אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"ב יו"ד › סימן סב

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב יו"ד · סימן סב

סימן סא

ב"ח יום א' ז' אדר תרצ"ה פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר קלמן העלד שליט"א דומ"ץ דק"ק שאץ (רומיני") ע"ד שאלתו בשו"ב אחד אשר קהלת החרדים לאחר שנתחלקו מקהלת החפשים והיו לקהלה בפני עצמה, בחרה אותו לשו"ב, אכן ראשי קהלת החפשים שהנהגת הקהלה מטעם השלטון עוד מסור תחת ידם חברו על השו"ב הזה בערב ר"ה העבר והתהלכו עליו אמים שבאם לא יחזיר להם סכיני השחיטה וגם יתן להם תקיעת כף וכתב יד בשבועה שלא יוסיף לשחוט עוד כל דבר הצריך שחיטה, לא יניחו אותו לבוא להתפלל בביהכ"נ אשר עומד תחת שלטונם ויקפחו פרנסתו בכ"מ שיהא ידם מגעת, וגם ילשינו עליו לפני השלטון כי שוחט הוא בלי הסכמת רב וקהלה המאושרה, ומיראת האונסין הללו, דעבידי אינשי הללו דגזמי ועבדי נתבהל מדבריהם ונתן להם ת"כ וגם כת"י שלא יוסיף עוד לשחוט ויתן להם סכיני השחיטה, ורק בהיות ששו"ב הלזה צורבא מרבנן הוא שיודע פרטי דיני נדר ושבועה, ידע למצוא מצה איך להציל עצמו מיד האנסים הללו, ובעת שחתם עצמו על הכת"י שלא יוסיף לשחוט, הוציא מפיו בלחש, שפתיו נעות וקולו לא ישמט, שיחתום ע"ז בתנאי אם לא יניח תפילין למחר, ובעת שתקע להם כפו שיחזיר להם סכיניו, הוסיף לומר בלחש, בתנאי אם בני ביתי יתרצו לזה ויניחו אותי לתת להם, ואמנם כששמעו אח"כ אנשי הקהלה של החרדים וגם בני ביתו של השו"ב מכל אשר נעשה הרימו קול צוחה מדוע ולמה נעתר להם לעשות כן ולא יניחו אותו בשום אופן לתת להם סכיני שחיטה ולפשוט בעצמו את כתנתו כתונת הפסים, כהונת משרת שוחט ובודק שנושא אותה זה רבות בשנים, ואם כי מני אז עד עתה עבר זמן רב והשו"ב בחומתו מחזיק ולא עבר עוד על שבועתו כי לא שחט שום דבר בכל משך הזה, וגם פגול לא בא לתוך ביתו כי מני אז לא טעם טעם בשר, רק עתה נפשו בשאלתו, וקהל עדתו בבקשתו להתיר לו הקשר שאינו של קיימא, אם מפני ששבועתו הי' על תנאי, אם מפני שלא היה אדם בשבועה וכל מה שעשה לא עשה אלא מפני שאנסוהו לכך, ואם עכ"פ מועיל התרה לזה אע"ג שנדר אדעת חבירו, אפ"ה לצורך מצוה הוא לעשות שלום ולמנוע מקטטה ובמקום מצוה הלא מתירין אפי' לנשבע אדעת חבירו, זהו תוכן השאלה, בקצרה:

והנה כת"ר כיד ד' הטובה עליו האריך בבקיאות עצומה לבטל כל המעשה ואין כאן לא נדר ולא שבועה ות"כ וכפי הטעמים הצודקים אשר כתב, וממש לא הניח מקום להתגדר, רק אהבה דוחקת לפלפל בדבריו קצת ולהגיד לאדם ישרו כי יפה הורה מטעמים הללו. א) מפני האונס, ואם כי מה שאיימו עליו לקפח פרנסתו, זה לא חשיב אונם, דאונס לא חשיב כ"א כשרצו להורגו ולהכותו וליטול ממונו מה דכבר היה שלו אבל אם הוי רק מניעת הריוח אין זה אונם דזה הוי כאונס דאתי מנפשי' כמבואר בחו"מ סי' ר"ה, אבל אכתי מה שאיימו עליו במלשינות זה הוי אונס גמור, ונדר או שבועת אונס אינו כלום אפי' כשאמר ע"ד רבים או ע"ד המקום כמ"ש הב"י בשם הרשב"ץ ביו"ד סי' רל"ד ופסק הרמ"א כן שם סעיף י"ב, וכיון דהוי שבועת אונם, ממילא אפי' ביטול בלב לא צריך דבאנס לאו כלום הוא השבועה וכמ"ש בתשובת מהר"ם לובלין סי' י"א דהיכי דהאנס היה מכריחו על השבועה גופא הוי שבועת אונס וא"צ גם ביטול בלב, דדוקא אם האנס לא היה מכריחו על השבועה אלא היה רוצה כספו והוא בירר לעצמו השבועה כדי להציל עצמו מן האנס, בזה הוא דלא חשיב שבועת אונם, אבל היכי שהאונס מכריחו על השבועה דוקא כמו בנ"ד ודאי דחשיב שבועת אונס ואפי' ביטול אינו צריך: והן אמנם דהש"ך יו"ד סי' רל"ב ס"ק מ"ד פקפק על דברי מהר"ם הללו והביא לתשובת רשב"ץ שהביא הב"י בסי' זה באלקנה שנשא פנינה כו' דמשמע דאפר אנוס על הנדר ושבועה עצמו צריך להתנות בלבו איזה תנאי ואם לאו צריך לקיים נדרו ע"ש שהניח זה בצ"ע:

אכן לענ"ד בהרמנותי' דרבינו הש"ך שהרשה לעיין, עיינתי בזה ומצאתי שמ"ש מהר"ם לובלין דהיכי שהאנס בא מתחלה על השבועה הוי שבועת אונם, ודאי שצדק בדבריו דכ"כ הב"י חו"מ סי' ר"ה שהביא לתרץ מה דמקשו התוס' בגיטין דנ"ה גבי סקריקין דגזרו קמייתא ומציעתא כיון דקטלי' אגב אונסא גמר ומקני והא הו"ל תלוהו ויהיב ותי' הב"י דשאני היכי שהאנס אינו תובע ממנו כלום אלא שרוצה להרגו וזה נותן לו קרקע כדי להציל עצמו שלא יהרגנו בזה אמרי' דגמר ומקני ע"ש, וסברא זו מוכרחת בתוס' כתובות דכ"ז ד"ה וע"י נפשות אסורה לבעלה שכתבו דאפי' לבעלה ישראל דשמא נתרצית כדי למצוא חן שלא יהרגנה, ובס' הפלאה שם הרעיש ע"ז דלמה תיאסר אפי' אם נתרצית מחמת פחד מיתה, הא גופא הו"ל אונס כדאיתא בריש כתובות ולדרוש להו דאונס שרי, ושוב ראיתי שכבר הקדימו הרשב"א בחידושיו בקושיא זאת, ותי' ההפלאה דכוונת התוס' כן דכיון דהאונס לא היה על הזנות רק שהיא מצלת עצמה מן האונס ע"י הזנות הוי זה כרצון ע"ש, וזהו כסברת הב"י ומהר"ם הנ"ל דהיכי שהאונס היה על הזנות גופא לכו"ע הוי אונס, וה"נ דהאונס היה על השבועה גופא לכו"ע תשוב שבועת אונס, וכשאני לעצמי היה נ"ל עדיפא מזה דאפי' כשבא להציל עצמו ע"י הזנות או השבועה נמי חשוב אונס, דכל עיקר סברת חלוקם בין האנס בא מתחלה על הזנות לבין שמצילה עצמה מן האונס עי"ז נובע מכח קושית הרשב"א וההפלאה הנ"ל, ובחבורי לכתובות שם כתבתי ליישב קושיתם דודאי אם בלבה לא נתרצית ורק שמחמת האונס הוא דעבדא הכי כדי להציל עצמה, פשיטא דשרי אפי' כשבאה להציל עצמה ע"י הזנות דזהו גופא הוי נמי אונס וכקושית הרשב"א, אלא דאנן חיישי' שמא נתרצית גם בלבה דכיון שהבעל נידון למיתה ואינה בוטחת עוד לחזור לבעלה נתרצית ונבעלת ברצון, ואפ"ה לפרש"י שם דע"י נפשות דמתני' הוי הפירוש שנידונה היא למות ולא כדמוקי לה הש"ס התם דנשי דגנבי גנבי י"ל נמי דכיון דידעו דאזלות לקטלא ממש ולכן משום ההנאה שניצולות מן אונס המיתה אף הן מפקירות עצמן אליהם ונבעלות ברצון וכעין דאמרי' אגב אונסא גמיר ומקני דהוי נמי מזה הטעם דמשום ההנאה שניצל מן האונס עביד שוב ברצון, וממילא לא שייך טענת אונס דהא על המחשבה שבלב לא היתה אנוסה, ולא דמי להא דאמרי' בפסחים דכ"ה דלא אפשר וקמכוון שרי, די"ל דלענין איסור לבעלה שאני כיון דעכ"פ מעלה מעל בבעלה וכדקי"ל בסי' קע"ח באה"ע דאפי' באומרת מותר אסורה מה"ט, וכן מה שהביא ההפלאה בשם הב"ש להקשות דמ"ש מעיר שכבשוה כרקום דאיכא נמי פחד מיתה ואפ"ה לא חיישי' שמא נתרצית דדוקא הכהנות אסורות כמבואר שם, לפמ"ש לק"מ דהכא כיון שנדונין למיתה הן או בעליהן חיישי' יותר לשמא נתרצית, משא"כ בכרקום או בשבויה דעלמא אם כי יש להן נמי פחד מיתה מ"מ אין נדונין למיתה ולכן לא חיישי' התם כמו הכא, וכדבריי תמצא להדיא בשמ"ק, ולפי"ז אין מקום לחילוקו של הב"י ומהר"ם לובלין וההפלאה שחילקו מכח הך קושיא של הב"ש בין כשבא מתחלה לאונסה על הבעילה דשרי ובין כשבאה היא להציל עצמה ע"י הבעילה דאסור, דלפמ"ש אין חילוק בזה ובאם בלבה לא נתרצית: כ"א מחמת אונס הוא דעבדא אפי' כשבאה להציל עצמה נמי מותרת דגם זה מקריא אונם, ועכ"פ כשהאנס בא מתחלה ע"ז ודאי דאונס מיקרי לכו"ע, ולפ"ז בנ"ד דאנוס הוא על גוף השבועה, ודאי דשבועת אונס מיקרי וא"צ גם ביטול ותנאי ודו"ק, הא חדא להיתרא:

טעם ב' דבעיקר הדין הרי נפלנו בזה ברבוותי בדין אם חל נדר ושבועה בכתב או לא, ואם כי מי אנכי להכניס ראשי בין שיני אריות החולקים בזה, רק לפי הנחת הנו"ב מהדו"ק סי' ס"ו דדין זה אם הכתב מיחשב ביטוי בשפתים תליא זה בפלוגתת הרמב"ם ור"ת דלגבי עדות, דהתם נמי הגדה כתיב אם לא יגיד וכן כתיב על פי שנים וילפינן מפיהם ולא מפי כתבם, ולדעת הרמב"ם בפ"ג מהלכות עדות אין שום עדות בשטר כשר מדאורייתא וכל השטרות רק מדברי סופרים וא"כ הכתב אינו כדיבור להרמב"ם, אמנם לר"ת ביבמות דל"א דכל שאינו אלם וראוי לבילה כו' יכול להעיד מפי כתבו א"כ גם לגבי שבועה הוי הכתב כדיבור אם אינו אלם, ובפלוגתא זאת הלא כבר העיד לנו הש"ך דקי"ל כרמב"ם דאפי' בראוי לבילה פסול עדות מפי כתבו וכמ"ש בחו"מ סי' מ"ו סקי"ז וז"ל ודוחק לחלק בין נשתתק שאינו ראוי להעיד משו"ה פסול מפי כתבו משא"כ בראוי לדבר כשר נמי מפי כתבו דהא אנן לא קי"ל לעיל סי' כ"ת סעי"א אלא קי"ל דאין חילוק בין אלם לאינו אלם דסבירא לן דמאי דקאמר בש"ס דאלם פסול להעיד מטעם דמפיהם ולא מפי כתבם הוא לאו דוקא אלם אלא הוה"ד מי שאינו אלם אינו יכול להעיד בכתב וא"כ הוה"ד דבדרבנן אין טעם לחלק בין אלם או לא עכ"ל הש"ך, כוונתו בסיום דבריו במ"ש דהוה"ד דבדרבנן אין טעם לחלק, היינו משום דלכאורה היה אפשר לחלק דהך דין דמיירי בסי' מ"ו לא דמי לההוא דסי' כ"ח דהתם לענין עדות מיירי דמדאורייתא בעינן לסהדותייהו משו"ה לא מחלקינן בין אלם או לא ואפי' כשיכולים לדבר נמי לא מהני מפי כתבם, משא"כ בסי' מ"ו דלענין קיום איירינן דעיקרן של עדים לא הוצרכו בזה כ"א מדרבנן ולכן מקילינן בזה להכשיר גם מפי כתבם כשיכול לדבר ודוקא באלם שאינו יכול לדבר הדיבור מעכב, ע"ז סיים הש"ך שגם בקיום דרבנן אין טעם לחלק בין אלם או לא, ולפ"ז לפי הנחת הנו"ב דשבועה בכתב תלוי בעדות וכיון שבעדות קי"ל דלעולם לא מהני מפי כתבו וכמ"ש הש"ך הוה"ד שבועה בכתב נמי לא מהני אפילו ביכול לדבר נמי:

הן אמנם דעל דברי הש"ך גופא כבר יצאו עוררין ה"ה הב"ש באה"ע סי' קמ"ב סקי"א כתב להדיא לחלק שדוקא בראוי לדבר הוא דמכשר הרמ"א מפי כתב ולקמן גבי נשתתק כיון שאינו ראוי לדבר הדיבור מעכב ופסול מפי כתבו ע"ש, וגם הקרבן נתנאל פ"ק דגיטין שפך מרורים על הש"ך ע"ש אכן לענ"ד נראה להליץ בעד הש"ך ולהוכיח מש"ס וראשונים דאין לחלק בזה בין אלם או ראוי לדבר, ומאן דמכשר מכשר אפי' באלם ומאן דפוסל פוסל אפי' בראוי לדבר וכמו שנבאר, דהנה בגיטין ד"ד ע"ב פריך הש"ס לרבה דסובר הטעם דתקינו לומר בפני נכתב משום לשמה ממתני' דהמביא גט ואינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ יתקיים בחותמיו והוינן בה מאי ואינו יכול לומר אילימא חרש. חרש בר אתויי גיטא הוא והתנן הכל כשרים להביא הגט חוץ מחש"ו וא"ר יוסף הב"ע כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפ"נ עד שנתחרש, לרבא ניחא לרבה קשיא דקתני יתקיים בחותמיו ומה מהני הקיום והלא אין בקיאין לשמה, ובחדושי הרשב"א שם הקשה למה לי' להש"ס לאתויי התם הך והוינן בה כו' ואוקמתא דרב יוסף הב"ע כגון כו' הא מגופא דברייתא תקשי לרבה אמאי תסגי בקיום חותמיו, ובתחלת העיון תרצתי עפמ"ש האחרונים דלענין שלא לשמה כשר להעיד גם מתוך הכתב וכמו בעדות מיתת הבעל משום דהרבה קולות הקילו בעדות אשה, אבל לענין קיום כיון דקיום שטרות עדות מיקרי פסול מתוך הכתב ובעי' מפיהם דוקא, ולפ"ז גופא דברייתא לא הי' קשה לרבה דהוי מפרשינן דאינו יכול דקאמר היינו אלם דמתוך הכתב יכול להעיד, ולענין שלא לשמה מהני זה, אבל לענין קיום כיון דלא מהני אמירת השליח מתוך הכתב משו"ה יתקיים בחותמיו, ורק עיקר הקושיא הוא לפי אוקמתא דרב יוסף דמוקי לה בחרש שלא מהני עדותו כלל כיון דלאו בר דעת הוא. ושוב ראיתי במהרש"א שקדמוני בתי' זה ואפ"ה העליתי עלי גליון מפני דבר שנתחדש בזה, דהנה בתוס' שם בד"ה אילימא חרש כתבו ולא בעי למימר אלם כו', כוונתם בזה דקשה להו על הש"ס גופא מנ"ל לאוקמי בחרש ולאקשויי מינה לרבה, שמא ואינו יכול דברייתא מיירי באלם באמת ולא קשה כלל דשפיר יכול להעיד לשמה מתוך הכתב. וע"ז תי' דלשון דאינו יכול דחקו לאוקמי בחרש, ולפ"ז מכח קושית התוס' מוכח דהתוס' סברי דאלם יכול להעיד מתוך הכתב על לשמה. דאלת"ה לא הוי מקשו מידי דאפי' נוקי באלם אכתי יקשה לרבה, אע"כ דסברי דלענין לשמה מועיל מתוך הכתב, והנה הר"ן לאחר שהביא אוקמתא דרב יוסף שנתנו כשהוא פקח ולא הספיק לומר עד שנתחרש, הקשה נמי דלוקי באלם ותי' דאלם יכול להגיד מתוך הכתב שהרי האמינו בעדות אשה מתוך הכתב, ועיין בב"ש שם שהבין דהר"ן הקשה אותה קושיא עצמה שהקשו התוס' וממילא הוכיח מדלא רצו התוס' נמי לתרוצי כתי' הר"ן שיכול להעיד מתוך הכתב ותי' בתי' אחר מכלל דתוס' סברי דאלם אינו יכול להעיד מתוך הכתב ע"ש, ולענ"ד אי"א לומר כן בדעת התוס' וכמו שהוכחתי בזה מן הש"ס גופא, דמדהוצרך הש"ס להביא כל השקלא וטריא דמוכרח לאוקמי בחרש דאל"ה הוי מוקמינן באלם ולא היה קשה כלל לרבה, דלשמה יכול להעיד מתוך הכתב, וכיון שאיכא ראיה מן הש"ס מי יוכל לפלוג ע"ז ובשגם שהוכחתי שגם התוס' מפרשים כן כוונת הש"ס וכנ"ל, והאמת יורה דרכו דמ"ש הר"ן שאלם יכול להעיד מתוך הכתב, כוונתו שאפי' לענין קיום מתוך הכתב וכשיטת הריב"ש המובא בחו"מ שם וא"כ הברייתא דקתני יתקיים בחותמיו אי"א לאוקמי באלם, ובזה מחולק הר"ן עם תוס', דתוס' סברי דלענין קיום לא מהני מפי כתבו גם באלם, דזה שפיר אפשר להוכיח מדנדחקו בתירוצם ולא תי' כתי' הר"ן מכלל דפליגי בזה עם הר"ן, והר"ן סובר דגם לענין קיום מהני מתוך הכתב, אבל לענין לשמה ודאי שגם התוס' סוברים דמהני מתוך כתבו כדמוכח מהש"ס גופא וכמ"ש, ולא פליגי אלא לענין קיום והר"ן סובר שגם בזה מהני מפי כתבו אפי' באלם וכהש"ך דאין לחלק בין אלם או לא, ולמאן דמכשר בקיום מפי כתבו מכשר גם באלם, והרי הוכחנו דהר"ן סובר כהש"ך דלא מחלקינן בין אלם או לא ואין לומר דאכתי מתוס' יהיה סתירה לדבריו דהא התוס' פוסלים גבי קיום אלם מתוך כתבו, דזה אינו, דמה שתוס' פוסלים באלם אין זה משום דמחלקי בין אלם לאינו אלם אלא משום דסברי דגם מי שראוי לדבר פסול נמי מפי כתבו ופליגי בעיקר דינו של הריב"ש, דכן יש להוכיח שבעיקר דינו של הריב"ש אם יכולים להעיד בקיום מפי כתב, מחלוקת רש"י ותוס' הוא ותוס' סברי דאינו יכול, דהנה בכתובות דכ"א ע"ב אמרי' שם שלשה שישבו לקיים השטר שנים מכירין חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם ומשחתמו אין מעידין וכו', ופרש"י דחתימה קמייתא הוה בשיקרא דלאו תלתא הוי דידעי, ולפ"ז פרש"י דהטעם דאין מעידין משחתמו משום דהוי שיקרא, ואע"ג דרב לית לי' הטעם דמיחזי כשיקרא וכדאיתא בגיטין דכ"ז. שאני הכא דשקר גמור הוא כיון שחתמו וכמ"ש הרא"ש בכתובות שם דדוקא בכתיבה דאינו אלא מיחזי כשיקרא לזה לא חייש רב, אבל בחתימה דהוי שקר גמור גם רב חייש, והיינו דדייק רש"י לכתוב דשיקרא הוא ולא כתב מיחזי כשיקרא, משום דלאחר התחימה הוי שקר גמור, והנה בתוס' שם נאיד מפרש"י ומפרשי הטעם משום דמשחתמו הוו נוגעים בעדות והיינו משום דלא מסתבר להו לחלק בין כתיבה לחתימה, ולמאן דלא חייש למיחזי כשיקרא, גם בחתימה אין לחוש לזה וכדמשמע להדיא מדבריהם, להכי פי' משום נוגעין בעדות, ומה שנראה בסברת רש"י דבאמת קשה לפמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' מ"ו דבקיום שטרות יכולין להעיד מתוך הכתב נמי משום דקיום שטרות אינו אלא דרבנן. א"כ קשה בסוגיא דכתובות אמאי משחתמו אין מעידין, תיפוק לי' שא"צ להעדאתן כלל דהאי חתימה עצמה ליהוי כהגדה בפני השלישי ויחתום עמהן. דלא גרע מעדים אחרים ששולחין עדותן בכתב לב"ד, ואמנם לשיטת רש"י דהטעם הוא משום דמיחזי כשיקרא מצינן למימר שגם בכה"ג מתחזי כשיקרא כי בשעה שחתמו עדיין לא ידע השלישי ומה לי אם מעידין אח"כ בפירוש או שכתבם מעיד אח"כ בפני השלישי אבל אי נימא כפי' התוס' משום דנוגעין בעדות א"כ לא שייך זה כ"א כשבאין אח"כ להעיד בפירוש אבל אם כתב חתימתן מעיד לא שייך טעם דנגיעה כלל, ולפ"ז נשמע דבדינא דריב"ש שהביא הרמ"א אם עדים שבכתב כשרים לקיום שטרות איפלגו בזה רש"י ותוס', דרש"י סובר דכשרים ותוס' סברי דעדות שבכתב לא מהני להכי מצו לפרש מטעם נגיעה, דאי גם בכתב כשר אי"א לפרש בשום אופן טעם דנגיעה וכנ"ל, ואין להקשות לשיטת רש"י דעדות שבכתב כשר א"כ בחלוקה הראשונה דאמר התם עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם למה צריך לעדותן כיון שחתמו, זה גופא תיהוי עדותן, די"ל שלאו דוקא נקיט, ולרווחא דמלתא מעידין בפניו, והוה"ד אם לא העידו בפניו נמי יכול השלישי לחתום למ"ד דעדות שבכתב כשר, ואפשר לומר דמכאן יהיה סיוע לשיטת הפוסקים החולקים על ר"ת וס"ל דלא מכשרי' עדות שבכתב, מדאמרי' התם מעידין בפניו, הרי דצריך להעיד דוקא ולא סגי בעדות שבכתב, ובחבורי לחו"מ הארכתי הרבה ואכ"מ יותר כ"א להוכיח מהש"ס כהש"ך דקי"ל דעדות שבכתב לא מהני כלל אפי' בראוי להעיד, וממילא לפי הנחת הנו"ב דשבועה בעדות תליא, גם שבועה בכתב לא מהני, ובנ"ד דהשבועה היה בכתב אין זה שבועה, ואמנם אפי' לשיטת ר"ת ודעימי' היינו דוקא כשכותב בלשון הוה הנני נשבע, אבל כשכותב בלשון עבר נשבעתי או קבלתי עלי בחרם אין זה כלום דאין זה אלא הודאה לשעבר ואפי' אם כתב בלשון הוה נמי כשכותב בכתב יד של עצמו אבל בכת"י אחר והוא חתמו למטה זה לא מהני רק בממון מטעם אודיתא מהני חתם ידו בכת"י אבל שבועה ונדר דלא מהני לשון נשבעתי בלשון הודאה וכמ"ש הנו"ב שם ובטו"ט ודעת למהר"ש קלוגר סי' ו' ע"ש:

ומה שצידד כת"ר לומר דאפשר להתיר אע"ג שנדר ע"ד חבירו משום דלדבר מצוה יש לו התרה אפי' בנדר ע"ד חבירו וכמ"ש הרמ"א יו"ד סי' רכ"ח סעיף כ"א וה"נ הוי דבר מצוה להעמיד השלום בביתו שנתבטל ע"י מקרה זה, והאריך להוכיח דבכגון דא להסיר המחלוקת הוי דבר מצוה, תמהני למה הוצרך להביא ממרחק לחמו והלא הדבר מפורש בבה"ט יו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ה ובש"ך שם ס"ק ק"ו דלצורך הבאת שלום בין בני ביתו הוי דבר מצוה ועוד דאין צורך לזה כל עיקר דמפורש שם דלהתיר לשוחט שישחוט ויבדוק הוי צורך מצוה כמו להתיר לחכם כשנשבע שלא יהא חכם ע"ש. ומכל זה הנני מסכים להוראת כת"ר שאין כאן לא נדר ולא שבועה רק למעט דבת רבים כדאי יותר שיתירו לו שלשה אנשים:

ובאין עוד הנני ידידי המוקירו ומברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה