אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"ב יו"ד › סימן סא

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב יו"ד · סימן סא

סימן ס

ב"ה אור ליום עש"ק י"א טבת תרצ"ז פינסק. בנידון דשאילנא. לעת כזאת שגזרה הממשלה להגביל במדה מצומצמה השחיטה של בשר כשר, ועי" נכרת אוכל מפיות עשיריות אלפי נפש ישראל שהיו ניזונים עד עתה מעסק קצבות, אלא שגם חוט של חסד משכה הממשלה, להתיר גם לישראלים להחזיק חנויות למכירת בשר נבילה מאותן הבהמות שנהרגו עפ"י האופנים המודרניים, רק תנאי הטילה שבחנויות הללו יומכר רק בשר הנבילה לבדה מבלי שום תערובות של בשר כשר, ובכן נסתפקו אם אפשר למצוא איזה עצה והיתר להקצבים הללו לעשות סחורה בנבילות לבד, בהיות שמשנה מפורשת היא בפ"ז משביעית שאין עושין סחורה בנבילות ודברים האסורים:

ומה אשיב ע"ז, גם אני ראיתי צעקת בני ישראל הצועקים ללחם בשעה איומה כזאת שכל מקורי הפרנסה דללו ונחרבו בלא"ה, וגם האי גברא בהאי פחדא יתיב, ואת שלום אתי אני מבקש, יגעתי הרבה ולא מצאתי לע"ע היתר שאפשר יהיה לסמוך עליו, הן אמנם דלכאורה הי' אפשר לצדד היתר, דהא במרדכי רפ"ב דפסחים הובא בב"י יו"ד סי' קי"ז הביא מחלוקת רבינו יחיאל וראבי"ה באיסור סחורה בדברים האסורים, רבינו יחיאל הביא ראיה שאסור לסחור בדברים טמאים ממשנה דשביעית פ"ז ציידי חיות ועופות שנזדמנו להם דברים טמאים רשאים למוכרם, ומשמע דדוקא נזדמנו שרי אבל בנתכוון אסור, וראבי"ה חולק וסובר דמותר לסחור והביא ראיה מש"ס דחולין דק"ו דקאמר התם מים ראשונים האכילו בשר חזיר, ופרש"י שהיה חנווני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל ומבשלם ומאכילם וכשהנכרי בא לחנותו מאכילו נבילות ובא יהודי לאכול ולא נטל ידיו וקסבר זה שהוא נכרי והאכילו בשר חזיר, הרי שחנוני ישראל היה ואפ"ה החזיק בחנותו גם נבילות למוכרן לנכרים ע"ש, והנה בהגהות הטור יו"ד סי' קי"ז וכל גדולי האחרונים הרעישו שדברי ראבי"ה הללו הם נגד משנה המפורשת בשביעית שם דאין עושין סחורה בדבר האסור לאכול. וזה רבות בשנים יצאתי ליישב דברי ראבי"ה לאחר שנדקדק בדברי המשנה בשביעית שם, דבפ"ז משנה ג' תני דאין עושין סחורה בנבילות וטרפות כו', ושוב במשנה ד' איתא הכי ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להן מינין טמאין מותר למכרן ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר וחכמים אוסרין, והר"ש פי' דמי שנתמנה דא"ר יהודה היינו שאינו צייד, דת"ק נקיט צייד דוקא ור' יהודא מתיר אפי' לאינו צייד, וחכמים אוסרים למי שאינו צייד, ולפי' הר"ש דברי ראבי"ה הם ממש דברי ר' יהודה דמתני' דמתיר אף לאינו צייד, אלא דאכתי יקשה על ראבי"ה דהא קי"ל כחכמים דרבים הם, וא"כ זה גופא קשה למה יפסוק כר' יהודה דיחיד הוא, ואף שמצאתי לו חבר בזה הוא הרמב"ם בפירושו שם שמסיק דהלכה כר' יהודה דשרי אפי' לאינו צייד, אבל ערבך ערבא צריך, וגם על הרמב"ם צריכין למצוא טעם ומקור לפסוק כר' יהודה שיחידאה הוא. אבל לאחר העיון ראיתי בירושלמי שביעית שם ה"א ובפ"ג דסנהדרין הל"ה פוסק להדיא כר' יהודה דס"ל שם שאם אין אומנתו בכך מותר לסחור בהם, ולפ"ז יצא כנוגה צדקת ראבי"ה דפוסק נמי כר' יהודה דמותר לשחור בדבר טמא אם אין אומנתו בכך ומייתי מהא דחולין שג"כ לא היתה אומנתו בכך דהא היה מבשל גם בשר כשר, ושוב ראיתי בס' בגדי ישע מהשל"ה על המרדכי שכתב ג"כ ליישב דעת ראבי"ה משום שפוסק כר' יהודה דשביעית ולא זכר להירושלמי, ושמחתי שכוונתי לדעת הגאון ועיין עוד בחבורי זקן אהרן סי' מ"ז שהארכתי הרבה בביאור דברי ראבי"ה בדרך נכון:

ואם כי מה שכתבתי בביאור הראבי"ה הם דברים נכונים, וגם ראיתי לגדול אחד מדור הקודם שעפ"י דברי ראבי"ה צדד להתיר לעשות מסחור בצפרים שקורין קוראפאטוועם, אבל בנידון דידן לא אמצא שום צד היתר, חדא דהא לפמ"ש דחילי' דראבי"ה הוא משום דסומך על הירושלמי שפוסק כר' יהודה, אבל הא ר' יהודה גופא לא התיר אלא כשאין אומנתו בכך דוקא כמפורש בירושלמי שם, וגם הראיה שהביא מחולין הוי נמי אין אומנתו בכך דהא היה מבשל גם בשר כשר וכמ"ש, ובנ"ד שאי"א שיהא בחנות גם בשר כשר דהמלכות אוסרת, וכל אומנתו ומסחרו לא יהיה כ"א בנבילות, בכה"ג גם ר' יהודה גופא לא התיר, הא חדא, שנית דנ"ל ברור דראבי"ה גופא לא התיר אלא דומיא דצייד שהטמאים לא ניצודו בכוונה אלא שבדרך מקרה נזדמנו לו טמאים וכלשון המשנה בדברי ת"ק ציידי חיה כו' שנזדמנו להם מינים טמאים, ובזה התיר ר' יהודה אפי' לאינו צייד, אבל בנתכוון לטמאים גם ר' יהודה גופא לא התיר, הן אמנם שהרמב"ם בפירושו למשנה דשביעית שם כתב וז"ל מי שנתמנה לו הוא שיתכוון לצוד עוף טמא או חיה טמאה בכוונה או בלא כוונה שנזדמנו לו כגון עליו או יעבור הוא על קן מקניהן והלכה כר' יהודה עכ"ל, הרי להדיא שמפרש לדברי ר' יהודה דמי שנתמנה דמתיר אפי' בכוונה לטמאין, ועיין בתוי"ט שם דהוכיח שגם חכמים בתראי דבמשנה שם סברי נמי דשרי אפי' בכוונה לטמאין דאלת"ה א"כ חכמים היינו ת"ק ובמאי פליגי ובע"כ דבהא פליגי דת"ק דוקא בנזדמן התיר בצייד וחכמים סברי דהואיל דצייד נותן מס למלך רשאי גם לכוון, אבל אפ"ה אין זה מעלה ארוכה לנ"ד, דנראה ברור דמה שהתירו בנתכוון היינו כשנתכיון לטהורים וטמאין בזה מתירין אפי' כשנתכוונו גם לטמאין כיון שאינו מתכוון לטמאים לחוד, אבל אם אינו מתכוון כ"א לטמאים לחוד גם הם לא התירו, ועיין במה"פ על הירושלמי פ"ז דשביעית שכתב דבזה פליגי ת"ק וחכמים בתראי שבמשנה, דת"ק קאמר בצייד שנזדמנו לו טמאים וכלומר דבטמאין לחוד הוא דבעינן שנזדמנו לו בלא כוונה אבל לכוון להם אסור, אבל כשניצודו טמאין וטהורין ס"ל דאף במתכוון התירו שהרי אינו מתכוון לטמאים לחוד כ"א לשתיהן, ואתו חכמים בתראי לטפויי ואוסרין אף בצייד שנתכוון לטהורין וטמאין דלעולם בעינן שנזדמנו לו דוקא דרך מקרה והזדמנות בלא כוונה ע"ש, ומיושב קושית התוי"ט במאי פליגי ת"ק וחכמים בתראי, הרי לפנינו דלחכמים בתראי דקי"ל כוותייהו לעולם אסור, בכוונה אפי' כי נחכוון לשניהם כאחד, ואפי' לר' יהודה דמיקל טפי ובירושלמי פוסק כוותי' כמ"ש, אינו מיקל כ"א כשנתכוון לטמאין וטהורים אבל לטמאין לחוד גם לדידי' לא מהני, וכדברי ת"ק, ולא בא להוסיף על דברי ת"ק כ"א בזה, דלת"ק צייד דוקא, ולר' יהודה מי שנתמנה אפי' כשאינו צייד, אבל בכוונה לא פליגי ולשניהם אינו מתיר בנתכוון לטמאים לחוד, ובנ"ד דאינו מכוון כ"א לנבילות ליכא מאן דשרי, לא שום תנא במשנה ולא שום אחד מהפוסקים, דהפוסק האחד שפתח בהצלה ובהיתר לסחור בדברים אסורים הוא הראבי"ה שיסודו בנוי על הירושלמי שפסק כר' יהודה, ולמ"ש שגם ר' יהודה גופא לא התיר בכוונה לטמאים לחוד, ממילא שבנ"ד אין שום פתח גם כחודו של מחט להתיר:

ובהיות שמנקודת השקפת הדין לא מצאתי שום היתר, נסיתי לשתף מדת הרחמים על אותן אלפי משפחות שנשארו בלי שום מקור למחיתם ופרנסת ב"ב התלוים בהם, וההפסד הוא רב מאור אשר ממש קיום חלק גדול מישראל תלוי בזה, והרי מצינו גם לחז"ל שהתחשבו תמיד עם המצב המדוכה והתירו גם כחורה ומלאכה בשביעית משום פסידא, ומי לנו גדול מר' ינאי שהכריז ופרסם ברבים פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא בסנהדרין דכ"ו, וגם באיסור זה שאנו דנין עליו בסחורה בדבר האסור מצאנו ג"כ חילוק כזה, דבירושלמי דשביעית וסנהדרין שם כתב בטעמא דת"ק שהתיר בצייד טפי מבאנשים דעלמא משום דבצייד מלכות אונסת לשלם המס ואיכא פסידא, ובנ"ד תרווייהו למעליותא איכא, המלכות אונסת וההפסד רב לכמה אלפי משפחות ודאי שיש להתיר משום פסידא כזה. והלא הדברים ק"ו השתא מחשש שמא יבקש המלך המס ולא יהיה לשלם התירו, וכ"ש בנ"ד יש להתיר מחשש הודאי שבני ביתם ישאלו מאבי המשפחה המס הטבעיי הבו לנו לחם, וכיו"ב ראיתי משכבר הימים שרצו כמה רבנים להתיר עבודת הקרקע באה"ק בשנת השמיטה מטעם זה, דאם משום מס המלך התירו כ"ש משום מס הטבעיי של פרנסת ב"ב, אכן לאחר העיון נראה שחלילה להעלות על הדעת להתיר משום זה, דהראיה מר' ינאי שהתיר בשביעית ודאי דלאו ראיה הוא דהתם הא הוי טעמא משום דאיסור שביעית בזה"ז אינו אלא דרבנן וכמ"ש רש"י בסנהדרין שם, ובדרבנן הקילו, אבל סחורה בדבר איסור, הפוסקים ראשונים ואחרונים רובם ככולם סברי דאיסור מה"ת הוא וכפשטות הסוגיא בפסחים דכ"ג ודלא כגליון תוס' שהביא התה"ד סי' ר' דאינו אלא דרבנן, ועיין בחת"ס סי' ק"ד ק"ה מ"ש בזה, ואיסור דאורייתא אי"א להתירו משום פסידא בעולם ועיין תוס' חגיגה די"ח ורא"ש במו"ק סי' א' שהקשו על מ"ד דמלאכה בחוה"מ אסור מה"ת א"כ איך התירו רז"ל דבר האבד וכן כשאין לו מה יאכל וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור וקצתו מותר ע"ש, והלכה פסוקה הוא באו"ת סי' תרנ"ו ויו"ד סי' קנ"ז דאם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור על ל"ת, ואמנם אפי' נימא כגליון תוס' שבתה"ד דסחורה בדבר האסור אינו אלא דרבנן, נמי אין להעלות על הדעת להתיר איסור דרבנן במקום פסידא. דא"כ נבטל ת"ו כל איסורי דרבנן במקום פסידא ואנן קי"ל גבי שבת אמירה לעכו"ם נמי הוי שבות ואסור ולא שרי במקום פסידא רק שבות דשבות אבל חדא דרבנן אסור אפי' במקום פסידא מן הקרן וכמפורש בביצה דכ"ב בעי אביי מרבה מהו לכבות הדליקה ביו"ט היכי דאיכא סכנת נפשות לא תיבעי דאפי' בשבת שרי כי תיבעי לך משום איבוד ממון מהו א"ל אסור. וכבוי דליקה הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה דהוי דרבנן, הרי שאיסור דרבנן לא הותר אפי' במקום פסידא ממש מן הקרן כ"ש במניעת הריוח כבנ"ד דאפי' בחוה"מ אסור במניעת הריוח וכמו דאמר רבא במו"ק ד"י פרקמטיא כל שהוא אסור ואמרי' בירושלמי אין ידע דלא מזבין והוא פחות מקרנא יזבין ואי לא מזבין דאעבורי רווחא לא מיקרי פסידא, והא דהתיר ר' ינאי לזרוע בשביעית משום ארנונא התם לא משום פסידת הממון של המס התיר אלא דהתם היה המעשה מה שהמלכות אונסת על גוף המלאכה שאנסו אותם שיזרעו דוקא ולא היה מתרצה המלך לשלם הארנונא בממון רק דוקא לזרוע כדי שלא תהי' הארץ שממה, ודבר זה יש ללמוד מדברי הר"ן בסנהדרין שהביא הירושלמי דמקשה על ר' ינאי היאך היה מכריז ברבים והא ברבים מחויב למסור נפשו אפי' על מצוה קלה, דס"ד דירושלמי שכוונתם היה להעביר על הדת ומסיק שלא היה כוונתם אלא למגבי ארנונא, והקשה הר"ן ויפרעו להם דמים אותם שיש ספוק בידם לפרוע ואמאי הכריז פוקו וזרעו לדרוש להו דמאן דאפשר לי' לרצות בממון דאסור וי"ל שלא היה רוצה שתהיה הארץ שממה ע"ש, הרי להדיא שפקודת המלך היתה שיזרעו משום ארנונא ולא יכלו לפטור עצמם בממון, והרמב"ם בפ"א מהלכות שמיטה ויובל כתב וז"ל משרבו והטילו מלכים על ישראל לעשות מזונות לחיילותיהן התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכין להם עבדי המלך בלבד וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם כמו עבודת המלך וכיו"ב ה"ז עושה, וגם י"ל עוד דהתם המלכות אנס לזרוע לצורך הארנונא מפני שרוצה היה לקבל הארנונא בתבואה דוקא ולכן התיר ר' ינאי רק כדי שיעור שנצרך למלך ונמצא דהזריעה וחרישה גופא הוא למלך ומשום אונס המלך התיר דמחויב כל אחד לקיים גזירת המלך וגם מיראת העונש שמענישין לעוברי רצונם, ורק משום זה התיר אבל לא משום הפסד הממון, ועיין בתוס' גיטין דס"ב שכתבו על הא דר' ינאי דסכנת נפשות איכא אם לא יפרעו מם למלך כו' א"נ שביעית בזה"ז דרבנן אע"ג דמדרבנן אסור לנכרי אחר גבי מלך התירו ע"ש, הרי להדיא כדברנו דלא משום הפסד הממון התיר אלא או מטעם פקוח נפש או דלמלך שאני משום שלום מלכות אבל לאחר לא, ובנ"ד דהמלכות אינו אונס להחזיק חנות של נבילות ולשלם מס, ונמצא דלא נשאר כ"א פסידת הריוח של פרנסה, וזה חלילה להתיר, ואין לדמות זה למה שהתירו חז"ל בחוה"מ ובאבל משום שאין לו מה יאכל, דהא כל מלאכה שלצורך יו"ט שרי גם ביו"ט וכשאין לו מה יאכל אין צורך יו"ט גדול מזה וכמ"ש רש"י במו"ק די"ג, ובאבל י"ל נמי כמ"ש בתשובת משיב דבר דעיקר הטעם שאבל אסור במלאכה נפקא לן מקרא והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור אף אבל אסור וכדאיתא בחו"ק דט"ו א"כ מסתייה לדחות לחוה"מ פ"ש בסי' נ"ז אבל בשאר אסורים לא מצינו שהותר משום אין לו מה יאכל אלא מחויב להתפרנס מן הצדקה ולא לעבור על איסור, ושוב מצאתי בחורי"ד על ירושלמי פ"ד דשביעית דלא רק שאין ללמוד היתר לנ"ד מהך עובדא דר' ינאי שהתיר לחרוש משום ארנונא, אלא אדרבה מגמ' זאת מוכח דאסור, דהא בסוגיא דסנהדרין שם הכי איתא בתחלה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסולים משרבו האנסין ומאי נינהו ארנונא כדמכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא חזרו לומר אוספין כשרין סוחרים פסולים. והנ"מ שבין אוספין לסוחרים מבואר בירושלמי והביאו הר"ש ז"ל וכן פסק הרמב"ם דאוספין היינו שמלקסטם לעצמם וסותרים מלקטין למכור, ואע"ג דהמלכות אונסא אף בסוחרין דיהא להם מעות לפרוע מס המלך ואכתי מה נ"מ בין אוספין לסוחרין, א"ו דהנ"מ הוא כדפי' הרמב"ם ז"ל בפיה"מ לסנהדרין דאוספין כשרין מפני שלא היו אוספים לעצמם ע"ש, ולא התירו חז"ל רק כשמלאכה זו יהיה בעד המלך כההיא דר' ינאי פוקו וזרעו משום ארנונא דלא היו זורעין רק כדי שיעור ששייך למלך וכמבואר בירושלמי, אבל לעסוק במסחר דגוף התבואה אינה למלך אלא להרויח כדי שיכול ליתן מס למלך לא התירו, הרי להדיא דאפי' במקום שמחויב לשלם מס למלך לא הותר כ"א לעבור וליתן התבואה גופא למלך אבל לסחור ולהרויח מעות אפי' לצורך המס לא הותר כ"א באוספים היינו ליתן גוף התבואה שעוסק בה אבל סחורה אסור, וכ"ש בנ"ד דאין שום הטלת מס אם לא יחזיקו חנות אין להם לשלם כלל, ורק מניעת הריוח לצורך פרנסתו ובזה לא מצינו שום היתר, וחלילה להתיר, והמקום יהי בעזרנו לפרנס את עמו ישראל בהיתר ולא באיסור מידו הפתוחה והרחבה אכיה"ר:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה