שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן נב
ב"ה עש"ק ח' טבת תרצ"ו פינסק, כבוד הרב וכו' מהור"ר שמואל מאיר האללענדער מו"צ דק"ק טשערנוביץ רומיני':
ע"ד שאלתו שבמדינה שלו הוא מדינת רומיני' נמצא כמה מיני מטפחות, טישטיכער וכדומה, שנעשות ע"י אדם וגם בפאבריקין ע"י תמונה כזה, שבתוך הציורין שרוקמין עליהם הנקרא ברומינישע האנד ארבייטא ובתוכם עושים גם ציור שתי וערב, אלא שהשתי והערב שווים הם ולא כהשתי וערב שהנכרים עובדים אותו שהשתי הוא ארוך יותר מהערב, ונסתפק אפוא כ"ת אם רשאים להשתמש במטפחות הללו בבתי יהודים, וכ"ש בבתי כנסיות ומדרשות: ובתשובה ע"ז, הנה אע"ג דצורת שתי וערב בכללה, דינה כעבו"ז ממש, שהרי מכבדין אותן ולוקחין הכובע לפניהן ומשתחוין להן, ולפ"ז לשיטת הרשב"א שהוא דעת היש אומרים שהביא המחבר ביו"ד סי' קמ"א סעיף ג' שכל צורה שנעבדת בודאי אפי' על המבוזין אסורין אע"פ שאין אנו יודעין שכלים הללו נעבדו, לשיטה זאת היה לנו לאסור כל כלי אפי' מבוזה כשנמצא עליה צורת שתי וערב, אכן באמת כוונת שעכו"ם הנעבדת. היינו אם צורה זאת נעשית לצורך עבודה, אלא שלא נעבדה עדיין, אבל צורה שלא נעשית מתחלה לצורך עבודה כ"א לנוי בעלמא אע"ג שצורה כזאת עובדין אותה ג"כ, אפ"ה אם צורה זאת שאנו דנין עליה לא היה כוונתו של העושה, לצורך עבודה כ"א לנוי אין בו איסור וכמו שהאריך לבאר בס' בינת אדם אות ע' ומיישב בזה דברי הרמ"א ע"ש, ולפ"ז אע"ג שתמונת שתי וערב הוא מן הצורות הנעבדות גם בזה"ז, אפ"ה היינו דוקא אם השתי וערב נעשה לצור עבודה אבל לאותן השו"ע הנארגות במטפחות שבודאי לא נעשו לצורך עבודה אלא לנוי וסימן בעלמא אין בהם איסור הנאה ודמי למ"ש הרמ"א בהדיא ביו"ד שם סעיף א' דאותן הצלמים שתולין בצואר לזכרון לא מיקרי צלם, ועיין בפ"ת שם אות א' בשם הפרי תבואה דכל שנראה שעיקר הצורה מעשה אומן הוא לסימנא בעלמא אין איסור, וכל היכי שידוע שאינו נעשה אלא לנוי שרי לכו"ע, וכ"כ בס' בינת אדם שם להדיא וגם כל האחרונים כתבו כן, ולפ"ז אפי' היה תמונת שתי וערב שוה חמש בצורתו לכל הצלמים הנעבדים, ארכו יתר על רחבו, נמי אין בזה שום איסור כיון דכל שנעשה לנוי אין איסור וכמ"ש, וא"כ מצד איסור עבו"ז ודאי דאין בזה ולא נשאר אלא האיסור להשהות בביסו מטעם חשדא וכמ"ש הרשב"א ורבינו ירוחם הביאם הש"ך יו"ד שם ס"ק ו', ולפי המבואר גם חשדא לא שייך בכה"ג דעיקר החשד הוא היינו שיחשדוהו שפא הוא קבלן לאלקות, והכא דידוע לכל דשתי וערב הללו נעשים רק לנוי ולסחורה אין חשדא, ובלא"ה ליתא בכה"ג איסור שהייה בתוך ביתו של חנווני כיון דאינו משהה אותן רק פד שיזדמן למכור, וכעין הא דאיתא בב"ק ד"פ שמותר להשהות בהמה דקה עד יום השוק למכרה, ואצל בעה"ב שקונה המטפחות לעצמו, נמי לא שייך חשדא כמ"ש כיון שידוע לכל שאין מחזיק זה לעבדה, ובשגם שכמה פוסקים לא ס"ל טעם דחשדא וכמו שביאר בתשובת ישועות יעקב ס"ס קמ"א:
והנה ראיתי בפרי תבואה שם שלנידון דידי' צירף עוד להיתר מה שהצורה היא שוקעת ע"ש בפ"ת הנ"ל, ולפ"ז בנ"ד השתי וערב המרוקמים על המטפחות בארוג וחוטי רקמה אף שלעינינו הרקימה בולטת על הארוג ויש ממש בחוטין אפ"ה לא מיקרי זה בולט וכמבואר ברמב"ם פ"ג מהלכות ע"ז והמחבר ביו"ד סי' קמ"א דהשוו דין דרקמה לדין דצבע, אכן היתר הזה לאו דסמכא הוא דפוק חזי מי ומי החולקים ע"ז, דהריטב"א בחדושיו לע"ז דמ"ג כתב להדיא דכותב בדיו נמי הוי כבולט ומה"ט כתב שאסור לעשות צורת אדם אף בצבע בדיו וברקמה, וכן נראה דעת רבינו אליקים שהובא בהגה"א פ' כל הצלמים ובמרדכי שם שכתב לאסור צורות שבחלונות ומשמע שהיו מצוירות בצבע, וכדבריהם אפשר להוכיח מן הש"ס ב"ק דק"א דאיבעי התם אי חזותא מלתא או לא ולא איפשטא, וכתב הר"ן בתשובה סי' ע' ובפר"ח יו"ד סי' ק"ב דבדאורייתא אזלינן לחומרא, וא"כ הכא בנ"ד הוי דאורייתא שלא לעשות צלם, עלינו להחמיר ולומר דחזותא מלתא והוי כצורה בולטת, דהא איתא שם דאי חזותא מלתא הוי כאילו הצבע בעין על הצמר ע"ש, והראיה היחידה שהביא הט"ז להוכיח דצבע לאו מלתא מהא דרב צייר כוורא, עיין בנקה"כ שם שדחה ראיה זאת, וגם אני כתבתי במקום אחר דמהתם אין ראיה דאפשר לומר דרב צייר כוורא, היינו דג אחת, ותמונת המזלות הם שני דגים, ולכן שרי לעשות כן, לא משום דצבע לאו כלום אלא משום שאין זה צורה האסורה, דדג אחת אין זה תמונה אסורה כיון שאינה כדמות המזלות המשמשות במרום ודמיא למי שעושה מנורה בת חמש קנים דשרי לפי שאין זה שוה לתמונת המנורה האמיתיית כמבואר ביו"ד שם סעיף ח', אבל צורה אסורה כצורת צלם אסור לעשות אפי' בצבע סממנים וכ"ש ברקום בחוטי רקמה שהרקימה בולטת על הארוג ויש חמש בחוטים, ומכל הלין לא נראה לי לצרף היתר דצורה שוקעת:
אמנם מ"ש עוד בפרי תבואה שם לצרף שיטת הרמב"ם בפ"ח מהלכות עבו"ז דמכירה הוי כביטול, ואם כי גם על הרמב"ם הזה הרעישו כל הפוסקים שזהו נגד הסוגיא דע"ז דנ"ג דאיתא התם פלוגתא בזה, חד אמר דבצורף נכרי פליגי רבי ורבנן אבל בצורף ישראל גם רבנן ס"ל דבטלה דצורף ישראל לאו לעובדה זבין, וחד אמר אפי' בצורף ישראל מחלוקת, וגם בזה פליגי רבנן על רבי וסברי דלא בטל וכיון דספיקא דאורייתא הוא צריכין לפסוק לחומרא, ומפרשי הרמב"ם אמנם כתבו יישובים ע"ז עיין בכ"מ ולח"מ וט"ז יו"ד סי' קמ"ו, אלא דלכל התירוצים שלהם אכתי לא הועילו לתרץ כ"א הקושיא מסוגיא דע"ז הנ"ל, אבל הלא בירושלמי שם ה"ה איתא דרב ור' יוחנן פליגי בזה דרב סובר בצורף נכרי מחלוקת ור' יוחנן סובר דאפי' בצורף ישראל נמי פליגי, וא"כ איך פסק הרמב"ם כרב נגד ר' יוחנן, אולם עיין ביאור הירושלמי במהר"מ ח"ב שמפרש דהא דא"ר יוחנן שם דברי הכל, רצה לומר דמכרה ד"ה בטילה ופליגי רק במשכנה ור"ל סובר דגם במכרה פליגי, ולפ"ז הרי סבר ר' יוחנן דבמכרה לצורף ישראל לא פליגי רבנן כלל אלא במשכנה הוא דפליגי ושפיר פסק הרמב"ם דבמכרה לצורף ישראל בטלה, ובמשכנה איה"נ דפסק דאף לצורף ישראל לא בטלה, וכיון שיישבנו דעת הרמב"ם שפיר יש לסמוך ולצרף דעתו להתיר במכירה דהוי כביטלה, ובנ"ד דהמטפחות נמכרות לכל הבא לקנות הוי כביטלה. וגדולה מזה נראה דבכל הצלמים שנעשה לצורך מכירה אין צורך לביטול אלא דמעיקרא אינה נאסרת עד שיקנה אותם נכרי ויעבדנה וכל זמן שלא נעבדה וגם לא הוקצה לעבדה אינה נאסרת כלל, דאף דקי"ל דעבו"ז של נכרי אסורה תיכף משעת עשייה ולא בעינן שתיעבד, היינו רק כשעושה הנכרי העבו"ז לעצמו, ובזה אמרי' דמשעת עשייה נתייחדה לזה, אבל בעושה עבו"ז לצורך מכירה אינה נאסרת עד שיקנה אותה נכרי ויעבדנה או ייחדנה לעבדה וכעין הא דאיתא בפסחים דל"ח גבי לחמי תודה שהיו עושין למכור בשוק ואם לא מצאו למכור היו אוכלין אותן בחולין כי לא היה עליהן שום קדושה וה"נ להבדיל בין טל"ט לא חל עליו שם עכו"ם כיון שלא נתייחד עדיין לזה, ועוד דהא איתא בתוספתא דכלים ב"מ ספ"א שאומן העושה זגין לבהמה ולדלתות אזלינן בתר רובא ואם רובם קונים לבהמה טמאין עד שיפרישן לדלתות וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מו רוח כלים, הרי שתלוי בדעת רוב הקונים והוי כנחייחד כזה, וכ"ש בנ"ד שכל הקונים אינם קונים זה לעבדה ואין אפי' מיעוטא דמיעוטא שיקנה כזה לצורך עבודה, דלית בזה שום איסור להשתמש בהם בבית, ולהשתמש במטפחות הללו בבתי כנסיות ובמד"ר נראה דמצורף לזה עוד צד היתר משום דברבים ליכא חשדא וכמבואר במס' ר"ה דכ"ד, ואף שכתב רבינו ירוחם הובא בבה"ט ס"ק כ' דאפ"ה מכוער הדבר, אבל כבר כתב בכנס"י חאו"ח סי' י"ג הובא בפ"ח יו"ד סי' קמ"א אות ו' דלא דיבר ביריעות האלה שהרבה מהן נמכרות בחנות וחותכין אותם ואם נטה החתך באותן צורות לא מדקדקין ודאי דאין ביטול גדול מזה ע"ש, וטעם זה איתא נמי בנ"ד שאין מקפידין לחתוך גם באמצע של השתי וערב:
ראיתי כל דברי כ"ח בשאלתו השניה בנוגע לחזקת הרבנות דעיר גערוש הנקראת קאמפיא טירזא, ואם כי דבריו צודקים ברובן, אבל הלא עניני ממונות הוא ושמוע בין אחיכם כתיב, לכן למרות רצוני העז להשיבו לא אוכל להגיד דבר טרם אשמע טענות גם מצד השני, ואם רצונם לשמוע חות דעתי יואילו לכתוב לי טענות שני הצדדים ואז אשיב בל"נ כפי שיורוני מן השמים:
והנני חותם בברכת אהרן וואלקין: