שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן כח
ב"ה יום ג' ז' דחנוכה תרצ"ד פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר ישראל גינצבורג נ"י אבדק"ק זאדאווא, רומיני'. מכתבו קבלתי במועדי ואחר עד עתה מפני שלא רציתי להשיב מרחוק בענין שו"ב ורק אח"כ אמרתי לאו אורח ארעא הוא שלא להשיב כלל לרב מרא דאתרא, ומפני הכבוד הנני משיבו בקצרה. ע"ד שאלתו בשו"ב דעירו מ' חיים דוד שעשה קנוניא עם הקצבים לגנוב מכס אשר שם הקהלה, והוא שוחט להם בלי מכס וחולקין הגניבה ביניהם. כל זה נודע כעת ע"י הקצבים עצמם בשביל שפרצה מריבה בינם לבין השו"ב דבר חלוקת הגניבה, הוא דרש לשליש מגיע לו והם השיבו לרביע והמריבות שנתפרצה ביניהם הביא לידי זה שהקצבים הודיעו דבר הגניבה, זאת ועוד אחרת כי ע"י הקנוניות שהיה ביניהם הסתיר השו"ב על טרפה שהוציא קצב אחד מתחת ידו, ולאחר שנודע מזה להשו"ב כי קצב זה מכר טרפה תחת כשירה שתיק ולא הודיע לאנשי העיר שישאלו שאלה על הכלים ובכן שואל כ"ת מה דינו של שו"ב כזה:
ובתשובה על שאלתו כי אף שכולה גופא מרחע בי לשמוע מעשים מכוערים כאלו על שו"ב דמתא, ולשליש ולרביע לא שמענו מעולם ענינים ובטויים כאלו בקרב השובי"ם, בכ"ז בנוגע לדין יש לצדד גם בזכותו של מנוול כזה, ומתחלה נתבונן על שורש הדין אם ודאי גנב שחיטתו כשירה, ולכאורה פשוט הדבר ומבואר ביו"ד סי' א' דמי שנגנבו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטים מותרות, וכתבו הרא"ש והטור הטעם משום דחשוד על הגניבה אין, חשוד על השחיטה, הרי לכאורה הלכה פסוקה בלי חולק דשחיטת גנב שחיטתו כשירה, אכן כד מעיינינן היטב בהאי דינא נראה שאין הדין פשוט כ"כ להכשיר, דעת הרמב"ם הוא להחמיר ולאסור שחיטת גנב, ולאו יחידאה הוא בזה אלא עוד כמה מגדולי הפוסקים סוברים כוותי' להחמיר וכמו שנבאר, דהנה מקור דברי הטור ומחבר שמתירים שחיטת גנב בנוי על יסוד דברי התוס' בחולין די"ב על הברייתא דמי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין מותרים, כתבו התוס' דלאו דוקא אבדו אלא הוה"ד נגנבו ומצאן שחוטים נמי מותרים ומטעם דמאן דחשוד אגניבה לא חשוד על שחיטה, וכדברי התוס' כתב שם נמי הרא"ש, ואחריהם פסקו הטור ומחבר להלכה דגם בנגנבו נמי השחיטה כשירה, אכן דבריהם נפלאים לכאורה איזה מקור ואיזה יסוד וטעם היה לפניהם לשנות מלשון הברייתא דדייקה לכתוב בהדיא אבדו, ולהוסיף ע"ז דהוה"ד נגנבו, איך שייך לומר הוה"ד על דבר דגריעה וחמירה הרבה, הא י"ל דדוקא אבדו, שלא עשה השוחט שום איסור, בזה אם שחטן ודאי דמותרות מטעם רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, אבל נגנבו ושחטן הגנב דעביד איסורא לעבור על לא תגנב ויצא מחזקת כשרות אמרינן נמי דחשוד על שחיטה אסורה, ואי הוי כוונת הברייתא כדבריהם דאבדו לאו דוקא אלא הוה"ד נגנבו, א"כ למה נקט תנא דברייתא לשון אבדו עדיפא הול"ל למיתני הרי שנגנבו לו גדייו והלך ומצאן שחוטים דמותרים ולאשמועינן רבותא דאפי' בגנב נמי מותרת השחיטה דחשוד על גניבה אינו חשוד על שחיטה, ומדנקיט הרי שאבדו ולא נקט נגנבו מוכח ודאי דדוקא אבדו דהמוצא לא עביד איסורא הוא דכשירה השחיטה, אבל בנגנבו איה"נ דהשחיטה אסורה דכיון דעבד איסור יצא מחזקת כשרותו ולא אמרינן בו תו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, ואין ספק שזהו טעמו ומקורו של הרמב"ם דמחמיר בשחיטת גנב דהיינו משום דפשטות לשון הברייתא מסייעתו מדנקטה הרי שאבדו ולא נקטה שנגנבו מוכת להדיא דבגנבו אסורה השחיטה, ובכדי ליישב שיטת התוס' מקושיא החמורה הזאת נ"ל שגם להם היסוד מברייתא זאת גופא, דניחזי אנן הא כל מוצא אבידה אינו רשאי למכור האבידה לאחרים וכ"ש להחזיקה וליקחה לעצמה אלא מחויב לטפל בה כל דבר לפי זמנו הקבוע במשנה וברייתא בב"מ דכ"ט וחו"מ סי' רס"ז. ואפי' עגלים קטנים ותרנגולין זכרים שאינם עושים ואוכלים יש להם זמן קבוע שמחויב לטפל בהן כמבואר שם, ואם לקחם לעצמן בתוך זמן זה אין גזלן גדול מזה, והנה בברייתא זאת דהרי שאבדו לו גדייו לא מחלק בין ששחטן בזמן הטיפול או אח"כ, ומדסתם משמע דאפי' בזמן הטיפול נמי והא הוי המוצא גזלן בזה וקעביד איסורא רבה דגזילה ואפ"ה שחיטתו מותרת, ובע"כ דה"ט דמאן דחשוד על גניבה וגזילה אינו חשוד על שחיטה, והיינו שכתבו התוס' דהוה"ד נגנבו, דאע"ג דבברייתא נקט אבדו אפ"ה ידעינן מיני' דהוה"ד נגנבו כיון דגם באבדו עביד איסור גזילה ומה לי איסור גזילה או גניבה, חדא איסורא הוא, ושפיר ידעינן מברייתא דאבדו דהוה"ד נגנבו דשניהם שווים ובשניהם עביד איסור, אלא שבאבדו עושה איסור גזילה ובנגנבו איסור גניבה ודו"ק היטב כי נכון הוא:
והשתא שזכינו לדין לבאר דיסוד התוס' והפוסקים שהתירו שחיטת גנב הוא מברייתא זאת דאבדו גופא משום דסברי דבאבדו נמי עביד המוצא איסור, יבואר לפנינו המחלוקת העצומה שמצאנו בדין זה, דהלא בברייתא זאת אבדו גדייו ותרנגוליו קתני דהם בעלי חיים כאלו שאינם עושים, גדיים מפני רכותן וקטנותן, ותרנגולין זכרים נמי אינם עושים להרויח די ספוקן, אבל אוכלים הם ככל בעלי חיים, ובדבר כזה שאינו עושה ואוכל, בברייתא בב"מ מצינו גם להם שיעור זמן קצוב, שמחויב המוצא לטפל בהן, אכן לענ"ד דין זה לאו אליבא דכולהו תנאי נינהו. דהרי בברייתא בב"מ שם איתא והשבותו ראה היאך תשיבנו שלא יאכיל עגל לעגלים כו', ויש להבין דלפ"ז איך נתנו זמן ג' חדשים לדברים כאלו שאינם עושים ואוכלים, והא כי יאכילנו ג' חדשים לא יחזירם בשלימות כמו שמצאה, ואכן בחבורי חשן אהרן סי' רס"ז הוכחתי דבע"כ האי ברייתא דדריש והשבותו ראה היאך תשיבנו פליגא על ברייתות הראשונות דסברי שגם דבר שאינו עושה ואוכל צריך לטפל עמהן, והך ברייתא סובר דבדבר שאינו עושה ואוכל ימכר מיד, דכיון דיליף מקרא דוהשבותו שמחויב להשיב האבידה בשלימות, א"כ גם אם יקיימם חודש או ג' חדשים לא יוכל להשיבה בשלימות דבע"כ יהא מוכרת למכור עגל על מזונות, דאין סברא שהחודש או הג"ת יפרנסם המוצא משלו, ובע"כ דברייתא זאת סוברת באמת דדברים כאלו ימכרם מיד ואין מחויב לטפל בהן כלל, וכן משמע מפי' ר"ח דלהך ברייתא ימכור מיד וכ"כ בשמ"ק בפי' ה"ר יונתן דדבר שאינו עושה ואוכל ימכור מיד. ובחבורי שם הוכחתי דגם המשנה דב"מ דיליף נמי מקרא דוהשבותו ס"ל נמי דבדבר שאינו עושה אין שום קצבה אלא ימכור מיד, וזה מוכרח דאל"ה יקשה טובא במשנה דתנא דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל ודבר שאינו עושה ואוכל ימכר, ואי דהאי ימכור דתנא באינו עושה ואוכל אינו מיד אלא צריך שיעור, וכיון דדבר שעושה ואוכל נמי הדין דימכור, ובזה שוה הוא לאינו עושה ואוכל ואין חילוק ביניהם אלא לענין זמן הטיפול דבעושה ואוכל יטפל י"ב חודש, ובאינו עושה, חודש או ג' חדשים, א"כ תנא דמתני' דלא נחית לפרושי זמן טיפול כמה הוא אמאי פסיק ותני דדבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל ודבר שאינו עושה ימכר כיון דגם אינו עושה צריך לטפל מעט, ובפ"כ כמו שכתבתי דבאין עושה ואוכל א"צ לטפל אלא ימכור מיד. ומשו"ה נקט בה ימכור, ובעושה דצריך לטפל לא נקט ימכור, ומיושב בזה קושית המפרשים שהקשו למה בעושה ואוכל לא נקט ימכור, וכן משמע נמי בירושלמי פ"ב דב"מ שלא זכר כלום משיעור הקצוב לקיום באינו עושה אלא סתים ונקט דאינו עושה ואוכל ימכר, ובחבורי הארכתי שם יותר ואכ"מ, והרי ביארתי דתנא דמתני' וברייתא דהשבותו וירושלמי סוברין דבאינו עושה ואוכל ימכר מיד ואין מחויב כלל בטיפול וכ"ה דעת הר"ח ורבינו יהונתן, ולדידהו בהך דין דאבדו לו גדייו ותרנגוליו, לא רק שרשאי אלא חיוב הוא על המוצא לשוחטם מיד, דאם לא ישחטם ויהא מוכרח להאכילן יהא כליא קרנא ויאכיל עגל לעגלים ולא יקוים מצוה דוהשבותו, וכיון שכן לא ידעינן מברייתא זאת כ"א דדוקא באברד לו גדייו ומצאן שחוטין דמותרין משום דהשוחט לא עביד איסורא ולא איבד חזקת כשרותו אבל בנגנבו דעביד השוחט איסורא ואתרע חזקתו שחיטתו אסורה, דאי נימא דגם שחיטת גנב כשירה משום דמאן דחשיד על גניבה לא חשיד על שחיטה, עדיפא הו"ל לתנא דברייתא לאשמעינן בנגנבו תרנגוליו ומצאן שחוטים נמי מותרים, ומדנקיט אבדו, ודאי דדוקא אבדו אבל נגנבו אסורין, ואפ"ה על הטור ושו"ע שכתבו ביו"ד דאפילו נגנבו נמי מותרין, לא קשה מהנך ברייתות שהבאתי משום דלשיטתייהו בחו"מ סי' רס"ז דגם דבר שאינו עושה ואוכל מחויב לטפל בהם, ולשיטתם באבדו תרנגוליו נמי עביד המוצא איסור במה ששחטן ועבר על איסור גזל ואפ"ה שחיטתו מותרת, שפיר מוכח דאבדו לאו דוקא אלא הוה"ד נגנבו נמי, אבל לאידך תנאי והפוסקים שהבאתי דס"ל דבאינו עושה ואוכל אינו רשאי לטפל א"כ באבדו לא רק שלא עשה איסור אלא מצוה עביד במה ששחטן, ולדידהו בע"כ דאבדו דוקא אבל נגנבו שחיטתו אסורה, ויצא לנו לפ"ז דבדין אם שחיטת גנב אסורה פלוגתא הוא בש"ס וגם מחלוקת הפוסקים, ולשיטת הר"ח והרמב"ם ושמ"ק שחיטתו אסורה, ולתוס' ורא"ש וטור ומחבר מותרת, ולפ"ז בנ"ד אפי' אם היה השוחט גנב ודאי, הרי לשיטת רוב הפוסקים שחיטתו כשירה:
ואפי' אם באנו לחוש לשיטת הרמב"ם דמחמיר לאסור שחיטת גנב, ולמה שהבאתי גם לר"ח ור"י צ"ל כן, אפ"ה י"ל בפשיטות דהיינו דוקא אם נתברר הגניבה ע"י עדים כשרים. אבל בנ"ד שלא נתקבל עליו שום עדות ורק מפי הקצבים אנו חיים מה שאומרים שעל ידיהם עשה התועבה, ועל עצמן ודאי דלא מהימני לעשות עצמן רשעים, וגם על אחרים לא מהני עדותן דלדבריהם גופא פסולי עדות הם, ופלגינן דבורא לא אמרינן בהו לומר שהשוחט גנב ולא על ידם וכמ"ש בדעת קדושים סימן ב' אות ב' ע"ש היטב:
אמנם אחרי שובי נחמתי ומצאתי ראיתי דאע"ג דשיטת הני רבוותי דחשוד על גניבה אינו חשוד על שחיטה וכמ"ש בשמם דס"ל דהוה"ד לנגנבו נמי מותר, אכתי יש לדון להיפך דאפי' לשיטתם יש מקום לאסור שחיטת שו"ב דנן מטעם אחר, דידוע מה שהקשה האו"ז בפ"ק דחולין הובא במרדכי שם על עיקר דין נאמנות השוחט לומר ששחט כהוגן, והא קי"ל דעד אחד אינו נאמן באיסורין במקום דאתחזק איסורא ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ותי' בשם הר"א ממיץ ז"ל דהא דע"א אינו נאמן באתחזק איסורא היינו בפוחזים ורקים וסתם אנשים מרובא דעלמא דומיא דשנים שהאמינתם התורה בכל מקום כמו שהן, דבההיא אין ע"א נאמן, אבל בע"א שהוא איש מהימן וכשר סמכינן עליו ואפי' על אשה וכאמו של ר' ישמעאל ע"ש, והיוצא מדבריו דהא דשוחט נאמן היינו משום דרגילים להדר אחר שוחט י"א מרבים וחרד לדבר ד' להיות מוחזק בכשרות בהעדפה יתירא על רוב סתם אנשים מן השוק, אם כי כל האנשים בחזקת כשרות עומדים אבל הצטיינות יתירא אין להם כמו בשוחט, ובחבורי זקן אהרן ח"ר הבאתי כמה פעמים דרבנו הרא"ם לאו יחידאה הוא אלא שגדולי הפוסקים הר"ח ורמב"ם סוברים כוותי' דבשוחט לא סגי בסתם חזקת כשרות שיש לרוב בני אדם אלא שצריך שיהא נאמן ביותר ועמ"ש לקמן סי' באריכות יותר, ולפ"ז אפי' אם נניח שאין בעובדא ביש הדין שעשה השו"ב בזה שום יסוד להוציאו מחזקת כשרות הרגילה אצל רוב בנ"א, אבל עכ"פ זה ודאי דהעדפה היתירא שנצרך לשו"ב איבד והפסיד. דמי שהוא יר"ש מרבים כנדרש לשו"ב לא יגיע למדרגה כזו להביא עליו זלזול כזה ולעשות דברים מכוערים כאלו, וכיון דיתרון הכשר ודאי אין לו ועוד גרע זה מסתם בנ"א המתרחקים מכמו אלה וממילא אינו נאמן תו מדינא על הסכין והשחיטה, כדין ע"א שאינו נאמן להוציא מחזקת איסור שאינה זבוחה, ובסברא זאת נסתרו כל צדדי ההיתר שצדדתי לעיל, דאפי' אם לא נאמין להקצבים שמעידים עליו כנ"ל אפ"ה ע"י הקול יצא שוב מחזקת כשרות מצוינה וכמ"ש, ובהצטרף לזה מ"ש בתשובת טוטו"ד מהדורא תליתאי סי' ל"ג וסי' מ"א דהא דחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה, זהו דוקא בדורות הקודמים אבל בדורות הללו ראינו שמי שחשוד על גניבה חשוד על הכל, ומפורש כתב בשו"ת אורין תליתאי סי' פ"ג בשו"ב שיצא עליו שם גנב אע"ג דליכא עדות ברורה דיש לאסור שחיטתו ע"ש, וכ"ש להיות שו"ב דמחא, ובשגם שהאחרון הכביד מה שהסתיר בהמה שנטרפה והכשיל לרבים דזה הוי כחשוד לאותו דבר, ומכל הלין טעמי קשה להתירו להיות שו"ב יחידי בלי עומד ע"ג, רק אם כ"ת היודע יותר במצב הדבר בהיות שהוא על אתר במקום החמשה אם ימצא לנכון להקל בדינו ויאמר די בהעברה על שני חדשים ובקבלת דברי חבירות וזריזות לפני כ"ת בצירוף עוד שני ת"ח אז יוכל לצרף גם דעתי מפני שחושש אני לקפח פרנסתו, ואם יש בעירו עוד שו"ב שני, ראוי להטיל חיוב על שו"ב זה הנידון שלא ישחוט גסות טרם שיראה סכינו לשו"ב השני, והדבק במדת קוב"ה לשתף רחמים לדין, ובנוגע להקצב כפי שהזכיר במכתבו, כבר הורה זקן הרב דקישינוב שאיבד נאמנותו לקצוב בשר כשר וכל הבשר שנמצא תח"י פגול ואין מה להוסיף על דבריו: והנני ידידו חדו"ש מברכו בברכת אהרן וואלקין: