אור ברסלב

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב חו"מ

ח"ב יו"ד

סימן קכה

ב"ה ער"פ תרצ"ב פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר שמואל אליעזר יצחק סג"ל נ"י מו"צ בלודז. בעובדא דאתי לידו, שני בעלי דינים קבלו עליהם אח כ"ת בצירוף עוד שני רבנים לדיינים מפשרים את הסכסוך שביניהם, הצדדים קבלו בקגא"ס וגם חתמו על שטרי ברורים, אכן בגשתם להתחיל טענותיהם דרש התובע לבטחון על קיום הפסק שיחתמו אצל הרעיענט כי קבלו אתכם לדיינים. ואז יהיה לפסק דין שלכם משפט כחוק שיתאשר ע"י שלטון הגלילי, והנתבע מסרב ע"ז מפני אמתלאות שונות. א) אין צורך להבטיח בהיות שכל ישראל בחזקת צייתי דינא שקבלו בקגא"ס הם עומדים, ב) מתירא לחתום בנוטריוס שמא אח"כ ישתמט התובע מן הב"ד עוד הטענות, ושטר הקאמפראמיס יהיה לו לראיה נגד הנתבע שטוען אין לך עלי כלום וא"כ למה נכנסת ברצונך הטוב להתפשר, ג) בינתים נודע שהתובע מסר הענין לחוקר דין קודם שקבלו בקנין לסמוך על דייני ישראל ואם כי התובע מבטיח שלאחר שיוחתם שטר הברורין אצל הרעיענט יבטל התביעה שהגיש לחוקר הדין, אכן הנתבע לא יאמין לו על דבריו ודורש שמתחלה יבטל אצל חוקר הדין, וכ"ת מסתפק אם האמתלאות הללו שאומר הנתבע כדאים לבטל את הקנין שקבלו לסמוך על דיינים הללו, ובהיות שכ"ת לא בירר איזה לשון אמרו בשעת הקנין וגם נוסח שטר הברורים שזה נוגע הרבה לבירור הדין כאשר יבואר בדברנו, לזה צריך אני להאריך ולברר מקור הדין שבכמה פעמים א"צ שום אמתלא לבטל בהיות שהקנין מעיקרו אין בו ממש, כאשר נבאר: דבחו"מ סי' י"ב מבואר דסתם קנין סודר כשאומרים אנחנו מקבלים קנין על פשרה או שלא נחזור מהפשרה, נוסח כזה לא מהני כלל בקנין דזהו קנין דברים בעלמא כמבואר בחו"מ סי' כ"ג שכל קנין נצרך שיחול על איזה חפץ וצריך הנתבע להקנות לתובע גוף החפץ שמחולקים עליו ע"י ק"ס וכשעושה הקנין יאמר הנני מקנה לך חפץ פלוני ואם היה הדין על מעות שאינם נקנים בחליפין יאמר בקנין זה הנני מחייב עצמי על סך שיאמרו הפשרנים אבל אם קנו סתם או קנו שלא יחזרו בהם הוי קנין דברים. וגדולה מזה אפי' נתנו משכון ביד הפשרנים לא מהני לחייבו לקיים הפשר כאשר נבאר, דבחו"מ שם סעיף ט' כתב התחבר פשרה בלא קנין סודר ונתנו משכון ביד הפשרנים אינו כלום אא"כ אמרו דלא כאסמכתא וכו' ובקצוה"ח השיג על דין זה וכתב דאפי' כשאמרו בפירוש דלא כאסמכתא אינו מועיל עד שיאמרו בפירוש זכו בגוף המשכון אבל זכו למשכון אינו כלום דמנה אין כאן משכון אין כאן, והרשב"א שכתב דאם אמר דלא כאסמכתא דמהני היינו משום דיש לו שיטה אחרת בהא דמנה אין כאן משכון אין כאן דלשיטה זאת לא אמרו בש"ס סברא זו אלא לגבי קדושין משום דבעינן כסף בעין אבל בכ"מ מהני גם משכון, ולפ"ז לדידן דקי"ל שגם בכ"מ אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן ממילא דלא מהני בנותן משכון לקיים הפשרה, ולא מטעם אסמכתא אלא משום דאין עושה שום התחייבות, ושמזה השיג על המחבר בחו"מ סי' כ"ז דפסק כהרא"ש ובסי' מ' פסק כהרשב"א, ולענ"ד נראה ליישב ומקודם נבאר שגם בזה יש לתמוה על הקצוה"ח במ"ש לדבר פשוט דהרשב"א לא ס"ל כהרא"ש אלא דהרשב"א גופי' נמי סובר כרא"ש ואפ"ה פוסק גבי פשרה דאם אמר דלא כאסמכתא דמהני, דהנה בסברא דמנה אין כאן משכון אין כאן נאמרו כמה טעמים וז"ל התוס' קדושין ד"ח ד"ה מנה אין כאן פי' ואינה מקודשת לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין ע"כ, וכזה כתבו גם הרמב"ן ורשב"א דמשו"ה אינה מקודשת משום דהכסף אינו בעין ולא מהני לקנות בהו אשה או קרקע דכסף כזה אינו ראוי לקנין ע"ש, הרי דמשמע לכאורה מדבריהם שבאמת המשכון עושה התחייבות שמחויב אח"כ ליתן המנה וכן במתנה נמי אם הבטיח לתת לחבירו מתנה ונתן לו משכון ע"ז דמהני אלא דלקנין לא מהני משכון משום דלקנין בעינן כסף בעין, וכן הבין באבני מלואים סי' י"ט ובפנ"י שם כוונת התוס' דבמתנה מהני משכון משום דלא בעינן כ"א התחייבות והתחייבות עושה המשכון, ואכן הרא"ש בקדושין שם כתב דטעם דמנה אין כאן משכון אין כאן משום דגם התחייבות אין עושה המשכון דאין אדם יכול לשעבד נכסיו אא"כ נתחייב גופו תחלה דנכסיו דבר אינש אינון ערבין וכל היכי דליכא לוה ליכא ערב, ולטעם זה אם נתחייב לתת מתנה והניח משכון לא מהני כיון דליכא חיוב מקודם, ולזה נתכוון הקצוה"ח במ"ש דהרשב"א פליג עם הרא"ש וסובר דמשכון עושה התתייבות, ואם כי לכאורה לפי הטעם שכתבו במנה אין כאן משום דכסף אין בעין ומוכת דפליג עם הרא"ש, אכן לאחר העיון נראה דכו"ע וגם תוס' ורשב"א סוברים כרא"ש דאיך אפשר כלל לפרש דלשיטת התוס' וסייעתם המשכון עושה התחייבות ומהני גם בקדושין לענין זה שחייב ליתן לה המנה שהבטיחה וכן במתנה מהני וכמו שהבינו הפנ"י ואבני מלואים. הא באותו דיבור גופא כתבו התוס' וז"ל וכמו כן במתנה נמי אם אמר אדם לחבירו אתן לך מתנה ונתן לו משכון דלא קנה המתנה במשיכת המשכון דמנה אין כאן משכון אין כאן עכ"ל, הרי להדיא שסוברים דבמתנה לא מהני, ובפנ"י אמנם הרגיש בזה וכתב דשיטות חלוקות יש בזה, טעם הא' דכיון דכסף אין בעין סובר דהתחייבות יש בזה ויכול אדם להתחייב ע"י משכון אפי' כשלא נתחייב גופו מתחלה ודלא כשיטת הרא"ש, ומ"ש אח"כ דבמתנה לא מהני היינו כסברת הרא"ש, אכן כמה מן התימה יש בזה לומר שהתוס' עצמם בתוכ"ד ידלגו משיטה לשיטה וגם יכתבו בלשון וכמו כן במלת החיבור וכל זה הוא במתנה. ומ"ש הפנ"י וא"מ דלשיטת התוס' נמי יתחייב ע"י המשכון להיות ערב אפי' בלא התחייבות תחלה יועיל המשכון לחייבו מטעם ערב לקיים הבטחתו, אבל בקדושין איך יעלה על הדעת שיתחייב לתת לה מנה אטו הבטיח לתת לה המנה במתנה הלא לא נתרצה כ"א אדעתא דקדושין ואחרי שאינה מקודשת מהיכי תיתי שיתן לה המנה, והנה מלשון תוס' שם נמי משמע דקדושין גרע בזה ממתנה דז"ל התוס' וכמו כן במתנה אם אומר לחבירו אתן לך מתנה ונתן לו משכון ע"ז דלא קנה וכו', ואין לחלק בין מחנה לקדושין, ומלשונם מוכח דבקדושין יש סברא יותר לפוטרו והיה מקום לחלק בין קדושין למתנה, ואיזה חילוק יש ביניהם, אלא כמ"ש דבקדושין אי"א כלל לומר שיהא חייב לתת לה כיון דלא נתרצה כ"א אדעתא דקדושין ואחרי שהקדושין נתבטלו ממילא אין חייב לחת לה אבל במתנה שהבטיח לתת מחנה בלא תנאי הו"א שמ"מ עושה המשכון התחייבות ואשמעינן התוס' שגם במתנה אין עושה התחייבות משום דלא יוכל לשעבד נכסיו אא"כ נתחייב גופו מתחלה וכסברת הרא"ש, הרי להדיא שגם התוס' סוברים כהרא"ש:

ומכל אלה יורה האמת דרכו שודאי דגם התוס' וסייעתם ה"ה הרמב"ן והרשב"א יסברו כשיטת הרא"ש שגם התחייבות אין עושה משכון ובמתנה לא מהני וכ"ש בקדושין. ומה דקשה לפ"ז דא"כ למה הוצרכו לטעם דכסף הזה אין ראוי לקנין ותיפוק מטעם דאין כאן כסף כלל, שפרצה זאת גרם להפנ"י ואב"מ לנטות מכוונת התוס', גם זה יש ליישב דאם הוי אמרי' דלא בעינן בקנין כסף בעין דוקא א"כ היה ראוי להתקדש ע"י המשכון כיון שעתה נותן לה כסף שהוא ראוי לקנין וכיון שמקודשת ממילא מחויב אח"כ לשלם לה מטעם ערבות דבזה שפיר יועיל הערבות כיון שחלו הקדושין א"כ הפסיד לה פרוטה של קדושין ובמקום שיש הפסד מועיל המשכון מטעם ערבות כמו בדין דחבילה המובא בתוס' שם, ונהי דבמתנה לא יועיל כיון דליכא שום חיוב הגוף תחלה אבל בקדושין שיש הפסד ודאי יועיל ולהכי הוצרכו נמי לטעם דהכסף אינו בעין ולהכי אינה מקודשת כיון שגם התחייבות ליכא, ובאבני מלואים טרח הרבה להבין סברת התוס' והרשב"א איך באמת מועיל לחייב בערבות היכי דליכא לוה, ולמ"ש האמת גם התוס' ורשב"א מודים דאין עושה התחייבות, וכן נמי אין מקום לקושית הפנ"י דכיון דהתחייבות עושה המשכון א"כ נהי דהכסף אין כאן תתקדש ע"י החוב שנתחייב לתת לה דהא גם במלוה אינה מקודשת כ"א מחמת דבאותן מעות כבר זכתה אבל כשיתחייב לה חיוב כעת יהיה ראוי להתקדש, ולמ"ש באמת אין עושה שום התחייבות בקדושין וכמ"ש:

והרי בררנו שגם תוס' ורשב"א סוברים כשיטת הרא"ש שגם התחייבות אין עושה משכון ודלא כהקצוה"ח דהרשב"א לשיטתו דפליג עם הרא"ש, אלא דלפי"ז ישאר קושיתו של הקצוה"ח לא רק על המחבר כ"א על רשב"א גופא מדידי' אדידי' דכיון דסובר כרא"ש דמשכון אין עושה התחייבות היאך סובר דלענין פשרה מהני המשכון היכא דליכא שום אסמכתא. וליישב זה נ"ל להוסיף על דברי הקודמים דלא רק התוס' גופייהו ורשב"א סוברים כהרא"ש שגם במתנה לא מהני אלא אפי' מה שהביאו התוס' שם אח"כ בשם הרר"ח דאם אומר במתנה אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המתנה דיכול לעכב המשכון עד שיתן המתנה דמשמע לכאורה דשיטה זאת פליג ודאי על מ"ש התוס' התם לעיל דגם במתנה לא מהני, ולשיטת הרר"ח יכול אדם להתחייב במשכון אפי' כשלא שעבד גופו מתחלה, אכן באמת גם שיטה זאת הסבור כהרא"ש והא דבאל תחזיר מהני, לא מהני באמת מטעם חיוב דאי מטעם חיוב מחויב לתת המתנה גופא וזה לא נזכר כלל בדברי הרר"ח, ודאי הדבר דאם לא ירצה לתת מתנה הזאת שאין עליו שום חיוב אלא שרק המשכון יכול לעכב כיון דמסר לו המשכון על תנאי זה שלא יוכל לתובעו וכל תנאי שבממון קיים אבל איה"נ שחיוב על המתנה אין כאן כלל, ולפ"ז אין כאן שום חלוקי דעות רק שיטת התוס' ושיטת הרר"ח דמ"ש תוס' דלא מהני משכון לענין מתנה היינו להתחייב בגוף המתנה בזה הוא דסברי דאין המשכון עושה התחייבות והכי דייקי לשונם וכמו כן במתנה נמי אם אומר אדם לחבירו אתן לך מנה ונתן לו משכון דלא מהני לקנות המתנה במשיכת המשכון דמנה אין כאן משכון אין כאן, הרי להדיא דרק לענין קניית המתנה הוא דלא מהני, ומ"ש הרר"ח דמהני היינו רק לעכב גוף המשכון וכן דייק לשונו אם אמר אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המתנה דיכול לעכב המשכון עד שיתן לו המתנה, הרי להדיא דלא מיירי כלל מחיוב המתנה והמתנה באמת אין מחויב לתת וגם המשכון לא מהני ע"ז וכהרא"ש, ורק לענין לעכב המשכון היכי דא"ל אל תחזיר עד שאתן המתנה. ולענין עכבת המשכון גופא ה"ז כפרעון גופא ואין זה בגדר משכון ופשיטא דמהני, דכל תנאי שבממון קיים, ונפלאתי על הח"מ סי' כ"ט שכתב דמאן דסובר במתנה דמהני באל תחזיר מהני נמי בקדושין ואם אמר לה אל תחזיר המשכון עד שאתן לך המנה דמקודשת, ובמחכ"ת לא קרב זה לזה דבקדושין דבעינן שהכסף יהא ראוי לקנין וכיון שהמשכון לא ישאר ביד האשה לא יועיל לקנות על ידו. דבמתנה דלא בעינן כ"א התחייבות שפיר מועיל באל תחזיר אבל בקדושין מה יוכל להועיל כיון דס"ס לא ישאר בידה ואין ראוי לקנין, ומתחלה רציתי ליישב עפ"י שיטת רש"י שם דמשו"ה המקדש במלוה אינה מקודשת משום דלהוצאה ניתן וזכתה כבר באותן מעות ושום הנאה לא נתוסף לה כעת ע"י קדושין, ולטעם זה אם מתחייב בשעת קדושין בחיוב חדש דמקודשת ע"י החיוב שהוא כמלוה ולהכי באל תחזיר נהי דלא תוכל להתקדש בכסף המשכון מ"מ תתקדש ע"י החיוב שמחויב לתת לה המנה, אכן למ"ש שגם באל תחזיר אין חיוב לתת המנה ורק המשכון תוכל לעכב א"כ ס"ס אין במה להתקדש, דמצד כסף המשכון אין ראוי לקנין כיון שביד הבעל ליקח המשכון אם יחזיר המנה, וחיוב המלוה נמי אין כאן אתרי שאין עליו חיוב לתת המנה, והנכון כהב"ש שם שדוקא במתנה מהני באל תחזיר אבל בקדושין לא מהני, ואחרי שזכינו לזה אין שום סתירה לא בדברי הרשב"א ולא בדברי השו"ע במ"ש בסי' י"ב דלענין פשרה מהני, אין הכוונה דיש בזה התחייבות לקיים הפשרה כפי שיצא הפס"ד מאת הפשרנים אלא כוונתו שיכול לעכב המשכון כל זמן שלא יקיים הפשרה ומיירי שאמר הכי שיזכו המשכון ואל יחזירם עד שיקיים הפשרה, והכי משמע מלשון הרשב"א שהביא הב"י וז"ל ואפי' נתנו משכון ביד הפשרנים ואמרו להם אם לא נשלם מה שהטילו בינינו זכו בו למי משנינו שיעמוד על פשרתכם כו' עכ"ל, הרי להדיא דמיירי דאמרו דאם לא יקיימו הפשרה יעכב המשכון לטובת המקיים ולענין זה שפיר מועיל היכי דליכא אסמכתא, וגם דברי המחבר יתפרשו בדרך זה דמ"ש בסי' ר"ז דמשכון שנותנים לערבונות השדוכים דלא מהני היינו לעשות התחייבות לקיים כפי מה שהתנה לשלם ובנידון לעכב המשכון לא מיירי התם בא"ל אל תחזיר המשכון עד שאקיים הערבונות ולכן היכי שא"ל אל תחזיר עד שאקיים נהי דלענין החיוב לקיים התנאי כפי מה שהתנה אין מועיל זה אבל לעכב המשכון היה מהני בהתנה בפירוש אל תחזיר, ומ"ש בסי' י"ד דאם לא היה אסמכתא היה מועיל לא לקיים הפשר קאמר כ"א לעכב המשכון וכגוף דברי הרשב"א מקור הדין, והדין ברור דהיכי שאמר להם אל תחזירו המשכון לידי רק תנו זה לצד השני שירצה לקיים הפשרה שהפשרנים מחויבים לקיים תנאי זה היכי דליכא שום אסמכתא, ואף שהפשרה אין עליו לקיים דע"ז לא מהני המשכון אבל לעכב המשכון למוסרו לצד הזוכה, הפשרנים מחויבים לקיים דע"ז מהני התנאי ודו"ק:

והרי עלה לנו שאפי' משכון לא מהני לקיים הפשר וכ"ש קנין בלא משכון ובעי' דוקא שיזכה לו בגוף החפץ ובמעות בעי' שיאמר להדיא בקנין זה אני מתחייב לך כפי הסך שיאמרו הפשרנים וכ"ת שלא הזכיר שכן אמרו בשעת קנין מזה נראה שודאי לא עשו כן ואין כאן אלא קנין דברים:

ואמנם מדחתמו על שטרי בירורין נ"ל דמהני הקנין דהא כתב הסמ"ע שם דלאו דוקא גוף החפץ בעינן שיקנה לו אלא אם קבלו קנין בלשון חיוב שמתחייבים לקיים כאשר יאמרו הפשרנים נמי מהני ונוסח השטר הוא לכתוב תמיד בלשון כזה, א"כ ודאי שגם שטר בירורין שלכם נכתב בלשון חיוב, ואפי' אם גם בשטר לא הזכרתם לשון חיוב אפ"ה זה ודאי שכתוב בסוף השטר כי נעשה באופן היותר מועיל עפ"י תקחז"ל דהוי כהודאה שנעשה בחיוב דמבואר בחו"מ סי' ס"א דמהני, ויש לצרף גם שיטת הרמב"ן שהביא הש"ך חו"מ סי' ר"ב סק"ד שאם קנו מידו לעשות כמו שידון הפסול מהני ולא הוי קנין דברים והאחרונים כתבו הטעם משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכוונתו שמחייב עצמו לעשות כן, ולזה הוה"ד הכא דהקנה לעשות כמו שיפשרו הוי כאומר שמתחייב לעשות כן ועיין בס' דברי מלכיאל ח"ג סי' קע"א דאף אם קנו מידם סתם או דברו מקודם שקבלו על עצמם לעשות כאשר יפשרו נבחרים הללו וע"ז קנו מידם סתם הוי כפירש שמחייב א"ע בזה וכההוא דקדושין ד"ו שאם דיבר עמה בעסקי קדושין ונתן לה קדושיו קדושין אף הנתינה התם מוכחא מלתא שנותן לה בתורת קדושין שמדבר עמה מזה והו"ה הכא שאף אי נימא שהקנין היה סתם אפ"ה זה ודאי שמקודם דברו שמקבלים לעשות כאשר יפשרו מהני שוב הקנין סתם, ומכל הלין נ"ל דהקנין מהני ולא הוי קנין דברים:

ואחרי שבארנו דהקנין מהני ולא מצי לחזור, ממילא ודאי שיש הזכות לתובע לדרוש להבטיחו בבטחונות היותר טובות שיציית אח"כ את הפס"ד מכיון שעתה אין לנו חיזוק על קיום הפסק ומי שאין רוצה לקיים אין מי שימחה בידו יכול התובע לומר איני מאמינך וגם אתה לא תאמין לי ונעשה באופן רשמיי באופן שנהיה מוכרחים לקיים, וכה נוהגים כל בעלי הוראה עיין בעה"ש חו"מ סי' ד' ובתשובת ד"מ סי' ק"ע ועוד והביאו ראיה לזה מהמבואר בחו"מ סי' ד' שאם רבים תובעים ליחיד צריך היחיד ליתן משכון קודם מפני שהרבים יתעצלו בתביעתו ע"ש, ק"ו עתה שאם לא ירצה לקיים הדין לא יועיל כלום כ"ש שיכול השני לומר כן, ועוד מהמבואר בסי' ע"ג שאם יש לחוש שהלוה יבזבז נכסיו יכולים ב"ד לעכב את נכסיו והרא"ש פ"ק דגיטין כתב דאף באינו מבזבז יכולים לעכב, וה"נ במקום שיש חשש שמא לא ירצה לקיים אח"כ שמחויב להבטיח קודם וכעין שמצינו בב"מ דל"ט הכי דאיננא לך ולכל אלימי דכוותך וכל האמתלאות שנותן הנתבע אינו שוה להטיל דרישה הצודקת של תובע, ולא רק שלא יוכל לבוא לידי היזק ע"י שיחתמו אצל הרעיענט, ונהפוך כי בזה אפשר הנתבע גופא להנצל מכל החששות דמה שחושש שמא ישתמט התובע אח"כ מלילך לדין אין שום חשש דכלום יוכל להשתמט לאחר שחתם אצל נוטריוס, וגם אם ישתמט הרשות ביד הדיינים הללו להוציא פסק דין שלא בפניו, ולא אחת קרה לי גופא מקרים כאלו שאחד מן הצדדים רצה להשתמט וכפינו אותו בכח השלטון בכח ב"ד כזה להוציא משפט גם שלא ברצונו ודיינים הנבחרים יש להם די אמצעים להכריח לבטל הענין מה שהוגש להסלעדאוואטעל, בדרך זה או זה יש להם כח רשות ועצה הכל כרצונם כל זמן שנוגע לעניני ממון, ואף אם יחוש שמא ע"י עשיית הקאמפראמיס יוכל להתלגל ריח של עונשי הגוף, גם זה אפשר לתקן בשעת כתיבת הטרעטייסקי זאפיס שלא יהא שם ענין כזה ואם לפני הדיינים יכבד זה ישאלו ליודעי דין ומשפט ויורה איך לכותבו, קצש"ד מומחה אני במקצוע זה וידוע לי שנהפוך הוא, הנתבע יכול להציל א"ע מכל ספיקותיו ע"י קאמפראמיס:

ומה שטען כ"ת כיון שדין מפורש הוא ברמ"א חו"מ סי' כ"ו דמי שהלך בעש"ג שוב אין דייני ישראל נזקקין, ולכן בנ"ד כיון שכעת נודע הדבר שקודם שהלך לד"ת כבר הגיש תעצומותיו להשלטון ממילא אין נזקקין לו תו, אכן זה אינו חדא דבעיקר דין זה פלוגתא דרבוותי ודעת המרדכי בב"ק פ' הגוזל בתרא דנזקקין לו, והן אמנם דהרמ"א שם פסק כדעת מוהרי"ק דאין נזקקין, אבל הפוסקים האחרונים הרבו לפקפק על הרמ"א וכמו שטען התומים שם דלמה נפסיד, לזה כיון שלפי דין תורה אינו חייב א"כ ממון שלו ביד חבירו ומי התיר לו להחזיק בממון חבירו, ואם נאמר שכיון שנתרצה לקבל עליו דינא דמלכותא הפסיד, אכתי קשה הא יכול לחזור וכמו שקיי"ל בסעיף ג' שם שאם קיבל על עצמו בקנין לדון לפני עכו"ם יכול לחזור, ועוד דאפי' למוהרי"ק דס"ל דאין נזקקין היינו דוקא אם כבר נגמר הדין בעש"ג ויצא חייב ואח"כ תובעו בדיני ישראל דאין נזקקין לו תו אבל אם עדיין לא גמרו הדין רק התל לדון ורצה לחזור ולדון אצל דייני ישראל נזקקין לו וחייב השני לציית דינו, וגדולה מזו שאפי' כבר נגמר הדין הא דאין נזקקין לו דוקא כשזה שנתחייב בא להוציא מחבירו או שכבר גבה אידך והוחזק בדיניהם, דהא הטעם דאין נזקקין משום דהוי כאלו מחל לו הזכות של דין ישראל מאחר שקיבל על עצמו דינא דמלכותא ולא שייך אלא בכה"ג שכבר הוחזק הזוכה אבל אם הזוכה בא עתה להוציא מחבירו נזקקין לו אפי' לאחר גמר דין וכמ"ש התומים, וא"כ בנ"ד דלכל היותר לא היה זה אלא התחלת דין בעש"ג פשיטא שרשאי לחזור ולדון בדייני ישראל והב"ד ובעל דין השני מחויבים לזקק לו:

ולכן מסקנת הדברים לדינא שטענת התובע אלמתא היא ואם הנתבע אינו רוצה לעבור על מה שקבל בקנין לפני ב"ד מחויב הוא לעשות כדרישת התובע: ובאין עוד הנני ידידו הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין:

סימן קכו

ב"ה יום א' ב' אייר תרצ"ה פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר יצחק אהרן זילבערפארב שליט"א אב"ד בוויסאקי ליט'. ע"ד שאלתו שכבר נזקק לדין של שני שותפים, בצירוף עוד שני בוררים ואם כי לא קנו מידם בקנין על פשרה זאת אבל בעלי הדין חתמו על שטר בירורין שהם מתחייבים לשמוע לפסק הדין שתוציאו בזה וגם נתנו לכם כח הרשאה שתשלחו את הפס"ד לערכאות השלטון, ולאחר שנזדקקתם לדין זה ושמעתם כל הטענות באתם לידי החלטה איך להוציא פסק הדין, ובין כה טרם שהספקתם עוד להעלות ההחלטה על הכתב, נודע לאחד מבעלי הדין סכום הכסף שחייבתם אותו לשלם לשותף השני כדי שיצא מן העסק לגמרי, הוא נסה למחות ולומר כי עשיתם לו עול וחייבתם אותו יותר מדאי, בכ"ז נתרצה אח"כ לקיים הפסק, ואמנם שוב בא בע"ד השני לשמוע מה נעשה בדינו והגדתם לו כי צריך לקבל כך וכך מעות ולצאת מן העסק וכשמוע זה צעק מרה וברח ממקום המשפט, ואמנם כעבור איזה ימים נתחלפו בטענותיהם. השותף שצריך לקבל מעות ולצאת מן העסק ושמקודם מיחה כ"כ, חזר עתה ממחאתו הקודמת ומרוצה לקבלם כפי הפסק. רק השותף השני שמתחלה נתרצה חוזר הוא כעת ואומר שכיון שהשותף ברח מתחלה מבית המשפט אין תוקף עוד לפסק הדין ובטל הוא, ובכן שואל כת"ר אם יש לכם כח להוציא הפס"ד שכבר נתבטל ע"י חזרת הבעל דין:

וע"ז אשיב לכת"ר כי שאילה זו א"צ לפנים. ודבר פשוט הוא שכיון שכבר גמרתם המשא ומתן ביניכם ובאתם גם לידי החלט שהודעתם לבעלי הדין, שזה א"צ לפנים כלל ופשוט שהפס"ד הוא בתוקפו אליבא דכו"ע ולא שום אחד לא הבע"ד ולא הדיינים יכולים לבטלו משום דכבר זכו בהם הבע"ד כ"א בחלקו וכל הבא לבטל ולשנות גזלן ממש הוא כמו שאבאר, דהנה בברייתא דמס' סנהדרין ד"ו קתני נגמר הדין אין אדם רשאי לבצע ולהלן שם בגמ' היכי דמי גמר דין א"ר יהודה אמר רב איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב, ומלשון הש"ס משמע דהגמ' בא לפרש נגמר הדין דקתני בברייתא דאסור שוב לבצע, ע"ז מפרש דנגמר הדין חשוב משעה שאמרו איש פלוני אתה זכאי כו' וכן פרש"י להדיא שם בברייתא נגמר הדין היינו שאמר איש פלוני כו' וכן פי' הרמב"ם ובשו"ע חו"מ סי' י"ב שמשאמר איש פלוני כו' הוי חשוב זה גמר דין ואסור שוב לבצוע. אלא שבתוס' שם הקשו על פרש"י איך אפשר לפרש דנגמר הדין דתני בברייתא היינו משאמרו כבר איש פלוני כו', הא זהו גמר דין ממש ומה ביצוע שייך אחרי שנפסק הדין לגמרי, וכוונת דבריהם מפרש הר"ן בחדושיו דמה ביצוע שייך דכיון שנפסק הדין אם יבואו לעשות פשרה ולשנות שינוי כל דהו הרי הם גוזלים אותו ועוד שהבע"ד גופא לא יצייתו להם אחרי שנפסק הדין, ולכן פי' התוס' דנגמר הדין דקתני בברייתא היינו שכבר דקדקו בדין היטב ולא חסר אלא אמירה דאיש פלוני אתה חייב דכיון דנתברר כ"כ אין להטעותו ולעשות פשרה, ועיין בב"ח חו"מ סי' י"ב שהקשה על התוס' דדבריהם הם נגד הש"ס דקאמר בהדיא היכי דמי גמר דין איש פלוני כו' עיי"ש. ובאמת לק"מ דמה שקצרו התוס' לבאר הוסיף רבינו יונה בחדושיו לסנהדרין שפי' נמי כתוס' דנגמר הדין הוי פירושו שכבר דקדקו בדין ולא חסר אלא אמירת איש פלוני כו' והוסיף לכתוב וז"ל וכי אמרי' לקמן היכי דמי גמר דין איש פלוני כו' ה"ק שכוונתם לומר כן ולא שכבר אמרו כן. וכתי' זה ממש כתב המהרש"א בסנהדרין ולא ראה שכבר הקדימו רבינו יונה ומסיים דמיהו לאו היינו משתשמע דבריהן ויודע להיכן הדין נוטה דקאמר ר"ש בן מנסיא דהתם לא עיינו עוד כפי הצורך בדין ועדיין לא גמרו לשאת וליתן בדבר עכ"ל ע"ש. והמתבאר אפוא דלשיטת התוס' גם אמירת איש פלוני אתה זכאי לא בעינן לענין דיהא חשוב גמר דין אלא לאחר שגמרו הדיינים המשא ומתן ובאו לידי הסכם והחלט ואין חסר כ"א לומר איש פלוני כו' כבר זהו גמר דין ממש ואסור שוב לבצוע דכבר זכו הבעלי דינים ואם בא לשנות הרי הוא גוזל את הבע"ד, ומשאמרו איש פלוני וכו' ודאי דהוי גמר דין אליבא דכו"ע ואפי' אליבי' דרש"י, ואין זה ענין להא דאמרי' ב"מ די"ז ובב"ק דס"ט דחייב אתה ליתן לא הוי אכתי גמר דין עד שיאמר צא תן לו, דהתם לענין הוחזק כפרן קאמר דכשב"ד אמרו לו חייב אתה ליתן ואמר פרעתי ואח"כ באו עדים שלא פרע לא הוחזק כפרן בזה שאמר פרעתי משום דאשתמיטי דסבור הי' דכל זמן שלא אמרו צא תן לו עדיין יש מקום עיון לעיוני בדין, ורק הבע"ד טועה וסבור כן דאכתי יש מקום לעיוני, אבל לפי האמת גמר דין הוי משאמרו חייב אתה ליתן ואסורים הב"ד לעיוני ולשנות וכמ"ש בשמ"ק בשם הריטב"א ובנידון דידן שכבר נגמר המשא ומתן ובאו לידי החלט וגם הודעתם החלטתכם להבע"ד פשוט דהוי גמר דין ממש ואין לשנות ולזוז כל שהוא דכבר זכו בהם הבעלי דינים ואינם יכולים לחזור לא הדיינים ולא בעלי הדינים:

ואין לומר דחייב אתה ליתן לא חשיב כפסק דין כ"א כשהדיינים הודיעו לשני הצדדים כאחד להחייב צד החיוב ולהנפטר צד הפטור וכמו דמשמע לכאורה לשון הש"ס איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב, דלשון זה משמע שצריכים להגיד לשניהם לזה צד החיוב ולזה צד הפטור, ובנ"ד הדיינים רק לאחד הודיעו והשני נודע מעצמו, דזה אינו דכבר כתב הש"ך בחו"מ סי' כ"ב אות ה' דמ"ש איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב דלאו דוקא אם אמר לתרווייהו אלא פלוני אתה חייב לחוד או פלוני זכאי לחוד נמי הוי גמר דין ממש, וכ"ש בנ"ד דגם צד השני ידע ומסתבר דנודע לו מהדינים דזה הוי ודאי גמר דין גמור ואין יכולים לחזור, וגם מה שלא קנו מידם זה נמי אין מועיל לחזור, חדא כיון דנעשה בפני רב ואב"ד דחשוב יותר מטובי העיר, וגם בנעשה לפני טובי העיר א"צ קנין כמ"ש רעק"א בשם הב"ח, ובחו"מ סי' כ"ב סעיף א' הביא הרמ"א בשם תשובת מיימוני דאם הם ממונים בעיר או טובי העיר א"י לחזור ובש"ך שם מבואר דבג' סגי ע"ש, ובלא"ה הלא ידוע תשובת מוהרש"ל דבשלשה דיינים אע"ג דלא בקיאי בדינא א"י לחזור ע"ש, אלא שכאן בנ"ד אין צורך לכל זה כיון דנתנו שטר והתחייבו לקיים כפי הפס"ד אין צורך תו לקנין אחר וכמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' מ"ב, ומכל הלין נראה פשוט דהפסק דין הוא בתוקפו ואין לשנותו בשום אופן ואין מועיל כלל חזרת הב"ד, והוא הדבר שאמרתי מראש עד שאתם שואלים אם יש כח בידכם להוציא הפסק לאחר שהצדדים הראו סימנים של חזרה וביטול. דזה א"צ לפנים ופשוט שחזרתם אין מועיל והפסק דין הוא בתוקפו. שאלוני ביותר אם רשאים אתם הדיינים להשתמט מלהגיד הפסק ולא להזדקק להם עוד, ולדעתי גם אתם הב"ד אינכם רשאים בשום אופן להשתמט אפי' כשהבע"ד הם אלמים אלא מחויבים לגמור הדין שכבר נזדקקתם ולהוציא הפס"ד, דהרי כל רב ואב"ד בעירו ודיין קבוע וממונה לרבים מחויב להזדקק תמיד וכמבואר בחו"מ סי' א', ואפי' דייני הצירוף שאינם קבועים אפ"ה כיון ששמעו הטענות ויודעים להיכן הדין נוטה אינם רשאים שוב לומר איננו נזקקים לכם וכמבואר בסנהדרין שם מברייתא דר' יהודה בן לקיש ומשום פחד אסור לדיין להסתלק לאחר שכבר נזקק לדין כמ"ש התומים סי' י"ב וכ"כ בתשובת שבו"י ח"א סי' קמ"ג דלאחר שיודע היכן הדין נוטה אי"א להסתלק בשום ענין אם לא בפיקוח נפש, ולענ"ד שגם בפיקוח נפש לא ברירא שיכול להסתלק מפני הפחד כמבואר בספרי פ' דברים דהכי איתא התם שמא תאמר מתירא אני שמא יהרוג את בני וכו' ע"ז נאמר לא תגורו, הרי להדיא דגם יהרג ואל ימנע עצמו מן הדין, אלא דלכאורה קשה על הספרי והלא קי"ל בכל עבירות דיעבד ואל יהרג חוץ מג' עבירות ע"ז ג"ע ושפ"ד, ולמה אמר בספרי דגם יהרג ולא ימנע עצמו מן הדין, ולכאורה הי' אפשר ליישב דכיון דאם ימנע עצמו מן הדין יהיה מזה פסידא לאחרים, דהיינו למי שנמצא זכאי בדין, ואסור להציל עצמו בממון אחרים, וכעין זה ראיתי בשמ"ק ב"ק ד"פ ע"א בההוא עובדא דחסיד אחד שלא מצאו לו עון רק מה שינק מעז שאסור לגדל בא"י וכתב המאירי וז"ל אף דבמקום פקוח נפש הותרו כל איסורין להתרפאות אבל דבר שנאסר מחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר ע"ש, אלא דהאי עובדא הובא בירושלמי פ"ט דסוטה ה"י וכתב שם ביפה מראה דלא היה שם סכנה דאל"ה הוי שרי, מיהו טעם כעין זה מצינו לר"מ בכתובות די"ט דעדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר, ומשום דאסור להציל עצמו בממון אחרים, וכיו"ב כתבו האחרונים לתרץ למה פסול לולב הגזול לימא עשה דלולב דוחה ל"ת דגזל ותי' דל"ת של בין אדם לחבירו אין בכח שום עשה לדחות, ומספרי זה יהיה ראיה לדין זה דאל"ה למה אינו רשאי למנוע מן הדין ובמקום סכנה דשמא יהרג את בנו, מיהו לדינא לא קי"ל כר"מ בזה, אלא דבאמת רשאים העדים לחתום שקר במקום סכנה, וא"כ יקשה למה אין רשאי הדיין למנוע מן הדין במקום סכנה, ואפשר ליישב דהספרי מיירי רק במקום ספק סכנה, ובההוא הוא דאמרי' שאינו רשאי להפסיד ממון חבירו במקום ספק סכנה, וכן משמע אמנם מלשון הספרי, מתירא אני "שמא" יהרוג את בני, ומשמע דאינו אלא שמא וספק, והנה האחרונים נסתפקו בזה אי משום ספק שמא יהרג רשאי לעבור עיין בפ"ת יו"ד סי' קנ"ז בשם משנת חכמים ובשד"ח הביא בשם חיי עולם לדבר פשוט דיעבור גם מספק, ולכאורה מדברי הספרי מוכח, דמספיקא אינו רשאי לעבור, אלא דאכתי יקשה דברי הספרי דנהי שאינו אלא ספק אבל הא קי"ל שגם ספק נפשות להקל וכיון דבודאי, אמרינן דיעבור ואל יהרג ולשיטת הרמב"ם יש איסור להחמיר וליהרג וא"כ איך רשאי להכנס גם במקום ספק סכנה, ולכן נ"ל דזה במ"ש בחבורי חשן אהרן סי' י"ב דלאו זה דלא תגורו שאני מכל לאוין שבחורה כיון דעיקר האיסור הוא שלא להתירא מפני איש הרי כאילו פירשה תורה בהדיא דגם מפני איש כזה שמאיים בהריגה אין להתירא ממנו. ולפ"ז יש לתמוה על השבו"י הנ"ל שכתב דבמקום פקוח נפש רשאי להסתלק אפי' כשיודע היכן הדין נוטה, והא לפמ"ש מן הספרי אין להסתלק אפי' מחשש סכנה נמי, והן אמנם דאפשר לתרץ דהספרי לא מיירי מסילוק מן הדין אלא דמיירי באיסור עיוות הדין לעשות מעשה ולהוציא פסק שקר בזה הוא דאסור לעשות מעשה ולחייב את הזכאי מחשש סכנה, אבל להיות בשב ואל תעשה ולהסתלק מן הדין לגמרי כההיא דשבו"י אפשר דשרי במקום פקוח נפש, אכן לפמ"ש דבאיסור דלא תגורו אינו רשאי לעבור גם במקום סכנה כיון דזהו גופא איסורו של דבר ואם אך מתירא מפני איזה דבר הוא בכלל לאו זה, וא"כ לאתר שיודע היכן הדין נוטה ודאי איכא בזה לאו דלא תגורו כמ"ש הסמ"ע שם ס"ק ב' דבגמר דין ודאי דקאי על לא תגורו, ובתשובת הרשב"א שהביא הב"י כתב דגם קודם שיתחיל לטעון עובר משום לא תגורו א"כ לפי"ז נ"ל דגם לסלק עצמו מן הדין אסור במקום סכנה כיון דגם ע"ז קאי האיסור דלא תגורו ואיסור זה אינו רשאי לעבור אפי' במקום סכנה ודו"ק:

המתבאר מזה דבנ"ד לא רק רשאים אלא מחויבים אתם להוציא פסק הדין בלי שינוי, דלשנותו אי אפשר מפני שכבר זכו הבעלי דינים, ולהשמיט עצמם להסתלק לגמרי ג"כ אין רשאים, ואפי' אם הבעלי דינים מסכימים כעת לשנות הדין אין רשאים, ואע"ג דהש"ך הביא בשם הש"ג דאם מודיעים להם טיב הפשרה ומסכימים שרי, אבל התומים דחה זה והוכיח ממ"ש הרשב"א ואגודה דרק אחר שאינו מן הדיינים רשאי לעשות פשרה ובע"כ שהיינו מדעת הבע"ד דאי שלא מדעתם אחר מי שם אותו לשר ושופט לעשות בכפיה, הרי שהדיינים אינם רשאים לעשות שום פשרה אפי' מדעת הבע"ד. ובתומים שם כתב הטעם משום דהבעלי דינים יחשבו שמדת הדין נוטה להיות כן, וא"כ הוי זה כמכריחים שלא מדעתם לפשרה, רק אם לראות עיני כת"ר אי אפשר להעמיד הפסק דין הקודם וגם בעלי הדינים מסכימים לזה אז תעשו באופן כזה לומר להם דעו שהדין נשאר כמו שאמרנו רק מצד הישר והטוב ראוי לוותר נגד רעהו בכך אם תסכימו מרצונכם הטוב אבל לומר סתם אינכם רשאים דיסברו דהדין נוטה כך והוי מחילה בטעות, ולע|צה זאת הסכים בע"ס מאזנים למשפט ואם תעשו כעצה זאת אז נהפוך הוא שמצוה תעשו בזה ליישר דעת הבע"ד ולהביאם לשלום וה' יברך אתכם בשלום:

כנפש המברככם בשלום כברכת אהרן וואלקין:

סימן קכז

ב"ה יום א' י"ד אב תרצ"ג פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר אברהם יחיאל בראמבערג שליט"א אב"ד דק"ק לענטשנא. ע"ד הפסק דין אשר הוציאו הרה"ג ר"ד חייסברויט ואביו הרה"ג מוהר"י האב"ד דק"א קראשניק על הרה"ג מהו' יצחק זאב אב"ד דק"ק מאדליבאזיץ והשובי"ם דק"ק הנ"ל, ולדעת כת"ר אין ממש בפסק זה מכמה טעמים שביאר במכתבו, והעיקר כי על טענת הקצב הנתבע שטען כי הוא לילך לד"ת אבל רוצה שהד"ת יהיה בעירו מאדליבאזיץ מפני שיש לו שם הרבה עדים המכירים זכותו, והדיינים מקראשניק השיבהו ע"ז כי מסכימים הם לדרישאו, ובאור ליום ד' פ' חוקת ש. ז. הודיעו לו מזה והגבילו זמן הד"ת ליום א' פ' בלק שליום ההוא יבוא הב"ד למאדליבאזין, ולבסוף כתבו וחתמו הפסק ביום ב' פ' חוקת כפי המכתב הרצוף בזה. ולבד שיש בזה כעין רמיה קצת מצד הדיינים, להזמין לב"ד ולהגביל זמן, בה בשעה שהפסק הי' חתום כבר איזה ימים קודם, עוד הוסיפו סרה לכתוב הפסק שלא בפני בע"ד בעוד שגם טענותיו לא שמעו, ואע"ג דגבי דיני ממונות גם שלא בפני בע"ד מהני כמ"ש המחבר חו"מ סי' י"ת, היינו דוקא שכבר טענו לפניהם אפשר לגמור ולהוציא הפס"ד שלא בפניהם אבל קבלת טענות ודאי בעינן, ושלא בקבלת טענות אי"א להוציא פס"ד, ועוד כמה ריעותות שהראה כ"ת בשטר הבירורין ושהוציאו פס"ד על אנשים שלא חתמו כלל על שטר בירורין, ולא הרשו לשום אדם אתר לתתום עבורם, כהנה וכהנה הוסיף כ"ת למצוא ריעותות בפסק דין הלזה ורוצה לבטלו זהו תוכן שאלתו:

לא אכחד כי לא רציתי כלל לעיין בהאי מלתא בהיות שכבר נעשה ע"ז פס"ד ובי דינא בתר בי דינא לא דייקא ואיסורא יש בזה וכמ"ש הסמ"ע סי' י"ט דאם כבר נפסק הדין מב"ד אחד אינו יכול לילך ולתבוע אותו בנידון זה בב"ד אחר ואין הב"ד השני רשאי להזדקק ולשמוע דבריו כי ב"ד בתר ב"ד לא דייקי וכ"כ הרא"ש בתשובה, וגם על כת"ר אני תמה מה ראה על ככה להזדקק לדבר שכבר יצא מפי הרא"ש והסמ"ע שאינו רשאי, הן אמנם שסמך על המבי"ט שכתב בשם הרדב"ז דבזמן הזה דייקינן משום דהאידנא לא בקיאי כ"כ בדינין, אכן הא כבר כתב הש"ך חו"מ סי' ל"ט דדוקא בפסק דין שיש בו ריעותא הוא דאמרינן הכי אבל מסתמא לא רשאי ועיין בתומים סי' י"ט מ"ש בזה, ידענא אמנם שכת"ר יאמר כי אין לך דין זר ומשונה יותר מפס"ד זה אשר נמצא בתוכו כל אותן התיוהות והריעותות שהזכיר כת"ר, ובכן רשאי לדייק ולעיין בו אפי' לדעת הש"ך, אבל אכתי אעיקרא אני דן מי התיר לו לכתחלה להזדקק ולחטט ולמצוא ריעותות בפסק דין שהוציא ב"ד כשר. כל אלו ההרהורים עלה על רעיוני בתחלת ההשקפה. אכן בהיות שרואה אני חיוב מדינא להפוך בזכותא דת"ח גדול ככת"ר, לא שלותי ולא שקטתי עד שמצאתי דשפיר חזי בעיונו בהך פסק דין הקודם, ואין בזה שום חשש דב"ד בתר ב"ד לא דייקי, דבאמת יש להבין דברי הסמ"ע במה שהחמיר להטיל איסור גם על הב"ד שאינם רשאים לנקר ולחטט בפס"ד הראשון, וכי איזה סברא הוא למנוע זכות מבעל דין שצועק דלדבריו טעו הב"ד ולמה לא נחוש לטענתו והלא גם בש"ס מצינו כמה פעמים דאמורא חלק על פסק אמורא הקודם, וכן ראיה ממה דקי"ל דאם מבקש מב"ד שיכתבו לו מאיזה טעם דנתוני דכותבים ונותנים לו. והטעם כדי שיוכל להראות לחכם אחר שמא יברר הטעות ויסתור הדין, ואי נימא דחכם אחר אינו רשאי לדקדק בתר דין של חכם שנתן הפסק, מה בצע שיתן לו מאיזה טעם דנוהו כיון דאין שום ב"ד רשאי עוד לדקדק בדין זה. ואע"ג שיש לדחות ולומר דהתם מיירי שהדיין הראשון הרשה וביקש מב"ד השני לעיין בדינם. אבל כלא הרשאה איה"נ ואינו רשאי, וכן פי' בערוך השולחו סי' י"ד עיי"ש אבל זה דוחק דכל חידוש כהאי הו"ל לפרש ומדסתמו הפוסקים משמע שאפי' בלא הרשאה מב"ד ראשון נמי יכולים לחלוק עליו ולסתור דינו, וכן להיפך לא מסתבר נמי שאחר שיצא זכאי מב"ד, מנוח לא יהיה לו מבעל דינו לכופו שידון כמו שנית דא"כ אין לדבר סוף וגורם שנאה ומחלוקת, וכבר כתב הלבוש דאין שלום יוצא מענין כזה, והיטב אשר דיבר בזה בס' מאזנים למשפט סי' י"ט דאין בזה שום חילוקי דעות וכו"ע סברי דטענות וקבלת עדות אין מקבלין פעם שני, רק אם מבקש מב"ד שני שיבקרו את הפס"ד והטענות הכתובים ע"י ב"ד ראשון שמא ימצאו טעות בדין, בזה כו"ע סברי דשומעין להתובע ורשאי הב"ד השני לבקר פס"ד הראשון, ובכה"ג דמיירי המבי"ט שכתב דב"ד בתר ב"ד דייקי דבלא קבלת טענות חדשות ועדות רשאי ב"ד השני לדייק ולבקר פס"ד של ב"ד ראשון ע"ש, ולפ"ז שפיר עשה כת"ר שבא לבקר פס"ד הראשון בהיות שאינו מקבל טענות חדשות כ"א על הראשונות הוא בא לבקר, ובשגם שיש כמה ריעותות בפסק הראשון וכמה משונה וזר הפסק וכפי הטענות שהראה כת"ר, וגם בשטר הרשאה ובירורין יש כמה ריעותות ובכה"ג במקום ריעותא גדולה רשאי בלא"ה לדייק אחר הפס"ד אפי' להרשב"א והש"ך: ואמנם כל זה לא כתבתי כ"א להליץ בעד כת"ר שכדין עשה אבל כשאני לעצמי אינני רוצה להכניס עצמי ולחוות דעי מרחוק ובשגם שעיקר טענת כת"ר לא ברירא לי, הן עיקר הציר אשר עליו סובב ביטול הפס"ד הוא מפני שלא שמעו טענת הקצב והוציאו פסק שלא בפניו, וזה לאו טענה אלמתא הוא כ"כ, דלענ"ד לפעמים אפשר לפסוק גם שלא בפניו וכמו שאבאר דהנה המחבר בחו"מ סי' י"ג סעיף י' כתב וז"ל אם הוצרכו הדיינים לשאול מב"ד הגדול מודיעין להם דעתם והם דנים אותם, דליכא למימר שב"ד הגדול יפסקו וכו' דהא בעינן שיהיו בע"ד עומדים לפני הדיינין, ובקצוה"ח הרבה להקשות מההוא דנחתינן לנכסי יתומים וכן מהך דפ' הכותב דנפרעין שלא בפניו, וגם ממ"ש דבתוך זמנו נפרע אפי' מקטנים, ונהי דלא חיישינן לפרעון עכ"פ פסק דין מיהא צריך ואין פוסקין שלא בפניו ע"ש, וגם התומים הקשה מהא דלת"ח וכן לנשים יקרות שולחין סופרי הדיינין לקבל הטענות כמבואר בחו"מ סי' ז' וסי' קכ"ד, והנה הם הבינו דטעם דהך דינא שכתב המחבר דבעינן שהבעלי דינין יהיו עומדין לפני הדיינין הוי משום שאסור לפסוק להם שלא בפני הבע"ד וכההיא דב"ק דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו, ולפי הבנתם שפיר הקשו מכל המקומות הללו. אבל חלילה לחשוב כן וכבר כתב הרשב"א שדוקא בדיני נפשות הוא דבעינן בפניו אבל לא בדיני ממונות, אלא טעם הך דינא יבואר עפמ"ש המחבר שם סעיף ג' דאין לדיין לקבל הטענות בכתב אלא ישמעו הטענות מפיהם, וטעם הדבר כתבו הריטב"א בחדושיו למס' מכות והריב"ש ובסמ"ע סי' י"ד סקי"ב. והיינו נמי טעם דהך דינא שאין לב"ד הגדול לפסוק הדין בעצמם כיון שהם לא שמעו הטענות מפי הבעלי דינים גופא אינם רשאים לפסוק ולא מטעם דפסק דין בעינן בפני במ"ד אלא משום שחסר בזה קבלת הטענות מפיהם ממש ולכן צריכים לשלוח דעתם להב"ד שסמכו הטענות מפיכם ממש כי הם יכולין לכוון יותר עם מי הצדק, ולעד נאמן על אמתת דברי שרק זהו הטעם מה שאין ב"ד הגדול פוסקים בעצמם משום דחסר אצלם קבלת הטענות מפיהם, דבב"י שם כשהביא לנמוק"י מקור דהך דינא הביא מקודם לדברי הריטב"א במכות וז"ל כתב הריטב"א י"א דהוה"ד לטענות בעלי דין דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם וכו' משום דבעינן ועמדו שני האנשים וכו' כתב הנמק"י ואם הוצרך לשאול דבר מפי ב"ד הגדול וכותבים וכו' וב"ד הגדול מודיעים דעתם לאלו והם דנין אותם דליכא למימר שאותו ב"ד יפסוק הדין דהא בעינן שיהיו עומדין לפני הדיינין עכ"ל הב"י, הרי להדיא שכלל וצירף הדין דנמוק"י עם דין דריטב"א דבעינן קבלת הטענות מפיהם, ומה נאמנו אפוא דברי הסמ"ע והש"ך שכתבו ליישב קושית הב"ח שכתב שדברי המחבר סותרים זא"ז ממ"ש בחו"מ סי' י"ח דפוסקין הדין שלא בפני הבע"ד וכתבו דהתם מיירי שכבר טענו לפניהם דמכוון ממש למה שכתבתי דעיקר טעם דבעינן בפניהם היינו רק לשמוע הטענות מפיהם אבל לאתר שכבר שמעו הטענות מפיהם ממש יכולים שוב לפסוק הדין גם שלא בפניהם, ורק הכא שהב"ד הגדול שלא שמעו גם הטענות מפיהם אינם רשאים לפסוק הדין, וזה ברור בלי גמגום, וכיון שכן לא נצרך בפניהם כ"א בדין כזה שיש בו טענות, משא"כ בההיא דנכסי יתומים וקטן ונפרעין שלא בפניו מיירי בע"כ שהטענות ידועות לנו ואין צורך לשמוע מבע"ד וכגון שיש שטר או עדים שלא יחסר לדין זה לשמוע עוד שום טענה, דאל"ה פשיטא שאין נזקקין לזה דשמא כשהיה הבע"ד בפנינו היה גורם דברים הגורמים לזכותו, אע"כ דהטענות ידועים ואין מה להוסיף עליהם ולכן בכה"ג פוסקין הדין גם שלא בפניהם דלפסק הדין לא בעינן בפניהם כלל ולק"מ קושית קצוה"ח. וכן קושית התומים מהא דשולחין סופרי דיינים לת"ח ונשים יקרות נמי א"ש וכמו שהארכתי בחבורי חשן אהרן סי' י"ד ע"ש, הוא הדבר אשר אמרתי כי לאיש כמוני הרחוק ממקום המעשה אין לתפוס הב"ד הראשון במה שהוציאו פסק מבלי שמוע טענת בעלי דין כי שמא היה אצלם כתב או עדים באופן שלא היו צריכין כלל לשמוע מפי הבע"ד דוקא וקרוב לשער שכן הוא, וגם בלא"ה מה לכם להביא ממרחק לחמכם מרב כמוני שהם לא ידעו אותי ולא אני אותם, ומחמת זה אינני מוצא לאפשר לפני להכריע בזה והלא יש אלקים שופטים גדולי תורה בארצכם וסביבותיכם הגישו לפניהם דבר המשפט והם יוציאו משפט אמת וצדק אבל אנכי לא אכריע ולא אתערב בלא הסכמת הב"ד הקודם ורק כאשר יסכימו גם הם לשלוח לי טענותיהם על איזה יסוד הוטבע הפס"ד שלהם אז רק אז בהורמנא דידהו אשיב בל"נ בעזה"י כאשר יורני ד':

ובאין עוד הנני חותם ברגשי ידידות ובברכת אהרן וואלקין:

סימן קכח

ב"ה מוצאי מנוחה י' סיון תרצ"ג פינסק. כבוד גיסי הרב וכו' מהור"ר זלמן סאראצקין שליט"א אב"ד דלוצק. ע"ד השאלה בשני אנשים שהיה להם בשותפות קרקע למכירה על פארצעלאניא וגם מאיאנסעק והכל היה כתוב על שם אחר מהן והוא נהל את העסק על דעת עצמו כחפצו והוציא הוצאות יתרות שאין הדעת סובלתן, והשני תבע אותו לדין שלא האמין לו על כל ההוצאות, ונעשה פשרה ביניהם באופן כזה שהאח המוחזק ישאר מנהל העסק גם להבא ואין להרהר אחריו בנאמנות כל ההוצאות שעל העסק, ותחת זה נותן פצוי לתובע ליתן לו חלק ארבעים אחוזים באחוזה שנקנה ע"י המוחזק על שם עצמו מכסף השותפות, ובשטר פסק הדין כתוב שנכתב ביניהם שטרי בירורין בקנין ובביטול מודעי, כעבור שנה פרץ עוד הפעם סכסוכים ביניהם והתובע הלזה תבע עוד הפעם את הטענות הראשונות והוסיף עליהן חדשות והעיקר שהוא גוזל וגונב וכל חשבונותיו אינן צודקות והביא ראיה בהיות שבחשבון ההוצאות נמצא שנתן לסרסור אלפים וחמש מאות זהובים והראה שטר ע"ז, והסרסור אומר שלא קיבל מאומה והשטר שבידו שטר אמנה הוא, והושיבו עוד הפעם ב"ד של בוררים לפשר והב"ד הוציאו פסק חדש. אבל לא ארכו הימים והיה ביניהם ד"ת שלישית ועפ"י ד"ת זאת נתחלק ביניהם כל קרקע החצר וסיימו ששדות הללו שייך לזה והללו לזה וגם האינווענטאר ושארי מטלטלין שבחצר נתחלק, ועתה לרגל איזה סבה נפרץ הריב עוד הפעם ובאו לדון לפני כ"ת והתובע רוצה לבטל את כל הג' פשרות הקודמות בטענה כי אנוס היה עליהם מפני שכל הנכסים היה כתוב על שם האח השני ומי יוכל לדון עם תקיף ומותזק ורוצה שהמוחזק ישבע על כל החשבונות במשך שהיה מנהל העסק, זהו תוכן העובדא ונסתפק כ"ת אם אפשר לבטל פסקי דינים הללו שנכתב בתוכם שהיו בקנין ובביטול מודעי, ורוצה לשמוע גם חות דעתי, והנני בזה להשיבו מה שנראה לקוצר דעתי:

דהנה זה פשוט דכיון שהנתבע היה מוחזק ואלם והכחיש לו על כל טענותיו שמחמת זה הוכרח להתפשר עמו, ודאי דחשיב זה אונס וכמ"ש הב"י בחו"מ ס"ס ר"ה בשם הרשב"א וגם הקנין וביטול מודעי הכל היה מחמת אונסו. אלא דיש לדון נהי דהוי ודאי פשרה באונס אבל התובע הא בכל פשרה קיבל איזה פיצוי והנאה וא"כ הוה תלוהו וזבין דאמרי' אגב אונסא וזוזי גמר ומקני. ובשגם שכל פשרה הלא דינה כמכר כמ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות מכירה והמחבר בחו"מ סי' ר"ה, ובב"י שם כתב הטעם לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו ולכן הוא מתפייס ליטול קצת בפשרה כו' והיינו מכר ממש שמוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זאת בסך שמתפשרים ביניהם והלכך אם אנסו עד שנתפשר עמו פשרתו פשרה אא"כ מסר מודעא דהוי תלוהו וזבין דזביני זביני ע"ש, ולפ"ז בנ"ד שהתובע קיבל איזה הנאה הוי פשרתו פשרה אע"ג שבאונס היה, מיהו מלשון כת"ר שכתב דהתובע קיבל בכל פעם "מקצת" שמשמע רק הנאה כל דהו, לא חשיב זה כתלוהו וזבין, דלא אמרי' תלוהו וזבין זביני' זביני אלא היכי דלא מפסיד מידי משויה אבל אם אנסוהו להתפשר בפחות לא אמרי' הכי וכל שלא קיבל כל שוויה תלוהו ויהיב חשבינן לה וכמ"ש הטור חו"מ סי' ר"ה ובנמוק"י בשם הרשב"ם וריטב"א כמ"ש בב"י שם, ולא עדיף פשרה ממכירה ממש דאם אנסו למכור בפחות משויה לא הוי מכירה והוי כמתנה וכמ"ש המחבר חו"מ סי' ר"ה ס"ד. והן אמנם דבב"י שם הביא בשם מוהרי"ק דאפי' בקיבל הנאה כל דהו הוי נמי תלוהו וזבין וז"ל הנאנס לעשות דבר ומטי לו הנאה מיני' הוי כתלוהו וזכין הגם כי ההנאה שקיבל הוי דבר מועט עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בשם קצת גדולים דסברי הכי, וטעמם דס"ל דאף במכירה ממש אם אנסו למכור פחות משויה כדמשמע מלשונו שם, אבל רוב הראשונים סברי דבפחות משויה לא אמרי' תלוהו וזבין זביני' זביני וכוותייהו נקטינן. ולפ"ז בנ"ד שלא קבל כ"א הנאה כל דהו כתליוהו ויהיב חשיב ופשרתו מתבטלת כדין פשרה באונס כן נראה לכאורה:

אכן כד דייקינן בהא מלתא בדברי הראשונים נ"ל דבנ"ד לכו"ע הפשרה קיימת, דטעמא דהנהו רבוותי דבפחות משויה בטילה הפשרה היינו משום דין אונאה נגעי בה ומיירי שהפחת הוא יותר משתות דנהי דפשרה כמכר אבל הא במכר גופא דיינינן דין אונאה לבטל המקח בנתאנה יתר משתות. ופשרה לא עדיפא ממכר ממש וכל היכי דהפסיד יתר משתות בטל הפשרה, הכי מתבאר מתוך דבריהם למעיין בהם, וממילא דלא שייך זה אלא בפשרה על מטלטלין וכדומה דברים דדיינינן בהו דין אונאה אבל בפשרה על קרקע דאתמעטו מדין אונאה, הפשרה קיימת אפי' בקיבל רק הנאה כל דהו, ועיין בב"י חו"מ סי' י"ב שהביא בשם הרשב"א וז"ל על שמעון שחייב לראובן מנה וכפר בכל כו' ותוכן המעשה היה שנתפשר עמו בחמשים ותשובתו היתה שמחילה באונס היתה וה"ז כמו שאנסוהו ליתן אע"פ שקיבל קצת מעות לא אמרי' בכה"ג אגב אונסא וזוזי גמר ומקני כו' אף לכשת"ל גבי תלוהו וזבין דאמרי' אגב אונסא וזוזי גמר ומקני אפי' בנותן זוזי כל דהו כדעת קצת גדולים בכה"ג מודה דלא גמר ומקני דלא אמרו אלא בקרקע שאין לו אונאה ונקנה אפי' בפרוטה דומיא דאשה הא במטלטלים יש להם אונאה לא כו' עכ"ל, הרי להדיא דטעם דמ"ד דבפחות משויה בטל הפשרה משום דין אונאה נגעו בה ולחלק בין מטלטלין לקרקע, וכ"כ בדרישה וב"ח דמטעם אונאה הוא ומחלקינן בין קרקע למטלטלין ע"ש, ולפ"ז בנ"ד דהפשרות היו בעסקי קרקע דבפשרה הראשונה ניתן לתובע בפשרתו ארבעים אחוזים באחוזה החדשה. וגם בשלישית חלקו הקרקע ביניהם וממילא הפשרה קיימת, דמצד מה תבטלה, אי משום דאנוס הוא, הא כיון דקבל הנאה הוי זה תלוהו וזבין דזביני' זביני, ואי מצד האונאה הא בקרקע אין אונאה, ואין לומר דבפלגא בטל המקח אפי' בקרקע וכמ"ש התוס' בכ"ד, ומלשון כת"ר שהתובע קבל מקצת משמע שגם מחצית טענתו לא קיבל ובכה"ג אפי' בקרקע בטל המקח וכמ"ש הרמ"א חו"מ סי' רכ"ז סעיף כ"ט, דזה אינו דלדינא הא קי"ל דגם ביטול מקח אין בקרקע וכמ"ש המחבר שם אפי' מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף, וטעם הדבר דמה שאין אונאה לקרקע אין זה מגזה"כ אלא משום דקרקע שוה כל כסף וכמ"ש החינוך מצוה של"ז והרשב"ם בב"ב דס"א ע"ב. ובמקום אחר הבאתי ראיה לזה גם מן הש"ס דבב"מ דק"ח גבי מצרן קאמר התם זבן במאתן ושוי מאה סבור מינה מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל ר"נ אין אונאה לקרקעות, ואי נימא דמה דאין אונאה לא משום דשוה הוא אלא מגזה"כ א"כ מאי משני דאין אונאה הא אכתי הוי עיוות ואין אנו דנין התם לענין החזרת האונאה אלא אם הוא עיוות או לא ולענין לבטל השליחות, אע"כ דבאונאת קרקע ליכא נמי שום עיוות משום דשוה כל מה שנתן בעדם ומדעתו ישלם יותר, ושם הארכתי:

לבאר דא"כ קרא למה למעט קרקע מאונאה ותיפוק שלא נתאנה כלל וכעין זה הקשו התוס' בב"ב על פי' רשב"ם והארכתי לתרץ ואכ"מ:

והנה הדברים הללו נראים נכונים. רק מה שעומד לעדי הוא מה שמצאתי ראיתי לאחד גדול מדבר והוא הגר"פ האמבורגער ז"ל בספרו ושב הכהן פי' כ"ה דבפשרה לא יוכל לטעון דין אונאה דלא מצינו אונאה רק במכירה דממכר כתיב אבל לא בפשרה אף שדינה כמכר היינו לענין טענת אונס אבל לא לאונאה, ולכאורה יפה טען דבש"ס מצינו כדבריו בב"מ דנ"ו דבעיא ר' זירא שכירות יש לו אונאה ממכר אמר רחמנא והא לאו ממכר הוא או דלמא ליומי' ממכר הוא, וכל הראשונים פי' דהבעיא הוא אי בשכירות יש לו אונאה כלל דממכר אמר רחמנא ולא שכירות, ולפ"ז גם ה"נ נימא כן ממכר אמר רחמנא ולא פשרה דלאו ממכר הוא לגבי אונאה, וכיון שכן נפל כל היסוד שהבאתי מדברי הראשונים דהטעם דבפשרה פחות משויה לאו כלום הוא מתורת אונאה כיון דבפשרה לא דיינינן כלל דין אונאה, אכן באמת במחכ"ת של גדול זה אי"א לומר כדבריו דבפשרה לא דיינינן אונאה, דלבד שדבריו הם נגד דברי הראשונים הנ"ל שפי' הטעם משום אונאה, עוד בלא"ה מוכרח לומר דלגבי אונאה לא בעינן מכירה דוקא, דאלת"ה אלא כדבריו דבמכירה דוקא יש אונאה א"כ יקשה טובא מ"ש הרמב"ם ומחבר בחו"מ סי' רכ"ז דהקבלן יש לו אונאה ואמאי הא שכירת פועל או קבלת מלאכה פשיטא דלאו ממכר הוא, דאפי' לבעיא דר' זירא בשכירות היינו משום דשכירות כיון דליומי' מכירה הוא הוי נמי ממכר דאטו ממכר לעולם כתיב אבל בשכירות פועל או קבלן דליכא מכירה כלל פשיטא שאין בהם אונאה, והכי איתא להדיא בשמ"ק ונמוק"י בב"מ שם, וא"כ מאוד תמוהין דברי הרמב"ם ומחבר דפסקו דבקבלנות יש דין אונאה, והמ"מ כתב דטעם הרמב"ם משום דס"ל דקבלן לא דמי לעבד ודוקא פועל דמי לעבד ולא קבלן ומאי דאמעוט מאונאה הוא עבדים שהקשו לקרקעות וקבלן לאו עבד מיקרי ע"ש במ"ל, ולמ"ש יקשה טובא דנהי דמטעם עבד אי"א למעוטי מאונאה, מ"מ נמעטו מטעם דבעינן מכירה וליכא, ופליאה נשגבה על מפרשי הרמב"ם ושו"ע שלא דנו בזה כ"א מטעם מיעוט דעבדים ולא דנו כלל דהא לאו מכירה הוא ואיך לא נתעוררו דפסק השו"ע הוא נגד הסוגיא דב"מ:

הן אמנם דעל הטור ושו"ע יש לי ליישב. דהנה זה ודאי שמ"ש השמ"ק ונמוק"י דבקבלנות ליכא מכירה. היינו רק למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי וכיון דאינו זוכה בשבח ורק שכר פעולה שקיל אין שייך מכירה, אבל אי נימא דאומן קונה בשב"כ יש כאן מכירה ממש, דמתחלה זכה האומן בהשבח ואם חוזרו הרי חוזר ומוכרו וכמ"ש רש"י בב"מ דק"ב בד"ה אומן וז"ל וכשמחזירו הרי הוא כמוכר לו שבח שהיה לו בתוכו ע"ש, והנה כבר נתעוררו הרבה אחרונים על הסתירה שיש בפסקי השו"ע, דבחו"מ סי' ש"ו פסק אין אומן קונה בשב"כ ובאה"ע סי' כ"ח הביא שני דיעות בזה והטור הכריע כשיטת ר"י ור"ת דאומן קונה בשב"כ ועיין שם בדרישה ובב"ח שתי' דבדבר שבממון ס"ל דאין אומן קונה ובקדושין דאיסורא הוא פסקו להחמיר כשיטת ר"י דקונה ע"ש, ובענין אי אונאה נחשב איסור או ממון הובא בתוס' ב"מ דנ"א שני דיעות והפוסקים הכריעו להלכה כרב משום דאונאה הוי איסורא וכמ"ש הרא"ש שם וכן פסקו הטור ושו"ע בחו"מ סי' רכ"ז, ולפ"ז א"ש דהטו"מ דס"ל אונאה הוי איסור ולשיטתם באה"ע דבאיסור אמרי' להחמיר דאומן קונה בשב"כ ומשו"ה שפיר אמרי' דבקבלן יש אונאה כיון דקונה בשב"כ הוי מכירה מעליא, ועצה זאת נכונה מאוד בישוב הטו"מ אכן הרמב"ם דס"ל שגם בקידושין דאיסורא הוא אין אומן קונה בשבח כלי וא"כ בקבלנות ליכא שום מכירה ואמאי יש בו אונאה, והנ"ל בישוב דברי הרמב"ם ספמ"ש בשמ"ק בשם רבינו יהונתן וז"ל שכירות יש לו אונאה כלומר אם אדם משכיר לחבירו בית אחד יותר משתות שראוי לשוכרה מי מתבטל השכירות כדין מטלטלין או דלמא דין מכר יש לו ובמכר הא אמרי' דאין לקרקע אונאה עכ"ל, והמתבאר מפי' הזה דמה דמספקא לר' זירא בשכירות אין זה בשכירות של מטלטלין ומשום דבעינן ממכר ושכירות לאו ממכר הוא ודין דשכירות יהיה גרוע ממכירה בדין אונאה, דזה פשיטא דבדין דאונאה לא בעינן מכירה דוקא, ורק הספק הוא בשכירת קרקע אי ממעטינן נמי מאונאה כמו מכר, ושמא שכורות עדיפא ממכירה דדוקא במכירה ממעטינן קרקע מאונאה אבל בשכירות אפי' בקרקע יש אונאה, וסברת הספק י"ל עפמ"ש לעיל בשם החינוך דהא דממעטינן קרקע מאונאה אין זה מגזה"כ אלא מטעם דקרקע כיון שדבר קיים ועומד לעולם הוא דרך הבריות למחול בו כל אונאה וכעין משאחז"ל שקרקע דבר השוה כל כסף הוא, ולטעם זה י"ל שדוקא במכירת קרקע דקיים מקחו לעולם עביד דמחיל אבל בשכירות שאינו אלא לזמן הוי כקניית מטלטלין דאין דרך למחול יתר משתות, ופשיט דכיון דשכירות הוי ממכר ליומא וא"כ דמיא לגמרי למכר ואין אונאה, ולפ"ז י"ל שהרמב"ם מפרש נמי כוונת הבעיא כן וא"ש פסק הרמב"ם דהא לפי זה פשיטא לו דבכל דבר שנתאנה הן במכירה והן בקבלנות יש אונאה ולא בעינן מכירה דוקא ורק הספק הוא בש"ס אם בשכירות דיינינן אונאה אפי' בקרקע אבל במטלטלין פשיטא דיש אונאה אפי' בשכירות דלא בעינן מכירה דוקא ומדוקדק לפ"ז לשון הרמב"ם שז"ל כשם שאין במכירת קרקע כך אין אונאה בשכירת קרקע. ותמה הפרישה ע"ז דמלשון הרמב"ם משמע דהיה הו"א בש"ס דבשכירת קרקע יהא אונאה והיכי אפשר לומר כן והא כיון דבמכירת קרקע אין אונאה כ"ש בשכירות דאפי' במטלטלין מספקא לן ומאי אשמעינן הרמב"ם בזה ע"ש, ולמ"ש מדוקדק מאוד דבאמת זהו הבעיא דר' זירא אם שכירות קרקע יהא עדיף ממכירה לענין אונאה, ופשיט דבשכירות נמי אין אונאה דדמי למכר וכלשון הרמב"ם ממש, וכיון שבארנו דגם בפשרה נמי דיינינן אונאה שפיר י"ל דטעם הפוסקים דס"ל דכופה למכור בפחות דפשרתו בטל היינו משום אונאה, ובמכירה בפחות משוה יותר משתות מיירי וכמ"ש, וממילא דבנ"ד דבקרקע הוי הפשרה דאמעוטי מאונאה שפיר קיימת הפשרה וכנ"ל:

וגדולה עזה נ"ל דבנ"ד א"צ לטעם דקרקע אין לו אונאה ואפי' במטלטלין נמי הוי פשרתו קיימת, דהא הב"י כתב בטעם דפשרה הוי כמכר, לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו בדין ולכן הוא מתפייס ליטול קצת בפשרה והיינו מכר מכר ממש שהוא מוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם בעד זכות כזה, ואונאה לא שייך אלא בדבר שמצד עצמו שוה יותר, ורק זה אינה אותו אבל דבר שאין לה שווי יותר גם לאדם מן השוק אין שייך אונאה, ונמצא דבכל פשרה הבא ע"י הכחשה, זה תובע וזה כופר ומתירא לעמוד בדין שמא יפסיד הכל, כל אדם לא יתן בעד זכותו זה במלואו כל טענת התובע. וכיון שאינו שוה יותר לא נתאנה כלל, ופשוט דאין בזה טענת אונאה ואפי' במטלטלין נמי לא מצי לבטל הפשרה ע"י טענת אונאה:

מסקנת הדברים שאיני רואה יסוד לבטל הפשרות הללו. דמצד האונס הרי הוא תליוהו וזבין דגמר ומקני, ומצד אונאה נמי לא. הוא דאין כאן אונאה מעיקרו כיון שהפשרה היה משום הכחשות שביניהם דהלה כופר לגמרי, ועביד אינש דזבין דיני' שמתירא שמא יפסיד לגמרי ואינו שוה יותר לשום אדם ונמצא דלא נתאנה כלל, ואפי' אם היה בזה אונאה הא אין אונאה לקרקעות וכמ"ש, לא נעלם ממני שארי גדול עומד נגדי והוא מ"ש הרשב"א הביאו הנה"מ בסי' ר"ה דלא אמרי' תלוהו וזבין זביני' זביני אלא כשהמאנס נותן לו מעות שלו בעד חפץ הגזול, אבל כאן המקצת שנותן לו הוא משל הנגזל גופי' וקצת הגזילה מחזיר לו ולא דמי הגזילה ובכה"ג אין כאן מכר כלל ואונס גמור הוא ואפשר לבטל הפשרה מחמת האונס ועמ"ש הנה"מ שם, ואם כי הסברא ישרה ראויה למי שאמרה, בכ"ז באשר שום ראשון זולתו לא זכרה וכל הפוסקים סתמו דבריהם דפשרה שקיבל הנאה הוי תלוהו וזבין, והמעיין בלשון הרשב"א גופי' שהביאה הב"י סי' י"ב יראה שגם הוא לא סמך על טעם זה לחוד כ"א בצירוף עוד כמה טעמים בטל הפשרה, ולכן לדינא קשה מאוד לבטל הפשרות, זהו הנלע"ד:

והנני גיסו הדו"ש אהרן וואלקין:

סימן קכט

ב"ה יום ד' ה' דתנוכה תרצ"ב פינסק. אל ועד "אגודת ישראל" בק"ק סטרי וביחוד למע"כ הרב וכו' מהור"ר אליהו הלוי זעלדאוויץ שליט"א. ע"ד שאלתכם, פרנס הקהלה שנבחר ע"י הקלוב הארתווכסיי וקודם הבחירה חתם על כתב בכל תוקף ועוז חיוב ושעבוד הגוף ובאופן היו"מ עפ"י ד"ת ותקחז"ל שאם יחוה דעה בעניני הקהלה טרם יהא נמלך עם חברי הקצוב וכפי החלטת רוב חברי הקלוב כן מחויב לשמור ואסור לשנות אבל על דעת עצמו אינו רשאי לעשות מאומה, ועתה חטא בכפלים, לבד שלא ישמע לכם אלא נוסף גם הוא על שונאיכם ומסייע אותם ובכן שואלים אתם אם יש לכם הצדקה לדרוש מפרנס זה שיחפטר משמרתו מטרת פרנס הקהלה ואם מחויב הוא למלאת דרישתכם וכ"ת האריך בדברי חכמה כיד ה' הטובה עליו:

ובתשובה ע"ז, עד שאתם שואלים אם רשאים אתם להעבירו ממשרתו, שאלו ביותר אם יש לו שררה מעיקרו, דלענ"ד שררותו בטל מאליו מתרי טעמי, חדא כיון שהבחירות היתה על תנאי שישמע לקולכם, וכשלא נתקיים התנאי בטל גם מעשה הבחירות, ועוד והוא העיקר אפי' אם היה מקיים תנאו שהתניתה עמו שאין לו רשות לחוות שום דעה בלי הסכמות רוב חברי הקלוב. וא"כ כלום איזה שררות נתתם לו שיהא צורך לדון אם רשאים אתם להעבירו משדרה זו, והלא לא נחתם לו שום שררה מעיקרו. דרק חברי הקלוב הם העושים העקריים והפרנס אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא ואינו אלא שליח למסור דעת הקלוב, ופשיטא דשליח אינו רשאי לעבור ע"ד משלחו, ואם הדר בטל השליחות והמעשה, ואי עביד לא מהני, אבל כלום יש בזה צורך לדון אם רשאים להעבירו מגדולתו, בהיות שלא נחתם לו שום גדולה מעיקרו, וגדולה מזה נ"ל דאפי' אם בחרתם אותו לפרנס סתם בלא שום התחייבות מצדו. אין לו שום שררות ואין כחו יפה לסחות דעה בעניני בודזעט של הקהלה שיש בזה כמה מסים חדשות על העדה. ועידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, ובענין עשיית מס חדש אין כח הפרנס יפה לעשות ע"ד עצמו בלי הסכמה בפירוש מצד הבוחרים. וא"כ סוף סוף הבוחרים הם העושים ולא הפרנס וכמו שאבאר:

דהנה המרדכי בפ"ק דב"ב הביא שני לשונות בשם ר"ת בהא דתניא רשאין בני העיר להתנות ולהסיע על קיצתן, והך בני העיר פי' ר"ת דאין הכוונה כל אנשי העיר, דא"כ פשיטא. אלא הכוונה טובי העיר ופי' ר"מ הטעם דטובי העיר בעירן שנבררו הוויין כגדולי הדור וכמו שגדולי הדור הפקרן הפקר, ה"נ טובי העיר ע"כ ומבואר מדבריו דלמה שפי' דאנשי העיר דנקיט בברייתא היינו טובי העיר, והוקשה לו מי נתן כח לטובי העיר להתנות על השערים דהא בהכי איכא רווחא להאי ופסידא להאי וההפסד הוא בע"כ מדין הפקר שמפקירים ממון של זה ונותנים לזה והא אין כת להפקיר אלא לב"ד הגדול, ע"ז הביא בשם הר"מ דטובי העיר במקום שנבררו שווים לב"ד הגדול. זהו לשון הא' שבמרדכי ע"ש ר"ת. ושוב הביא המרדכי שמצא לשון אחר בשם ר"ת היפך גמור מזה וז"ל וה"ר מרדכי מצא בשם ר"ח רשאין בני העיר להתנות ולהסיע על קיצתן, האי רשאין אלהסיע קאי, פי' היכי דכבר התנו ביניהם אבל אם לא התנו מתחלה אין כח בטובי העיר להכריח לאחד מבני העיר למה שירצו ודאמרינן הפקר ב"ד הפקר היינו כגון בי דינא דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא כדאיתא בגיטין פ' השולח כו' והכי מוכח בתשובת ר' יוסף טוב עלם עכ"ל. ועיין בתשובת מוהר"ם אלשי"ך סי' נ"ז דשני לשונות הללו של ר"ת פליגי בזה, לשון ראשון מפרש דרשאין בני העיר האמור בברייתא קאי גם על להפנות, שיש כח ביד טובי העיר להתנות מתחלה על שערים אע"ג דאיכא פסדא להאי ורווחא להאי אפ"ה יש להם כח ע"ז כמו שיש כח לב"ד הגדול ומטעם הפקר ב"ד אתינן עצה, וללשון אחרון דר"ת אין כח ביד טובי העיר להתנות על השערים וכיו"ב אם לא מדעת כל אנשי העיר ומאי דקאמר רשאין בני העיר אלהסיע על קיצתן קאי היכי דכבר הסכימו כל בני העיר ואח"כ עבר אחד מהן רשאים טובי העיר להכריחו בקנסים, וללשון זה אין הטעם דטובי עיר משום הפקר ב"ד, דאי משום הפקר ב"ד לא היה צורך להסכמת אנשי עיר על כל דבר חקנה חדשה. דכיון שקבלום עליהם לטובי עיר נעשו כב"ד שיכולים שוב להפקיר, אלא הטעם דכיון שאנשי העיר מסכימים נמצא שאין טובי העיר עושים כלום אלא הקהל גופייהו הם העושים ופשיטא דכל אחד יכול לחייב עצמו בכל מה שירצה וכמו מתנה שו"ח להיות כש"ש, והחיוב הוא מטעם התחייבות שנתחייבו מעצמם לזה, ומה שדחק ללשון זה האחרון לכנוס בפרצה דחוקה כזו להפריד בין הדבקים דרשאין בני העיר לא קאי על להתנות הסמוך לה אלא אלהסיע דלבתרה ולמה לא ניחא לי' בלשון ראשון דרשאין גם על להפנות מחדש קאי ומטעם הפקר ב"ד כמו גדולי הדור, י"ל משום דלשון זה סובר דאפי' טובי העיר שנתמנו מדעת כולם אין כחם יפה כב"ד הגדול וכפשטא דש"ס בגיטין דדוקא בי דינא דר' אמי ור' אסי אלימי לאפקועי ממונא אבל לא טובי העיר. וגדולה מזו כתב המוהרי"ק בשורש ראשון דאפי' רבנים גדולים אין כחם יפה לתקן בנתינת מס חדש היכי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, ולדעה וללשון ראשון צ"ל דלשון כדינא דר"א ור"א האמור בש"ס לאו דוקא הוא אלא כל בי דינא קבוע באתרי' יכולים להפקיע ולהפקיר, אכן לשון שני סובר כפשטא דש"ס דדוקא בי דינא דר' אמי ור"א אלימי לאפקועי ממונא אבל טובי העיר אינם יכולים להפקיע ממון ולכן לא יכול לפרש מטעם הפקר ב"ד אלא שדוקא כשהסכימו בפירוש מתחלה ומשום שבכה"ג לא טובי העיר הס העושים אלא אנשי הקהלה גופייהו הם העושים ואדם בשלו יכול לעשות הכל:

ובזה ניחא לי מה שראיתי דבר תמוה במרדכי שם דלאחר שהביא בשם ר"מ טעם דטובי העיר משום דהוו כב"ד הגדול כתב עוד וז"ל וששאלתם על ראשי הקהל שבאין לשנות ולהטיל מס על שוה ליטרא קרקע כפו על ליטרא מעות, בכל מלכותנו אין נותנין מס מן הקרקעות ופעמים רבות רצו בעלי כיסין לשנות ובא מעשה לפנינו ולא הנחנום דהא דאמרינן רשאין בני העיר להסיע על קיצתן היינו קיצתן שנהגו כבר מקודם בעיר בימי קדם או שהן עצמן באים לתקן לקנות מדעת כולם כו' וקמ"ל שנתקיימו הדברים ואע"ג דזה גרע טפי מאסמכתא דכל דאי לאו כלום הוא הכא ודאי מהני בההיא הנאה דצייתי להדדי דאיכא רווחא להאי כמו להאי איידי דקני גמר ומקני כו' אבל לשנות שלא מדעת כולם במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי אין שומעין להם כו' עכ"ל. דלכאורה יש להפליא כיון דטעם דכח של טובי העיר יפה הוא משום הפקר ב"ד א"כ מה מקום תו להקשות דאסמכתא הוא, הא אפי' ודאי אסמכתא דלא קני אבל להפקיר יכולין, אסמכתא אינו עיכוב אלא לקנין אבל לא להפקר, אכן למ"ש נראה ברור דטעם דהפקר ב"ד כתב רק ללשון ראשון של ר"פ דטובי העיר יכולים לעשות מעצמם כל מה שירצו על דעת עצמם ובע"כ משום דהוא כב"ד ואליבי' כתב טעם דהפקר ב"ד, וטעם דאסמכתא כה"ג קנה כתב לדעה השניה דטובי העיר אינם יכולים לשנות שום דבר ולהטיל שום מס בלי הסכמת הקהל, דבכה"ג לא טובי העיר הם העושים אלא הקהל עצמם וא"צ להפקר ב"ד כיון דהקהל גופייהו נתחייבו והחיוב הוא אפוא מטעם קנין דכל אדם יכול להתחייב בשלו, וע"ז היה קשה למרדכי דאכתי מה מועיל הקנין הא כל דאי אסמכתא ותי' דבכה"ג דאיידי דבעי לקנות מועיל הקנין אפי' באסמכתא ומשום איידי דבעי לקנות גמר ומקני:

ובזה עמדתי על דעתו של המרדכי המפליאים כל עין רואה שהביא שני לשונות היפך מזה לזה ושניהם ע"ש ר"ת, היתכן איך יאמר ר"ת כי הוא זה דבר שכבר אמר להיפך, אכן במה שכתבתי יובן דהנה בב"מ דע"ד הביא התוס' בשם ר"ת דמשו"ה משחקי בקוביא לא הוי אסמכתא משום איידי דבעי לקנות גמר ומקני וכתבו דלבסוף חזר ר"ת וסובר דאפי' בכה"ג דבעי לקנות נמי חשוב אסמכתא ע"ש, ולפ"ז ניחא שפיר דלשון שני שהביא המרדכי בשם ר"ת היינו קודם חזרה של ר"ת והיה סובר דבכה"ג דבעי לקנות לא חשיב אסמכתא, ולפ"ז גם בקהל שהתנו דדמי ממש למשחק בקוביא דהוי נמי איידי דבעי לקנות לא חשיב נמי אסמכתא, וממילא אין לו הכרח לפרש דמועיל מטעם הפקר ב"ד ולפרש דבי דינא דר"א ור"א לאו דוקא דלא כפשטי' דלשון הש"ס, ונוח יותר לפרש דהא דמהני היינו בהסכמת כולם ומטעם שנתחייבו בעצמן, ולא יקשה מה יועיל הקנין הא אסמכתא היא, כיון דר"ת עמד עדיין בשיטתי' דבכה"ג גם אסמכתא קני כיון דאיידי דבעי לקנות גמר ומקני, ולשון ראשון דר"ת שהביא המרדכי היינו לאחר חזרה דר"ת במשחק בקוביא וסובר דאפי' בכה"ג דבעי לקנות נמי הוי אסמכתא ולא קני, וממילא שגם בנ"ד דאנשי העיר שהתנו הוי נמי אסמכתא ולא יוכל תו לפרש דהחיוב הוי מטעם קנין שנתתייבו בעצמם דהא אסמכתא היא כקושית המרדכי, ותירוצו של המרדכי שכיון דבעי לקנות גמר ומקני אינו עוד, דלאחר חזרה הא סובר דאפי' בכה"ג הוי אסמכתא, ולזה הוכרח לפרש דהחיוב הוי פ"י טובי העיר ומטעם הפקר ב"ד ולסבול הדוחק דבי דינא דר"א ור"א האמור בש"ס לאו דוקא:

היוצא מכל האמור דפרנס שנבחר סתם אם יש לו איזה שררות ויפוי כח להטיל מם חדש במחלוקת שנויה, בפלוגתא דהנהו שתי דיעות שבמרדכי שהבאתי לדעה ראשונה שסובר דהכח שיש ביד טובי העיר הוא משום דכיון שנתמנו לטובי העיר כחם יפה כגדולי הדור ויכולים להטיל מסים חדשים מעצמם בלא הסכמת אנשי הקהלה ומטעם הפקר ב"ד, שפיר חשוב מינוי הזה לשררות, דמיד שנתמנה ניתן לו כח לעשות מעצמו מה שירצה ולהפקיע ממון חבירו, אכן לדעה השניה דאין כח טובי העיר שוה לב"ד ומעצמם בלא הסכמת הקהל אינם יכולים לעשות כלום ולא מהני עשייתם אלא בהסכמת הקהל דאז מהני עשייתם לא מצד שכחם יפה אלא מפני הסכמת הקהל דהקהל גופייהו הם העושים ומצד קנין מהני נמצא שאין נותנים לו שום שררות דלא הם העושים אלא הקהל וכמ"ש:

אלא דאכתי קושטא דמלתא לא ידענא איזה דעה נראית עדיפא מסברא או מדעת הפוסקים, ואם כי מי אנכי להכריע בין הרים גדולים הראשונים ז"ל, בכ"ז תורה היא והרשות נתונה לכ"א לחוות דעתו לכן אענה גם אני את חלקי דלענ"ד היה נראה כדעה השניה, דכבר כתבתי שיסוד הדעה הראשונה דמטעם הפקר ב"ד נבנה על יסוד דס"ל דכל דאי הוי אסמכתא אפי' במקום די"ל איידי דבעי לקנות, ממילא אינו יכול לפרש דמטעם קנין והתחייבות הוא דהא הוי אסמכתא ומוכרחים לפרש דמטעם הפקר ב"ד הוא, אכן לענ"ד יש להשיב על עיקר יסוד זה, דכל עיקר הטעם שהשיגו התוס' על ר"ת וסברי דאפי' במקום די"ל איידי דבעי לקנות הוי נמי אסמכתא הוא מכח דין זה דערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר אכפול לך ערבונך דהוי נמי אגב דבעי לקנות ואפ"ה חשיב אסמכתא, ובאמת יש ליישב סברת ר"ת דאסמכתא לא הוי כ"א במקום שהגוזמא שנתחייב זה ליתן אין זה עיקר רצון וחפץ המקנה והקונה, שזה רוצה לקנות וזה להקנות הגוזמא זאת אלא שהגוזמא הוא רק הבטחה וערבון שעי"ז יקוים עיקר חפצו וכגון בההוא דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי דעיקר כוונתם ומטרתם בחיוב הזה לא היה בכדי להשיג האלפא זוזי אלא עיקר חפצם היה רק שיעבוד השדה ולא יובירה ולזה נתכוונו הקונה והמקנה, והגוזמא שהבטיח הוא רק לערבון והבטחה שיהיו בטוחים על עיקר חפצם ומשו"ה אמרי' שפיר דבאמת לא נתכוון כלל להיות גמר ומקנה, וכן באסמכתא דלאו בידו כגון האי מאן דיהיב זוזי למזבן לי' חמרא דהתם נמי אין תכלית התנאי שישלם זה אם לא יקנה ועיקר תכלית התנאי הוא שיקנה עבורו היין ומה שחייב עצמו לשלם אם לא יקנה הוא רק הבטחה, להכי אמרי' דלא גמר ומקנה בלב שלם ואילו היה יודע שלא יקנה. לא היה מבטיחו כלל, אבל בתנאי דמשחק בקוביא דמה שהבטיחו זה לזה אין זה להבטחה בעלמא כ"א זהו עיקר חפץ ותכלית ומטרת התנאי, ואיך שייך לומר בזה דלא נגמר ומקנה דא"כ למה התנה מתחלה כיון דהוא לא גמר והקני, גם מחבירו לא יקבל וא"כ כל עיקר ספק התנאי לשם הוא בא. והיינו מ"ש ר"ה דאגב דבעי לקנות גמר ומקנה דאל"ה בחנם היה כל התנאי, דבדבר שבא רק להבטחה אמרי' דעיקר כוונת המתנים לא היה באמת על ההבטחה ורק לקיום עצם התנאי וההבטחה הוי שפיר אסמכתא, אבל בדבר שזהו עיקר התנאי ואם הוא לא יתן גם מחבירו לא יקבל ודאי דגמר ומקנה, ולפ"ז א"ש הך דהכא דהכא נמי התחייבות דערבוני מחול או אכפול הבא משני הצדדים לא לזה נתכוונו שניהם ועיקר חפצם היה זה למכור וזה לקנות השדה ורק לקיום המכירה הבטיחו זה לזה שפיר הוי אסמכתא ואין מועיל בזה משום אגב דבעי לקנות, דבאמת גם של חבירו לא בעי לקנות ולא בעי כ"א קיום התנאי ולא לקנות ההבטחה, וא"כ הבטחת שני הצדדים הוי אסמכתא וזה ברור, וא"כ בנ"ד דין זה דמתנה עם טובי העיר דמיא ממש למשחק בקוביא דמה שהבטיחו זהו עיקר מטרתם, מהני שפיר מדין חיוב דלא הוי אסמכתא, וכיון שכן הדרן לדינא דטובי העיר אינם יכולים להטיל מס אלא בהסכמת הקהל ומטעם חיוב דכיון דאסמכתא קניא הכא ויכולין לפרש מטעם חיוב אין לפרש מטעם הפקר ב"ד ולנטות מפשטות לשון הש"ס ולומר דבי דינא דר"א ור"א לאו דוקא, וכיון דבלא הסמכת הקהל אינם יכולים להטיל מם חדש נמצא דאנשי הקהל הם העושים ולא טובי העיר ואכתי אין זה שום שררה לפני הפרנס כיון דאינו אלא מעשה קוף בעלמא וכמ"ש: הן אמנם דבכה"ג שהפרנס נבחר בסתם אפשר עוד לצדד ולומר דכיון דדוקא להטיל מסים חדשים אין להם רשות אבל להסיע על קיצתן היינו שבתחלת התנאי הסכימו הקהל גופייהו ורק אח"כ עבר אחד על ההסכמה יש רשות לטובי העיר לכופו בעונשים ודוקא להתנות מתחלה אין להם רשות, וא"כ אכתי יש להם שררות לכוף להעוברים, ועוד דהא כשיש מנהג ידוע בעיר שמקבלים תמיד הטובי עיר לעשות הכל על פיהם בלי הצבור מהני כפי המנהג כמבואר בחו"מ סי' ב', וא"כ השתא שנוהגין שהפרנסים עושים הכל ע"ד עצמם הוי כהתנו בפירוש שנותנין להם רשות לעשות הכל, אכן היינו דוקא בסתם אפשר לומר כן אבל בנ"ד שהתניתם בפירוש להיפך שבלעדי הסכמת הקלוב לא יהיה לו שום רשות ודאי שמחויב לקיים תנאו, וממילא אין לו שום התמנות ושררות כיון דבעצמו אין לו רשות לעשות דבר והקהל הם העושים, והפרנס אינו אלא שליח הקהל וא"צ שום העברה כיון דלא נתמנה מעיקרו ואין לו רשות לעבור על דעת משלחיו וכל מה דעביד לא מהני כלל לכל הדעות ואפי' לדעה ראשונה שהבאתי והנה גם זה פשוט שאפי' אם המינוי הזה היה התמנות של שררות, אפ"ה כיון שהיה בו תנאי שמחויב לעשות כפי החלטת הקלוב ועבר על התנאי שבטל ההתמנות ממילא ואין זה ענין כלל לדון אם רשאין להעבירו ממשמרתו, דלא אנן מעבירין אותו אלא מעצמו בטל ההתמנות כיון דעבר על התנאי ואדעת זה לא נבחר כלל, ובע"כ לומר כן דאלת"ה גם ככלות שני הקאדענץ יהיו מחויבים לבחור בו עוד הפעם משום דאין מורידין פרנס מגדולתו, וזה לא שמענו שיהא חיוב לבחור בפרנס שנבחר פעם אחת לבחור בו תו לעולם, אע"כ כיון דמתחלה לא נבחר כ"א על זמן ידוע, כשעבר הזמן בטל נשיאותו ממילא ולא אנן מעברינן לי', וה"נ כיון שנבחר על תנאי כן, כשלא נתקיים התנאי בטלה נשיאותו מעצמו ועיין בחת"ס או"ח סי' ר"י שטרח ליישב ברב שנבחר לזמן קצוב למה לא יקחו רב אחר ככלות הזמן, וכתב ליישב דהזמן שנכתב בכתב רבנות לא נכתב כ"א לטובת הרב שיהא ביכולתו לחזור ככלות הזמן אבל הצבור אינם יכולים לסלקו דהכי הוא האומדנא שאין אדם קובע ישיבתו עם אשתו ובניו רק למשך זמן ואח"כ ילך לו לתור מקום אחר ובע"כ דהזמן שנכתב לא נכתב כ"א לטובתו ע"ש, ואי נימא דממונה שנתמנה גם על תנאי אין להעבירו תו משררותו, מה הוצרך לדחוק כ"כ ותיפוק דאפי' אם הזמן נכתב לטובת שניהם ולא נבחר כ"א על משך זמן הכתוב בשטר אפ"ה אין יכולים הצבור לחזור ומחויבים ליתן לו כתב מחדש משום דאין מעבירין אותו מגדולתו. א"ו דכל שנתמנה על תנאי אין שררותו כ"א כפי התנאי, וה"נ אין שום זכות התמנות של פרנס זה כ"א כשמקיים התנאי ואין להאריך בזה כי פשוט הדבר שאין לו שום התמנות מעיקרו והתמנותו בטל ממילא, ובמקרה שלפניכם לא דק שיש רשות להעבירו כ"א אולי חובה הוא בהיות שידוע שמפלגת הארתודוכסים מלחמה להם עם מפלגות השמאליות מחריבי הדת ורק הם העומדים בפרץ ואין מניחין להם לבצע זממם ולכן אין מיגדר מלתא גדול מזה להיות בעוזרי מפלגות האורתודוכסים ולהגדיל כחם, ופרנס כזה שחטא בכפלים להחליש כת היראים ולהגביר כת השמאליים ראוי הוא לדחותו ולומר צא מכאן פרנס כזה, יכנס במקומו אחר דעדיף מיני': כל זה כתבתי בתור גלוי דעת להיכן הדין נוטה אם כנים אתם בדבריכם, אבל לא למעשה, כי חלילה לי להוציא דין טרם אשמע צד השני, ובשגם שקשה לשער מרחוק על שארית ישראל שיעשו עולה כזו לפסוע על ראשי עם ה' בחזקה, שלא עפ"י תנאי הבחירות, ולכן הנני מודיע גלוי לכל כי לא לפסוק הלכה למעשה מכוונים הדברים:

ובאין עוד הנני חותם ברגשי אהבה וכבוד לכל יראי ד' וחושבי שמו, הן המה הקלוב שנדברו שם יראי ד' ובברכת אהרן וואלקין:

סימן קל

ב"ה יום ג' ה' אלול תרצ"ה פינסק. כוח"ט לכבוד הרב וכו' מהור"ר מתתי' ראזלנבליט רב בעיר טרעאבישאוו במדינת טשעכין. ע"ד שאלתו באיש אחד שנקרא לס"ת וסירב מלילך כראות זאת טובי העיר ונבחרי הקהל חרה אפם על עלבון התורה וישבו כסאות למשפט לדון כדת מה לעשות עם האיש המחרף על דברי תורה וגם באו לבקש את כ"ת שיצורף עמהם בדין זה, הם שאלו אמנם שלא כהוגן להשתמש בכתרן של חכמים ולהזמין גם את הרב המרא דאתרא שיבוא אליהם. אבל כ"ת השיבם כהוגן, אם רב ומרא דאתרא אני, אלי נמסר הכח והרשות להזמין לביתי לבוא לדין ולא לסבב על פתחי אחרים, וגם נתקבלתי להיות דן יחידי עפ"י דיני התורה, ואם רצונכם לדון פסקי בעה"ב בדבר שלא נבחרו ע"ז ואין להם הרשות ע"ז, כי מי שם לפרנס הקהלה שר ושופט לשפוט דיני קנסות, ומה לי ולכם להשתתף בענין זה, והם לא שמעו לקולכם, הלכו למקום שהלכו ועשו מה שעשו לקנוס לההוא גברא, וכעת הבעל דין צועק ככרוכיא שאינו רוצה לקבל עליו פסקי בע"ב כאלה ורצונו שכ"ת יוציא דינו עפ"י ד"ת לשבט או לחסד, וטובי העיר טוענים שיש להם הרשות כב"ד הגדול וכמבואר בחו"מ סי' א' במחבר ורמ"א דטובי העיר הם כגדולי הדור. ובכן שואל כ"ת אם יש ממש באותו פסק שהוציאו מעצמם על דעתם למרות מחאת כ"ת ואם מחויב הבעל דין לקיימו:

ובתשובה ע"ז, הנה לכאורה דעת טובי העיר צודקת דהלא כן מבואר בחו"מ סי' א' במחבר ורמ"א דטובי העיר בעירן הוי כב"ד הגדול ומכין ועונשין והפקרן הפקר, אכן המעיין במקור הדין יראה דלאו כללא הוא אלא היינו דוקא כשהמחום ב"ד עליהם והצבור קבלום עליהם לב"ד ולפקח על ענינם כל מה שיעשו, או גם בסתם אם המנהג הוא כן בעיר שמקבלין הזט"ה גם לב"ד, אבל אם לא הובררו בפירוש לכך אין להם רשות לקנוס ולהפסיד ממון, ודבר זה למדנו מלשון המרדכי פ"ק דב"ב שהביא שם לשון של ר"ת שממנו מקור הדין ודייק לכתוב בזה הלשון, דתניא רשאין בני העיר להתנות ולהסיע על קיצתן, פי' ר"ת שנעשית מדעת כל טובי העיר ופי' ר"מ הטעם דטובי עיר בעירן למה שהובררו הוויין כגדולי העיר כמו שגדולי הדור בכ"מ דמגדר מלתא הפקרן הפקר ה"נ טובי העיר עכ"ל, הרי שדקדק לכתוב "למה שהובררו" ולא קאמר סתם טובי העיר בעירן הוו כגדולי הדור, מכלל שאף בעירם אין כחם יפה רק למה שהובררו מתחלה בפירוש אבל אם לא הובררו בפירוש וגם אין המנהג בעיר לברור אותם על דעת כן אז אין כת בידם ע"ז, ואין לתמוה על המרדכי גופא מנא לי' להוסיף ולפרש דברי ר"ת הללו דמיירי דווקא כשהובררו בפירוש ע"ז משום דבאמת היה לו הכרת לפרש כן דאלת"ה יסתרו דברי ר"ת גופא מדידי' אדידי', דבמרדכי גופא שם הביא עוד בשם ר"ת וז"ל והרר"מ מצא בשם ר"ת דההוא רשאין אלהסיע קאי פי' היכי דכבר התנו ביניהם אבל אם לא התנו מתחלה אין כח בבני העיר לחייב ולהכרית אחד מבני עירן למה שירצו כו' ע"ש, ובתשובת מהר"ם אלשי"ך סי' נ"ט הקשה דהא שני לשונות הללו סתרי אהדדי דללשון ראשון הנ"ל יש כח ביד טובי העיר להתנות לכתחלה על השערים ועל הפועלים אע"ג דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי כל כמינייהו להפקיר כפשטא דברייתא דרשאין קאי אלהתנות כל עוד שעושין מדעת החכם, וללשון אחרון דר"ת דרשאין אלהסיע קאי אין כח ביד טובי העיר להתנות על השערים וכיו"ב אם לא מדעת כולן וכו' ע"ש ועמ"ש בתשובה הקודמת, ואכן היטב אשר כתב בס' מאזנים למשפט להגאון הררצ"ה קאלישר ז"ל דלא סתרי כלל הני לשונות, דהמרדכי גופא הלא דקדק לכתוב בלשון ר"ת "טובי העיר שהובררו מתחלה לכך וכיון שהובררו בפירוש לכך שפיר יכולין לעשות אפי' דבר חדש, אבל בלישנא בתרא מיירי שלא הובררו לכך וגם מנהג לא היה אצלם כך כמ"ש המרדכי שם אשר מעולם לא נהגו כך ואדעתא דהכי לא הובררו, משו"ה ודאי דאין יכולים לתקן חדשות ע"ש שמיישב בזה נמי לקושית הסמ"ע סי' א' אות י"ג על מ"ש הרמ"א דיש חולקין ע"ז שפסק המחבר דטובי העיר הם כגדולי הדור, והקשה הסמ"ע הא למגדר כו"ע מודים דיש כח לטובי העיר, ולמה כתב הרמ"א דיש חולקין והא הרמ"א שם קאי על דברי המחבר דמיירי רק מן מגדר מלתא ע"ש, ולהמבואר לק"מ דהמחבר מיירי כשהובררו לכך ולכן שפיר יש בידם כח כגדולי הדור והרמ"א מיירי בסתמא כשלא הובררו ולא קבלום בפירוש ובזה באמת יש פלוגתא אם יכולים לקנוס ולהפסיד, והמתבאר אפוא מתוך הדברים הללו דכשלא הובררו בפירוש וגם מנהג אין ע"ז אין יכולים לקנוס לשיטת רוב הפוסקים, ואפי' להרמ"א שכתב שנהגו דיש יכולת לטובי העיר מגדולי הדור, היינו בדור שלו שהיה דור דעה יראים ושלמים, אכן עתה במדינות הללו ובדור הזה אסר בעוה"ר אנשי אמנה אבדו שיהיו מעשיהם בלא פניה, ודאי הדבר דהקהל לא נתנו להם רשות לדין ולשפוט ולא שמום לשרים לשופטים והוי כאילו התנו בפירוש להיפך שלא יהיה להם רשות לחזק רק מה שנוגע לצרכי הקהלה אבל לא לשפוט ולקנוס קנסי ממון וכו"ע מודים דבכה"ג אין להם הרשות ע"ז, ובס' מאזנים למשפט הנ"ל כתב להדיא דלא נהגינן עתה כרמ"א בזה דלא אכשר דרי להימנם, ואם הוא בדורו כתב כן כ"ש עתה בדור ובזמן הזה דיש לנו אומדנא שבודאי לא ניתן להם כמ מהציבור ע"ז:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה