אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"ב יו"ד › סימן נג

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב יו"ד · סימן נג

סימן נב

ב"ה יום ה' י"ד סיון תרצ"ג פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר דוד גוטוויין נ"י באנטווערפען. ע"ד שאלתו במה שנהוג בעירו שלוקחין מחנויות של נכרים עופות נשחסות פ"י השו"ב דמתא ומשגיח עושה עליהם פלומבות על כל עוף ולפעמים יבות השו"ב לבית הנכרי ושוחט שם והנכרי חשלס לו שכר הילוך גם מכס הקהלה, וחושש כ"ת נהי דפלאמבי הוי כחותם בתוך חותם, אבל הא הטעם דמהני חותם בתוך חותם הוי משום דמרתת לזייף ומרחת לא שייך אלא במקום שגוף הדבר הוא של הישראלי והנכרי אינו אלא שלית או נפקד משא"כ הכא שהנכרי עושה בשלו ובביתו וא"כ למה לא נחוש שמא קנה חותם כזה ושוחט בעצמו עוד עופות בכדי להרויח שכר שחיטה ומכס הקהלה וזהו דומה למטהר יינו של נכרי דמבואר ביו"ד סי' קל"א דלא מהני חותם בתוך חותם אלא שיהא יושב ומשמר וכתב הט"ז ס"ק ג' הטעם שאין עכו"ם מרתת ליגע כיון שהוא שלו זהו חכן שאלתו:

והנה לכאורה יפה טען כ"ת, ויש להוסיף ולחזק דבריו דכדבריו איתא להדיא במוהרי"ק שורש ל"ג וז"ל דאיכא למיחש דלמא טרח ומזייף בכדי למוכרם ביוקר לישראל דהא לא אשכחן היתירא כ"א בשולח ע"י עכו"ם ולא לשתמיט תלמודא דידן בחד דוכתי דהמוצא בבית עכו"ם שהוא מותר בחותם בתוך חותם עכ"ל, הרי שהעיד בגדלו דלא אשתמיט הש"ס להחיר ע"י שום סימן כשהדבר הוא של הנכרי ובביתו. וגדולה מזה נ"ל שלא רק שלא מצינו היתר בש"ס, אלא עוד אפשר להוכיח מן הש"ס איסור, בההוא עובדא דאיתא בע"ז דל"ד ההוא ארבא דמוריים דאתא לנמל דעכו אותיב ר' אבא נטורי בהדה וכיון דלא מצא עצה אחרת כ"א להושיב שומרים ולא הסתפק לחתום חב"ח מכלל דהיינו משום דהמורייס היה של הנכרי עצמו ולפיכך לא מהני שום סימן זולת שומר, ויש בזה מקום אמנם להאריך ולפלפל הרבה, אבל בהיות שאין הדברים מתאימים לדינא דלדינא כבר הורה זקן שבחבורה הוא הגאון בעל שבו"י ז"ל בסי' ע"ב בעובדא זאת ממש להיתר גמור ואפי' לכתחלה, ומי ירים ראש נגד הוראותיו של אוחו רב דרב גוברי' והלכה כמותו בכ"מ, ואחריו עוד כמה אחרונים הלא בספרחם דמותר להמשיך המנהג בענין שחיטה אצל קצב נכרי, ורק על טענת כ"ת מ"ש ממטהר יינו של נכרי דלא מהני חב"ח וכן הראיה מעובדא דמורייס שהבאתי, אבוא בזה ליישב בכדי שלא יקשה מכאן על השבו"י, דהנה בהיתר דחב"ח איכא נמי טעם אחרינא לבד טעם דמרתת והוא משום דלזייף שני חותמות איכא טרחא יתירה ולא טרח לזייף וכדאמרינן בע"ז דל"ט חותם אחד טרח ומזייף כו', וטעם זה לחוד בלא טעם דמרתת נמי סגי להתיר וכדמשמע להדיא מלשון הש"ך יו"ד סי' ק"ל סק"ח וז"ל משום דנכרי לא טרח ומזייף א"נ דמרתת עכ"ל, ואי נימא דבעינן תרווייהו דוקא הכי הול"ל לא טרח ומזייף ומרתת, ומדכתב א"נ דמרתת משמע להדיא דטעם דלא טרח לחוד נמי סגי להתיר, ומה שהחמירו במטהר יינו להצריך נמי טעם דמרתת, היינו משום דגבי יין לבד הנאת ריוח ממון שמרוויח ע"י זיוף איכא נמי חבת ניסוך ומשו"ה לא סגי בטעם דלא טרח לזייף משום דאמרי' דאהבה וחבת ניסוך דוחקת אותו לטרוח אפי' טרחא מרובה נמי וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קי"ח סק"ה דביין החמירו טפי ע"ש. ומבואר בש"ס עבו"ז דל"א בפלוגתא דר' אלעזר ור' יוחנן דסובר ר"א דליין לא סגי אותה השמירה דמהני לגבי שאר אסורים אפי' גבי הנך שהם דאורייתא, וכן איתא בירושלמי שם פ"ב סוף ה"ג לכמה אמוראי ע"ש, ולכן החמירו לצרף בזה גם טעם דמרתת ודוקא ביין החמירו בזה אבל בבשר או בשאר איסורים דלא שייך תבת ניסוך, סגי בטעם דלא טרח לחוד, ולטפס דלא טרח אין לחלק בין דבר שהוא של ישראל ביד נכרי או של הנכרי גופא דאפי' בשל עצמו נמי לא טרח, דרק טעם דמרתת לא שייך בשל עצמו דכיון דשלו הוא ואינו נתפס כגנב אפי' כשיתודע זיופו משו"ה לא חש לזייף, אבל לטעם דלא טרח מה איכא בין שלו לשל אחר ואפי' בשלו נמי לא ירצה לטרוח ולזייף. ואם כי החילוק פשוט בסברא, בכ"ז יש להביא ראיה דבבשר לא חיישי' שמא יטרח לזייף מהא דאיתא ביו"ד סי' קי"ח סעיף ט' דבשר הנמצא ביד עכו"ם וכתוב עליו חותם או כשר אע"פ שאין ידוע מי כתבו והוא שלא יהיו מצוים שם עכו"ם היודעים לכתוב. והא האי דינא בשלו מיירי וא"כ למה לא נימא דחוששין לזיופא כיון דלא מרתת א"כ יטרח לזייף לכתוב כתמונת אותיות עבריות, וביין ודאי דחיישי' להכי דהא לא מצינו ביין שום עצה אחרת זולת שיהא השומר יושב ומשמר ולא סגי שיכתוב בכתב עברי שאין העכו"ם יודע לכתוב. ובע"כ משום דאמרי' דטרח לזיופא וללמוד לעשות כתב כתמונת אותיות עברית ולמה לא אמרי' כן לגבי בשר, אע"כ דגבי יין שאני דבעי' נמי שיהא מרתת ולכן בשלו דלא מרתת אסור, אבל בבשר סמכינן דלא טרח לזיופא ע"ז לחוד ולכן אפי' בשלו נמי מותר, ומיושב שפיר קושית כ"ת דמ"ש ממטהר יינו, וכן מההוא עובדא דמורייס שהבאתי דביין שאני כיון דאיכא תבת ניסוך לא סגי טעם דלא טרח ובעינן נמי לטעם דמרתת ולכן בשלו דלא מרתת אסור משא"כ בבשר ובשאר איסורים סגי בטעם דלא טרח לחוד, דלטעם זה אפי' בשלו נמי שרי:

ובדרך זה יתורץ נמי קושיתו השניה של כ"ת על ההיתר השני שצידד משום דלא מרע נפשי' ולכן לא חיישי' שמא יזייף, והנה גם היתר זה כבר הקדימו השבו"י שם דכיון שהנכרי קבע בזה עסק מסחרו אמרי' חזקה שתגר לא מרע נפשי' ולזייף כדנקטינן ביו"ד סי' קי"ד סעיף ה' אלא שכ"ת הקשה ע"ז הא גם במטהר יינו בודאי הנכרי רצונו לעשות בזה מסחר ולמכור יינו של ישראל דמשו"ה לקח לישראל שיטהר יינו ואם יתוודע שזייף ודאי יפסיד מסתרו ואפ"ה אמרי' דאסור משום דחיישינן שמא יזייף, ולמ"ש ניחא דבבשר ושארי איסורים דחשש הזיוף אינו נובע כ"א מחמת הנאת ממון מה שירויח ע"י הזיוף, שכר השחיטה ומכס הקהלה, בכה"ג לא חיישי' בתגר משום דאמרינן דכשירצה לזייף יבוא לחשוב ההפסד כנגד השכר ושמא יתוודע הזיוף ויפסיד כל מסתרו ועי"ז ימנע מלזייף דהנאת הריוח שיבוא ע"י הזיוף אינו שוה לו לעומת ההפסד שיגיע לו אם יתוודע זיופו, וכל זה כשהריוח וההפסד הוא דבר שבממון שייך לחשוב הפסד כנגד השכר, משא"כ לגבי יין דחשש הזיוף נובע לא משום ריוח ממון כ"א מחמת הנאת תבת ניסוך, והנאה זאת היא גדולה עד שאפי' במקום תשש הפסד לא ימנע מזה ההנאה, דהנאה ותענוג הגוף אינה נמדדת עם הפסד ממון דלפעמים נות לאדם להפסיד ממון הרבה בשביל הנאת הגוף כל דהוא ועיין במג"א סי' כ' מ"ש בדין דאומן לא מרע נפשי':

וארווחנא ליישב בזה גם קושית הנו"ב, דהנה באמת יש בנ"ד היתר פשוט עפ"י שיטת ר"ח בע"ז הביאו הטור יו"ד סי' קל"א והופסק להלכה בשו"ע שם סעיף ב' דהא דאסרו במטהר יינו היינו דוקא ביין של נכרי שגדל בכרמו שלא טרח בו כ"כ ולא הוציא הוצאות עליו ולכן אינו חושש כ"כ שמא יתוודע זיופו אבל היכי שקנה היין והוציא עליו הוצאות וטורח תש הוא לטרחו ולהוצאותיו ולא יזייף. ובנו"ב מהדו"ת סי' ע"א כתב דאפי' מה שגדל בכרמו לא החמירו אלא היכי שאין העכו"ם מוציא הוצאות על שמירת הטהרה והישראל מטהרו בלא תשלומין, אבל היכי שהעכו"ם משלם שכר השמירה חושש להפסד הוצאותיו ושפיר מרתת ע"ש, ולפ"ז בנ"ד נמי דהעופות הנשחטות ודאי שאינם מה שהושיב העכו"ם על ביצים שלו דאין אדם עשוי לגדל תרנגולים מספר רב כ"כ שיספיקו לצורך מסחר בחנות ובודאי קונה התרנגולין מן השוק ודומה לקונה יין שהתיר ר"ת, וגם מוציא הוצאות הרבה על שמירת הכשרות שמביא שוחט לביתו ומשלם מכס הקהלה, ודאי דמרתת הנכרי לזייף כדי שלא יפסיד טרחתו והוצאותיו אם יתוודע זיופו, והיתר זה פשוט וברור דכבר התירו ר"ת אלא שהנו"ב שם כתב להקשות ע"ז מלשון הרמב"ם בפי"ג מהלכות מאכלות אסורות עכו"ם ששכר ישראל לדרוך יינו בטהרה כו', הרי שלשון הרמב"ם ששכר ישראל וא"כ הוציא הוצאות על שכר שמירה ואפ"ה אסור ע"ש, ולמ"ש גם זה ניחא דרמב"ם דוקא ביין הוא שסובר דאפי' במוציא הוצאות אינו נמנע מלזייף, והתם איה"נ דדינא הכי כיון דהנאת תבת ניסוך הנאת הגוף הוא לא ימנע לעשותה בשביל הפסד ממון וכמ"ש, ומה קושיא מכאן על דין דבשר דחשש הזיוף אינו אלא משום ריוח ממון ואמרי' שפיר דיחשב שכר הזיוף נגד הפסד שיפסיד כשיתוודע זיופו ולא יבוא לזייף, מסקנת הדברים הנח לישראל מנהג שנהגו לקנות מחנויות עכו"ם תרנגולות חתומות בפלומבוס בהיות שכבר הורה זקן הגאון בעל שבו"י ז"ל ועוד כמה אחרונים והדברים צודקים בטעמם וכמ"ש ואכ"מ להאריך יותר:

והנני המברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה