהו אגבהוה לא עשו בהגבהתם שום מעשה קנין אפ"ה כיון שאחר אי"א לזכות בה ובע"כ שישאר לפניהם, זהו גופא הוי קנין לגבייהו, ה"נ גבי הקדש כיון שהנודר אינו רשאי לבטל דבורו ומוכרח הוא לקיים דבריו ולתתה להקדש, בזה גופא הוי הקנין ושפיר קנה הקדש, ועמ"ש בחבורי לב"מ שיסוד קנין ד' אמות נמי הוי מה"ט, וכיון שכן אין מקום לקושית הש"ך דבמסר ליד גזבר כיון שיש קנין בפועל ודל כח הנדר מכאן דהא אפי' אם הדיוט נתן ע"י קנין אין יכול שוב לחזור, ופשיטא שלא גרע כח הקדש מהדיוט, אבל באמירה גרידא דכל כח הקנין בא ע"י הנדר וכיון שהנדר הופקע ע"י שאלה ממילא אין בזה שום קנין, ולפ"ז לאו דוקא במסר ליד גזבר אלא הוה"ד אם קנה הקדש בקנין אתר כגון חליפין ומשיכה לא מהני תו שאלה, וגם הש"ך לפי דרכו כתב שלאו דוקא מסר ליד גזבר ע"ש, ולמ"ש הדברים מובנים בטעמם, ובזה יישבתי נמי קושית הקצוה"ח בסי' ש"א בהא דאמרי' התם דאע"ג דהקדש אתמעטו מדין שומרים מ"מ אם קנו מידו חייב וכמ"ש בב"מ דנ"ח, והקשה למה לו קנו הא אמירה נמי הוי קנין, ואכן למ"ש בטעם דאמירה הוי כקנין, לא שייך זה כ"א במקום שהאמירה לגבוה היתה על דבר מסוים כגון שור זה עולה בית זה הקדש וכמשנה דקדושין דכ"ח כיצד אמירתו לגבוה האומר שור זה עולה בית זה הקדש דבזה אמרינן כיון שהנודר מסולק הוא משור זה קנה אותו הקדש, אבל במתנה להתחייב בדין שומרים שאינו משעבד שום דבר להקדש ורק שמשעבד גופו להיות כשומר דעלמא ורק שעבוד הגוף יש כאן ולא שעבוד החפץ וכמ"ש בשמ"ק גבי אמר שמואל בשקנו מידו וז"ל וא"ת על מה תל הקנין קנין דברים בעלמא הוא וי"ל דחל הקנין על גופו דגופו משועבד להיות כשואל, ומשו"ה נהי דהנודר מחויב לקיים מטעם נדרו אבל הקדש במה קנו דבשלמא אם האמירה לגבוה היה קנין ממש כמו כל הקנינים היה תל גם על שעבוד הגוף אבל למ"ש דעיקר הקנין הוא רק מחמת שהנודר מסולק מן הדבר א"כ לא שייך זה בשעבוד הגוף, ודוקא בקנו מידו הוא דמתחייב עכ"פ מטעם שעבוד הגוף אבל באמירה לחוד נהי דמהני מטעם נדר אבל מטעם קנין לא מהני ונ"מ שבמקום שלא נוכל לכוף אותו לקיים נדרו כגון שמת אין הקנין כלום וכמ"ש ברמ"א חו"מ סי' ר"ט סעי"ד. ולפ"ז בנ"ד שכבר כתב האחוזה על שם הקהל ע"י כתב גמור בעש"ג הוי זה קנין לגבייהו ולא מהני תו שאלה כיון דמלבד הנדר יש כאן להקהל קנין גמור על האחוזה והקנין אינו ניתר ע"י שאלה:
אלא דאפ"ה נ"ל דמסירה כזאת כבנ"ד לא חשיבה מסירה גמורה לגבי זה שלא תועיל תו שאלה, ונהי דאם המסירה היתה גמורה לא מהני אבל מסירה כזאת אינה חשובה, ויתבאר עפמ"ש הש"ך שם עוד בשם הרשב"א ליישב קושיא זאת וז"ל דהא דאמרו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט לא אמרו כמסירה ממש אלא כמו מסירה דקנייה לענין קנין בלבד להיות האמירה גומרת כמו שגומרת המשיכה או המסירה בהדיוט דדוקא כי נימא דהו"ל כמסירה ממש ליד גזבר הוא דאמרי' דאין שאלה אבל אי לא אמרי' אלא כמסירה להדיוט דהיינו כקנייה דהדיוט שפיר אמרי' דיש שאלה עכ"ל, ובש"ך נדחק לפרש כוונת הרשב"א דהיכי דמסר ליד גזבר דעשה מעשה לא מהני שאלה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אבל באמירה לחוד אתי דיבור ומבטל דיבור ע"ש, ואמנם אין לשון הרשב"א סובל פירושו, דהא הרשב"א דייק דאמירה הוי כמסירה דקנייה ולא כמסירה ממש דמשמע דיש חילוק בענין המסירה גופא ולא נזכר גם רמז מסברת הש"ך משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה, ועוד קשה דאי נימא כסברת הש"ך א"כ אפי' לא מסר ליד גזבר רק שהקנה להקדש בקנין הגבהה וכיו"ב נמי לא מהני שאלה משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה הקנין, ואילו בש"ס קאמר דוקא תרומה ביד כהן דלא מהני שאלה ומשמע דכל שלא מסרו לידו אע"ג דעשה קנין ממש מהני שאלה. אלא ברור אצלי שכוונת הרשב"א יתפרש עפמ"ש הסמ"ע בסי' ר"ן שתרי מיני מסירה יש, סתם מסירה הוא שנתנו לידו כדי שיזכה בו בתורת קנין אכל לא שיקחנה מיד אל ביתו ויש מסירה שנותן החפץ בידו שיקחנו מיד אל ביתו ויזכה בו מיד בזכוי גמור לחלוטין ע"ש שכתב דאפי' במקום דלא מהני מסירה סתם מהני המסירה הזאת, והיינו נמי כוונת הרשב"א דאמירה לגבוה הוי כמסירה דקנייה פי' דלא הוי כמו שמסר לידו לחלוטין ליקחנה לתוך ביתו אלא כמו שעשה מסירה ע"מ לקנות ולהכי מהני שאלה, אבל במסר ממש ליד הגזבר שיקחנו לחלוטין כיון דיפה כחו כ"כ לא מהני שאלה וזה ברור בכוונת הרשב"א למדקדק בדבריו, ועיין עוד במרדכי ב"ק פ' שור שנגח דו"ה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אין הפירוש כמסירה דוקא אלא כמו דבר דמהני לקנייה באיזה אופן שהוא ע"ש, הרי לפנינו שהרשב"א מרא דהאי חידוש הדין שבמסר ליד גזבר לא מהני שאלה, איהו גופי' מחלק ומבאר שאין זה במסירה דקנייה אלא דוקא במסירה כזו שהמוסר סילק עצמו לגמרי מכל וכל מן החפץ הזה ולא שייר בו עוד שום זכות לנפשי' אלא שמסרו ליד גזבר שיקחנו לחלוטין לתוך ביתו, ולפ"ז הכא בנ"ד אע"ג שכתבה על שם הקהל אפ"ה אין לחשבה למסירה גמורה שסילק ידו מזה ולא שייר שום זכות לנפשי' דהא גם הטוען שמצד הקהל הודה בעצמו שהנותן לא הוחלט בדעתו למוסרה לגמרי ולא שייר זכות דלכשיגיע התור יראה מה לעשות בזה, וכ"ש לדברי כ"ת שחסר עוד הזכיות שמנהיגי הקהלה נוהגים לזכות לכל מי שינדב לקרן קיימת, ובאופן כזה אפי' אם מסר ממש לשלטון הקהל אם אך שייר איזה זכות לנפשי' היה מהני שאלה, כ"ש בנ"ד שמסירה בפועל ליכא רק מה שנכתבה על שמם, ולכל היותר לא חשיבה זאת יותר מאילו זכו ע"י איזה קנין אחר דאפ"ה מהני שאלה, ובאמת יש מקום לדון דגם שאלה אין צריך, דהא הנותן מכחיש ואומר שלא נדר מעולם על ת"ת ונאמן במגו דבעי מיתשל ואפי' בלא מגו יש מקום להאמינו דלא שייך בזה שום קנוניא וחשד כיון שאינו רוצה לחזור מנדרו וליקחם לעצמו ורק רוצה לשנות לצדקה אחרת, ומה מקום לחשדו בזה, רק מפני שכת"ר לא דן ע"ז אין רצוני לקבוע בזה מסמרות כיון שלא נשאלתי ע"ז, ועל מה שנשאלתי אם מהני שאלה ע"ז הנני משיב כי לענ"ד מכל מה שכתבתי פשוט אצלי דמהני שאלה ויתירו לו ב"ד וד' יסלח לו:
והנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין: