שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב חו"מ · סימן קמ
ב"ה יום ג' ס"ו סיון תרצ"ד פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר יהושע זאבערמאן אב"ד דפאקשיווינצא. ע"ד העובדא שבא לידו בבית אחד שהיה שייך מתחלה לחמשה יורשים ובבית זה היה פלאץ פנוי סמוך לדרך הרבים וסמוך לפלאץ חנות ואצל החנות שני דירות וסמוך לדירות פרוזדור וסמוך לפרוזדור שני דירות אחרות וגם חנות שניה, ובאותן הדירות והחנות אשר לצד דרך הרבים ישב שכן אחד בשכירות ושמו ר' הערש ראפפארט, ואח"כ קנה חלק חמשית מיורש אחד ובהדירות והחנות האחרת קנה אחד ושמו בעריל שלשה חלקים מג' יורשים שיש בו בבית זה וקבע דירתו בהצד השני באותן הדירות הסמוכות לחנות שאחריהן ולר' בער הנ"ל היה בודקע של עצמו שירשה מאביו שעמדה באמצע הרחוב וכאשר צוה המאגיסטראט לפנותה משם לקח הבודקע והעמידה על פלאץ הפנוי הסמוך לדרך הרבים וסמוך לחנותו של ר' הערש, ואח"כ נפטר ר' בער והניח בן קטן ובת וקנה אחד ושמו ר' שלום חלק הבת שהיתה כבר גדולה ובת קנין וחלק הבן נשאר, וכשהגדיל הבן רצה ר' שלום לקנות ממנו חלקו רק ר' הערש רצה להתחרות ולהוסיף על המקח, ובכדי למנוע מהתחרות הלכו אצל הרב דמתא ועשו ביניהם כתב שותפות בקגא"ס שכל מה שיקנו מהדירה יהא ביניהם בשותפות לחלקים שווים. ובהיות שלר' הערש יש עד עתה חלק חמישית בנחלה זאת מה שקנה חלק יורש אחד ולר' שלום שקנה מחצית חלקו של ר' בער שהיה לו ג' חמישיות וקנה מחצה היינו אחד וחצי חמישיות ולכן התנו בפירוש בכתב השותפות שמה שיקנו כעת מחצה השניה מחלקו של ר' בער, היינו אחד וחצי חמישיות יקח מזה ר' הערש חמישית אחד שלם ובס"ה עם חלק חמישי שיש לו מכבר יהיה לו שני חמישיות ובאופן זה יהא חלק של שניהם שוה, שני חמישיות לכל אחד, ומפני שלא היה אפשר לכתוב בעת מעשה אצל הרעיענט על שם שניהם הסכימו שיקנה ר' הערש כל הקניה על שמו לבד ור' שלום נתן לו מקודם ערבון על חלקו ואח"כ כאשר בא ר' שלום לדרוש שיכתוב על שמו חלק שליש מהקניה כפי הכתב שותפות ולא רצה ר' הערש לכתוב עד שיעשו מקודם חלוקה זמניית על כל הבית לסמן ולציין לכ"א חלקו בבית, וכשמוע זאת ר' שלום לקח בחזרה את הערבון שנחת, ועתה טוען ר' הערש שר' שלום אמר לו בפירוש שחוזר מהקניה ומוחל לו חלקו שקנה, ור' שלום משיב שלא מחל רק אדרבה רצה להשליש עוד מעות כדי שיכתוב לו חלקו רק כיון שראה שאינו כותב חלקו תבע העירבון בחזרה ולא מחל על הקניה, ובכן נסתפקו הבוררים א) אם ר' הערש מחויב לכתוב שליש ממה שנכתב על שמו לר' שלום כפי כתב השותפות שעשו אצל הרב, ב) אם יש כח ביד ר' הערש לעכב כתיבת על שם ר' שלום עד שיעשה עמו חלוקה זמניית מקודם, ג) אם הבודקע נכנסת בכלל כל השותפות מהבית או נחשבת לר' שלום בפ"ע, ועוד כמה טענות אשר יבוארו מתוך דברנו:
ובתשובה ע"ז שפשוט אצלי שר' שלום זכה בהקניה שעשה ר' הערש הן מטעם שליח והן מטעם שותף, מטעם שליח, כיון שר' הערש מודה שר' שלום מילא את ידו שיקנה עבורו חלק שליש וגם נתן לו מעות ע"ז והוא עשה שליחותו וקנה באמת גם עבורו דהא גם עתה מודה שקנה שליש עבור ר' שלום אלא שאינו רוצה לכתוב על שמו אצל הרעיענט כל זמן שלא נעשה ביניהם חלוקה זמניית אבל תחלת הקניה קנה שליש גם עבורו ובכה"ג לית מאן דחולק דקנה המשלח, ולא מיבעי אם ר' הערש עירב המעות שקיבל מר' שלום בתוך מעותיו ושילם להמוכר דודאי קונה ע"י מעותיו שלו, אלא אפי' אם ר' הערש קנה במעותיו של עצמו לבד דבזה היה יכול לומר אח"כ לעצמי קניתי וגם היה נאמן ע"ז וכמ"ש הגר"א בחו"מ סי' קפ"ג דמסתמא כיון שקנה במעותיו נתכוון לעצמו. אבל בנ"ד אינו טוען שלעצמו קנה ונהפוך הוא שמודה שמתחלה קנה גם עבור השליח, ודאי דקונה המשלח, ועדיפא מזה שבנ"ד כיון ששלח לו לקנות בית זה אפי' אם היה טוען כעת שלעצמו קנה אינו נאמן הואיל שהוא מנהג רמאות ודאי שמתחלה קנה להמשלח ואינו נאמן לומר שקנה לעצמו אפי' כשיש לו מגו וכמ"ש שם הנתיבות, ובלא"ה בנ"ד ר' הערש גופא לא קנה ע"י מעות דאתרא דכתבי שטרא הוא השתא לדידן ומעות לא קנה ולא קנה אלא ע"י השטר מכירה שנעשה אצל הרעיענט ובכה"ג שהקנין נגמר לא ע"י מעות זכה המשלח אפי' כששליח שילם במעות של עצמו וכמ"ש בעה"ש סי' קפ"ג ס"ב:
ואמנם באמת אין צורך בנידון דידן לטעם דשליחות אלא כיון דעשו ביניהם כתב שותפות הוו שותפים ומה שקנה אחד שייך לשותפות ואין שייך בזה לחוש לדעת הרמב"ם דלא מהני שותפות בדבר שלא בא לעולם. דהא חיוב מהני אפי' לדשלב"ל כמבואר בחו"מ סי' ס' דכיון שמחייב גופו לזה וגופו הוא בעולם וחל החיוב על גופו וממילא דנשתעבד נכסיו ולא גרע מערב, ובנידון דידן שהכתב שותפות נכתב בלשון חיוב שנתחייבו בלשון חיוב לקנות בשותפות מהני אפי' לדבר שלא בא לעולם ועיין בקצוה"ח סי' ס' שהביא בשם ס' בני שמואל להקשות מהא דאמרי' בפ' יש נוחלין יכיר למה לי הא איבעי יהיב לי' לכולי נכסי' ומשני בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן היניחא לרבנן אלא לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל מאי איכא למימר ותקשי גם לרבנן הא אית לי' מגו דאי בעי מחייב לי' ובלשון חיוב הא מהני אפי' בדשלב"ל ותי' דמה"ת לא מצי לשעבד הנכסים שיפלו לו לאחר מכאן ורק מד"ס הוא דאמרינן דאקני משתעבד, וכיון שכן נהי דהחיוב על גופו חייל משום דהגוף בעולם אבל עכ"פ חיוב הגוף בלי שעבוד נכסים אין היורשים מחויבים לשלם לאחר מיתה חוב אביהם. דדוקא כי איכא שעבוד נכסים הוא דחייבים לשלם אבל הכא דשעבוד נכסים ליכא דנכסים אינם בעולם א"כ אין חייבים לשלם ע"ש, ואין להקשות דאכתי יהא נאמן לרבנן במגו דאי בעי משעבד נכסי כשיבואו לידו דהא בע"כ האי דאמר בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן היינו שנפלו לו בעודו בחיים דאי בנכסים שנפלו לו לאחר מותו בהני אפי' בכור ודאי וידוע אינו נוטל פי שנים דראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי ובע"כ שנפלו לו בעודו בחיים וא"כ מצי לשעבדם אח"כ, ואין לומר דלהא לא חיישינן שמא תכנס בו דעת אחרת ולא ירצה לשעבדם באותה שעה ולא שייך מגו אלא במה שיכול לשעבד בעת מעשה, דזה אינו דאי נחוש לשמא תכנס בו דעת אחרת א"כ השתא נמי אע"פ שאמר בכור הוא אכתי יכול להעבירם מתחת ידו ולחחום לאחרים, וא"כ אכתי נאמינו במגו דמשעבד נכסיו כשיבואו לידו, די"ל דאכתי נפ"מ לנכסים שנפלו לאחר מכאן ולא הספיק ליתנם עד שמת, ובע"כ צ"ל הכי דאלת"ה אכתי נאמינו במגו דבעי יהיב לי' מחדש כשיבוא לידו, ובע"כ דנפ"מ דהיכי שלא הספיק ליתנם עד שמת וא"כ גם לשעבוד נמי לא חיישינן דשמא ישעבדם לו אח"כ, מיהו בעיקר קושית הבני שמואל נ"ל בפשוטו דאין זה מגו משום דאיכא למימר שרוצה להקנות לו אותן הנכסים עצמם שיפלו לו אבל בדרך חיוב יוכלו היורשים לסלקו במעות כמבואר בחו"מ סי' ק"ז וק"ט. ועכ"פ מבואר דבדרך חיוב יוכל לחייב עצמו אפי' בדשלב"ל:
וגם זה אין לומר דאע"ג דבדשלב"ל מועיל החיוב אבל היינו דוקא בדבר שבידו אבל בדבר שאינו בידו כלל כמו בנידון דידן שמחייב א"ע לקנות ביתו של פלוני אין החיוב חל דשמא אותו פלוני לא ימכור ואיך ביכולתו לחייב עצמו דזה ודאי שאם היינו דנים בזה על עצם החיוב אם מחויב להעמיד לר' שלום חלק שליש חדש בבית זה, ודאי שהיינו אומרים דאין בזה שום חיוב. אבל בנ"ד אין אנו דנין ע"ז אם מחויב לקנות עבורו ולהעמיד בידו. אלא שאנו דנין אם מה שקנה שייך לשותפות או לעצמו וע"ז ודאי מהני החיוב שנתחייבו לקנות לשותפות, ואפי' קנין א"צ ע"ז אלא העסק שותפות מתקיים באמירה בעלמא וכ"כ להדיא בעה"ש סי' קע"ו סעיף ח' וז"ל למדנו במה שמנהג הסוחרים כשעומדים על קניית איזה מקח ומתנים ביניהם שאחד יקבל העסק ויתן לאחרים שלא יקלקלו לו בקבלת העסק דמתקיימים הדברים באמירה בעלמא מפני שזהו כעסק שותפות וכשזה קבל העסק הוי התחלת עסק במנין זה וסיים שכן הוא עיקר לדינא וכן הוא מנהג קבוע בין הסוחרים שמקיימים דבריהם בלא שום קנין וכן יש להורות ע"ש היטב: ומה שטוען ר' הערש שר' שלום כשקיבל חזרה מעותיו מחל לו על כתב השותפות, גם בזה אין ממש בטענתו. חדא דהא ר' שלום מכחישו ואומר שמעולם לא מחל לו ואדרבה מדרצה להשליש יתר המעות המגיע לו על חלקו מכלל דלא מחל ורגלים לדבריו דאין אדם רגיל למחול טובתו וכמבואר בחו"מ סי' רכ"ז לגבי אונאה, ועוד דאפי' היה ר' שלום מודה שמחל לא מהני דכיון דכתבו שטר שותפות ובמקום שיש שטר לא מהני מחילה כמבואר בירושלמי פ"ק דגיטין וכמ"ש הש"ך חו"מ סי' רמ"א ובסמ"ע סי' י"ב בשם רבינו ישעיה ז"ל דבמקום שיש שטר לא מהני מחילה, ואכן לפי שהרמ"א בסי' רמ"א הביא בשם המרדכי דאפי' בשטר נמי מהני מחילה מוכרח אני להאריך קצת ולחזק שיטת רבינו ישעיה דלא מהני והוא דבכתובות פ' אע"פ קאמר ר' יהודה רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת התקבלתי ממך מנה, ובש"ס דנ"ו קאמר טעמא דכתבה הא על פה לא, והקשה בשמ"ק למה לא מהני על פה כיון דמחלה, ולרבינו ישעיה א"ש כיון דנקיטא כתובה בידה לכן לא מהני המחילה אלא בשטר, אלא דבמהר"ם שיף שם הקשה נמי קושית השמ"ק, ומכח זה פי' דהתם לא מיירי שמתחלה כתב לה מאתים ואח"כ מחלה לו וכתבה שובר על מנה, דבכה"ג לא היה מצריך ר' יהודה כותב דוקא דאפי' בע"פ נמי מהני ומ"ש מחילה זאת משאר מחילות שא"צ קנין, אלא דהתם מיירי ר' יהודה בהתנה עמה מתחלה שאין לה אלא מנה ומשו"ה בעל פה לא מהני משום דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה ובשטר מהני דבשטר יוכל להתנות גם ע"מ שכתוב בתורה והא דקתני במשנה שכתב לה על מאתים נדחק ליישב לפירושו זה ע"ש:
והנה נהי דמלשון הש"ס מוכח לכאורה כפי' מהר"ש דפריך התם טעמא דכתבה הא על פה לא והא שמעינן לר' יהודה מתנה עמשכ"ב תנאו קיים, ואי נימא דמיירי שלא התנה עמה בתחלה על מנה ומתחלה כתב לה מאתים והיא מחלה אח"כ, א"כ מה ענין זה למתנה עמשכ"ב והא התם לא משום תנאי קאתינן, אכן במחילה מכ"ת רבינו המהר"ש ז"ל כמה מן הזרות יש בפירושו זה, דאי מטעם תנאי א"כ כי כותבת לו מאי הוי וכי היכן מצינו לחלק במתנה עמשכ"ב בין בכתב לבע"פ, והגע עצמך אם כתב לה ע"מ שאין לך שאר וכסות נימא דמהני כיון דכתב, ולא אשתמיט שום אחד לומר כן, וגם הוא עצמו הרגיש בדוחק זה והודה שזה נגד הסברא, ועוד דלישנא דמתני' שכותב לה מאתים והיא כותבת התקבלתי משמע דוקא בכה"ג שכתב לה מתחלה מאתים מהני אבל בהתנה מתחלה ע"מ לא מהני א"ו כמ"ש דלהתנות מתחלה לכו"ע לא מהני ורק התם מיירי שכתב לה מאתים ואח"כ מחלה, ואי דא"כ קשיא למה לא מהני מחילה בע"פ וע"כ כשיטת רבינו ישעיהו דהיכא דנקיט שטרא לא מהני מחילה בלא קנין ומשו"ה התם דאשה נקיטה כתובתה לא מהני מחילה בע"פ עד שתכתוב והוה"ד בקנין נמי סגי דהא דמצריך ר' יהודה כותבת לא אתי רק לאפוקי שבע"פ לא מהני אבל בקנין דעומד לכתיבה ודאי דמהני דבכ"מ אין נפ"מ בין קנין לכתיבה וכמ"ש ברמב"ם פ"י מהלכות אישות ובמ"מ שם, והא דמקשה הש"ס הא בע"פ לא והא שמעינן לר' יהודה דתנאו קיים דמלשון זה מוכח דמטעם תנאי הוא, ובמש"כ נמי א"ש דהא זה ודאי אף שמתחלה כתב לה מאתים והיא כותבת לה התקבלתי, מ"מ הא ודאי שבתחלה היה ביניהם תנאי על זה שיעשו כעצה א דהא מיירי התם שהבעל אינו רוצה לתת לה יותר ממנה, אלא דר' יהודה בא ללמדנו העצה איך שיכול לבוא למטרתו זאת דלהתנות עמה לא יוכל רק כעצה הזאת שהוא יכתוב מאתים והיא תכתוב שובר, ולכן פריך הש"ס דנהי דמחילתה בע"פ לא מהני מצד מחילה מ"מ מצד התנאי לא יהא לה אלא מנה, ומשני דרבנן עשו חיזוק ולא יכול להתנות ונמצא דמצד התנאי אין כאן ומצד המחילה נמי אין כאן וא"ש, אלא דלפ"ז יקשה במה דפריך התם מדין דפירות שכתב לה הבעל דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן וקי"ל מאי כותב אומר ופרש"י דתנאי התנאי, הא באמת י"ל התם לאו מטעם תנאי אלא מטעם מחילה דהתם ודאי מהני מחילת הבעל אפי' בע"פ כיון דאיהו לא נקיט שטרא בידו ומאי מקשה, וי"ל דהתם הוא בע"כ מטעם תנאי דהא מוקמינן לה בכתובות דפ"ג דמיירי בכותב ועודה ארוסה ומתנה שלא יזכה בפירות משעת נשואין וא"כ בע"כ שאין זה מטעם מחילה דהא אינה שלו שלא זכה עדיין בזה וא"כ אין שייך מחילה אלא דמתנה שלא יזכה עדיין בזה ולכך מקשה דהא מתנה הוא לעבור נגד תקנת חכמים, וצ"ל לפ"ז דהא דאסיק הש"ס מאי כותב אומר לא דוקא הוא דהשתא לאו מטעם כותב אומר דייקינן זה דהוי תנאי וכמ"ש בשמ"ק לפי דרכו ושם כתב נמי דסיומו דש"ס לאו דוקא אלא משום דמתחלה קאמר טעמא דכתבה הא בע"פ לא ולא ס"ל לחלק בין תנאי דכותב לבע"פ:
ולפי האמור יהא מסוגיא זו ראיה לשיטת רבינו ישעיה ולא כשיטת המרדכי, וכן מוכח נמי מסוגיא דכתובות דנ"ז דמוקי הש"ס דבסוף ביאה לד"ה אינה מוחלת בע"פ וגם שם הקשה הרא"ה דלמה לא מהני מחילתה הא כל המחילות הן לאחר שזכה כבר, דקודם שזכה לא שייך מחילה, אלא ודאי כשיטת רבינו ישעיה דבנקטה שטר כתובה לא מהני מחילה כ"א בקנין, ושוב ראיתי במהר"ש שהרגיש בזה ורצה להביא ראיה מדברי ר' יוסי להיפך כשיטת המרדכי, דהא לאוקמתא דרבנן מהני מחילתה לר' יוסי אפי' בסוף ביאה, ואמאי הא נקיטה כתובתה אע"כ כשי' המרדכי, אכן ראיה זו אינה דהא כבר כתבתי שבודאי היה התם תנאי שתעשה כן אלא דלר' יהודה התנאי לא מהני משום דעשו חיזוק, ולר' יוסי י"ל דהא דמוחלת אין זה משום המחילה אלא משום דס"ל תנאו קיים כמ"ש רש"י אבל מחילה לא מהני בשטר, וגם א"ש מה שהקשה המהר"ש איך שייך תנאי כיון שהוא אחר החופה. דהתם לא הוי הכוונה בתנאי שהתנה שאין לה אלא מנה דזה ודאי שלא יוכל להתנות אחר החופה אלא הוא התנה עמה שתכתוב לו התקבלתי ונהי דקבלתה לא מהני מ"מ הא ידעינן שהוא לא רצה לתת כ"א מנה והיא נתרצית לזה וא"כ לא גרע זה מתנאי ולמאן דסובר דתנאי מהני גם בזה מהני וזה ברור. וא"כ מדברי ר' יוסי אין ראיה לשי' המרדכי אבל מדברי ר' יהודה מוכח כר' ישעיה ולא כהמרדכי ועיין באה"ע סי' ס"ו מ"ש הח"מ וב"ש בזה ובחבורי לחו"מ הארכתי הרבה בביאור הסוגיות ושיטת הרמב"ם והוכחתי שגם שיטת התוס' הוא כר' ישעיה דבנקיט שטר לא מהני מחילה אלא בקנין אבל בדבור בעלמא לא מהני ואכ"מ יותר:
ולפ"ז בנ"ד אפי' היה מודה ר' שלום שמחל אין כלום במחילתו כיון דנקיט שטר מעשה ב"ד, ולכן ודאי שיש חיוב על ר' הערש שרוצה לעכב הכתיבה. עד שיעשו חלוקה מקודם, יפה כתב כ"ת שכיון שאח"כ יהא קשה להוציא מידו, פשוט שרשות בידו לעכב. ובדבר הבודקע ודאי שגם היא נכנסת בחשבון החלוקה, וגם מה שירצה כ"ת לפשר ולתת לאחד הבודקע עם החנות כדי שיהא כל חלקו בצד אחד, יישר כחו אם יהא בידו לפשר כן ומקום יש לזה גם מדינא שיהא כל נכסיו בחד גיסא, ומה שחושש שמא לא יסכים עמו בורר שמצד השני, ובפשרה הלא בעינן דעת כולם כמבואר בחו"מ סי' י"ב, גם בזה יפה ראה בשער המשפט דבג' דיינים הולכים אחר הרוב. וידע נא ידידי כי לא רק השער המשפט סובר כן אלא גם בתשובת הרשב"א מבואר כן, ובתשובה המובא בב"י ס"ס י"ג וז"ל דעו כי כל שקבלו עליהם ד' או ה' או יותר אז נחית לדעות אבל בשלשה סתם דייני' כב"ד דתלי' ברוב דעות ע"ש, הרי להדיא דדוקא ביותר מג' אמרי' דאין הולכין אחר הרוב מדנחתי למנינא הקפידו שיהא דעת כולם, אבל בג' דיינים דינם כב"ד דהולכין אחר הרוב. וראיה ברורה לזה מדברי התוס' בסנהדרין ד"י ד"ה תסגי הביאו הירושלמי דמפרש דלכן פשרה בג' משום דצריך הכרע והיינו שאם השנים יהיו חולקים דהא השלישי מכריע ע"ש, ואילו צריך דעת כולם מה הכרעה שייך בזה, אע"כ דבג' דיינים דינם כב"ד דאזלי' בתר רוב. מסקנת הדברים הבית יחולק לחלקים שווים והחלקים יהיו אחד גיסא ואז לאחר חלוקה יכתוב ר' הערש לר' שלום את חלקו ושלו' על ישראל ודייניהם:
כנפש המברכם בברכת אהרן וואלקין: