שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן לב
ב"ה יום א' י"ט כסלו תרצ"ב פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר משה מילמאן נ"י אב"ד בק"ק קאסטאפאל. ע"ד שאלתו מה לעשות עם שו"ב שעושה מריבה וחולק על רבו הוא כ"ת הממונה מטעם הקהלה להשגיח על הני בריוני הקצבים החשודים למכור בשר טרפה בחזקת כשר, כאשר כבר אירע כזה כמה פעמים שנתפסו בעוונם למכור בשר אחוריים בלתי מנוקר וגם בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה וכיו"ב, וגם מחלול שבת אינם מנוקים עד שהרעיש כ"ת ע"ז ועלה בידו לעורר לבות אנשי העדה שיבאו לעזרתו במלחמת מצוה עם הקצבים ועם השו"ב העומד לעזרת הקצבים, ולבסוף נמסר סכסוך הזה לועד המפשרים אשר נבחרו בקבלת קנין מהשו"ב ומשארי הצדדים בהתחייבות לקיים בדיוק ככל אשר יצא מהמפשרים הללו, המפשרים הוציאו פסק דין כזה שהשוחטים מחויבים לקיים בדיוק כל אשר יצוה הרב בנוגע לעניני כשרות ואין להם רשות לשחוט בלי פתקא מהרב בהיות שנקצב להרב ועוזריו בעניני כשרות חמשה גראשין מכל קילא בשר. הפסק הזה נתקיים חדשים אחדים עד שלבסוף הפרו חק ומסרו את כ"ת להשלטון על איזה סמך לוקח המעות והשובי"ם יחד עם הקצבים היו בעצה ובפעולה זאת עד שמטעם השלטון הוסר כ"ת ממשרת משגיח וניתן צו להשובי"ם שישחטו בלא פתקא מהרב. זהו תכן השאלה:
ובתשובה ע"ז, יאמן לי כ"ת כי כולה גופא מרתע בי מעובדא זאת לראות עד היכן מגיע הפרצות וההפקרות בקרבנו. ובנוגע לדינא, הנה ארבע אבות נזיקין עשה השו"ב הזה. א) מה שהעיז לצאת נגד הרב המד"א ולא שמע גם לההתראות שהתרו בו נבחרי העיר והרב, ב) מה שעבר על הפס"ד שיצא מטעם ב"ד המפשר שנבחר בהסכמתו בקגא"ס, ג) שהיה נטפל לעוברי עבירה אלו הן הקצבים החשודים על כשרות והוא היה מסייע לעוברי עבירה הללו לפרוץ סייג וגדר שעשה הרב בהסכמת הדיינים ובזה עבר על לפני עור, ד) הן מטעם ב"ד המפשרים בהסכמת הקהל קצבו להרב חמשה גראשין מכל קילא בשר בעדו ובעד המסייעים אותו לצרכי ההשגחה, ועתה כאשר השו"ב מסר הענין להשלטון פעל להפקיע מהם המעות הללו, ואין לך מסור גדול מזה שהרי הפקיעו והזיקו שעבוד הרב ומסייעיו, ובמאי דסליקנא אפתח לדבר תחלה, הן לכאורה עונו זה האחרון גדול מנשוא דחדא דאית בי' תרתי, נוגע לאיסור ולממון, לאיסור שהלא מסור הוא, ובשגם שעי"ז נתבטל ההשגחה על כשרות, ולממון שהפסיד והפקיע שעבודו של הרב ויש לדון שחייב לשלם מה שהפסידו עי"ז כדין מזיק שעבודו, אכן שוב ראיתי דקלקלתו תקנתו, ומה שהרבה לפשוע להתחייב גם בממון, בזה ימצא כפר נפשו להקל דינו בדבר מסור וכמו שאבאר:
הנה עיקר דין מסור אם שחיטתו כשירה, הובא ברמ"א יו"ד סי' ב' סעיף ט' שתי דעות בזה, ועיין בשו"ת טוטו"ד מהדורא תליתאי סי' ל"ז שכתב בשם גדול אחד להכשיר שחיטת מסור דכיון דפלוגתא דרבוותי אית בזה אם שחיטתו כשירה, ממילא לדידן יש לן להכשירו ודאי עפמ"ש התומים סימן ל"ד דספיקא דפלוגתא הוי כתרי ותרי וא"כ דומה למה דקי"ל בשני כתי עדים המכחישות זא"ז דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה משום דמוקמינן לה אחזקת כשרות, אלא שהוא ז"ל השיג על גדול זה המכשיר, דהא אדרבה קי"ל בחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ח דאם באו עדים והעידו על א' שהוא כשר ושנים העידו עליו שהוא פסול הרי ספק פסול אף דתרי ותרי מה"ת מוקמי' אחזקה מ"מ הוי ספק דרבנן ופסול ע"ש, ואם כי מאוד אין רצוני להפך ולצדד בזכותו של מסור, בכ"ז תורה היא, ולדינא נ"ל כחכם המכשיר, דבאמת כבר טרחו המפרשים ליישב דמ"ש בב' כתי עדים מכחישות אמרי' בי' זו באה בפני עצמה ומעידה ולא אמרי' דפסול מספק. וכמה תירוצים נאמרו בישוב קושיא זאת עיין בב"ח וט"ז ותשובת חכ"צ מ"ש בזה. ולענ"ד נראה דלא דמי כלל לההיא דשני כתי עדים המכחישין דמיירי בה רב הונא, דבהך דינא דבאו עדים והעידו על א'. שהוא כשר וב' אחרים מעידין עליו שהוא פסול, העדים הפוסלים באו לפסול את העד גופא וע"ז היתה כוונתם להעיד וכיון שעיקר עדותן בא ע"ז לפוסלו משו"ה אף שיש נמי שני עדים המכשירים אותן אפ"ה לא מהני לאוקמי אחזקה כיון שהספק הוא ספק גמור ובספק גמור לא מהני החזקה להוציא ממון עי"ז, דחזקת ממון עדיפא מחזקת כשרות, משא"כ בההיא דרב הונא דלא באו העדים כ"א להעיד על המעשה אשר לפניהם, אלא דממילא כיון שנתכחשו נפל אצלנו ספק על העדים גופא, וכיון שהספק נולד בלא כוונת עדים המעידים לא הוי זה ספק גמור ומוקמינן אחזקה, ואל תתמה על חילוק זה כי יש להוכיח שגדולי הראשונים סברי לחלק כן, והוא דבש"ס כתובות דכ"ב א"ר הונא ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על א' מהן עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם, ופריך ערעור דמאי אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו ופרש"י תרי ותרי ולא מתכשר בהכי, ובתוס' הקשו ע"ז למה לא מוקמינן לכל אחת על חזקת כשרות ע"ש, והנה הרי"ף והרא"ש שם תי' דשאני הכא דרצו לפוסלו לעדות ולשבועה להכי לא מוקמינן אחזקה דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדרבנן לא אוקמינן בתר שום חזקה ע"ש, ובפנ"י הקשה ע"ז דהא בההיא דרב הונא נמי כל כת וכת רוצין לפסול לכת השניה לעדות ולשבועה כיון שהעידו שקר בב"ד ומה לי ערעור דגזלנותא או ערעור דעדות שקר. ולענ"ד הדבר ברור שאין כוונתם לחלק בין פסול דגזלנותא לפסול דעדות שקר כהבנת הפנ"י, אלא כוונתם לחלק כחלוקי, דהתם בכתובות שני העדים מכוונים לפסול הדיין גופא וע"ז נתכוונו להעיד, וזהו מ"ש בתירוצם שאני הכא שבאו "לפוסלו" כלומר עיקר עדותם הוי רק לפוסלו וכיון שהפסול בא בכוונת העדים אין להעמיד על החזקה כמ"ש, משא"כ בההיא דרב הונא לא נתכוונו לפסול העדים ורק על המעשה מעידים ופסול העדים בא ממילא משו"ה מוקמינן אחזקה, והדברים מבוארים בלי גמגום, ותמה אני על כל הני רבוותי שהקשו כזה ושכחו להזכיר סוגיא ערוכה דכתובות ומחלוקת הראשונים שבזה דקושיתם ממש הוא קושית התוס' שם והרי"ף והרא"ש יישבו זה וכמו שבארתי, וא"כ בפלוגתת הפוסקים אם זה כשר או פסול לא שייך האי טעמא, דהא ה"נ לא נתכוונו לפסול למסור זה ודמיא לדינא דרב הונא דכשר מספק משום דמוקמי' אחזקה, ומסור זה כיון דפלוגתא דרבוותי אם שחיטתו כשירה לא נוכל לפוסלו מספק ודו"ק היטב:
ואמנם אכתי היה מקום לפסול למסור מטעם אחר כיון דשחיטה בעי' עדות להעיד שנשחט כהוגן, והשו"ב הוא העד שמעיד ע"ז ומסור הא פסול להעיד כמבואר בחו"מ סי' ל"ד סעיף י"ב, וממילא חסר כאן עדות על השחיטה, ואע"ג דביו"ד פליגי הפוסקים אם מסור כשר לשחיטה, היינו דהתם פליגי אם הוא בר זביחה, ומאן דפוסל סובר דאפי' בבודק סכין ונותן לו וגס כשר עומד על גביו דלא בעינן תו כלל לעדותו אפ"ה פסול דכיון דפקר כולי האי הרי הוא פורק עול והו"ל כמומר לכל התורה דלא קרינן בו וזבחת. ומאן דמכשר סובר דבר זביחה מיהא הוי וכשר לשחוט במקום שא"צ לעדותו, אבל במקום שצריכין לעדותו על הסכין ועל השחיטה פסול לכו"ע דהלכה רווחת היא דמסור פסול לעדות, ובזה מיושב למה ביו"ד לגבי שחיטה איכא פלוגתא דרבוותי אי מסור פסול, ובחו"מ לגבי עדות פסול לכו"ע, ולמ"ש ניחא דביו"ד פליגי במקום שא"צ לעדותו ומטעם שאינו בר זביחה, וא"כ בנ"ד בשו"ב דמתא דשוחט ובודק לעצמו בלי עוע"ג נפסול למסור מטעם דבעי' עדות ומסור פסול להעיד, אלא שגם זה י"ל עפמ"ש הפמ"א דלפמ"ש הש"ך חו"מ ר"ס שפ"ו דדינא דגרמי אינו אלא דרבנן ומסור אינו אלא גרמי כמבואר בס"פ הכונס דלמאן דלא דאין דינא דגרמי מסורות נמי לא דיינינן וא"כ כיון דמסור אינו אלא פסול דרבנן ופסול דרבנן הא בעינן הכרזה, ולפ"ז כל זמן שלא הוכרז עליו אין נפסל כן יש לצדד היתר, הן אמנם דכבר הקשו על הפמ"א דודאי שאף להפוסקים דדינא דגרמי אינו אלא דרבנן, היינו החיוב תשלומין אינו אלא דרבנן דלאו ממון גמור הוא, אבל עצם האיסור הוא דאורייתא דודאי שמדאורייתא אסור לגרוס היזק לחבירו דלא גרע מנתינת מכשול לפני חבירו דאסור משום לפני עור, ובס' שער המשפט הוסיף עוד להביא ראיה ע"ז מהש"ס דב"ב דכ"ב דאמרי' התם זאת אומרת גרמא בנזקין אסור, והלא גרמא בנזקין פטור לשלם אפי' דרבנן לכו"ע ואפ"ה אמרי' דאסור לגרום היזק לחבירו ע"ש, ואיני יודע בטענות הללו שום הוכחה לסתור דברי הפמ"א, דמה שהוכיח מב"ב דאמרי' גרמא בנזקין אסור, מאן מפיס דאסור מה"ח קאמר החם דלא באמת שאינו אסור אלא מדרבנן, ועוד אפי' אם נימא דאסור מה"ת נמי לא קשה מהתם, דבאמת היכן מצינו שאסרה התורה להזיק לחבירו, לא אסרה כ"א לגנוב ולגזול אבל להזיק לא מצינו איסור, ונהי ודאי שטענת החולקים בזה הוא טענה אלימתא דפשיטא שאסור מה"ת לגרום היזק לחבירו דלא גרע מנתינת מכשול לפני חבירו, אבל האיסור אינו מצד עצם פעולת ההיזק כ"א מחמת גרם הפסד ממון, ונמצא לפ"ז דחלוק דין מזיק מדין גנב וגזלן שבהם אמרי' דעצם פעולת מעשה הגניבה והגזילה אסרה תורה ואפי' כשלא בא לחבירו שום הפסד ממון עי"ז כגון גונב ע"מ למיקט וגוזל ע"מ להחזיר, משא"כ מזיק רק גרם הפסד הממון אסור מצד לפני עור, ואיסור דלפני עור הוא דיש בזה אבל עצם הפעולה דמעשה ההיזק היכי דליכא הפסד ממון אין בזה שום איסור, ולפ"ז שפיר נוכל לומר דבהיזק כזה שחייב לשלם בעד ההיזק אף שחיוב התשלומין אינו אלא דרבנן מ"מ כיון שסוף סוף בב"ד יכפוהו לשלם ולא יגיע שום הפסד אין בזה שום איסור כיון דמצד הפסד ממון ואיסור דלפני עור לא שייך בזה דהא ישלם בעד ההיזק, ועצם מעשה ההיזק הרי לא אסרה תורה, ולפ"ז לק"מ תו מההיא בב"ב דאמרי' גרמא בנזקין אסור אע"ג שאין בה חיוב לשלם אפי' מדרבנן, דאדרבה היא הנותנת דכיון שפטור לשלם בעד ההיזק אפי' מדרבנן ממילא תו אסור מה"ת מצד לפני עור לגרום היזק לחבירו, משא"כ בדינא דגרמי כיון שמדרבנן מיהא חייב לשלם ההיזק ואין כאן נתינת שום מכשול דהא לא גרם לו שום היזק, ממילא ליכא בזה שום איסור, דעצם פעולת ההיזק לא אסרה תורה וזה ברור, ועיין בחבורי חשן אהרן סי' ס' שהוכחתי מתוס' ורא"ש דהיכי שמחויב לשלם בעד ההפסד שאין בזה שום איסור, דבכתובות דפ"ה הקשו איך השיא ר"נ עצה לקרובתו למחול השטר ולגרום היזק, ותי' דכיון שמחויבת לשלם מדינא דגרמי אין בזה שום איסור ועמש"ש בארך:
ונ"ל עוד ראיה דמסור אינו פסול לעדות עכ"פ מה"ת מב"ק דס"ב דבעי אמימר אי עשו תקנת נגזל במסור, והרי"ף וכמה ראשונים פי' בעיא זאת דמיירי שיש עדים שמסרו ואיבד ממונו אלא שאין יודעים בכמה מסרו וכמה הפסידו, וכיון דמיירי ביש עדים שמסרו, ואי נימא דמסור פסול לעדות וכל הפסול לעדות פסול לשבועה והא התם מחויב שבועה מה"ת דהעדאת עדים הוי כמודה במקצת ומחויב שבועה מדר"ח קמייתא דהיא שבועה מה"ת, וכיון שהוא פסול וחשוד קי"ל דכשכנגדו נשבע ונוטל ומאי מיבעי לאמימר, אע"כ דמסור אינו פסול כ"א מדרבנן לעדות והו"ה לשבועה ולכן כל כמה דלא הוכרז לא נפסל וכהפמ"א הנ"ל וזהו ראיה מחודדה, ובחבורי חשן אהרן סי' ל"ד הארכתי בזה ואכ"מ, ומעתה לאחר כל הדברים יובן מה שכתבתי בתחלת הדברים דקלקלתו של השו"ב דנן הוא תקנתו דכיון שודאי חייב לשלם להרב מה שהפסידו בהפקעת השעבוד ליקח שכר השגחה חמשה גראשין מכל קילא בשר, והשו"ב שמסרו לשלטון והועיל בזה להפסידו חייב מטעם מזיק, וממילא אין בו תו שום איסור מה"ת מטעם מסור דגוף פעולת המסירה לא מצינו שאסרה תורה ולא אסרה כ"א ההיזק שגרם לו ובמקום שחייב לשלם בעד ההפסד אין איסור וכמ"ש בשם התוס' והרא"ש ואין בו אלא פסיל עדות מדרבנן ולכן כל זמן שלא הוכרז עליו אין לפוסלו וכמ"ש:
ואכן אחרי שובי נחמתי מלהפוך בזכותו דמסור וראיתי שאף שזה ודאי דלכל שאר עדיות אינו פסול כ"א מדרבנן אבל לעדות דשחיטה פסול מה"ת, דכבר הבאתי בתשובות הקודמות מה שהקשה האו"ז פ"ק דחולין והובא גם במרדכי שם על עיקר דין נאמנות השוחט לומר ששחט כהוגן והא קי"ל דעד אחד אינו נאמן באיסורין במקום דאתחזק איסורא ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ותי' בשם הר"א ממיץ דהא דע"א אינו נאמן היינו בפוחזים ורקים וסתם אנשים מרובא דעלמא דומיא דשנים שהאמינה תורה כמו שהן ובההיא אין ע"א נאמן אבל ע"א שהוא מהימן וכשר סמכינן עליו ואפי' על אשה וכאמו של ר' ישמעאל ע"ש, והיוצא מדבריו דהא דשוחט נאמן היינו משום דרגילין להדר אחר שוחט י"א מרבים ולהיות מוחזק בכשרות בהעדפה יתירא על סתם אנשים מן השוק, ועיין בתשובת מהר"ם מינץ סי' י' שהביא דהרא"ם לאו יחידאה הוא בזה אלא שגם הר"ח ורמב"ם סברי נמי כוותי' דבשוחט לא סגי בסתם חזקת כשרות שיש לרוב בנ"א אלא נצרך שיהא נאמן ביותר, ובחבורי זקן אהרן ח"ר הארכתי הרבה בזה ע"ש, ולפ"ז אפי' נימא דמסור לא יצא מחזקת כשרות שיש לסתם אנשים וכשר לעדות משום דאינו חשוד להעיד שקר, אבל נאמנות יתירא כפי שנצרך לשו"ב ודאי שאין לאיש כזה שהוא מהמורידין ולא מעלין ולכן שחיטתו פסולה מן הדין מטעם חסרון נאמנות, ועיין בבלח"י ס"ק י"ב מ"ש בדין מסור וסיים אוי להם לישראל ולנשמתן של האוכלים משו"ב כזה ובודאי הכלים אסורין ואותן המסייעים לשו"ב כזה עתידים ליתן את הדין ובודאי אין להם חלק באלוקי ישראל ע"ש. וכ"כ האחרונים דאין להקל בזה כלל ובפרט בזה"ז שמקילין במיעוך הסרכות שאי"א לסמוך כ"א על שו"ב יר"א מרבים:
הן אמנם דמצד שלשה פשעי השו"ב הקודמים אסורה שחיטתו דמטעם הראשון שזכרתי על חטא שחטא נגד הרב דמתא, לא רק שהעיז לשחוט בלא רשותו אלא שלא שמע גם לההתראות שהתרה בו, ובזה אמנם הכביד חטאו יותר, דגם אם שחט רק בלא רשותו של הרב וגם הרב היה מוחל על כבודו נמי לא מהני לטעם הרמב"ם וסמ"ג וכלבו שכתבו דהטעם דמחויב להראות סכינו לחכם הוא מטעם שמא יארע שישחוט בסכין פגום אינו יכול למחול וכמ"ש הש"ך יו"ד סי' י"ח סק"כ. ואף שמלשון השו"ע שם שכתב דהאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם מהירים וזריזים משמע דלא כרמב"ם אלא דהטעם הוא מפני כבודו של חכם וממילא דיכול למחול, אכן מפני שקשה לומר דמחבר יפלוג על הנהו רבוותי עמודי ההוראה נ"ל להוכיח דנהפוך הוא והמחבר נמי סובר כוותייהו דהטעם הוא משום פגימה מדסיים הטעם שמשו"ה מוחלין על כבודם לפי שהם זהירים וזריזים ואי נימא דעיקר הטעם הוא משום כבודו של חכם, אפי' לאינם זריזים נמי, א"ו שעיקר טעם משום פגימה לכן לשאינם זריזים אינם רשאים לוותר ולמחול בשום אופן כי לאו בדידהו תלוי לוותר על חשש בשחיטה ורק לזריזים שאפשר לסמוך עליהם רשאי הרב לוותר ולסמוך עליהן. ומה שלא זכר המחבר טעם דפגימה י"ל נמי עפמ"ש האחרונים בדין זה דלא סר סכינו לחכם. דלאו דוקא בסכין איתמר אלא גם לענין בדיקת הריאה ושארי הוראות הנוגעים לזה וכמ"ש בעיקרי הד"ט סי' א' וכ"כ הנחלת שבעה ע"ש. ולכן לא כתב המחבר להבליט עם דפגימה שאינו שייך אלא בסכין, אבל בעיקר סובר גם הוא כרמב"ם דהטעם הוי משום פגימה ולא מהני מחילת הרב. ולכן אם שחט רק שלא ברשות הרב יש לאסור שחיטתו וכ"ש בנ"ד שהרב מיחה בפירוש וגם התרה בו והבליעל הזה העיז פניו נגד הרב וגם יתירה עשה ששיסה בו את כו' לרצחו נפש, שיש לאסור שחיטתו אפי' כשבדקו סכינו ונמצא יפה וכמ"ש הריטב"א בחולין די"ח שאם מה שלא הראה סכינו לחכם הוא במרד ובמעל דשחיטתו אסורה אפי' בנמצא סכינו יפה, וגדולה מזו כתב בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' צ"ו דשו"ב שלא השגיח על אזהרת הרב וגם אחר ההתראה עמד במרדו ה"ז רשע ועבריין ואפי' להתפלל עמו אסור ואף שלא נדוהו הרי הוא כמנודה ע"ש, הרי הראתי שגם מחילת הרב לא מהני באיש כזה כהשו"ב דנן דמי יוכל לשער כמה מכשולים יוצא מתחת ידו באיסורי דאורייתא נבילה וטרפה, ובשגם בעידנא דרתחא כשהוא עומד במחלוקת ונצרך לפניו לרכוש לב הקצבים העוזרים על ידו ומסייעים אותו במחלוקת זו שאינה לשם שמים ובמה יכול לשחד אותם ולקנות לבבם אם לא בלהטיו וכשפיו שמראה להם כי הוא אומן גדול להשחזה ויודע לקלוף את הסרכות אף שקשים כעבותות העגלה. ובודאי שבכה"ג החובה על כל מי שבידו לאפרושי מאיסורא ולגרש מן העיר להחצוף זה כל מן דין אינם סמוכים לנא לשרת בקדש:
וכן גם מטעם השלישי לבד במה שעבר על הפסק כבר כתב בתשובת בית יצחק סי' ל"ג לדבר פשוט דשוחט שאינו רוצה לקיים פס"ד פסול לשחיטה דהוי כגזלן וחשוד לאותו דבר ואפי' אם עדיין לא יצא פס"ד רק שקיבל סירוב ב"ד על שממאן לילך לד"ת פסול ע"ש שהאריך, וכ"ש דבמה שמסייע ידי עוברי עבירה לעמוד לימין הקצבים דעון זה גדול מנשוא וכולהו איתנו בי' דהוי חשוד לאותו דבר וראוי להעבירו. קצש"ר גם משום אחד מהטעמים די והותר להעבירו מאומנות שו"ב רק אנכי קבעתי מסמרות על טעם דמסור משום דחדא דאית בה תרתי הוא, דלטעם זה מחויב השוחט הזה לשלם להרב הפסד דממון ג"כ וכמ"ש ולכן לדעתי אין ספק שהשו"ב הזה פסול לשחיטה וחוב להעבירו מאומנתו ולאחר שיעשה חשובה ויקבל עליו ד"ת אז רק אז נתיישב מה לעשות עמדו אבל ראשית כל נצרך להעבירו:
ובדבר שאלתו השניה קצב שאוכל טריפות לתיאבון אם מותר לקנות אצלו בשר כשר, תמיהני כלום שאלה זו צריכה לפנים והלא הדבר מפורש בש"ס בכורות ד"ל וביו"ד ריש סי' קי"ט החשוד לאכול דברים האסורין בין שהוא חשוד באיסור תורה בין שהוא חשוד באיסור דרבנן אין לסמוך עליו בהם, פי' ליקח ממנו וכמ"ש הש"ך שם ובודאי שבלא הכשר והשגחה מיוחדה עליו אין לוקחין:
והנני הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין: