שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב חו"מ · סימן קמא
ב"ה צו"ג שנה טובה ומבורכת לפ"ק פינסק. כוח"ט לכבוד הרב וכו' מהור"ר יוסף מרדכי בלום שליט"א אב"ד דגאליגארי. ע"ד שאלתו היכי דיינינן בקנה קרקע ונתן ערבון (אדרוף) והלוקח רוצה לחזור אם צריך לקבל מי שפרע כמו בקניית מטלטלים ע"י כסף, או שמא בקרקע לא דיינינן מי שפרע, ואם כי ערבים עלי דברי כת"ר אשר האריך בדברים חריפים ושנונים. אכן אנכי אין רצוני עוד להתעכב ולפלפל הרבה בדין זה בהיות שרוב גדולי הראשונים פסקו דיש מי שפרע גם בקרקע במקום דלא קנה קנין גמור בכסף וכמ"ש בב"י חו"מ סי' ר"ד, ובתשובות משכנות יעקב חחו"מ סי' מ"ו האריך שגם דעת הרי"ף וסייעתו סוברים כן, וגם התוס' בב"מ פ"ק גבי מוכר שדה לחבירו ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק יכול לחזור בו. והקשו התוס' דאי איירי כשלא נתן מעות פשיטא דכשלא החזיק יכול לחזור דאפי' מי שפרע ליכא כשלא נתן מעות, ואי כשנתן מעות אמאי יכול לחזור כיון דקנה בנתינת המעות כמו בחזקה אם לא דנוקמי במקום שכותבין השטר דלא קנו בכספא כו', משמע להדיא מדבריהם דבמקום שכותבין שטר ניחא וכשנתן מעות דלא קני רק למי שפרע, וכן מבואר להדיא בכתובות פ' מי שהיה נשוי, ואחרי כל אלו הגדולים מה מקום עוד לפלפל בזה ובודאי דכוותייהו נקטינן. ותמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להרהר אחר הנהו רבוותי, רק זה מצאתי לנכון להעיר על שני דברים עקריים מה שכ"ת סתם ולא פירשם במכתבו, והם דברים עקריים בכגון דא:
א) גוף הקנין היכי הוי, אם נתן לו הערבון מקצת הדמים בתורת פרעון. והיינו שאמר לו הרי לך כעת מקצת מעות כך וכך והמותר אתן לזמן פלוני. או שאמר לו הרי לך מקצת מעות לקנין ואם אחזור בי יאבדו מעותי, שזהו רק כערבות ומשכון שלא יחזור בו, ואילו כן אמר אין זה קנין ושניהם יכולים לחזור מן המותר, ואפי' שניהם המוכר והלוקח רוצים שיקנה עי"ז כל הקרקע לא מהני, הן אמנם דהרמ"א תו"מ סי' ק"צ סעיף י' הביא דבפירש שיקנה כולו מהני, אכן עיין בסמ"ע שם ס"ק ט"ו בשם רש"י והטור שאף אם הלוקח אמר לו שירצה לקנות כולו אפ"ה לא מהני לקנות אלא כנגד מעותיו, ואף שהסמ"ע סיים דהיינו דוקא אם המוכר לא גילה דעתו שמקנה לו את כולו. אבל בחבורי חשן אהרן שם הוכחתי דאפי' גילה המוכר דעתו שמקנה לו כולו נמי סובר רש"י דלא מהני, דז"ל רש"י בב"מ דמ"ח ד"ה בזמן שא"ל ערבוני יקון שלא נתנו בתורת תחלת פרעון כ"א בתורת שערבון זה יקנה הכל עכ"ל, ובתוד"ה בזמן הקשו דהא כ"ש הוא דאם התנה בפירוש שיקנה הכל דמהני ע"ש, וכתבתי ליישב שיטת רש"י דמה דקי"ל דהיכי דנתנו בתורת פרעון שאז גם בנתינת פרוטה קונה כל המקח אין הטעם משום דקנין כסף האמור בתורה סגי אפי' בנתינת מקצת כסף, שזה אי"א לומר דהא קנין כסף מעפרון ילפינן והתם פרע לו בעד כל המקח, וא"כ מהיכי תיתי שנאמר מעצמנו שאפי' בפרוטה קונה הכל, אלא דהא דמהני גם בפרוטה היינו משום דהשאר זקף במלוה וכמ"ש רש"י להדיא כן, ושפיר מהני משום דאמרי' שבאמת קבל המוכר כל הפרעון רק אח"כ הלוה לו, ואפי' אם לא זקף בפירוש במלוה אלא שנתן סתם אמרי' נמי דכיון שירצו שניהם שהקנין יועיל ולא יוכל להועיל עד שיקבל דמי כולו אמרינן דהוי כאילו זקף בפירוש במלוה והוי כקיבל דמי כולו, אכן לא שייך זה כ"א במקום שירד לפרעון והפרוטה שנתן לו היתה בתורת תחלת פרעון, בזה אמרינן שפרע כולו אלא שהמותר נזקף במלוה, אבל בזמן שא"ל ערבוני יקון שלא נתן כלל לפרעון אלא שנתן לו הערבון לחיזוק הקנין ולא שייך בזה לומר דהמותר יזקוף במלוה, משו"ה לא מהני כ"א לקנות כנגדו ומשום דקנין כסף אין מועיל כ"א בעד פרעון, וביותר ביאור נראה כוונת רש"י דסובר דקנין כסף אין זה כמו קנין סודר דקבלת הסודר עושה הקנין, היינו בההיא הנאה דמקבל גמר ומקנה, ואמנם בקנין כסף לא אמרינן דבההוא הנאה דמקבל הכסף גמר ומקנה ונשתעבדו זל"ז שאין אחד יכול לחזור, אלא שורש קנין כסף הוא פרעון הדמים בעד החפץ, וזמ"ש רש"י לחלק בין נתנו בתורת פרעון לאומר ערבוני יקון, דבתורת פרעון שפיר קנה דזהו קנין כסף, אבל אם אמר לו יקון, פי' שנתן לו הכסף בתורת קנין, היינו שע"י פרוטה זאת ישתעבדו זל"ז וזה לא כלים הוא דאין זה קנין כסף, ולפמ"ש בכוונת רש"י א"כ ממילא שאפילו נתרצו שניהם נמי לא מהני דכיון דאין זה קנין כסף וכאילו לא עשה כלום, ומה יוכל להועיל רצונם בזה, וזה נ"ל ברור בכוונת רש"י וכ"ה נמי דעת הטור, ולכן צריך להתבונן באיזה אופן נתן הערבון, דאם אמר לו אם אחזור יאבדו מעותי וכדרך רוב הסוחרים דנהיגי לומר כן אז אין זה כלים ובודאי שגם מי שפרע א"צ לקבל החוזר:
ב) לא ביאר כת"ר סבת החזרה דאם סבת החזרה הוא בשביל שהוזל מחיר הבתים א"צ לקבל מי שפרע וכמ"ש בש"ס ב"מ דע"ב איחור דאמרי' הכי בחד תרעא בתרי תרעי לא אמר ועיין בתוס' ב"מ דמ"ז שכתבו בשם ר"ת ואפי' משום יוקרא וזולא יכול לחזור אפי' לר"ש. ואע"ג שבשם רש"י כתבו דא"י לחזור משום זולא, אפ"ה נ"ל דהיכי שהתנאי היה שישלם אח"כ ואז יקבל המקח, גם לרש"י יכול לחזור וכמו שבארתי בחבורי במקום אחר דזה לשון התוס' בב"מ שם פרש"י דטרח מוכר ומציל שאם יתייקר יכול לחזור ולוקח לא יכול לחזור אם יוזילו כו' ור"ת מפרש דאם נשרפו יכול לחזור אפי' לר"ש כו' ואפי' משום יוקרא וזולא עכ"ל, והנראה שהתוס' הבינו דרש"י חולק עם ר"ת בשנים, בנשרפו וביוקרא וזולא, דלר"ת יכול לחזור אפי' ביוקרא וזולא, ולרש"י אפי' בנשרף דנפסד לגמרי נמי לא מצי חוזר ע"ש ותמצא כן, ויש להבין מנ"ל לתוס' דרש"י חולק אפי' בנשרף. דהא תינח בזולא כתב להדיא דלוקח אין חוזר, דבד"ה אא"ב כתב בסוה"ד וז"ל ולוקח לא מצי לחזור דמעות קונות. ואע"ג דלא הזכיר בהדיא דהיינו גם בהוזל כמו שהעתיקו התוס' בשמו, מ"מ בע"כ שהיינו אפי' בהוזל, דהא רש"י נתכוון בזה לתת טעם על ר' שמעון דסובר דוקא מוכר יכול לחזור ולא לוקח, ולמה דוקא מוקמינן החזרה במוכר משום יוקרא, ולא מוקמינן בחזרה ללוקח משום זולא. ע"ז תירץ דלוקח אין יכול לחזור, הרי להדיא שאפי' בהוזל נמי א"י לחזור לר' שמעון, אבל מנ"ל לתוס' דגם בנשרף דהופסד לגמרי נמי פליגי רש"י וסובר דא"י לחזור, ושמא בכה"ג שהופסד לגמרי גם רש"י סובר דיכול לחזור וכדמוכח מש"ס דב"מ דמ"ט גבי פרזק כמ"ש התוס', ונראה פשוט דפשיטא היה כן לתוס' שאפי' בנשרף פליג רש"י והיינו משום דדחיק עצמו לפרש דטעם התקנה הוא דטרח ומציל משום יוקרא ושזה הוי באמת טעם חלוש לומר דמספק שמא יתייקר יטרח להציל, ולמה לא פי' כפשוטו דיטרח להציל בכדי שלא יחזור הלוקח וכפי' התוס', ובע"כ משום דרש"י סובר דלר"ש אין הלוקח יכול לחזור לעולם אפי' אם נשרף ומשו"ה לא מצי לפרש מטעם חזרת הלוקח דא"כ מ"ט דר"ש דתקנו משיכה הא לדידי' אינו יכול לחזור אפי' בנשרף. ובע"כ דהטעם הוא דיטרח להציל משום יוקרא וכמ"ש המהרש"א באמת כן בשיטת רש"י, ומזה הוכיחו התוס' דלרש"י אפי' בנשרף א"י לחזור לר"ש, ולשני הוכחות הללו נתכוונו התוס' בזה שהעתיקו כל לשון שפרש"י, דטרח מוכר להציל שאם יוקירו כו' ולוקח לא יכול לחזור אפי' אם יוזילו, היינו משום דטעם דטרח מוכר הוי הוכחה שרש"י פליג אפי' בנשרף ולהכי הוכרח לפרש דטעם התקנה הוי משום יוקרא, ומ"ש ולוקח לא יחזור אם יוזלו הוי הוכחה דגם בדהוזל סובר שאין יכול לחזור וזה פשוט בכוונת התוס':
ואמנם באשר לפ"ז יהיה ראיותיו של ר"ת קושיות חזקות לשיטת רש"י, לזה נלע"ד דאין מוכרח כלל לומר דרש"י פליג לגמרי עם ר"ת והיכי דנשרף נראה פשוט שגם רש"י סובר כר"ת דיכול לחזור אפי' לר' שמעון וכיון שהופסד לגמרי אפי' מי שפרע אין לו דכיון שבשום מקום לא נזכר ברש"י ההיפך מנ"ל לחדש מעצמנו דרש"י פליג גם בזה, והוכחת התוס' דא"כ למה דחק לפרש מטעם דיוקרא ולא משום שמא יחזור הלוקח. למה שכתבתי בחבורי לב"מ להוכיח דרש"י סובר כשיטת בעה"מ דאחר שנשרף אין יכול לחזור אפי' לרבנן כיון שאינו כבר בעולם והחזרה הוא רק קודם ביאת האונס ע"ש, ולזה בלא"ה לא יוכל לפרש דטעם התקנה הוא משום שמא יחזור הלוקח דהא אין טעם זה מספיק כלל דאיך שייך לומר דתקנו משיכה קונה שלא יאמר נשרפו. הא גם עתה כשתקנו משיכה נמי יכול לומר נשרפו חטיך דכיון דכבר בא האונס א"י לחזור, ולזה הוכרח לפרש דטעם התקנה הוי משום יוקרא, אבל בעובדא דפרזק דחזר קודם שהנה פרזק דהוי קודם שבא ההפסד, גם רש"י מודה דמצי לחזור אפי' לר"ש כיון דאס לא יחזור יפסיד לגמרי מצי חוזר, וא"כ אזדא הוכחת הפוס' דמדפרש"י טעה דיוקרא מכלל דלר"ש א"י לחזור לעולם, דזה אינו דלהכי פי' משום יוקרא היינו משום דטעם דחזרת הלוקח אין מספיק לשיטתו. אבל בזה ודאי גם רש"י מודה דהיכי שיש חשש הפסד לגמרי יכול לחזור וכשיטת ר"ת, אלא דלר"ת הוי החזרה גס לאחר שבא האונס. ולרש"י דוקא קודם שבא האונס ודו"ק היטב:
וגדולה מזה נראה שאפי' בהוזל שבזה נראה לכאורה מפורש ברש"י דא"י לחזור וכמ"ש ודלא כר"ת, בכ"ז נראה ברור שלא בכל אופני זול ס"ל דא"י לחזור ולפעמים גם בהוזל יכול לחזור, דלכאורה קושית התוס' עצומה מאוד היכי ס"ד דלר' שמעון א"י לחזור בדהוזל, והא כיון דש"ס ערוך הוא כי קאמר ר"ש בחד תרעא בתרי תרעי לא אמר ואיך יפרנס רש"י לש"ס הזה, אמנם למי שמעיין בלשון רש"י לק"מ, דרש"י עצמו מתרץ זה דז"ל שם בד"ה חד תרעא או הפוסק ע"מ לקבל מיד ונשתהה ובתוך כך נשתנה השער דכי פסק לאו אתרעא זילא פסק עכ"ל, הרי להדיא מחלק דמה דאמרי' דבתרי תרעי חוזר היינו כשלקח ע"מ לקבל הסחורה לאחר זמן ומשום דבזה אמרינן דבתחלת הפסיקה דעתו היתה אתרעא זילא, אבל בלקח ע"מ לקבל מיד ונשתהה דבזה אין שייך לומר אתרעא זילא פסק לא מצי לחזור אפי' בחרי תרעי, ביאור הדברים דטעם דחזרה דקאמר התם אין זה משום דבקנין המעות לא נגמר המקח עוד, דודאי המקח נקנה לגמרי במעות רק שאפ"ה אם לקח ע"מ לקבל לאחר זמן דודאי עלה בדעתו שבמשך הזמן יוכל השער להשתנות, להכי אמדינן דעתו שאתרעא זילא לא פסק וכאילו התנה בהדיא שאם הוזל יהא יכול לחזור, אבל כשלקח ע"מ לקבל מיד שאין שייך לומר שדעתו היתה שישתנה השער מיד, ומצד עצם הקנין הרי הקנין נגמר להכי א"צ לחזור, ובע"כ דהכי הוא כוונתו, דאי טעם החזרה משום דהקנין לא נגמר, מאי נ"מ יש בין לקח ע"מ לקבל מיד או לאחר זמן, ותדע דהכי הוא כוונת רש"י, דאי כהבנת התוס' דבתרי תרעי חוזר לר"ש לעולם משום דהמקח לא נגמר, א"כ איך רצה לפוטרו גם ממי שפרע. והא לענין מי שפרע מעות קונה לכו"ע, ואיזה נ"מ יש בין חד תרעא לתרי תרעי, אע"כ כחילוקו של רש"י דבתרי תרעי דקאמר היינו כשלקח ע"מ לקבל לאחר זמן ומטעם דאמדינן דעתו דהוי כהתנה בהדיא שיוכל לחזור, וא"ש מ"ש רש"י בב"מ דמ"ז דלוקח א"י לחזור אם יוזל דהיינו בסתם קנייה שלקח ע"מ לקבל מיד, ומצד עצם הקנין ודאי דס"ל לרש"י שנגמר המקח לגמרי שאין יכול עוד לחזור וזה ברור ואמת, ולבד שאין סתירה מש"ס דהתם על רש"י, אדרבה יש ראיה מפורשת לחילוק של רש"י דאלת"ה אלא דבכל מקום שנשתנה השער אין מי שפרע וכפשטות הסוגיא דב"מ דע"ב דבתרי תרעי לא אמר, א"כ יקשה מב"מ דמ"ט גבי עובדי דרב כהנא דאע"ג דנשתנה השער איכא מי שפרע, וא"כ גם הסוגיות יסתרי אהדדי, אע"כ כחילוקו של רש"י דדוקא היכי שלקח ע"מ לקבל לאחר זמן הוא דאמרי' התם דבתרי תרעי חוזר ולא בסתם קנייה כשלקח ע"מ לקבל מיד. וכ"כ בשמ"ק שם בישוב קושיא זאת, והרי הוכחנו ששיטת רש"י מוכרח מן הש"ס, והיוצא מזה דלר"ת יכול לחזור בתרי תרעי בכל אופן, ולרש"י כשלקח ע"מ ליטול לאח"ז גם הוא מודה דיכול לחזור וכחבורי הארכתי הרבה ואכ"מ יותר: מסקנת הדברים להלכה בנ"ד שבאם נתינת הערבון היה רק לחיזוק הקנין לערבון שאם יחזור יפסיד ערבונו. בכה"ג פשוט דלא שייך מי שפרע כיון דלא עשה עוד שום קנין, ואפי' אם נתינת הערבון היה בתורת תחלת פרעון דבכה"ג קונה שפיר מיהת למי שפרע. אבל אם סבת החזרה בא מפני שהוזלו הבתים והלקיחה היתה ע"מ שיקח לאחר זמן, בכה"ג נמי אין מי שפרע דבתרי תרעי יכול לחזור, ובאלו שני האופנים ודאי דאין מי שפרע, באופן הא' מטעם דלא קנה, ובאופן השני מטעם דמצי ורשאי לחזור, ועכ"פ אפשר לצרף סניף להפוסקים דבקרקע אין מי שפרע, ולפוטרו ממי שפרע. אכן אם שני אלו לא היה בזה אלא נתינת המעות היה בתורת פרעון ולא נשתנה השער או לקח ע"מ ליטול מיד וסבת חזרתו הוא משום שתואנה מבקש, בכה"ג מחויב לקבל מי שפרע גם בקרקע וכשיטת הראשונים והתוס' שהבאתי, ועיין במנ"ח בסופו בהשמטות פסק נמי לחייב מש"פ בקרקע: ובאין עוד הנני המברכו בברכת אהרן וואלקין: