שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן ס
ב"ה יום ד' ה"י כסליו התרצ"ז פינסק. כבוד בני הרב וכו' מהו"ר י"א וואלקין שליט"א אב"ד דאנטופול. בדבר העובדא שבא לידך שנדברו יראי ד' איש אל רעהו להתקשר בקשר השדוכין עבור בניהם, וכמעט שנשתוו בכל הפרטים והתנאים בנוגע לדבר שבממון, שאין קובעין מסמרות על ענינים כאלו ואין חושבים אותם לעיקר, ורק דבר אחד שמשך את שני הצדדים להתקשר זע"ז הוא רק הצד הרוחניי שבזה, ענבי הגפן בענבי הגפן, הכלה היא בת ת"ח גדול וכלה נאה וחסודה, יראת ד' לנגד עיניה שאין חזיונה נפרץ בעתות אלה, והחתן הוא ג"כ חמרא בר חמרא הוא עצמו צורבא מרבנן ואבותיו ת"ח וצדיקים גדולים, רק בדבר אחד מנאה הקפידה מקום לנוח, והוא שהחתן שמו משה ואבי הכלה המנוח ז"ל היה ג"כ שמו משה, וחוששין אפוא לצוואת ר' יהודה החסיד שבאות כ"ו מצוואתו הזהיר שלא ישא אשה ששמו כשם חמיו, ואף שהענין הזה אינו ענין רחב כדי לקבל אריך אריכות דברים בהיות שאין לו שום שורש ומקור בתלמוד וראשונים, וקשה מאוד להאריך ולחדש בזה לא מגמרא ולא מסברא כי שורש ויסוד הענין הוא רק מדברים הנעלמים סוד ד' ליראיו, ואי"א לבנות בנין נאה, אם אין חומר לבנין בכ"ז כדי להשתתף בענין של מצוה גדולה כזאת טרחתי לחפש וללקט אורות מספרי האחרונים המדברים בזה ולהוסיף עליהם מעט קמחא ומעט מיא עד אשר יתברר קוטב ההלכה העמומה הזאת בצביונה ודמותה הראוי וזה החלי:
הנה האחרונים הרבו לדבר בזה, זה מיקל וזה מחמיר, ולהכריע בזה אין בידי בדבר שאין לו מקור בפוסקים וגם איני יודע טעמו כי לא באתי בסוד ד' לדעת טעם הדבר, בכ"ז בהשעני תחת העץ, עץ הדעת של אותו גאון וקדוש בעל הדעת קדושים בהגהותיו לצוואת ריה"ח בשם מילי דחסידותא שכתב שם באות כ"ו בזה"ל וע"י אמתלא כל דהו מקילין בזה ואין חשש עוד בכך והלכה כדברי המיקל בכך ואינו סגנון קביע היזיקא והמיקל ע"י שום סברא כל דהו הלכה כמותו בכך ודכוותי' ע"ש, וכיון שלא בעינן בזה רוב הדיינים אלא אם אפי' רק אחד הוא שמיקל, וגם לא בעינן בזה סברא ויסוד חזק לבנות עליהם ההיתר, רק ע"י אמתלא וסברא כל דהו דיינינן להקל, לא אירא עוד לחוות דעתי בענין זה להראות ולציין לא רק מיקל אחד וסברא כל דהו. כ"א כמה וכמה מגדולי המורים שהקילו בזה על יסוד סברות חזקות שלענ"ד כדאי לסמוך ע"ז אפי' מאן דקפיד טובא על צוואה זו ובלא תשש כל דהו:
ראשון לציון הוא הנו"ב ז"ל במהדו"ת חאה"ע סי' ע"ט שיצא להרעיש על צוואת ריה"ח שסותרת לדברי התלמוד, ומחמת זה חידש לומר דבע"כ שצוואה זו לא הזהיר אלא לזרעו אתריו. לחוד מפני שראה ברות קדשו שהם לא יצליחו בזווגים כאלו, והוסיף לחזק דבריו דבע"כ לומר כן דאלת"ה אסור לשמוע לצוואה זו בהיות שסותרת לדברי התלמוד דמצינו בכמה עובדות שלא חשו לזה, ועיין בדברי גדולי האחרונים וחמצא שכולם הדגישו לציין בעיקר לצוואה זו דלא ישא אשה ששמו כשם חמיו, שזה גופא הוי נגד התלמוד, דהרי בסוטה ד"י ע"ב מצינו שמואל סבא חמוה דרב שמואל בר אמי, הרי להדיא שהיה החתן דומה בשמו לשם חמיו, ובסדר הדורות סד תנאים ואמוראים אות ש' הביא הך עובדא דשמואל סבא והעיר ע"ז וז"ל ונראה מזה שלא היו נזהרין שלא יהיה שם חמיו וחתנו אחד אשר הזהיר ע"ז בצוואת ריה"ח כ"ל, ועוד שם בסדר הדורות מערכת הרי"ש הביא עוד ראיה ממנחות דכ"ט ע"ב ראמי בר תמרא דהוא חמוה דרמי בר דיקלא כו' ע"ש, הרי דשם החתן וחמיו היו דומין זל"ז, ומפני ראיות הללו דחו לצוואת ריה"ח, והנה לאחר העיון בדברי הש"ס ובדברי האחרונים נ"ל דהסתירה השניה מסוגיא דמנחות ודאי שאין זה סתירה כלל, דלפי הגרסא שלפנינו בש"ס ראמי בר תמרא בא' אחר הרי"ש, ורמי בר דקולי הוא בלא א' אחר הרי"ש, ומסתמא היה גם הברתן אינו שוה דודאי שהיו מדגישים להרגיש בהברה את הא', וא"כ אין שמותיהן שוות, וכל היודע בטיב גיטין ובכתיבת השמות יודה ע"ז דבכה"ג לא מיקרי שמותיהן שווים, ומצאתי ראיתי בשד"ת שהביא דכמה אחרונים נתעוררו לזה דבאמת הוי אין שמותיהן שוה, אלא שהקשו דאכתי יקשה לגרסת הרי"ף בהלכות קטנות סוף הלכות ס"ת דגורס רמי בר תמרא בלא א' אחר הרי"ש, וכן הוא בש"ס דתולין דק"י רמי בלא א' אכן לענ"ד דגם לגרסת הש"ס דחולין והרי"ף נמי אין סתירה, דהא גרסת הש"ס דחולין והרי"ף הוא, רמי בר תמרא דהוא רמי בר דקולי, ולא גרסי כלל לתיבת "חמוה". ובשמ"ק על הגליון במנחות גופי' מוחק נמי לתיבת חמוה, וגם במע"מ הלכות קטנות מוחק לתיבת חמוה, ולפ"ז ממ"נ אין סתירה מכאן על הצוואה לשתי הגרסאות, דלגרסא שלפנינו במנחות דגרס חמוה, הלא יש בה שינוי בין השמות, דזה ראמי בא' אחר הרי"ש וזה רמי בלא א' ואין שמותיהן שוות, ולגרסת הש"ס דחולין דגורס בשניהם רמי בלא א' ושמותיהן שוות, אבל לא גרסי חמוה ואין כאן לא חתן ולא חותן, וראה זה חידוש דבסדר הדורות גופא שהביא לשתי עובדות הללו, הך דסוטה דשמואל סבא וגם עובדא דמנחות דרמי בר תמרא ובעובדא דשמואל סבא העיר דנראה מזה סתירה להצוואה, ואילו בהך עובדא דרמי בר תמרא לא העיר כזה וכבר עמדו בזה האחרונים. ולמ"ש ניחא דבעל סדר הדורות גופא הרגיש דמעובדא זאת אין סתירה להצוואה וכמ"ש, והרי דחינו בזה לסתירה השניה:
וסתירה הראשונה מעובדא דשמואל סבא. לבד התירוצים שנאמרו בזה בספרי האחרונים נ"ל תי' חדש, דשם סבא שנקרא שמואל סבא, ושם "סבא" אינו תואר השם להודיע שהוא זקן, ורק כשהיה זקן ובא בשנים נתכנה בתואר זה, וכמו שמואל הקטן, דתיבת קטן אינו אלא תואר, אלא שזהו כינוי שניתן לו לסגולה על אריכת ימים, וגם בעודנו נער ניתן לו כינוי שבא לסגולה. כמו שנהגו גבן דמכנים בשם אלטער, ויידא, באבא, לסגולה על אריכת ימים, וקרוב לשער שבסגולה זאת השתמשו עוד בזמן התלמוד, ובשביל שבתלמוד לא השתמשו עוד בשפה הזארגונית שהיא שפת הגולה לכן תרגמו זה בלשון "סבא" שהוא לשון התלמוד. והיינו שם סבא שנתכנה בו שמואל בעודנו נער לסגולה, וכינוי זה חשיב לשם גמור בפני עצמו דהרי בגיטין כותבין עליו דמתקרי אלטער או זיידא, וגם זה אפשר לשער שבפי ההמון היה נקרא רק בכינוי סבא לחוד וכמו שקורין האידנא אלטער לחוד אע"ג שידוע שיש לו שם העצם, רק בתלמוד כתבו גם לשם הקודש שלו שמואל, ואם כנים אנחנו בהשערה זאת לא יהיה שוב שום סתירה מכאן על הצוואה כיון דהחותן היה נקרא בפי ההמון "סבא" והחתן בשם שמואל ואין שמותיהן שוות, ואפי' אם היה נקרא גם בשם הקודש, עכ"פ כיון דלחותן יש עוד כינוי סבא הרי יש לו שני שמות, שם הקודש שמואל ושם הכינוי סבא, והחתן לא ישתוה עמו רק בשם אחד, וכל כה"ג הן שישתוה רק בשם העצם והן שישתוה רק בכינוי לחוד לא מיקרי תו שמותיהן שוות וכמ"ש בתשובת השיב משה סי' ס"ט, וזהו השערה נכונה בעזה"י:
ועוי"ל דשם סבא אינו כינוי אלא שאצלם היה זה שם העצם ככל השמות וכמו לוי סבא דפירושו שזהו שם וכ"כ רש"י בחולין ד"ל על אושעיא זעירא דנ"ל שכך היה נקרא אושעיא זעירא ולא כפי' הראשון דזעירא פירושו צעיר, וכן נוכל לומר גם כאן דסבא אין פירושו זקן דהוא תואר השם אלא שכך הי' נקרא בשני שמות שמואל סבא, וכיון שכן ודאי דלא חשיב זה לשמות שווים, דלזה שני שמות ולזה שם אחד, וגם לגבי גיטין הדין כן דאם יש לאחד שני שמות צריך לכתוב שניהן ואם כתב אחד פסול, ולכן כיון דהחתן יש לו רק שם אחד וחמיו יש לו שני שמות לא מקרי זה שמותיהן שווים, דהרי לא ישתוו רק בשם אחד וכמ"ש הנו"ב וצ"צ ושם אריה ועוד כמה גדולים דבכה"ג לא מיקרי שמותיהן שווים, והרי עלה בידנו בעזה"י להמליץ בעד אותו צדיק וחסיד ריה"ח ז"ל שדבריו אינם סותרים להתלמוד, ואבוא עוד להוסיף שגם הנו"ב עצמו הרגיש שעל צוואה זאת דקיימינן בה בשמות החתן וחמיו אין סתירה מן התלמוד, דהא הנו"ב נשאל שם רק על דין זה דהשתוות השמות, והסתירות מביא על ענינים אחרים שבצוואה כגון בת אחותו, ושתי אחים לא ישאו שתי אחיות, ואילו על עיקר השאלה שנשאל לא הביא סתירות הללו, א"ו שגם הוא ידע דממקומות הללו אין סתירה דיש לתרץ כמ"ש: ואם כי לפי"ז נפל כל יסוד החידוש שחידש הנו"ב דהצוואה אינה רק לזרעו, דכל עיקר היסוד היה דאם החסיד צוה זאת לכל ישראל הרי הוא סותר להתלמוד ואסור לקבל דבריו כלל ובע"כ דהחסיד רק לזרעו צוה מפני שראה ברוח קדשו שזרעו לא יצליחו בזווגים כאלו ושבזה אינו סותר להתלמוד שהוא על הכלל ודברי החסיד על הפרט, אכן לאחר שביארנו שבדין זה דהשתוות השמות אין סותר לתלמוד, אין ראיה שוב שרק לזרעו צוה, אמנם אפ"ה נ"ל ברור דצוואה זאת שלא יהא החתן דומה בשמו לחמיו יש הכרח מדברי החסיד עצמו שרק לזרעו צוה כן, דכבר ידוע מ"ש החכמת אדם כלל קכ"ג דצוואה זו אינה אלא כשהם משולשים דוקא בשמותיהן כגון אדם ששמו ראובן וחתנו ראובן ואם יקח עוד חתן זה חתן ששמו ראובן אזי לא יצליחו, ועיין שם שכל כך היה בטוח בחידוש זה עד שכתב כי כל העולם טועין במה שאוסרין אפי' אינם משולשין. ולכאורה דבר פלא הוא ודברי נביאות לומר כי הוא זה דוקא במשולשין. בשעה שבצוואה אין שום רמז לזה וסתמא נאמר בה לא ישא אשה ששמו כשם חמיו, אכן מה שחסר החכ"א מילא הסת"ס שגם הוא כתב כהחכ"א שרק במשולשין אלא שהביא מקור לזה, דהנה פרטי עניני צוואה זו בנוגע לזווגים נמצא בקצרה גם בספרו של החסיד והוא הספר חסידים ושם בסי' תע"ז לאחר שחשב שם כל אלו הזווגים שלא יצליחו כתב בזה"ל וכן אדם שלקח אשה ששמה רבקה ובנו לקח אשה ששמה רבקה כו' תמצא שהיא לא תצליח שהיא משולשת או הוא משולש שהאשה ובתה ובת בתה לקחו ג' שמות נמצא הוא לא יצליח ע"ש, הרי שדוקא כשהם משולשים אסר, ובכדי ליישב דברי החת"ס וחכ"א שכתבו שחפשו ולא מצאו כ"א במשולשין דוקא והלא בצוואה גופא שהזהיר בזה לא נזכר משולשים, אלא שבזה אפשר לומר דלפני הגאונים הללו לא היה הצוואה ורק הספר חסידים בלבד ולכן כתבו שפיר שלא מצאו הקפידה אלא במשולש בהיות ששם כתוב באמת מפורש דרק במשולשים. אבל אנן לדידן שיש לפנינו גם הס' חסידים וגם הצוואה ואיך יתקיימו שניהם דבספרו לא הזהיר כ"א במשולש דוקא, ובצוואה משמע להדיא שאפי' באינם משולשים נמי, וא"כ דברי עצמו סותרים זא"ז, מספרו לצוואה, ובע"כ דבספרו שכתב לפני כל העולם וכמו שמסיים שם להדיא דכל הירא דבר ד' לא יעסוק בזה דמשמע שזהו אזהרה לכל העולם ולכן לא הזהיר כ"א על משולשים דוקא, משא"כ הצוואה לא נאמרה אלא לזרעו כדרך אדם שמצוה לבניו ובהם ראה ברוח קדשו שאפי' באינם משולשים לא יצליחו, וזהו ראיה ברורה דצוואה זאת רק על הפרט נאמרה לזרעו לבד, והיה אפשר מזה להוכיח שגם יתר פרטי הצוואה רק לזרעו אמרה, אבל עכ"פ צוואה זאת שאנו דנין עליה בשמות החתן וחמיו ודאי דאינה אלא לזרעו דאל"ה דברי החסיר יהיו סותרים זא"ז מספרו להצוואה וכמ"ש, ואת זה אנו מבקשים דדין זה לא נאמר אלא לזרעו ולאחרים אין תשש:
ועתה אבוא עוד להראות שאפי' אם צוואה זאת נאמרה מפורש לכל העולם אפ"ה בנ"ד אין לחוש לזה, דזיל בתר טעמא, דהא עיקר הטעם דקפידה זאת דשמות שווים של חתן וחמיו הוא משום לתא דכיבוד אב, דאם שמו של החתן יהיה שוה לשם חמיו אבי אשתו ואשתו תקרא לבעלה בשמו בפני אביה ובפניו אסור לקרוא אפי' לאחרים בשם האב וכדעת הרמב"ם בפ"ו מהלכות ממרים ורמ"א ביו"ד סי' ר"מ הביאו לפסק הלכה וטעם זה זכרו כמה אחרונים, וביותר ביאור כתב הגאון מוהרי"ש נאעאנזאן בספרו ידות נדרים ביד שאול סי' ר"מ אות ד' שעל מ"ש בשו"ע יו"ד שם סעיף ב' היה שם אביו כשם אחרים משנה שמם כתב וז"ל מכאן יש להם סמך דמה יעשו בהזכרת שמם ואף דלא קיי"ל כהרמב"ם כמ"ש הש"ך יו"ד שם סק"ג היינו באי אפשר בענין אחר אבל לכתחלה למה לא נחוש לדברי הרמב"ם עכ"ל, וכטעם זה כתב נמי הגאון יעב"ץ בסידור מגדל עוז בנחל התשיעי סי' י"ד ס"ק ד' ה', דכוונת החסיד בצוואה זאת היה למען לא יקראו לאבותיהן בשמן ולחוש לדעת הרמב"ם דאפי' לאחרים הנקראים בשם אביו לא יקראו בשמו ע"ש, וכיון שכן יאמר נא כל מי שיש לו מעט מוח בקדקדו אם בנ"ד שייך לחוש לזה. דלבד שלא קי"ל כהרמב"ם וכמעט כל הפוסקים פסקו דבשמות הרגילין לקרות כגון אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף ודוד קורין גם לאביו גופא שלא בפניו בשמו, ובע"כ לומר כן דאל"ה מה נעשה עם הפסוקים המפורשים בתורה, אשר קנה אברהם את השדה, וכן שמה קברו את אברהם כו' שמה קברו את יצחק, הרי להדיא שיעקב אבינו קרא ליעקב בשמו, ובע"כ משום דלאחר מיתה היה ושלא בפניו שרי, וכ"ש לקרות לאתר ששוה בשמו לשם אביו דאין שום חשש, ועדיפא מזה נ"ל דגם הרמב"ם גופי' בע"כ שסובר כן, דכבר נתחבטו כל מפרשי הרמב"ם ליישב דבריו אשר לכאורה סותרים זא"ז מדידי' אדידי', דבפ"ו מהלכות ת"ת כתב וז"ל ואסור לו לתלמיד לקרוא לרבו בשמו ואפי' שלא בפניו והוא שיהיה השם פלאי שכל השומע ידע שהוא פלוני ולא יזכיר שמו בפניו ואפי' לקרות לאחרים ששמם כשם רבו כדרך שעושה בשם אביו אלא ישנה את שמם כו' עכ"ל, ולפי סדר הדברים כאן עכ"פ בשם שאינו פלא מותר לקרות לרבו ואביו שלא בפניו, ואילו בפ"ו מהלכות ממרים ה"ג כתב וז"ל היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה שמם. יראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלא שאין הכל דשין בו אבל השמות שקוראין בהם את העם כגון אברהם כו' משה וכיו"ב קורא בהן לאחרים שלא בפניו ואין בכך כלום עכ"ל, הרי שכתב מפורש דדוקא לקרות לאחרים בשמן כשם אביו מותר בשמות הרגילים אבל לקרות לאב גופי' בשמו אסור, ועיין בכ"מ ולח"מ ופרישה שטרחו הרבה בזה וגם הט"ז יו"ד סי' רמ"ב האריך ליישב. ומצאתי ראיתי שגדול אחד הביא נוסחא דווקנית בשינוי אות אחת שעפי"ז יתיישב הכל והכי צ"ל ברמב"ם הלכות ממרים אבל השמות שקוראין בהן את העם כגון אברהם יצחק וכו' קורא בהן לאחרים "ושלא בפניו" בוא"ו המחלק ולא כגרסא שלפנינו קורא בהן לאחרים שלא בפניו, אלא הנוסחא הדווקנית "ושלא בפניו" בוא"ו המחלק, ותרי דיני קמ"ל הרמב"ם דבשמות שקורין בהן את העם כגון אברהם כו' קורא בהן לאחרים, וכן קורא בהן גם לאב גופא שלא בפניו, וזה פי' נאות ונכון מאוד שעפי"ז יתיישבו כל הסתירות והקושיות שנפלו בדבריו, וגם לא יהיו דבריו נגד מקרא המפורש שמה קברתי את יצחק, ולפ"ז סובר גם הרמב"ם דבשם הרגיל רשאי לקרות גם לאב גופא שלא בפניו בשמו וכ"ש לאחרים, ואחרי שזכינו להשוות כל הפוסקים וגם הרמב"ם סובר נמי דשלא בפניו מותר לקרות לאב גופי' בשמו שהוא שם הרגיל עכ"פ, א"כ בנ"ד דדיינינן על שם משה שהוא שם הרגיל וגם לאחר מיתה דשלא בפניו הוא. אין שום חשש אפי' לקרות לאב גופי' בשמו דלא עדיפי אנן מיעקב אבינו שאמר שמה קברו את יצחק וקרא לאביו בשמו, א"כ מה מקום חשש לקרוא להחתן בשם חמיו אתרי שלחמיו גופא היתה הבת מותרת לקרוא בשמו לאחר מיתה, ואפי' נימא כהבנת המפרשים בדברי הרמב"ם דלאב גופי' אסור לקרוא בשמו אפי' שלא בפניו אבל לאחרים ודאי דמותר מטעם האיסור גופי', ואיסור שנאסר לקרוא לאב בשמו, זה גופא יהיה היתר לקרוא לאחרים שדומה בשמו לשם אביו, דכיון שמחמת האיסור הזה לקרוא לאב בשמו נהגו כל העם לכנות לאב בשם הכינוי, טאטא פאטער פאפא. א"כ ממילא ניתן להאב שם כינוי, ומה לי כינוי זה, פאטפר או פאפא, או הכינוי זיידא, באבא, אלטער, ולגבי הבנים אין כינוי יותר גדול מזה, וכל היכי שיש לאחד שם עצם ושם הכינוי והשני לא ישתוה אלא בשם העצם, לית מאן דחש ליזהר בזה משום שמות שווים כמו שפסקו הצ"צ, נו"ב. שם אריה, השיב משה ועוד:
והנה ראיתי בספרי האחרונים שכתבו כוונת הקפידה בשמות שווים בשינוי קצת מכפי שכתבתי, והוא דהטעם הוי משום עין הרע כשיהיו בבית אחד ומשפתה אחת אב ובנו בשמות שווים, וכמו שאסור לקרות לתורה אב ובן זה אח"ז מטעם תשש עין הרע, וכאן יש עוד טעם נוסף מפני זלזול כבוד האב דכשתקרא לבעלה בשם משם יהא סבור האב שתקרא אותו ויבוא הוא ואיכא זלזול לאב, אבל לפ"ז אין שייכים טעמים הללו כ"א בפניו דוקא ובעודו בחיים אבל לאחר מיתה ושלא בפניו לא שייכי הני טעמי, ולפמ"ש לעיל בלא"ה לא שייך השתא תשש זה בפניו כיון דאסור לקרוא לאב בשמו ומזה נהגו כל העולם שלא לקרוא לאב בשמו העצמיי אלא מכנים אותו בשם פאטפר כו', ומעולם לא שמענו שיעיז מי שהוא לקרוא לאביו בשמו, א"כ איך יטעה האב לחשוב בשעה ששומע קוראין לאחר משה בשמו, שקוראין אליו, כיון שאליו אין קוראין אלא בשם פאטער, וכיו"ב ראיתי בשד"ח מערכת חתן וכלה דלהספרדים שנוהגים שהזווגים אינם קוראין זה לזה בשמותיהן אין חשש בצוואה דלא ישא אשה ששמו כשם חמיו נמי מטעם זה כיון דאין בזה שום זלזול לאב אחרי שלעולם לא תקרא האשה לבעלה בשם העצמיי, וה"נ דכוותה לגבי האב כיון דכולם באין יוצא מן הכלל אין קוראין לאב בשמו רק בכינוי פאטער א"כ מה מקום לחשוש שיסבור האב שהבת תקרא אליו ויבוא הוא וז"פ וברור:
היוצא מכל מה שכתבתי, אסיים במה דפתחנא, בהרמנותא דאותו גאון וקדוש בעל דעת קדושים שהלכה כדברי המיקל בצוואה זאת וע"י אמתלא ושינוי כל דהו מבטלינן לה דהלכה כדברי המיקל. ועל יסוד הורמנא שיצא מפי גאון וקדוש שמימיו אנו שותין תמיד ודבריו נר לרגלנו בהלכות שחיטה וטרפות, הנני לוקח הזכות לנפשי להגיד קבל עם ובפה מלא כי בנידון דשאילנא אין בזה לא שמתא ולא ארור, קללה וסכנה כל דהוא חלילה, ואדרבה יש כאן מצוה וזכות גדול מכל הלין טעמי. א) דעת הנו"ב דהצוואה אינה אלא לזרעו, ולפי מה שהוכחתי לעיל דצוואה זאת דחתן וחמיו בימוד יש הכרת דאינה אלא לזרעו וכמ"ש. ב) דעת החת"ס וחכ"א שלא אסר כ"א במשולשים דוקא וכי העולם טועין במה שנזהרין אפי' באינם משולשים. ג) דעת הנו"ב ותת"ס ועוד שכתבו דבבחור צורבא מרבנן ובת ת"ת דאיכא בזה מצוה אין חשש בצוואה מעיקרו דשומר מצוה לא ידע דבר רע. ד) כיון דעיקר הקפידה הוא משום לתא דכבוד אביו והוכחתי בעזה"י דשלא בפניו וכ"ש לאתר מיתה ובשמות הרגילים אפי' לאב גופא רשאי לקרות בשמו וכ"ש לאחרים. והדבר ק"ו אם הדעת קדושים כתב דהלכה אפי' כדברי יחיד שמיקל וע"י אמתלא ושינוי כל דהוא שרינן, כ"ש בנ"ד דכולהו איתנהו, רוב הפוסקים מקילין, והסברות חזקות וברורות דלית מאן דחש לאסור בכה"ג, וזכות כל אלו הגאונים אשר עליהם תמכתי יתידותי יהיה למגן וסתרה להציל מכל חשש נזק חלילה, ויקוים ותגזר אומר ויקום, ההיתר שיצא מפי גאונים וקדושים ימליצו בעד כל שומע וציית לדבריהם, וחפץ אני לבטוח כי בזכות המצוה לשמוע דברי חכמים יהיה הזווג הזה מוצלת ויתברכו בברכה המשולשת, בני חיי ומזוני:
כנפש המברכם בברכת אהרן וואלקין: