שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן סח
ב"ה יום ב' ט"ו טבת תרצ"ז פינסק. ונשלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוככי עיר סקאליען מדינת בעסאראביא ובראשם הרבנים הרב פארטוגאל והרב מרקוביץ שליט"א. מכתבו של הרבנים שליט"א דבר השו"ב הנאסר ה' אברהם קברות קבלתיו זה רק ימים אחדים, ולאחר שקריתיו ושניתיו ושלשתיו והתבוננתי על גודל האחריות שצריך לקבל עליו הרוצה להשיב תשובה מוחלטה בענין זה, דאם כה יאמר לאיסור יש חשש של אבידת הגוף של השו"ב ויחד עמו עוד כמה גופין של טפלי התלוים בו לפסוק חיותם ומזונותם. ואם כה יאמר -- להיתר -- יש תשש של איבוד נפשות לפטמם בדבר האסור ולטמטם לבותיהן ע"י מרק בשר פיגול לא ירצה לנפש הישראלי, לא מצאתי לגופי טוב אלא השתיקה ולמה לי להתעבר על ריב לא לי וגם אינו בגבולי ולחוות דע מרחוק בענין מסוכסך כזה, ובשגם דאתרי' דהרה"ג מוהרי"ל צירלסאן הוא שהוא רב הכולל במדינתכם ומי יבוא אחריו את אשר כבר עשוהו לאסור אסר על השו"ב דנן זה ארבע פעמים, אמנם לאחר שהרבנים הבטיחו לי במכתבם כי פונים הם אלי על דעת המקום לשם שמים ועל דעת הקהל, כי גם אנשי העיר הסכימו לסמוך עלי ואחרי דברי לא ישונה והריב יושקט. אינני תו בן חורין להפטר מזה, ובשעה שאנשים טובעים בים המחלוקת ומושיטים יד לבקש עזר והצלה, מחויב כל מי שיש בכחו להציל וחלילה לעמוד מנגד. וחובה זאת אעשה כעת, ואתם אחים שמעו הדברים אשר יורני ד' ומאתו ית' אשאלה עזר שלא אכשל בדבר הלכה:
טענותיו של הרב פורטוגאל על השו"ב הזה ארבעה אבות נזיקין הם. שתים שהן פסולי הגוף, שהוא מקלי הדת והדעת והנהגתו וגם הנהגות אנשי ביתו בקלות ופריצות, למשל ראוהו משחק בקוביא ביום השבת עם אשת איש וכדומה, סני שומעני' גם בפי ההמונים. ועוד שהוציא נבילה מתחת ידו ששחט איזה טלאים והוציאם בכשרות ואח"כ נבדקו ונמצאו שנשחטו בהגרמה למעלה ממקום שחיטא, אלו הן שתי פסולי הגוף. שהן ארבע, מה שהעיז לצאת נגד הרב המרא דאתרא ולא שמע גם לההתראות שהתרה בו במעמד אנשי העיר, ועוד שהיה נטפל לעוברי עבירה אלו הן, הקצבים שעשו מריבה על רבם לחרפו ולגדפו ולקפח פרנסתו במכירת חמץ וסדרי קדושין עד שפרקו מעליהם עול רבם לגמרי וכמה קלקולים ומכשולים יצאו מזה, ועל כל אלו הפשעים אלו הן המורדים בנה הרב פורטוגאל יסודו להכריז איסור על שחיטתו, ואחריו יצא הרה"ג צירלסאן לחזק דבריו, ואכן הרה"ג מרקוביץ שרוצה לצדד היתר, דוחה טענותיו של הרב פארטוגאל ותוכן דבריו דאותן פסולי הגוף שזכר הרב, לא הוגבה עדות ע"ז עפ"י ב"ד של שלשה ובפני השו"ב, ובלא גביית עדות כדת אי"א לפסול לאדם ולהוציאו מחזקת כשרותו, וכ"ש בנוגע למכשול הנבילה, השו"ב מכחיש זה לגמרי וצועק כי הוא צוה להשו"ב השני לבודקם בסימנים אם נשחט כהוגן, והשו"ב השני אינו מכחיש זה רק אומר שהוא לא הבין דבריו וסבור שאינו מצוה לבדוק כ"א הריאה ולא השחיטה, ועכ"פ גביית עדות כד"ת לא היה, ובנוגע לטענה שאינו שומע קול מורים, זה כשנה שחזר בתשובה ופסק לשחוט עד שיוכשר ע"י רבנים ורוצה לקבל עליו בכל חמר שמעתה לא יוסיף עוד לעשות כאולתו ואין דבר עומד בפני תשובה, זהו תכן הטענות משני הצדדים:
והנני פותח בהצלה תחלה, דלכאורה טענותיו של הרב מרקוביץ המצדד להיתר צודקות, דהא דין פשוט הוא בחו"מ סי' כ"ח דלקבלת עדות צריכין ג' מומחין ואפי' דיעבד אם נתקבל בפחות מג' לאו כלום הוא, והן אמת שבנוגע לחשש זה, לדידי לאו חששא הוא דכבר הוכחתי בחבורי חשן אהרן סי' א' דהא דיחיד מומחה אינו רשאי לקבל עדות היינו דוקא מומחה דעלמא אבל רב דמתא באותה העיר שנתקבל לרב מהני הקבלה אפי' לקבל עדות ביחידי ע"ש אכן עכ"פ קבלת עדות לפני ב"ד ודאי דבעינן, ובנ"ד לא הזכיר רב האוסר אם היה בזה קבלת עדות כל עיקר, ועכ"פ בפני השו"ב עצמו ודאי דלא היה וזה מעכב ודאי דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד, ואין לדחות משום דבנ"ד דהוי לאפרושי מאיסורא מקבלין עדות גם שלא בפני בע"ד וכמ"ש באמת רוב הפוסקים ובשמ"ק ר"פ הגוזל בתרא הביא בשם המאירי דאפי' לכתחלה מקבלין עדות שלא בפני בע"ד במלתא דאיסורא משום דזכות הוא לו לאפרושי מאיסורא וזכין גם שלא בפניו ע"ש, וכן פסק הרדב"ז ח"א סי' ע' וז"ל מעשים בכל יום שמקבלין עדות בקדושין שלא בפני בע"ד וטעמא דמלתא דכיון דהוי לאפרושי מאיסורא כו"ע בעלי דינין נינהו וכ"מ מתשובת הרשב"א עכ"ל, וכ"כ בתשובת דברי ריבות ע"ש, אבל בנ"ד אכתי לא מהני גם סברא זאת דכבר כתב בתשובת ר' בצלאל אשכנזי סי' ה' דדוקא היכי דליכא בעדוהו אלא לאפרושי מאיסורא לחוד הוא דסברי דמקבלין גם שלא בפני בע"ד אבל היכי דפתיך בהדי' דררא דממונא אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד גם על האיסור, וכיון דבנ"ד הרי השו"ב מפסיד פרנסתו וא"כ שלא בפניו לא מהני:
וכן אין לצדד ולסמוך על דברי ראבי"ה וריב"ן שהביא הרמ"א בחו"מ סי' כ"ח סעיף ס"ו דבדיעבד מיהא מהני גם בכל עדות שנתקבל שלא בפני בע"ד ודוקא לכתחלה בעינן בפניהם, דלענ"ד נראה להוכיח כהרש"ל שהביא הש"ך שם דאפי' דיעבד פסול כשהיה שלא בפניהם וכמו שאבאר דמקור הך פלוגתא הובא בב"י בשם המרדכי דראבי"ה הוכיח ממ"ש בכתובות ד"כ דהזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי, ומזה הוכיח שאם קבלו הדיינים עדות שלא בפניהם בדיעבד הוי עדות כדאמרינן דהכחשה מיהא הוי, וראב"ן כתב דאפי' בדיעבד לא הוי עדות דהא אמרי' דאפי' דיעבד לא הוי הזמה שלא בפניהם משום דהזמה חובת העדים הוא והכחשה שאני שאין זה חובת העדים אלא חובת הבעל דין והרי הוא שם ע"ש, ודברי ראבי"ה באמת נפלאו כקושית הראב"ן אדמייתי מהכחשה תיפוק לי' מהזמה דשלא בפניהם לאו כלום הוא ובע"כ דהכחשה שאני שאין זה חובת העדים, והן אמנם דראיתי בפנים מאירות סי' ק"פ דחכם אחד רצה ליישב דברי ראבי"ה עפמ"ש הריב"ש דהא דאמרי' הזמה שלא בפניהם הכחשה מיהא הוי, לא רק דהוי עדות מוכחשת לענין האי עדות אבל לשארי עדות כשרים הן כדין עדים המכחישים זא"ז דכשרים לעדות אחרת אלא הכוונה שהמוזמת הוי מוכחשת ודאי ועדותן בטילה ופסולה לכל עדות שבתורה, ולפ"ז צדקו דברי ראבי"ה דהא גבי הכחשה הויא נמי חובת העדים דכיון שאנו פוסלים עדותן לכל עדות שבתורה אין לך חובת העדים גדולה מזו ושפיר מוכח דקבלה שלא בפניהם הוי קבלה בדיעבד, אבל אין בדברים הללו כדי ליישב דאכתי יקשה לדבריו בש"ס גופא דמ"ש הזמה דלא מהני שלא בפניהם ומה איכא בין הכחשה להזמה, ובע"כ דדוקא היכי שבאו לחייב את העדים נפש או ממון בזה אמרי' דלא הוי עדות אבל לבטל עדותן אין זה חוב להם דמה יפסידו אם יופסלו מלהיות עדים וכ"כ הש"ך חו"מ סי' ל"ח וז"ל ואפי' לדברי הריב"ש נראה ברור שאין יכול לפוסלם שלא בפניהם לשבועה אפי' בגזלנות דשבועה נוגע להן לעצמן ואין מחייבין לאדם שלא בפניו משא"כ לעדות, דמה להם בכך שפסולים להעיד ע"ש, עוד זולת זה נפלאו ממני דברי ראבי"ה שהוכיח מהכחשה, דהא מה דהכחשה הוי אפי' שלא בפניהם מבואר הטעם בש"ס גופא שם דאר"נ התם ומה אילו הוו קמן ומכחשי כו' השתא דליתנהו קמן דאימור אילו הוו קמן הוו מודו, וכתב הפנ"י דמה"ט פליג ר"נ אעיקר מלתא דרב ששת וסובר דהזמה שלא בפניהם נהי דלא הוו הזמה לחייב העדים שלא בפניהם מ"מ הכחשה מיהא הוו לבטל העדות מה"ט דלמא אי הוו קמן הנך קמאי הוו מודו ע"ש, ולפ"ז מהכחשה לא מוכת מידי דמקבלין עדות שלא בפניהן דהתם י"ל דמשו"ה נתבטל העדות דלא עדיף שלא בפניהם מאילו הוו קמן דהוי נמי בטיל וכ"ש עתה די"ל דלמא הוו מודו, והרי הראיתי דהעיקר כראב"ן וסייעתו דאפי' דיעבד לא מהני כשקבלו שלא בפניו, וכ"ש בנ"ד דנראה דלא הוי גביית עדות כלל ורק ע"י הקול והפרסום נודע זאת, ובטענה שראוהו משחק בקוביא בשבת כתב הרב האוסר להדיא שלא עפ"י עדים נתברר כן רק ע"י פרסום שהכל יודעין וא"כ איך אפשר לפוסלו על סמך הפרסום, הא הלכה רווחת בחו"מ סי' ל"ד דאין אדם נפסל אלא ע"י עדים שיעידו עליו בב"ד וכל זמן שלא הוגבה עדות בב"ד על רשעתו אין נפסל:
וגם אין לחלק ולומר דבנ"ד דכולם יודעים מכיעור הלזה א"צ להגדת עדים כלל והא דבעינן לקבלת עדות בפניו היינו בעד דעלמא שאין אנו יודעים טיבו וטובו ורק מכח הגדת העדים אנו באין לפוסלו, בזה הוא דאמרי' שאין נפסל עד שיעידו עליו בב"ד, אבל בנ"ד שכל העיר יודעים מזה, כדברי הרב, ובכה"ג שגלוי לכל ואנן סהדי שפסול הוא לא שייך הגדה בב"ד ובפניו אחרי שאין צורך לשום הגדה ומכח אנן סהדי הוא דנפסל, וגדולה מזו דבמקום שגלוי לכל שיש פסול אפי' אם היו באים שני עדים והעידו להיפך שכשר הוא לא היו נאמנים ואפי' בגדר ספק לא היה זה, דאע"ג דתרי כמאה אפ"ה במקום שגלוי לכל לא מהני עדים וכמ"ש התוס' יבמות דפ"ח ד"ה אתא מש"ש שם בעדים שהעידו על הבעל שמת ותו אתא גברא מקשה התוס' כי אתא גברא מאי הוה תרי כמאה ותי' דכיון שגלוי לכל כו' כאומר בפני עדים דמי, אבל במקום אחר ביארתי דהיינו דוקא כשגלוי לכל מפני שראו זה בעיניהם אבל אם בעיניהם לא ראו רק ידעו זה ע"י הקול שיצא אין לפסול עי"ז כל זמן שלא הוגבה עדותו, ובכה"ג מיירי בדין שמבואר בתשובת פני אריה המובא בפ"ת אה"ע סי' מ"ב בעובדא דילי' שבתולה נתקדשה בפני עדים רקים ופוחזים ואח"כ באו עדים כשרים והעידו לפני הרב על עדי הקדושין שהם פסולי עדות דאורייתא שעוברים בכל יום על נשג"ז ואוכלים טרפות וכתב שאין אותו העדות מספיק כלל לפוסלם לפי שהרב יחידי קיבל, וכתב עוד וז"ל וגם אין לבטל עדי הקדושין מחמת דאף בלא עדות הללו הרי הם חשודים וניכרים לכל לפוחזים ורקים דליתא כו' אלא כל זמן שאין לפנינו שנים עדים כשרים שראו שעברו עבירה אלא שנתפרסם כך ע"י קול כשרים הם לכל עדות שבתורה ע"ש, הרי להדיא דכל שבעיניהם לא ראו רק שנתפרסם ע"י קול אין לפסול וכמ"ש, ובנ"ד נמי נהי דזה ודאי דלשחיטה בעינן עדותו של שו"ב המעיד שנשחט בהכשר אבל איך אפשר לפסול לעד זה כל זמן שלא הוגבה עדות על פסולו ורק ע"י קול בעלמא:
אכן אחרי שובי נחמתי דחלילה להצדיק את השו"ב דנן בטענה זאת, דאכתי יש חשש גדול לפוסלו מטעם חסרון נאמנות ועדותו אין מספיק להעיד שנשחט כהוגן ולהוציא הבהמה מחזקת איסורה, דידוע מה שהביא האו"ז בהגה"א פ"ק דחולין והובא גם במרדכי שם שהקשה על עיקר דין נאמנות כל שוחט לומר ששחט כהוגן והא קי"ל דעד אחד אינו נאמן במקום דאתחזק איסורא ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ותי' בשם הר"א ממיץ דהא דע"א אינו נאמן באתחזק איסורא היינו בפוחזים ורקים וסתם אנשים מרובא דעלמא דומיא דשנים שהאמינם התורה בכ"מ כמו שהן דבההוא אין ע"א נאמן אבל בע"א שהוא איש מהימן וכשר סמכינן עליו ואפי' על אשה וכאמו של ר' ישמעאל ע"ש, והיוצא מדבריו דמשו"ה השוחט נאמן אפי' יחידי משום דרגילין להדר אחר שוחט יר"ש מרבים וחרד לדבר ד' ולהיות מוחזק בכשרות בהעדפה יתירא על רוב סתם אנשים מן השוק אם כי כולם בחזקת כשרות עומדים אבל הצטיינות יתירא אין להם כמו בשוחט, ודע דהרא"ם לא יחיד הוא בשיטה זאת אלא גדולי הפוסקים קיימי בשיטה זאת, דבתשובת מוהר"י מינץ סי' י' הביא בשם האחרונים שמצא חבר להרא"ם והוא הר"ח ז"ל שהובא במרדכי והביאו הב"י יו"ד סי' א' שכתב בזה"ל כתב המרדכי בא"ט בשם הר"ח שצריך שיהא השוחט נאמן דל"ח בי' שמא יאכיל נבילות וטרפות בישראל וכתב שלא ידע מנין הוא כלומר דקי"ל דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא ומדברי הרמב"ם פ"ג מהלכות מאכלות אסורות נראה שסובר כהר"ח עכ"ל, הרי שהר"ח סובר דבשוחט לא סגי בסתם חזקת כשרות שיש לרוב בני אדם אלא שנצרך שיהא נאמן ביותר, וגם מה שסיים שהרמב"ם סובר נמי כוותי, באמת יש להוכיח כן גם ממקום אחר מדברי הרמב"ם דבפ"ה מהלכות שחיטה פסק דלאו דוקא מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו אלא אפי' במומר לדבר אחד משארי עבירות נמי צריך שיבדקו לו סכין ובלא זה שחיטתו אסורה והרעישו ע"ז הראשונים דהא בש"ס קאמר רבא דוקא במומר אוכל נבילות לתיאבון הוא דצריך שיבדקו לו סכין ומטעם דחשוד לאותו דבר אבל במומר לשארי עבירות מנ"ל נמי דבעי' שיבדקו לו סכין, ואמנם מזה אפשר להוכיח שבע"כ הרמב"ם סובר כהרא"ם ומשו"ה גם מומר לשארי עבירות אע"ג דחשוד לשחיטה לא הוי אבל עכ"פ מכלל מצויין ביראת שמים ודאי שיצא ולכן אינו נאמן תו בדבר שיש לו טרחא גדולה כהשחזת והעמדת הסכין, ואין לומר דא"כ כי בדקו סכין ונותן לו מאי הוי הא אכתי צריך לנאמנות על גוף השחיטה אם שחט כהוגן בלא שהייה ודרסה וכו', דזה אינו דבדבר שאין לו טרחא מהימן מיהא מטעם חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא וכיון שטרחא אחת היא לו אם ישחוט כהוגן או בפסול מהימן שפיר דשחט כהוגן, אבל בלא סכין בדוק דאית לו טרחא מרובה להשחיז ולהעמיד הסכין בזה אמרי' שדוקא אדם שהוא יר"ש מצוין ומופלג ביראה הוא דמטרח טרח כ"כ, אבל איש כזה שאינו חושש לעבור עבירה ויצא מכלל כשירי ישראל הבורחים מעבירה אינו נאמן בדבר שיש לו טרחא דחזקה דלא שביק היתירא וכו' לא מהני כ"א כשהאיסור וההיתר טרחת שניהם שוה אבל כשצריך לטרוח על ההיתר יותר לא מהני, דומיא דנשים אע"ג דנאמנות באיסורין דבכ"מ שהאמינה תורה ע"א אין חילוק בין איש לאשה, אפ"ה בלא סכין בדוק אין נאמנות על הסכין משום דנשים עצלניות הן וכמ"ש ביש"ש וביו"ד סי' קכ"ז, ה"נ באיש כזה שאינו מצוין ביראה אין לו נאמנות בדבר שיש לו טרחא, ולפי מה שהוכחנו דהנהו תלתא עמודי ההוראה, הר"ח ורמב"ם ור"א ממיץ בחדא שיטתא קיימי דהא דשוחט נאמן ביחידי היינו משום שהוא מצוין ביראה שכם אחד יותר על סתם בני אדם וכ"ש שלא יעמוד על מדרגה נמוכה מסתם בנ"א, וא"כ השו"ב דמתנהג בקלות ראש והכל יודעים שעושה דברים מכוערים כאלו, נהי דלעדות אין נפסל מטעם שלא נגבה עליו עדות בב"ד, אבל עכ"פ מכלל מופלג ביר"ש ודאי שיצא ואין לו תו נאמנות על השחיטה מדינא:
וכעת אבוא לדבר על חטא שחטא השו"ב נגד הרב דמתא, לא רק שהעיז לשחוט בלי רשותו אלא שלא שמע גם לההתראות שהתרה בו ובזה אמנם הכביד חטאתו יותר מן הראשונה, דגם אם שחט בלא רשותו של הרב, והרב מצדו היה מוחל על כבודו נמי לא מהני לטעם הרמב"ם וסמ"ג וכלבו שכתבו דהטעם שחייב להראות סכינו לחכם הוא משום שמא יארע שנשחט בסכין פגום אינו יכול למחול כמ"ש הש"ך יו"ד סי' י"ח סק"כ, ואף שמלשון השו"ע שם שכתב דהאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה ולהם מחלו חכמים על כבודם כי הם זהירים וזריזים, ומלשון זה משמע שאינו סובר כהרמב"ם אלא דהטעם הוא מפני כבודו של חכם וממילא דיכול למחול, אכן מפני שקשה לומר דהמחבר יפלוג על הנהו רבוותי, ולא יזכיר גם דעתם, נ"ל להוכיח דנהפוך הוא דהמחבר נמי סובר כוותיהו דהטעם הוא משום פגימה, מדסיים הטעם שמשו"ה מחלו לכבודם לפי שהם זהירים וזריזים ואי נימא דעיקר הטעם הוא מפני כבודו של חכם, אפי' לאינם זריזים נמי א"ו שעיקר הטעם משום פגימה ולכן לא לזהירים וזריזים אינם רשאים למחול ולוותר בשום אופן כי לאו בדידהו תלוי לוותר על חשש דשחיטה ורק לזהירים שאפשר לסמוך עליהן רשאי הרב לוותר ולסמוך עליהן, ומה שלא זכר המחבר לטעם דפגימה י"ל נמי עפמ"ש האחרונים דדין זה דלא סר סכינו לחכם לאו דוקא בסכין איתמר אלא גם לענין בדיקת הריאה ושארי הוראות הנוגעים לזה וכמ"ש בעקרי הד"ט סי' א' וכ"כ בנחלת שבעה ע"ש, ולכן לא כתב המחבר העם דפגימה שאינו שייך אלא בסכין, אבל בעיקר סובר גם הוא כהרמב"ם דהטעם הוא משום פגימה ולא מהני לזה גם מחילתו של חכם והדברים ארוכים ליישב דברי הש"ס בחולין שלא אמרו אלא מפני כבודו של חכם וכבר העיר הלח"מ ע"ז ואכ"מ, ולכן אפי' שחט בלא רשות הרב יש לאסור שחיטתו מחשש שמא ישחוט בסכין פגום, וכ"ש בנ"ד שפרק עול הרב לגמרי ולא שאל ממנו שאלות הריאה, מי יודע כמה מכשולים הוציא מתח"י, ובשגם שהרב מוחה בפירוש בכל תוקף וגם התרה בו ולא עוד אלא שאסר שחיטתו שרשות ביד הרב לעשות כן, ומה ששחט לאחר שנאסר ודאי דהבשר אסור ובכ"ז לא השגיח על כל זה ופיטם לעדה שלימה בבשר אסור מדינא, האם כל אלה אין די לאסרו, ואין ספק דלאיש כזה יש לאסור שחיטתו אפי' כשבדקו אחרי שחיטתו ונמצא הכל יפה וכמ"ש הריטב"א בחולין די"ח שאם מה שלא הראה סכינו לחכם הוא במרד ובמעל דשחיטתו אסורה אפי' בנמצא סכינו יפה, וגדולה מזו כתב בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קצ"ו דשו"ב שלא השגיח על אזהרת הרב וגם אחר ההתראה עמד במרדו ה"ז רשע ועבריין ואפי' להתפלל עמו אסור ואף שלא נדוהו הרי הוא כמנודה ע"ש, וממילא דלאיש כזה לא מהני גם מחילת הרב דלא מחל אלא לזהירים אבל לא לאיש כזה שעומד נגד התראת הרב ואסור למחול, איה סופר ואיה שוקל למנות המכשולים הרבים שהוציא באיסורי דאורייתא בעדנא דרתחא כשעושה מריבה עם רבו וחולק עליו עם המון עוזריו ונצרך לפניו להטות לב העוזרים על ידו ומסייעים אותו במחלוקת זו ובמה יכול לשחדם ולקנות לבבם אליו אם לא בלהטיו וכשפיו שמראה לפניהם כי הוא אומן גדול להשחיז ולהעמיד הסכין וכרגע ויודע לקלוף סרכות קשות כחבלים, מי יוכל למנות רוב המכשולים שהוציא מתח"י במצב כזה, ובפרט בשעה שפיטם אותם בבשר האסור לאחר שאסרו הרב ולא השגיח ע"ז הרי הוא מומר לאותו דבר, ומעתה יאמר נא הרב מרקוביץ בעצמו האם אין די בכל אלה לאסור את השו"ב באיסור עולם, והלא גם באחת מכל אלו די והותר הי' להעבירו מאומנתו וכ"ש בהצטרף כל אלו לא רק רשות כ"א מצוה וחובה לאוסרו והרי ביארנו בזה דמתחלה ודאי שנאסר כדין והאיסור נתפס על יסודות חזקות:
ומה שטוען הרב מרקוביץ דהשתא מיהא נראה לפנינו כחוזר בחשובה דהרי פסק מלשחוט בלי רשות ומבטיח גם על להבא שישמע בקול מורים ויכפוף תחת השגחת הרב, ואין דבר עומד בפני התשובה, תמה אני איך יאמר כי הוא זה. והלא העיקר שבעקרים מגדרי התשובה הוא החרטה שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב עוד לחטאו ולא שייך זה כ"א כשאינו בא להוציא מאיזה איש שום דבר, ורק שבא לשוב מעבירות שבידו וירא מעונש שמים אמרי' לי' שיעשה חשובה ויתכפר אם תשובתו באמת שלימה היתה, אבל כשבא ורוצה לזכות נגד בני אדם, וכ"ש בנ"ד שע"י זכותו והצטדקותו רוצה להסיר ממנו לזות האיסור ולשוב על כנו להיות שו"ב, איך אפשר להוציאו מחזקת איסורו ע"י תשובה, והלא האדם יראה רק לעינים ולא ללבב איך ניקום אנן ונסמוך ע"ז והלא לפנינו ספק הוא אם החליט בלבבו שלא ישוב עוד לכסלה, ועוד הפעם אבוא לשאול את הרב מרקוביץ הלא רב יושב על מדין ומורה הוראות בישראל הנהו. יאמר נא אם קדירה שבשלו בה חזיר כמה שנים ואח"כ אירע ספק אם הוכשרה כדין האם מותר להשתמש בקדירה זאת, בטוח אני שיאמר לא, דאין ספק הכשר מוציא מידי ודאי איסור, ובכן השו"ב דנן שנשתמש באיסורים חוטא ומחטיא כמה שנים. נתיישן ונשתרש בחטאו איך אפשר להכשירו מספק. האם יודע מחשבות הוא וביכולתו להעיד עליו כי חשובתו שלימה ולא יוסיף עוד לחטוא ולהחטיא, ויפה פרשתי כוונת הש"ס ברכות די"ט תנא דבי ר' ישמעאל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה חשובה ופריך שמא ס"ד, אלא ודאי עשה תשובה, ויש להבין מה קשה להש"ס אף אי אמרי' שמא דמהיכי תיתי להרהר אף מספק, וכתבתי ליישב משום דלחוטא יש חזקת חיוב למקום, וכיון דכבר חטא ודאי והספק הוא אם פרע וסילק החטא ע"י תשובה, והוי כאינו יודע אם פרעתיך דנחשב לודאי לא פרע מחמת חזקת חיוב דמעיקרא דאין ספק פרעון מוציא ודאי חיוב, ושפיר פריך שמא ס"ד פי' דאיך ס"ד דאסור להרהר אחריו משום שמא עשה חשובה, כיון דכל ספק בתשובה חשבינן כודאי לא עשה תשובה, והוכרח לפרש דבת"ח אמרינן דודאי עשה חשובה, ובנ"ד אפי' אם היה אצלנו ספק אם באמת עשה תשובה שלימה הוי לנו לדון אותו צודאי חוטא כיון דיש לו חזקת חוטא דמעיקרא, וכ"ש שכפי הנראה מפרטי המעשה אין בזה אפי' ספק אלא ודאי לא עשה תשובה, ודברי הרב גופא יוכיח ע"ז דהלא הרב עצמו אומר דהשו"ב גזים דאם לא יכשירו אותו יפרוק שוב עול הרב ממנו וילך למקום שמכירין אותו בזיופיו, הם חברת הקצבים ויעשה מה שלבו חפץ, וא"כ מה חשובה היא זו, טובל ושרץ בידו, דאיש כמוהו ודאי דגזים ועביד, ויפה טוען הרב פארטוגאל שאין זה חשובה להתחרט על חטאיו אלא עסק ואמצעי טוב לעשות כבראשונה ביתר שאת, וכמ"ש הרא"ש כלל ח"ן שאפי' סיגף עצמו בתעניות אפשר שהוא תשובה של רמאות ואינו רואה להכשירו לעולם ע"ש, קצש"ד למרות חפצי העז לצדק את הבריות ובפרט לאיש דתלו בי' טפלי צללתי במים אדירים למצוא איזה היתר והעליתי איסור בידי כי לענ"ד נראה שאין להתירו בשום אופן, כל מן דין לא סמוכו לנא לשרת בקודש ולמסור תחת ידו עדה שלימה להאכילם בשר כשר:
וכעת אבוא בדברים אחדים גם לאנשי העדה וביחוד לאלו המחזיקים ידי השו"ב הזה, בטוח אני כי לכל העם בשגגה מפני שאין אתם יודעים המכשולים הרבים והאיסורים החמורים אשר אתם נכשלים בהן, ונהפוך הוא כי סבורין אתם לעשות מצוה להחזיק בידי אחיכם האביון, ובטוח אני כי אילו ידעתם כמוני חומר כל האיסורים. שכרגע העברתם אותו מאומנתו ולא השכנתם באהליכם עולה, ולכן הנני פונה אליכם אחיי חדלו לכם הרע, ידוע תדעון כי אוכלים אתם בשר טרפה ממש ואולי גם נבילה כי שחיטתו אסורה מד"ת וכמ"ש כל הפוסקים, חדלו, חדלו לכם הרע וה' הטוב יסלח לכם על חטאים שחטאחם עד עתה בשגגה:
חובה גדולה הוא לפניכם לדאוג עבור נשמתו של השו"ב ולהעבירו מאומנתו אשר באין ספק כי ע"י אומנת שחיטה יוריד שאול ולא יעל. וכל מי שרוצה לרחם עליו מחויב להעבירו. אבל יחד עם זה לדאוג גם בעד גופו וגופות עולליו ולמצוא תחבולה ועצה לתמכו בסכום כסף שיהא ביכולתו לבסס וליסד פרנסה אחרת אשר ימצא לחמו ממנה בהיתר ולא באיסור:
ובאין עוד הנני חותם בברכת שלום כברכת אהרן וואלקין: