אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"ב חו"מ › סימן קלט

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב חו"מ · סימן קלט

סימן קלח

ב"ה יום ב' ח"י סיון תרצ"ו פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר אליעזר יהושע הלוי עפשטיין שליט"א הגאב"ד דק"ק חמעלניק. ע"ד הד"ת שבין ראובן ושמעון שהם אב ובן. שניהם סוחרי ברזל ושמעון הבן סותר יותר גדול מאביו ראובן, ושניהם קונים אצל לוי הסותר המפורסם, ודרכו של לוי אשר לסוחרים הגדולים שפודה מהם פדיון גדול ומסוים כך וכך לחדש, אז בכלות החודש יתן להר הנחה מסוימה, ובהיות שלוי לא רצה ליתן סחורה בהקפה לראובן עד שבנו שמעון יהיה הערב, נכנס שמעון בערבות עבור אביו, וככלות החודש והגיע התור לקבל ההנחה שניתן לסוחרים הגדולים תבע שמעון מלוי כי גם בעד סכום הסחורה שקיבל בעד אביו מגיע לו הנחה, אף שלאביו עצמו אין מגיע הנחה בהיות שלוקח רק מעט סחורה, אבל בהיות שהוא ערב גם בעד סחורה של אביו, וחשבון של אביו נכלל בתוך חשבונו צריך לקבל הנחה גם מסכום הסחורה שלקח בעד אביו, ולוי אמנם נעתר לבקשתו ונתן לו הנחה גם מסחורה של אביו וכה נתן לו חדשים אחדים ואביו ראובן לא ידע מזה, וכשמוע זה ראובן האב כי בנו שמעון מקבל הנחה גם בעד סחורה שלו התחיל לתבוע מבנו שיחזיר לו חלקו, ושמעון אומר לאביו מה הפסדתיך בזה והלא אליך לא היה נותן שום הנחה מחמת שסוחר קטן אתה ופדיונך מועט ומה אכפת לך אם אני אקבל, זה נהנה וזה לא חסר הוא, וגם לוי טוען כי לראובן עצמו לא היה נותן שום הנחה ורק לשמעון הוא נותן, וכ"ת נסתפק הדין עם מי והאריך בדברים נכוחים וישרים ורוצה לשמוע גם חות דעתי:

ובתשובה ע"ז דלכאורה סוגיא ערוכה הוא דבכתובות דצ"ח במשנה אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים כו' נתקבלה כתובתה, ובגמ' הביא ע"ז כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר חולקין אמר רמב"ח לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כו' ע"ש כל הסוגיא, וברש"י ד"ה דבר שיש לו קצבה כתב וז"ל אם הוסיפו אחת יתירה חולקין דמתנה הוא יש לומר דלשליח נתנה ויש לומר לבעל המעות נתנה עכ"ל, והמתבאר מתוך פרש"י דטעם דאמרי' דבהוסיף לשליח אחת יתירתא דחולקין, היינו משום דספק הוא לנו אם נתכוון המוכר לתת היתרון לשליח או לבעל המעות ומספיקא חולקין ביניהם, ולפ"ז לא שייך האי דינא דחולקין כ"א כשנתן סתמא ולא פירש למי נתכוון ליתן, אבל בפירש הנותן להדיא למי נתן עושין כמו שאמר, וכ"כ הר"ן שם בכוונת רש"י דבפירש עושין כמו שאמר, וגם הרמ"א פסק כן בחו"מ סי' קפ"ג ס"ו שכתב וז"ל מיהו אם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח הכל של שליח ע"ש, ובב"י חו"מ שם הביא בשם הרמב"ן דקלסי' לשיטת רש"י שיפה כתב, וממילא שבנ"ד שלוי הנותן מפרש שלראובן לא היה נותן ורק לשמעון נתן פשוט דכולו של שמעון:

ואמנם בהיות שיסוד הדין בנוי על פרש"י ובכדי לבסס ולחזק יסוד זה עלי להאריך קצת ולהסיר כל הקושיות שהקשו הפוסקים על פרש"י, הראשון שיצא בטענה לערער על פירושו הוא ההג"א בכתובות שם שהקשה איך אפשר לפרש כטעם רש"י דמשו"ה קאמר ר' יוסי דחולקין משום דספק לנו למי נתכוון הנותן, והא התם בסוגיא אמתני' קיימא דמיירי בטעות שטעה הנותן ונתן אחת יתירא, דכן מוכח בירושלמי דפריך התם ויחזור המקח משום מקח טעות ומשני תפתר שהותיר המקח, ובטעות לא שייך כלל טעם רש"י למי נתכוון כיון שהיה בטעות ובלא כוונה כלל ע"ש, וקושיתו צריך ביאור דהא רש"י לא פי' כן אמשנה כ"א אברייתא דהוסיפו עליו. וברייתא זאת נוכל לומר שלא בטעות הוסיף אלא שההוספה היתה מדעתו, ובע"כ דלפי' ר"ת שם מיירי בכה"ג שהוסיף מדעתו דאל"ה אמאי חולקין דהא לבתר שחזר ר"ת ס"ל בכל טעות דהכל לבעל המעות אפי' בדבר שיש לו קצבה, ואלא דמוקי ברייתא דהוסיפו בלא טעות, וכן מפורש שם שכתב ולא דמי להוסיפו דמיירי בלא טעות, וא"כ גם לרש"י י"ל דברייתא זאת מיירי בלא טעות ושייך שפיר טעם דרש"י, ובע"כ דעיקר קושיתו על רש"י יהיה כן דכיון דמתניתין מיירי ודאי בטעות כמבואר בירושלמי א"כ אמאי קאמר התם כאן שנה רבי הכל לבעל המעות ופרש"י משום דמתני' הוי דבר שאין לו קצבה, ומשמע הא אילו הוי במתני' יש לו קצבה הוי הדין דחולקין, והא מתני' דמיירי בטעות לא שייך טעם דרש"י, וא"כ למה הוצרך לאוקמי דוקא משום דהוי אין לו קצבה, ובחבורי לחו"מ כתבתי ליישב קושיתו דכל עיקר קושיתו אינו שייך כ"א כשנאמר דבטעות סובר רש"י כשיטת ר"ת דהכל לבעל המעות משום דע"י מעותיו באו. ולפ"ז גם בטעות שיש לו קצבה נמי הוי לבעל המעות דמאי שנא, ואז היה שפיר קשה דכיון דמתני' מיירי בטעות א"כ למה לי' לרש"י למימר משום. דהוי דבר שאין לו קצבה תיפוק לי' משום דהוי טעות, אכן בפשיטות י"ל דרש"י סובר בטעות כשיטת ר"י דהתם ודוקא בדבר שאין לו קצבה הוי הכל לבעל המעות משום דאמרינן דטעה וסבור שהמעות שוות כל מה שנתן אבל ביש לו קצבה דלא שייך לומר ששוה כל כך, ודאי דהכל לשליח, ומשו"ה הוכרח לאוקמי המשנה משום דהוי דבר שאין לו קצבה דאילו ביש לו קצבה הוי צריך להיות הכל לשליח, ודוקא משום דהוי אין קצבה הוי הכל לבעל המעות ומביא ראיה מברייתא דתניא. אע"ג דברייתא מיירי בהוסיפו מדעתו ומתני' בטעות דלענין אין קצבה אין נ"מ בין מדעתו לטעות דכמו במדעתו הוי הכל לבעל המעות משום דמכר הוא ואדעתא דמכירה נתן. כן בטעות ג"כ אמרי' דסבור היה ששוה כ"כ ואמכירה נתן מעותיו וליכא חילוק בין מדעתו לטעות לשיטת ר"י כ"א ביש לו קצבה דבטעות הוי הכל לשליח ומדעתו חולקין אבל באין לו קצבה הוי טעים שניהם שווים ולהכי מביא שפיר ראייתו וזה ברור ופשוט:

ועוי"ל באופן אחר דמתני' דהתם לא מיירי בטעות כלל אע"ג דבירושלמי פריך ויחזור המקח ומשמע מזה דלא נתן מדעתו דאי מדעתו איך שייך לבטל המקח, אכן ניחזי אנן דאפי' אי נימא כסברת רש"י דבדבר שאין לו קצבה הוי הכל מכירה משום שזה קונה בפחות וזה ביוקר, א"כ לפי"ז אטו נאמר דליכא התם כלל דין אונאה בדבר שאין לו קצבה דאמרי' שמדעתו נתן כ"כ משום דקנה ביוקר, וכל עיקר דין אונאה לא יהיה לפי"ז אלא בדבר שיש לו קצבה, אתמהה ? א"ו שהכוונה הוא רק במה שדרך התגרים להוזיל או להוקיר המקח בשביל חסרון מעות או צורך הסחורה ואיה"נ דבזה לא הוי נחשב לשיעור אונאה, ושיעור אונאה שתות דאמרינן אינו נחשב לחשבון זה מה שדרך התגרים להוזיל או להוקיר וכמ"ש בס' מגיני שלמה אבל כשההוספה היתה גדולה כ"כ מה שאין דרך להוקיר כ"כ, בזה בע"כ דלא מדעתו נתן ובטעות היתה, ולפ"ז שיימינן כל סחורה לפי ערכה מה שדרך להוקיר בזה מצד איזה טעם אמרינן דאין כאן טעות ומדעתו נתן, והנה במס' ב"ב דס"א אמרי' דבקרקע לא אמרי' דמים מודיעים, ופרשב"ם משום דאין אונאה לקרקעות, וכוונתו דמה דאמרי' שעד פלגא אין אונאה בקרקע, לאו משום דדין אונאה ליכא כלל בקרקע מגזה"כ, אלא משום דאמרינן דבקרקע יוכל היות שגם מדעתו ישלם יותר מן המחיר, ואפי' התוס' שם שהשיגו על פרשב"ם לא השיגו אלא ע"ז שפי' כן בטעם דאין אונאה לקרקעות, אבל זה סברי גם התוס' דמשו"ה לא שייך דמים מודיעים משום דלפעמים קונה קרקע ביותר משוויה הרבה כדמוכח בכתובות דצ"א גבי ההוא גברא דהו"ל תרי אפדני אתא בע"ת וקא טריף א"ל אי שוויא לך אלפא זוזי לחיי ואי לאו שקול אלפא זוזי ואסתלק ע"ש בתוס', הרי שבקרקע הוי דרך התגרנים הקונים להוקיר המקח עד פלגא מדעתם. וא"כ לפ"ז אפי' באופן דמתני' דמכר לו שוה מנה במאתים י"ל נמי דלא טעה כלל בזה אלא מדעת נתן משום דבקרקע הוי הדרך להוקיר כ"כ הרבה, ולפ"ז י"ל דירושלמי שהקשה מתחלה ויחזור המקח היינו משום דס"ד דכיון דהוקיר כ"כ עד פלגא ודאי שלא מדעתו הותיר אלא טעה, ומשני ריש לקיש אין אונאה לקרקעות, ולתירוץ זה של ר"ל נוכל לפרש דהפירוש אין אונאה הוי הכוונה כפי' רשב"ם בב"ב דהיינו שלא נתאנה כלל ואין הכוונה שבאמת נתאנה אלא שא"צ להחזיר האונאה, דאז היו צריכין לומר שבאמת טעה, אלא הכוונה הוא שלא נתאנה כלל דבקרקע לפעמים שמדעתו ורצונו מוקיר את המקח עד פלגא, ונמצא לפ"ז דמתני' לא מיירי כלל בטעות אפי' לפי' הירושלמי, ורק עיקר הראיה הוא לחי' דר' יותנן דמוקי שם בשהוקיר המקח וקיבל הלוקח, ולתי' זה משמע באמת דהיה כאן טעות, ומעתה יובן מה שר"ת הוצרך להביא ראיה דמתני' בטעות מדאוקי בשהוקיר המקח, ולכאורה הא אפי' לתי' ר"ל נמי בטעות מיירי, דאיהו מתרץ רק משום דאין אונאה לקרקעות אבל באמת טעה ונתאנה, ולפמ"ש יתורץ דכוונת ר"ל נפרש דאין אונאה הוי פירושו שלא נתאנה כלל, ורק עיקר הראיה הוא לתי' דר' יוחנן וזה ברור, וממילא יתורץ דעת רש"י דבש"ס דילן דליכא כלל אוקמתא דר' יוחנן בשהוקיר המקח ואדרבה הא מוכת מש"ס דילן דבקרקע הרגילות להוקיר המקח מדעתו עד פלגא וכמבואר בב"ב שם ובכתובות דצ"א א"כ במתני' ליכא שום טעות דנוכל לומר שמדעתו נתן, משא"כ הירושלמי שהביאתי', דר' יוחנן בקיבל עליו לוקח, הרי דמתני' מיירי בטעות משו"ה הירושלמי לשיטתו אי אפשר לפרש כפרש"י דטעם דחולקין משום דבמתנה נתנו ואינו יודע למי דהא בטעות לא שייך זה ואמאי הוצרך המשנה לאוקמי בדבר שאין לו קצבה, משו"ה הוכרח הירושלמי בפ"ו דדמאי לפרש פי' אחר כמ"ש ההג"א, ואין להקשות דאמאי הוצרך קרא למעט קרקע מאונאה כיון דלמ"ש לא נתאנה כלל, דבחבורי לחו"מ ובכ"מ הארכתי לתרץ זה ע"ש היטב ואכ"מ:

והנה הט"ז חו"מ סי' קפ"ג הקשה עוד על רש"י אמאי חולקין כיון דספק הוא למי נתן והוא מוחזק איך יכול בעל המעות להוציא מידו, ובנתיבות שם כתב דבשביל טעם זה דחה ר"ת לפרש"י, דז"ל ר"ת ואע"ג דאיכא למימר טעם אחרינא גבי חולקין הא טעמא דפרישית הוא עיקר דמוחזק ידו על העליונה וחולקין עכ"ל, וכתב דהא דמוסיף ר"ת דמוחזק הוא לא הוי כוונתו דמטעם זה אמרי' דחולקין, דעל חולקין א"צ לטעם דמוחזק דהא הוכיח דחולקין בדבר הקצוב מן הברייתא והירושלמי, אלא כוונתו בטעם הזה לדחות פרש"י דמשו"ה לא אמרינן כפרש"י בטעם דחולקין, משום דלפרש"י קשה דהא מוחזק הוא וידו על העליונה אע"כ כפירושו ומשו"ה חולקין ע"ש. ואם כי דבר חכמה דיבר, אכן מהרא"ש בכתובות שם מוכת שאי"א כלל לפרש כפירושו, דז"ל הרא"ש האי טעמא דפרישית נמי עיקר הוא וכיון דמוחזק הוא משו"ה ידו על העליונה וחולקין עכ"ל, הרי מוכח להדיא דסברא דמוחזק הוי טעם למה חולקין לפר"ת, וקושית הנתיבות דלמה הוצרך ר"ת לטעם דמוחזק כיון שדינו הוכיח מהירושלמי, תירץ נמי הרא"ש בהוספת תיבה אחת שהוסיף האי טעמא דפרישית "נמי" עיקר, בזה תי' כן, דר"ת לא דתה פרש"י לגמרי אלא שאומר דטעם דידי' נמי עיקר כטעם דרש"י ושני הטעמים אמת הם, וכיון ששני הטעמים אחת יקשה דאמאי חולקין שמא הוא כפרש"י וסברת רש"י לא שייך בטעות, לזה הוסיף דמוחזק הוא וידו על העליונה לומר כסברת ר"ת. דבשלמא אי נימא דר"ת דחה לגמרי פרש"י ולא נשאר כ"א טעמו לא היה צריך לטעם דמוחזק, אבל הוא לא דחה פרש"י רק הוסיף עוד טעם אחר להכי הוצרך לטעם דמוחזק דמשום טעם זה יכול המוחזק לומר קים לי כסברת ר"ח וז"ב:

וקושית הט"ז, הנה אם היינו אומרים דבטעות ס"ל לרש"י כר"ת דהכל לבעל המעות, היה אפשר לומר דכיון שיש כאן ספק בהוספה זאת אם הוסיף בטעות או מדעת, ולפ"ז הוי לצד בעל המעות ס"ס, ספק שמא טעות הוא שאז מגיע לו הכל, ואת"ל במתנה שמא נתכוון לו, ובכ"ז לא יוכל להוציא ע"י ס"ס, ואפ"ה נסתר מעלת החזקה של שליח עי"ז כיון שחזקתו הוא רק מספק, אכן הא העליתי לעיל דרש"י סובר בע"כ כשיטת הר"י דגם בטעות הוי הכל לשליח, ואפשר לומר דכיון דחזקתו הוא מספק שגם המחזיק טוען ספק, ועוד הא תיכף כשנתן את המתנה נולד הספק למי נותנה וכשקיבלה הלוקח הוי כתופס לאחר לידת הספק, ותפיסה מספק ולאחר לידת הספק לא מהני כמבואר בכ"ד:

ויותר נכון נראה עפ"י מה שנדייק לשון רש"י שכתב דמחנה הוא יש לומר לבעל המעות נתנה וי"ל לשליח נתנה, ואם היה כוונתו לומר דמספקינן בזה למי נתן, הכי הול"ל שמא לזה נתן או לזה נתן, ואמנם רש"י לא הזכיר שום ספק, להכי נראה כוותו דבאמת לא מספקינן כלל למי נתן ורק אנן מחליטינן לומר דנתן לשניהם משום דיש סברא לומר שרוצה לההנות לבעל המעות משום דמעות שלו ויש נמי סברא שרוצה לחת לשליח כדי להרגילו שיבוא לקנות אצלו, ומדעה"ב לא פירש אמרינן שנתכוון לתת לשניהם, לזה משום דמעותיו הם ולזה כדי שיבוא אצלו תמיד, דאילו לא היה שום סברא לומר שמתכוון לההנות כ"א לאחד, או לבעל המעות לחוד או לשליח לחוד, ועל השני לא היה שום צד סברא, אז היינו צריכין לומר בזה שודא דדייני כדין נכסי לטוביה ואתו שני טובי' והיינו צריכים לחשוב למי רצה לתת ולאמוד למי דעתו קרובה יותר, אכן כאן כיון שיש סברא על שניהם אמדינן דעתו שרצה לההנות לשניהם, דבזה לא שייך להקשות דנימא שהמוחזק יאמר שאלי לחוד נתן כל המתנה, דאם אנו אומרים כן אז אנו צריכין לומר שלא רצה לההנות לבעל המעות כלל ובאמת הא יש סברא שגם אליו רצה לההנות, ומשו"ה אנו אומרים שבודאי רצה ליתן לשניהם ולא לבטל שום סברא וזה ברור, והרי יישבנו ב"ה שי' רש"י מכל הקושיות והראיתי פנים שגם ר"ת לא דחה פירושו וכמ"ש, ויפה פסק הרמ"א כוותי' דבפירש הנותן למי נתן עושין כמו שאמר דכן הוא הדין לשיטת רש"י וגם הר"ן ורמב"ן פסקו כוותי', ובב"י הביא לתשובת הרמב"ן שפסק דקהל ששלחו מסים אל השר ע"י שליח והשר ההנה לשליח דהכל לשליח ע"ש, וממילא בנ"ד דודאי לנו שלראובן בעל המעות לא היה נותן ההנחה ופירש דרק לשמעון נתן ודאי דהכל לשמעון:

ואמנם בהיות שכל זה הוא לשיטת רש"י, אבל הרי"ף והרא"ש ובעל העיטור כתבו טעם אחר במה שאמרו חז"ל דחולקין, והוא משום דס"ל דמן הדין היה צריך להיות הכל לשליח כיון דמסופקים אנו למי נתן המוכר, קרוב יותר לומר שלשליח נתן כדי להרגילו שיבוא אצלו, דלמה יוסיף על המקח לבעל המעות בובר שיש לו קצבה, אלא שהכ"ז כיון שהשבה היתה ע"י עסקו של המשלח צוו חז"ל שיחלוקו ואפי' יאמר המוכר שנותן רק לשליח צריך לחלוק עם המשלח מטעם שנתבאר כיון שהסבה היה המשלח. ובש"ך שם הביא שגם בירושלמי איתא כטעם הרי"ף, ובאמת שמירושלמי דתרומות פ"ה בעובדא דחד בר נש אפיל שעורין גו חטין אתא עובדא קמי ריב"ש ואמר יתן לו דמי שעורין והשאר יחלוקו, והתם נמי טעם זה דכיון שנעשה הריוח ע"י שניהם יחלוקו ועיין בט"ז חו"מ שם שכתב דרש"י הוא יחיד לגבי כל הנהו עמודי הוראה, ולא עוד אלא שהכריח דגם רש"י גופי' ס"ל כסברת הרי"ף דיש עכ"פ זכות למשלח שמעותיו גורמים ויש נמי זכות לשליח שהוא הקונה ואינו יודע איזה עיקר ואף שמפרש המוכר שהוא עושה בשביל השליח היינו העיקר אבל מ"מ מגיע קצת למשלח ומספק אמרי' שיחלוקו ולא מהני כאן מוחזק ע"ש, וגם אני דקדקתי לעיל מלשון רש"י שסובר כהרי"ף, וא"כ הדברים ק"ו השתא במקום שהשליח הוא איש זר ונכרי עם המשלח אפ"ה סוברים הני פוסקים דגם לבעל המעות יש לו זכות אפי' לרש"י, כ"ש בנ"ד שהשליח הוא בנו של משלח ולכן אפי' נימא דכוונת הנותן לההנות לשליח אפ"ה י"ל דהמתנה נתכוון שיהא לאב, דסבור היה שזה הוי הנאה גם לבן דלבן יהיה לו קורת רוח אם לאביו יגיע הנאה, ומטעם זה היה מקום לדון דכולו לאב, דבמה שיקבל האב יהיה בזה שני הזכיות כאחת, זכות דבעל המעות גופא, וגם זכות השליח שיש לו הנאה בטובתו של אביו, אבל עכ"פ חולקין ודאי שצריך לחלוק עם האב, ומכל הלין הנני מסכים שמדין תורה צריכים לחלוק ההנאה בין האב והבן וכפי המתבאר מסוגיית הש"ס דידן ודירושלמי וכן הוא הכרעת גדולי האחרונים דלאותו האיש אשר הסבה בא על ידו צריכין ליתן מחצה וכמ"ש:

ובאין עוד הנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה