שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב חו"מ · סימן קמב
ב"ה יום א' ג' סבת תרצ"ג פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' אב"ד דק"ק פלוני. ע"ד שאלתו ברב אחד שבעת אשר נתקבל לרב בעיר פסקו לו שכירות מחצה מהכנסת השחיטה, סתם, דהיינו מן שחיטת גסות, דקות ועופות, ועבר עליו קרוב לשנה אשר השו"ב לא יתן לו חלקו מעופות, אף כי לפי הכתב שיש להשו"ב מן העיר יש לו רק מחצית הכנסת העופות ושליש מגסות ודקות, אכן בשביל שהרב הקודם וויתר נגד השו"ב משלו ולא קיבל ממנו שום חנק מהכנסת העופות, טוען השו"ב שכבר מוחזק בזה כמה שנים וגם הרב החדש ידע מזה ומדשתק מכלל שמחל גם הוא חלקו לשו"ב, ואף שבכתב רבנות כתבו לו הכנסה מהעופות, היינו משום שאנשי העיר לא ידעו מהוויתור והפשר שהיה בין הרב הקודם לבין השו"ב, אבל הרב החדש שידע מזה ושתק מכלל שמחל, והרב טוען ששתיקתו היתה מפני שהכנסת העופות הי' מעט כ"כ עד שאין בה כדי חלוקה לעשות מחלוקת גדולה עם השו"ב דבר זה, ומה עשה הגיש מיד בקשה להשלטון שיתנו הרשיון להוסיף על שכר שחיטת עופות, ועתה כאשר נתקבל הרשיון ונעשה הוספה מאה פ"צ תובע את חלקו זהו תכן הטענות:
ובתשובה ע"ז, הנה פי שנים בטענת חזקת השו"ב, א) שהוא מוחזק בהכנסת העופות זה כמה שנים עפ"י וויתורו של הרב הקודם, ב) שגם הרב החדש ידע מזה ושתק ומחל זה שנה, אבל טענתו הראשונה אין סובל אריכות, דפשוט דהרב לא היה יכול לוותר אלא לזמן שהוא היה רב העיר וההכנסה היה שייך לו, ובשלו יכול כל אחד לעשות כרצונו, אבל מיד כאשר עזב את העיר אין לו עוד שום זכות וחלק בהכנסת הרבנות אלא כל ההכנסות חוזרות לרשות אנשי המיר, ומה יוכל להועיל בזה מה שהרב וויתר נגדו והלא מה יכול לוותר אלא זכות שהיה לו בעצמו, ואם הוא בעצמו איבד זכותו כלום יועיל הוויתור שלו נגד השו"ב, ולכן ודאי דטענתו זאת לאו כלום הוא וחזקתו הוי חזקה שאין עמה טענה נגד הקהלה שלא ידעו כלל מהדו"ד שהיה בינו לבין רב הקודם. ובהיות שהשו"ב אין לו כתב מהעיר גופא כ"א על מחצית הכנסת העופות, פשוט דהקהלה יכולה למסור מחצה השניה למי שירצו באין מוחה ומערער מצד השו"ב:
וטענתו השניה, שהרב החדש גופא מדשתק מכלל דמחל, לכאורה טענה אלימתא הוא, אבל לאחר העיון נ"ל שגם טענה זאת לאו כלום הוא מצד כמה טעמים אשר אבאר, חדא דהא יש אומדנא להיפך שלא מחל מדהשחדל הרבה להשיג רשיון על הוספה, ואם מחל מה בצע כי יקובל הרשיון אחרי שלא לו יהיה הריוח, וכלל הוא דאין אדם מתעבר על ריב לא לו, ובמקום אומדנא גדולה כזה ודאי דלא תלינן סבת השתיקה במחילה, וכ"ש בנ"ד שיש לנו טעם לתלות סבת השתיקה מפני שלא רצה לעורר עליו רוגזו של השו"ב בימים הראשונים לעלותו על כסא הרבנות ורצה להמתין עד שיתקיים ויתכונן על מקומו, וראיה לזה מן הש"ס ופוסקים, דבחו"מ סי' רכ"ז סעיף ז' היה יודע בשעה שלקח ונתאנה ושתק אפ"ה יכול לתבוע אונאתו, ודין זה למד הר"ח מעובדא דוורשכי בב"מ ד"נ, ובטעם הדבר למה לא אמרי' באמת כיון דידע מחל, כתב הט"ז שם די"ל דבכוונה שתק כדי שהמקח יתקיים ואונאתו יתבע אח"כ ע"ש, הרי להדיא דהיכי שיש לתלות ששתק בשביל שיתקיים המקח לא תלינן שתיקה במחילה, כ"ש בנ"ד דלעינינו תמיד מקרים כאלו שכל רב חדש אינו רוצה לעשות מריבה עם שו"ב דמתא בימים הראשונים טרם שנתקיים ונתחזק רבנותו:
ועוד דעיקר הדין דמדידע ושתק מכלל דמחל לא קי"ל הכי, ולהדיא שנינו במשנה שם כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר אע"פ שהוא בקי ויודע שיש בו אונאה אפ"ה יכול לתבוע אונאה ולא אמרי' מדידע מחל, ואע"ג דר' יהודה פליג התם וסובר דבאמת אין לתגר אונאה מפני שהוא בקי ומדידע ושתק מחל, אבל אנן הא כרבנן ס"ל כמבואר בחו"מ סי' רכ"ז סעיף י"ד, וגדולה מזו אפשר לצדד ולומר דבכה"ג דנ"ד אפי' ר' יהודה מודה דלא תלינן השתיקה במחילה, דבאמת יש להבין באוקמתא דר"נ דמוקי התם דתגר ששנינו במשנה היינו תגר ספסר דזבין מהכא ומזבין להכא, למה דוקא תגר ספסר והלא כל תגר בקי הוא, א"ו שדוקא בספסר דמוכר וקונה בכל שעה וי"ל דהאי דמכרה בזול משום דאיתרמי לו זבינתא אחריתא, אבל בסתם תגר שאינו ספסר שאצלו לא נוכל לתלות דעבד הכ' משום דאתרמי לו זבינתא וריתא דלא עביד לקנות ולמכור בכל שעה ולא אמרינן גבי' דמחל, דדוקא במקום שיש לתלות דמכר בזול לשם זבנתא אחריתא ומשום הריוח שיהא לו במקח השני נתרצה למכור בזול ובזה אמרינן שודאי דעתו היה למחול בלב שלם כיון דלשם ריוח הוא דמוכר, אבל היכי דליכא כה"ג לתלות לא אמרינן דמחל דמהיכי תיתי ימחול ואע"ג דידע דעתו לתבוע וכעובדא דוורשכי, ולפ"ז מחלוקת ר' יהודה ורבנן כן הוא דבתגר שאינו ספסר אע"ג דידע ודאי שיש בו אונאה לא אמרי' דמחל אפי' לר' יהודה ורק בספסר פליגי דרבנן ס"ל שאפי' כה"ג דיש לתלות שנתרצה למחול בלב שלם אפ"ה לא תלינן במחילה משום דמחילה טענה גרועה היא ולא רגילי אינשי דעבדי הכי, ור' יהודה סובר דבמקום שיש לתלות שמחל בלב שלם תלינן, וכיון שכן בנ"ד שאינו ספסר אפי' לר' יהודה לא תלינן במחילה, אלא דיש לצדד ולדחות דה"נ כיון שרוצה לזכות ברבנות וכסבור היה שהשו"ב בידו להרע או להיטיב עמדו נתרצה למחול בלב שלם ודמי לספסר שמוכר מפני ריוח, אכן עכ"פ דוקא לר' יהודה תלינן במחילה בספסר אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו אפי' בספסר לא תלינן במחילה, כ"ש בנ"ד שאינו ברור עוד אם דמי לספסר ואדרבה שמסתבר יותר דלא מתל ומה ששתק היינו שלא רצה לתבוע מיד, היינו משום שהשו"ב הוא תושב בעיר לא רצה להרגיזו ולעורר חמתו בימים הראשונים ורצה להמתין עד שיתיישב ויתחזק בעיר וכמ"ש:
והנה ברמ"א חו"מ שם הביא בשם הר"ח דאפי' כשידע ושתק לא אמרי' דמחל, והוכיח זה מן הש"ס ב"מ דנ"א דהכי איתא התם ההוא גברא דנקט וורשכי לזבוני קרי שיתא ושוי חמשא ואי הוה יהבי לי' חמשא ופלגא הוי שקיל כו' אמר אי יהיבנא לו חמשא ופלגא הוי מחילה אתן לו שיתא ואתבענו לדינא, ומהך עובדא הוכיח הר"ת שאפי' אם ידע הלוקח בשעה שנתאנה ושתק אפ"ה יכול לתבוע אונאתו, ולכאורה הדברים תמוהים דמה ראיה הוא הא התם כיון שידוע לנו שגם אי הוי יהיב לי' חמשא ופלגא הוי שקיל וא"כ למה לו לתת יותר א"ו משום דרוצה לתבוע אונאתו, וא"כ י"ל שדוקא התם שיש אומדנא דמוכח שדעתו לתבוע ולא למחילה, ומנ"ל ללמוד שאפי' במקום שאין אומדנא כהאי שדעתו לתבוע ולא למחילה, ונ"ל דמה שהוצרך הר"ח ז"ל להביא ראיה מהש"ס אין זה בכדי שלא נאמר כיון דידע ושתק מחל, דזה ידעינן מסברא בלא ראיה, דגם מסברא לא היינו אומרים כן דבאונאה לא נתלה השתיקה במחילה משום דאין אדם רגיל למחול ולתת מתנת חנם, ורק במקום שלא היה לנו במה לתלות השתיקה יהי' הכרח לומר מדידע מחל, אבל בדין דאונאה הא י"ל משום דהיה לו רצון וצורך באותו חפץ ואם לא יתן כמו שרוצה המוכר לא ישיג אותו לזה הוכרח היה לקנות מתחלה במתיר גבוה אף שידע שאינו שוה כ"כ, וכיון שיש לנו במה לתלות שתיקתו מהיכי תיתי נימא שנתכוון למתנה, וסברא זאת שייכא נמי במקום שאין אומדנא דמוכח דלא בעינן כלל לאומדנא ע"ז דבודאי כל זמן שיש לתלות השתיקה לסבה אחרת ולא למחילה תלינן, ורק הראיה מן הש"ס הוצרך הר"ח בכדי שלא נימא דלא מיקרי אונאה כ"א במקום שלא ידע הלוקח אבל במקום שידע הלוקח מתחלה אם כי הוא לקח אותה אדעתא דלתבוע אין זה כלום, דאין לו רשות לקנות לכתחלה בהערמה כדי לתבוע אח"כ ולא מיקרי זה כלל אונאה וכמו גבי פחות משתות דאמרינן באמת דאע"ג שאסור להונות בפחות משתות מ"מ אם הלוקח ידע מותר לכתחלה וכמ"ש בארוכה בחבורי חשן אהרן סי' רכ"ז, והו"א שגם באונאת שתות הדין כן, לזה מביא הר"ח מעובדא זאת שאפי' אם ידע מתחלה שיש בה אונאה, כיון שלקח ע"מ לתבוע ולא למחילה יכול הוא לתבוע, וממילא דבכל גווני שבאונאה כיון דודאי הוא שדעתו לתבוע אין זה מזיק מה שידע מתחלה דאפי' כה"ג הוי מיקרי אונאה וא"ש:
ועיין בב"ח חו"מ שם שהרבה להשיג על הרמ"א שפסק כהר"ח שאפי' אם ידע הלוקח יכול נמי לתבוע אח"כ, דהא בע"כ לא נתכוון הר"ח להוכיח אלא דומיא דהך עובדא דוורשכי כשאמר הלוקח בפני עדים אתן שיתא ואתבענו לדינא, דהתם כיון שנתברר דידע ולא מחל אעפ"י ששתק בשעת לקיחה אין שתיקתו מחילה, אבל אם לא נתברר שהיה דעתו לתבוע אח"כ אע"ג דנתברר שידע הלוקח שאינו שוה אלא חמשא וקנה בשש אמרינן מתנה בעלמא הוא דיהיב. והביא ראיה דהא אפי' היכי דטעה בכדי שאין הדעת טועה פסק הרא"ש דמסתמא ידע ומחל וכמבואר בחו"מ שם סעיף י"ט, כ"ש היכי שידוע לנו בשעת לקיחה שאינו שוה אלא חמשא ולקחו בשש דאמרי' ידע ומחל. וא"כ היכי סחים הרמ"א לפסוק דבכל אופן אמרינן דיכול לתבוע אח"כ, ובחבורי שם כתבתי ליישב שודאי כוונת הר"ח הוא כמ"ש הרמ"א שבכל אופן יכול לתבוע אח"כ ולאו דוקא בדומיא דעובדא דהתם, דלשון הר"ח הוא ממש כלשון הרמ"א ולא הוזכר שם החילוק שכתב הב"ח, וקושית הב"ח דא"כ אמאי אמרינן דטעה כדי שאין הדעת טועה דידע ומחל, יתיישב בפשיטות, דהא זה ודאי שהדין המוזכר בהך עובדא דיכול לתבוע אפי' כשידע מקודם, לא נאמר זה כ"א בשיעור אונאה, אבל במקום ביטול מקח אמרי' בכל דוכתא דראה ונתפייס ולא יכול לתבוע אח"כ וכמ"ש בהדיא בכתובות דנ"ח מאי אמרת לסטים מזוין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו, ופרש"י וסבור וקביל, הרי שאפי' במקום שלא נתברר שידע בודאי אפ"ה אמרי' כיון דקלא אית להו וידע מסתמא אין יכול שוב לבטל המקח, כ"ש היכי דנתברר שידע בעת הלקיחה מן המום דא"י שוב לתבוע, והחילוק שביניהם פשוט ומבואר דבאונאת שתות שהמקח קיים לעולם אמרינן דרגיל אינש למיעבד הכי ליתן מתחלה יותר מהשווי אדעת דלתבוע אח"כ דכיון שרצונו להשיג החפץ והמוכר לא נתרצה כ"א במקח שמבקש הוא ואע"ג דלוקח יודע שאין שוה כ"כ יתרצה ליתן יותר אדעת דלתבוע אח"כ, גם רשאי למיעבד כן להשתמש באותו חפץ אע"ג דיודע בנפשו שיתבענו אח"כ לדינא כיון דס"ס המקח קיים ובשלו משתמש אבל במקום שאם יתבע יתבטל המקח כגון באונאה יתר משתות או מום במקח אי"א לומר דלקח מתחלה אדעת דלתבוע, חדא דלאיזה תועלת יעשה כן כיון דהמקח לא ישאר בידו כשיתבענו אח"כ וא"כ למה לקנות מתחלה אדעתא דלבטל המקח, ועוד דאפי' במקום שיש לו חפץ במקח רק לשעה ולא אכפת לי' אם אח"כ יתבטל המקח, מי שרי לעשות כן לקנות לכתחלה ע"מ לבטל המקח אח"כ דהא במקום שהמקח טעות הוי המעות גזל ביד המוכר והחפץ גזל ביד הלוקח וכמ"ש המ"ל פ"ה מהלכות אישות שאפי' במקום שאין המוכר או הלוקח ידע שיש מום שלא נראה לעין שנתכוונו לגזול הוה גזל, כ"ש בכה"ג שידע מתחלה שיש בו מום או אונאה יתר משתות שאין רשאי לקנות אדעת שיתבע אח"כ לבטל המקח דאז נראה כמכוון לגזול ובכה"ג ודאי דאמרי' מדידע מחל, ולפ"ז לק"מ קושית הב"ח, דהא התם כיון דטעה כדי שאין הדעת טועה הוי זה יותר משיעור אונאה, דכדי אונאה הוי הדעת טועה, ובטור ששם מקור הדין מבואר להדיא דפסק הרא"ש היה ביותר מכדי אונאה דזה לשון השאלה לפעמים שאדם דחוק לשעה ומוכר שוה סלע בדינר מחמת דוחקו וכשיזדמן לו מעות יחזור וע"ז השיב הרא"ש דכיון שטעה כדי שאין הדעת טועה מסתמא ידע ומחל ע"ש, וכיון דמיירי בביטול מקח אמרינן ודאי דכיון שידע מחל דאין לומר שדעתו היה לתבוע אח"כ דהא אם יתבע יהיה ביטול מקח והמעות גזל והיאך רשאי להשתמש בגזל, א"ו שידע ומחל, אבל בשיעור אונאה שפיר אמרינן דאפי' כשידע דעתו לתבוע וסרה הקושיא מהרמ"א ומשה אמת ותורתו אמת, ושם הארכנו יותר ואכ"מ, והרי בארנו דמהש"ס ופוסקים באין חולק מבואר דלא אמרינן מדידע ושתק מכלל דמחל, ובכן נסתר אפוא טענתו של השו"ב דמדידע הרב ושתק מכלל דמחל דהא לא אמרינן הכי וכמ"ש:
וגדולה מזה אני אומר שאפי' אם הודה הרב דמה ששתק היה בשביל שדעתו היה למחול לא מהני מחילתו ויכול לחזור. דהא מיד שקיבל כתב הרבנות נשתעבדו ונתחייבו לו אנשי הקהלה לשלם לו השכירות שפסקו לו, וחיוב זה הוא בשטר, דלכל רב יש כתב רבנות ויש לו אפוא להרב שטר שגם מחצית הכנסת העופות שייכים לו, ומה מהני שוב מחילתו. והא ידוע שיטת גדולי הפוסקים דהיכי דנקיט שטר לא מהני מחילה כמבואר בחו"מ סי' י"ב ובסמ"ע שם, ובחבורי שם הארכתי להוכיח שיטה זאת מהש"ס ע"ש, ועמ"ש לעיל בתשובה סי' ק"מ, והא תינח למ"ש הש"ך בחו"מ סי' ס"ו ס"ק ע"ד דטעם דלא מהני מחילה בדנקיט שטרא בידו משום דמזה מוכח דהמחילה לא היתה בלב שלם דאם היה מוחל בלב שלם היה מחזיר השטר, א"כ הכא דלא שייך טעם זה דהא לא יכול הרב להחזיר השטר כיון דהשטר שלו הוא הכתב רבנות ששם נכתבו כל החיובים שבין העיר לבינו ונצרך הוא להחזיק שטר זה משום שארי החיובים שלא מחל, אבל במה שמחל באמת מהני מחילתו, אבל לטעם שכתב הכנה"ג בשם תשובה מיוחסת לרמב"ן דכיון דנקיט שטרא הוי כגבוי וכבידו הוא ובדבר שבידו לא שייך מחילה, א"כ ה"נ שייך טעם זה ולא מהני מחילתו כלל, ובהצטרף לזה עוד שיטת המוהרי"ט הובא בקצוה"ח סי' י"ב דמחילה בלב לא מהני כלל ואף אם מחל מצי לחזור ובחבורי שם הארכתי בזה, נראה פשוט דאפי' אם הודה הרב שנתכוון למחול לא מהני מחילתו כלל וכשבא כעת לחזור שפיר מצי לחזור:
ועוד בה שלישיה לבטל טענת השו"ב אפי' להפוסקים דמחילה מהני גם בדנקיט שטרא, דהא בנ"ד הרי טוען ברי שלא מחל ויש עוד רגלים לדבר דהאמת אתו מדהשתדל אצל השלטון לעשות הוספה, וטענת השו"ב אינו אלא ספק ואומדנא בעלמא מדשתק מכלל דמחל, וברי ושמא במקום דאיכא שטרא דמסייע לדברי האומר ברי אמרי' ברי עדיף, דדוקא להוציא מחזקה דממונא לא מהני ברי אבל בדאיכא שטרא דהוי כגבוי וכאילו בידו לא מיקרי תו להוציא דמה"ט אמרי' מגו להוציא במקום שטרא משום דכיון דכגבוי לא מיקרי זה להוציא וכמ"ש הכנה"ג בשם הרמב"ן שזכרתי לעיל ועמ"ש בתורי"ד כתובות די"ב ע"ב ובב"ש אה"ע סי' ס"ו ס"ק כ"ב דברי עדיף היכי דנקיט שטרא, ולפ"ז שפיר נאמן הרב לומר שלא מחל כיון דאית לי' שטר על מחצית העופות ובכה"ג ברי שלו עדיף, ובלא"ה נמי כ"מ דאיכא הכחשה וספק על המחילה א"צ המוכר להביא ראיה שלא מחל דכיון דמחילה טענה גרועה היא מהימן גם בלא עדים וכמבואר בחו"מ סי' רכ"ז במוכר אומר שלא איתרמי לו עד השתא חפץ כזה שיהא ביכולתו להראות לתגר ולקרובו והלוקח מכחישו שאיתרמי לו א"צ להביא ראיה ונאמן בלא עדים, וכתב הסמ"ע מפני שמחילה טענה גרוע ע"ש, וה"נ דכוותה, הרי ביארתי כמה טעמים כדי לסתור טענת השו"ב. א) שטענת ידע ושתק מכלל דמחל לאו טענה היא כלל כדמוכח ממשנה דתגר ומעובדא דוורשכי, והכי פסק הר"ח ורמ"א וכן קי"ל לדינא, ב) אף אם היה מוחל ודאי לא מהני מחילתו כיון דנקיט שטר, ג) דנאמן לומר שלא מחל דבכה"ג דאיכא שטרא ברי עדיף, ועל שלשה עמודים הללו יש לבנות בטח יסוד הדין שאין בטענת השו"ב ולא כלום והרב יכול לתבוע השלשים פ"צ רק העשרים פ"צ שוויתר בעצמו כאמור במכתבו, עוד לא הוברר אצלי מפני חסרון הוכחות, אבל השלשים פ"צ יש לו רשות לתבוע והשו"ב לא יהיה סרבן בדבר להשיב להרב מה שמגיע לו מן הדין:
ובאין עוד הנני מברכו בברכת אהרן וואלקין: