שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן ל
ב"ה עש"ק ר"ח אב תרצ"ד פינסק. כבוד גיסי הרב וכו' מהור"ר זלמן סאראצקין שליט"א אב"ד בלוצק. ע"ד השו"ב שהנשים השכינות הוציאו עליו קול מכוער שראהו יוצא ונכנס לבית פרוצה וחשודה לזנות, הנה מדינא אפי' היו בזה שני עדים כשרים שראו אותו עושה מעשים תעתועים כאלו אין לפוסלו מלהיות שו"ב, וגם לבדוק לו סכין א"צ כיון שאינו מומר אלא לדבר אחד ואפי' לרמב"ם דגם במומר לדבר א' צריך לבדוק לו סכין כמבואר ביו"ד סי' ב', היינו דוקא במומר לא' משארי עבירות שבתורה אבל חשוד לעריות אינו חשוד על השחיטה דיצרו תקפו וכמ"ש האחרונים, וכ"ש בנ"ד דעדים כשרים לא היו כלל רק אשה מפי אשה ועד מפי עד, וגם הם לא הגידו על זנות כדרך המנאפים רק ראוהו יוצא ונכנס לפרקים לבית זונה, ואין זה כ"א לזות שפתים הרחק ממך שאין לפוסלו בשביל זה, ועיין בדרכי תשובה סי' ב' אות פ"א, והנה אם כי ודאי מכוער הדבר מאוד לפני שו"ב דמתא, וגם אני מרחוק הנני נרעש ונפחד לשמוע כזה על משרת בקודש שנצרך להיות מצויין ביר"ש שכם אחד יותר על סתם בני אדם, אבל בכ"ז בבואי לחתוך עליו דין תורה, את האלהים אני ירא לשפוך עליו כל חמתי ולירד לחייו לקפח פרנסתו דההוא גברא דתלי בי' טפלי, וכל גופא מרתע בי להיות שוחט ולשחוט אב לבנים ובעל לאשה על יסוד שמועות קלוטות כאלו, ולמדתי ק"ו לעצמי מיני' דידי' גופא, השתא שו"ב ששוחט בהמות אם ידיו מרתתות בו שחיטתו פסולה, כ"ש אני שבאתי לשחוט נפשות אדם, ולא רק ידי אלא כל גופאי מרתת, היאך אוכל לשחטו בשעה שעפ"י ד"ת אין יסוד לזה, האם אפשר להתחסד יותר מהתורה עצמה, ואם התורה חסה למצוא זכות על חשוד לעריות לומר עליו שאינו חשוד לשחיטה ואנן ניקום ונאסור, היתכן? ולכן לדעתי ישב כ"ג בצירוף שני ת"ח מן הלומדים החשובים שבעירו, ויבא השו"ב הזה לפניכם ויקבל דברי חבירות בחומר שבועה שמהיום והלאה ישמור עצמו מלזות שפתים ויתרחק מן הכיעור, וסחור סחור לבית המנוגע זאת לא יקרב, וגם במשך שנה תמימה יהא מחויב להראות סכינו לפני כ"ג שתי פעמים בכל שבוע. ובזה יהא סר עונו וחטאתו תכופר. יאכלו ענוים וישבעו משחיטתו. חושש אני שפסק הזה לא ישביע רצון החרדים לאמר כי הקלתי בדינו ובעונשו, אבל בידעי נפשו הטובה של כ"ג כי עיניו לצדק ישורו וגם נפשות אבותינו ואבות אבותינו דורות הרבה רבנים יושבים על מדין שידיהם לא נגואלו בתשפוכת דמן של ישראל, לכן גם אנו יוצאי חלציהם מחויבים לשמור מסורת אבות וחלילה לנו להגאל ולטנף ידינו בדם אדם, נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל נפולה:
והי' זה שלו' כנפש גיסו המברכו בברכת אהרן וואלקין סימן לא ב"ה עש"ק כ"ח סיון תרצ"ד פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר קלמן העלד שליט"א רב בשאץ רומיני'. יקרת מכחבו המלא דברי תורה קבלתי בשעה שטרידנא הייתי במצוה רבה, הוא נשואי בתי לת"ח גדול ב"ה, לא נחתי לא שלותי עוד לבוא אל המנותה ואל המרגוע ובכ"ז מפני כבוד התורה דילי' מהרתי לפיי בדבר שאלתו בעובדא שבא לידו בשו"ב ר' יוסיל וועקסלער שהוא מתלמידיו של הגאונים נוחי נפש מהרש"ם מבערזאן ומהר"ם אריק ז"ל והוא ת"ח וי"א מנעוריו, ורק בימי המלחמה ברח לישוב אחד ובהיותו שם בר"ה והתוקע לא היה יכול לתקוע ולקח הוא ממנו השופר והתאמץ בכל כחו לתקוע, כי גם הוא לא היה מלומד לתקוע, רק כדי לקיים המצוה חגר שארית כחו לתקוע, ומזה בא לו אז חלישות הלב עד שנפל לארץ כמו נכפה רח"ל ואח"כ נתרפא, וכה עברו עליו שלש שנים אשר לא נראתה בו שום שמץ חלי ומכאוב ולא הרגיש שום מיחוש, ורק בהיותו פעם במסבה של מצוה ושתה משקה אלקוהול יותר על למודו והרגלו אתרע בו מלתא עוד הפעם שנפל לארץ, וכה עבר עליו עוד משך זמן שקט ושלוה עד שאח"כ הי' לו עוד מקרה של צער גדול כי שחט עוף ונעשה טריפה בשחיטה, וטרם הספיק ליתן להשפחה פתקא שנטרף לקחה השפחה את העוף והלכה לדרכה באין רואה ועקבותיה לא נודעו, השו"ב רץ רצוא ושוב חפש חופש מחופש לדעת של מי היה העוף הנשחט בכדי שידע להצילו מאיסור, אבל יגע ולא מצא, ומרוב צער ויסורי הלב שוב נראתה בו המחלה אז ואח"כ נתרפא ע"י רופא וזה כמה שנים מאז עד עתה אשר הנהו ב"ה בתכלית שלימות הבריאות והוא בעל כח יותר מסתם אדם בינוני ובעל שכל גדול בתורה ומדע, והוא שו"ב זה יותר משלשים שנה בכמה קהלות והוא למדן מובהק, וכעת קמו עליו איזה אנשים הרוצים לקעקע ביצתו ולאסור שחיטתו מחשש שמא עוד בו מחלתו, ולא יביטו לחמול על עניותו שהוא עני מדוכה ולרש אין כל בלתי בנות אשר הגיעו לפרקן וטפלי חלוי והוא ממש פקו"נ של שבעה נפשות, ובכן שואל כ"ת אם נצרך להעבירו מחשש מחלתו הקודמת:
ובתשובה ע"ז, הנה בעיקר דין נכפה כבר ראתה עינו כל יקר המובא בראשונים ואחרונים דמדמו זה הפוסקים לעתים חלים ועתים שוטה דבימי חלימוחו הוא כפקת לכל דבריו וכמפורש ברמב"ם פ"ט מהלכות עדות וז"ל הנכפה בעת כפייתו פסול ובעת שהוא בריא כשר ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע ע"ש, ויותר מפורש בב"י אה"ע סי' קכ"א בשם הרשב"א דאפי' אינו שפוי לגמרי הרי הוא כפקח ולא בעי בדיקה כנשתתק ואע"פ שהוא עדיין תש כח ועוד סימני חולי ניכר בו בעת חלימותו הוא כפקח לכל דבריו ע"ש, ואם כי אי"א לפרש הכוונה במה שכתב דעוד סימני חולי ניכר בו, דהיינו סימני שטות ובראשו נגעו ושכלו אינו חזק לגמרי ורשומו של שטות ניכר בו. דזה אין שום סברא, ואם אך ניכר בו סימני שטות אף במקצת ודאי שאינו עוד כפקח, אלא הכוונה דבגופו הוא חלש וחש כת ועדיין ניכר בו שהיה חולי מכבר, המחלה עברה לגמרי ורק חלישות הגוף ואור פניו לא שבו עוד כבראשונה והוא כאדם המתחזק מחליו, וכן משמע מהב"י גופי' שם שכן הכוונה ועיין בחת"ס סי' ז' שמדבריו משמע שהבין מלשון דעוד סימני החולי ניכר בו דגם כשלא חזר לשפיותו לגמרי יהא כשר וכמ"ש בפ"ת אה"ע סי' קכ"א, אבל זה אינו וכמ"ש דכל זמן שרושם של שטות ניכר ודאי דאין להכשיר, ורק הכוונה דבגוף יש עוד חלישות. ושכלו חזק ובריא וכמ"ש, אבל אם לא נשאר בו רושם של שטות כשר אפי' אם בגופו עוד ניכר בו סימני המחלה ותשישת כח, וכ"ש בנ"ד שהוא בעל שכל חזק ובעל גוף בריא שכם אחד יותר על סתם בנ"א כ"ש דכשר. ואין להקשות מדברי הרמב"ם שמחמיר טובא בנכפה לגבי עדות שכתב שיש נכפין שגם בעת בריאותן דעתן מטורפת עליהן וצריך להתיישב הרבה בעדותן, נראה פשוט דהרמב"ם מיירי בשוטה כזה שלא ידענוהו בבירור שבעת שנסתלק שטותו ממנו יהיה כאחד האדם ומשו"ה החמירו עליו בחולי זה, אכן נכפה כזה שידענו בבירור שכעת הוא בריא בשכלו כאחד האדם ודאי דכשר. וכן מפרש בעה"ש סי' קכ"א, ופי' זה מוכרת דאלת"ה יקשה על המחבר שסתם להלכה דאפי' חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי כשר, ואיך לא זכר דעת הרמב"ם שהוא ההיפך מקצה לקצה דאפי' בעת בריאותן דעתן מטורפת, אע"כ דהמחבר מיירי בידוע ברור ששכלו זך וחזק וכנידון דידן:
והנה כת"ר הביא דברי החת"ס המחמיר לשו"ב נכפה אם נתרחש לו החולי חצי שעה אחר השחיטה שאסור שחיטתו הקודמת דחיישי' שמא בעת השחיטה היה סוף שפויו ותחלת שטותו, וכ"ת יצא להשיג ולהקשות ע"ז דלמה לא אמרי' אוקי גברא אחזקת הגוף שהיה בריא עד עתה ונימא השתא ברגע אחרונה הוא דאתרע, ואין לומר משום דאיכא חזקת איסור כנגדה, הוא חזקת איסור אבמה"ח דהא חזקה זאת איתרעה דהרי היא שחוטה לפנינו, ע"ז אמינא לו דדבריו היו שפיר לשיטת רש"י דס"ל דהא דבהמה בחייה בחזקת איסור, היינו איסור אבמה"ח דבזה שפיר י"ל כדבריו דחזקה זאת איתרע השתא דמתה לפנינו. ומחמת קושיא זאת באמת נאיד התוס' מפרש"י ופירשו דבאמת חזקת איסור אבמה"ח ליתא לאתר שחיטה, רק החזקת איסור הוא איסור דאינו זבוחה וסברי דזביחה מצוה היא כמשה"כ וזבחת כאשר צויתיך, וחזקה זאת לא אתרע גם לאחר שחיטה דשמא נפסלה בשחיטה ואינה זבוחה כלל, וכד דייקת יותר נמצא שאפי' לשיטת רש"י אין מקום לקושית כת"ר, דהא יש להבין סברת רש"י במ"ש דחזקת איסור היינו אבמה"ח והא טענת התוס' צודקת מאוד דאיך אפשר לחוש לאחר שחיטה לחזקת אבמה"ח דהרי מתה לפנינו וכבר אתרע חזקה זו, ובע"כ כמ"ש המפרשים דרש"י סובר דמחזיקין מאיסור לאיסור וכיון שבחייה היתה בחזקת איסור אבמה"ח לכן אפי' לאתר שחיטה דחזקה זאת אתרע מחזיקין ממנה לאיסור דאינו זבוחה, שזה לא אתרע גם עתה לאחר השחיטה, דאם השחיטה פסולה הוי כלא נשחטה ודו"ק:
ועוד בא כת"ר להקשות על החת"ס מטעם אחר, עפמ"ש החו"ד דספק נקובת הושט אינו ספק בשחיטה משום דזהו מגדרי חזקה לומר שלא נעשה מעשה חדש עד דאיכא ראיה וכיון דהשחיטה ודאי נעשית רק אתה בא לאסור מכת דבר אחר שמא נעשה בה מעשה האוסר ע"י השוחט ששחט שלא כהוגן, בזה לא אוכל להבין דבריו, דמה דמיון הוא נידון דידן לדברי התו"ד גבי ספק נקובת הושט. דהתם השחיטה הוי ודאי הגונה וכשירה בלי ספק ורק מצד אחר אתה בא לאוסרה שמא היה הושט נקוב, בזה שפיר אמרי' דהחזקת איסור שאינו זבוחה איתרע ע"י שחיטה הכשירה ולכן מספק גרידא בלא חזקת איסור אין לאסור, אבל הכא בנ"ד על השחיטה גופא אנו דנין אם היתה בכשרות דשמא כבר חזר לשטותו ולא נשחט כהוגן מעיקרו, א"כ החזקת אינה זבוחה לא אתרע ובתוקפה היא ומספק מוקמי' אחזקת איסור ועל המשכיר להביא ראיה, ועוד דהא זה פשוט דדברי החו"ד לא נאמרו רק לדברי הפוסקים דס"ל דנקובת הושט אינה אלא טרפה ולא נבילה וכשיטת הטור ביו"ד סי' ל"ג, ולדידהו ודאי דלא שייך בזה חזקת אינה זבוחה כיון דזבוחה לפנינו לפנינו ובזביחה זאת הועיל לטהרה מידי נבילה. ומה שאסורה באכילה הוי רק מחמת דבר אחר שנטרפה ולא עדיף ספק נקובת הושט מכל ספק טרפה בשארי איברים דלא אמרי' בהו הך חזקה אלא נשחטה הותרה, אבל לשיטת הרמב"ם ורוב הפוסקים דנקיבת הושט הוי נבילה וגם אם נשחטה לא מהני השחיטה כלל אף לטהרה מידי נבילה, ודאי דאית לה חזקת אינה זבוחה גם עתה לאחר שחיטה דכיון שהשחיטה היתה בושט נקוב הוי כלא נזבחה כלל וכמ"ש התוס' גבי שחוטה דשחיטה בסימן שחוט הוי כלא נזבחה, ולא שייך סברת החו"ד מ"ש דכיון דנזבחה אתרע חזקה דאינה זבוחה אפי' כשנשחט בושט נקוב דמטעם אחר הוא דנטרפה, דז"א דבושסטנקוב הוי כלא נזבחה כלל, וכ"כ להדיא המהרש"א בבכורות ד"כ בתוד"ה חלב שהוכיחו שם התוס' דלהלכה לא קי"ל כר"מ דחושש למיעוטא, מההיא דחולין די"א דפריך בגמ' לר"מ דחייש למיעוטי היכי אכיל בשרא וניחוש שמא במקום נקב שחיט. ומדלא קאמר היכי אכלינן בשרא מוכח דאנן לא קי"ל כר"מ בהא. ושוב כתבו שם התוס' דמ"מ היכי דאיכא חזקה המסייע למיעוט גם לדידן חיישי'. והק' המהרש"א דא"כ הדר קשה אמאי לא קאמר היכי אכלינן בשרא דהרי בהמה בחייה בחזקת איסור ומסייע החזקה למיעוט דנקובת הושט. ותי' המהרש"א דגם אם היא נקובת הושט אינה רק טרפה והועיל לה השחיטה לטהרה מידי נבילה ומשו"ה לא שייך הך חזקה כלל ע"ש, הרי להדיא כמ"ש דדוקא אם היא טרפה לא שייך הך חזקה כלל אבל למ"ד נבילה אכתי בחזקת אינה זבוחה עומדת וכיון דאנן קי"ל כמ"ד נבילה דכן כתב הרמב"ם פ"ג מהלכות שחיטה וכן סתם המחבר ביו"ד סי' ל"ג בלא שום חולק, וממילא אין מקום לקושית כ"ת על החת"ס: הן אמנם דהיה אפשר קצת לצדד בדברי כ"ת ולומר דגם למ"ד נקובת הושט נבילה אין לה חזקה עפמ"ש בס' בית הלוי סי' כ"ב דכל חזקה שאין לה מקום אם לא ע"י התחדשות מעשה לא חשיבה חזקה, דכ"ש הוא מרובא דעדיף מחזקה ואפ"ה אמרי' בבכורות דכ"א דרוב התלוי במעשה לא הוי רובא, כ"ש חזקה התלויה במעשה לא חשיבה חזקה כלל, ולפ"ז גם להפוסקים דנקובת הושט הוי נבילה מ"מ לא שייך לומר לגבי ספק נקב דנעמידה על חזקת איסור דאינה זבוחה רק בבהמה שהיא פחותה מי"ב חודש והספק הוא שמא נולדה ממעי אמה כך בושט נקוב. אבל בבהמה שהיא יותר מיב"ח דהוא בירור דכשנולדה ודאי כשירה היתה דטרפה אינה חיה יב"ח. ואם נבוא לחוש על שעת שחיטה שמא השתא טרפה. בע"כ מוכרח לומר שנתחדש בה נקב בושט אחר הלידה, לא שייך בזה להעמידה על חזקה דאינה זבוחה, דכל חזקה שאין לה מקום אם לא ע"י התחדשות מעשה לא חשיבה חזקה משום דעלינו להעמידה בחוקת שלא נתחדש בה נקב זה. ואין לה חזקה ע"ז דהא אינה עומדת שתנקב הושט שלה, כן היה אפשר לצדד בדברי כת"ר. אבל אכתי אין זה מועיל לנ"ד להכשיר השוחט, דהא אכתי בבהמה שלא היתה חיה י"ב חודש איכא חזקת אינה זבוחה. ועוד דבלא"ה כל הדברים הללו אמורים רק אם בעצם השחיטה אין ספק ונשחטה ודאי בהכשר ככל פרטי הלכות שחיטה, רק הספק הוא שמא נתחדש בה נקב הפוסל את השחיטה. דבזה אמרי' דלא חשיבה חזקה דהרי אינה בחזקת שינקב הושט. אבל בנ"ד הספק הוא על עצם השחיטה דשמא חזר לשטותו ולא שחטה כהוגן ולענין זה ודאי דאיכא חזקת אינה זבוחה ושפיר חשש החת"ס להחמיר אם פחות מחצי שעה אתרע בו מלתא ונפל לארץ דחיישי' שמא גם השחיטה בסוף שפיותו ותחלת שטותו:
אמנם לענין דינא נ"ל בנ"ד דאין לחוש כלל, דגם החת"ס לא אמר לחוש אלא כשאירע בו מקרה פחות מחצי שעה אחר השחיטה יש לחוש ולאסור שחיטה הקודמת דשמא היה זה כבר תחלת שטותו, אבל למיחש שמא יארע בו חולי. לזה לא חש גם החת"ס. דכיון שהשתא הוא בריא לפנינו איך אפשר לאסור שחיטתו מחשש שמא יפול בו החולי, דהא תינח אם היה לו וסת קבוע לנפילה היה מקום לחוש חצי שעה קידם וסתו, אבל בנ"ד שאין לו וסת קבוע היאך אפשר להעלות על הדעת לאסור שחיטתו עולמית מחשש שמא יפול בו באיזה פעם החולי, חשש כזה לא עלה גם ע"ד החת"ס, ועוד דלא שייך לחשוש כזה כ"א באדם שיש לו ודאי חולי הזה שקורין נכפה רח"ל דהיינו שמתחלה הוקבע ע"י רופאים מומחים שזו היא המחלה וגם עוד בו מחלתו שלא נתרפא ממנה אלא נופל כפעם בפעם. אבל בנ"ד מי הגיד לנו שהיה לו מעיקרו מחלה זאת. ולפי ראות גם כשנפל לא היה זה נכפה אחרי שלא היה בזה שום סימן מסימני המחלה, כל הנכפים פניהם מוריקות קודם הנפילה ומתחילים לעשות תנועות והעויות משונות וכשנופלים כל גופם רועד, ובנ"ד שנפל כדרכו בלי שום תנועה משונה. ודאי שאין זה נכפה כל עיקר רק הוא כעין התכווצות המוח (סקלעראז) שרגיל לבוא לידי נפילה במקרה שתיית אלכוהל או צער גדול, ובתולים הללו ודאי שאין חשש על שחיטתן בהיות שדעתן מיושבות עליהם, וגם בנפילתן אין זה מחמת בלבול וטירוף הדעת אלא משום עצירת מרוצת הדם. וגם אם ידענו בבירור שמחלתו הוא נכפה שבא מחמת בלבול הדעת, אכתי בנ"ד שכבר עברו כמה שנים שלא אירע לו המקרה, עלינו לומר ודאי שנתרפא ממחלתו ונעקרה חזקה הראשונה והרי הוא כאדם בריא ממש, ואין מקום לשום חשש אפי' למנותו לשו"ב לכתחלה, וכ"כ בתשובת צ"צ החדשות בנידון כזה שהוא בריא לפנינו ועברו כמה שנים שלא נפל, מטעם דאמרינן דנתרפא כבר והכשיר למנותו לכתחלה, והעיקר בנ"ד דהא קביעת הוסת דנפילה מתחלה ע"י סבה בא, שתיית אלכוהל, דאגה ממכשול הטרפה ועוד דברים וסבות המרגיזין העצבים וכל וסת שנקבע ע"י סבה אין חוששין לה כלל אפי' קבעה כמה פעמים וכמו דאמרי' בנדה דוסת שע"י קפיצה אין חוששין לה כמבואר בברייתא דנדה די"א ובסוגיא שם וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' קפ"ט. ומכל הלין נ"ל ברור דאפי' אם היינו צריכים למנות לכתחלה לשו"ב זה הייתי זריז למנותו כי כל מן דין סמוכו לנא להיות שו"ב מצד תורתו ויראתו ומאן יהיב לנא מבישרי' דשו"ב כזה ואכילנא משופרי, וחלילה חלילה שלא יהין שום איש לקפח פרנסתו ולהורידו מאומנתו אשר ישרת בה זה שלשים שנה, ולאנשים הללו המחטטים ומנקרים למצוא מום בשחיטתו דההוא גברא הייתי מיעץ אותם שטוב לפניהם לבקר את השחיטה שלהם גופא מה שהם באים לשחוט בפיהם נפשות נקיות ותמימות. ואם על שחיטת בהמות מהדרים כ"כ שיהיה הסכין והשחיטה כשירה ומהודרת, כמה וכמה צריכין להדר על סכין שלהם שבאים לשחוט נפשות אדם שיהיה השחיטה כשירה מצד הדין. חפץ אני לבטוח כי מעתה כאשר ישמעו מפורש יוצא מפי רב זקן כמוני שאין לי שום נגיעה בענין זה כי אין שום חשש בשחיטתו אפי' למהדרין הקולות יחדלון ולא יבאו עוד לבצוע זממם וכל השומע לדברי יתברך בכ"ט:
כנפש המברך בברכת אהרן וואלקין: