שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב חו"מ · סימן קלח
ב"ה יום ב' י"א טבת תרצ"ב פינסק. כבוד הרב וכו' מוהר"י זאלצמאן ז"ל רב בדעמבראוויץ. ע"ד שאלתו למעשה בראובן שביקש משמעון שבנסעו לקנות תבואה עבורו, יקנה שליש וואגאן גם עבור ראובן ויביאם בוואגאן אחד יחד עם הסחורה שמביא לצורך עצמו, והמעות ישלם לו בקבלת הסחורה, שמעון נתרצה לבקשת ראובן לעשות לו זה בלי שום תשלום שכר ממנו, רק איזה טובת הנאה צדדיית הי' לשמעון, והביא גם לצורך ראובן ג' מאות פוד דגן. ובבוא הסחורה לבית שמעון הקונה נשרפה כל הסחורה, לאחר שכבר התחיל ראובן לקבלה ולא הספיק לקבל כ"א ארבעים פוד והמותר נשרפו, ולכן שואל כ"ת אחריות הפסד הסחורה על מי, והביא ראיה ממ"ש הכ"מ פ"ב מהלכות שלוחין דעל מ"ש הרמב"ם שם מעשה באחד שאומר לחבירו זיל זבין לי ד' מאה זוזי ממעות שיש לי בידך כו', ומלשון זה דייק הכ"מ דאם המשלח לא נתן מעות אלא השליח קנה ממעות עצמו עבור המשלח חייב באחריות דיכול לחזור ואין לו עליו אלא תרעומות, זהו תכן דבריו: ובתשובה ע"ז הנה אם ידוע שבאם לא צוהו המשלח לקנות עבורו הג' מאות פוד לתשלום הוואגאן לא היה השליח קונה לעצמו וואגאן שלם, ולא היה קונה יותר מששה מאות פוד לעצמו. ומה שקנה כעת וואגאן שלם בן ט' מאות פוד הוא רק מחמת צוויו ובקשתו של ראובן המשלח, באופן זה לכאורה א"צ לטעם שליח, דדל חיוב שליח מכאן וחייב מדין ערב מטעם דהוי כמו מוציא הוצאות על פיו וכמ"ש הנתיבות סי' קפ"ב סק"ג דאפי' כשהמשלח ביטל השליחות שלא בפני השליח והשליח לא ידע, אע"ג שמדין שליח אין לחייבו דהשליחות נתבטלה ואפ"ה חייב כיון דהשליח לא ידע מהביטול חייב המשלח משום דהשליח הוציא ממון על פיו וכמו בתן מנה לפלוני או זרוק מנה לים דחייב משום ערב, אבל באמת זה אינו ואין לחייבו מטעם ערב דהא לא נתערב בהדיא לומר ואני ערב ובכה"ג הא בעינן שנדע אם באמת קנה השליח הג' מאות פוד רק עפ"י צוויו של המשלח, אבל אם לא צוהו לא היה קונה יותר מששה מאות פוד לצורך עצמו. וגם המשלח צריך לידע שסומך השליח רק עליו והיה צריך השליח לומר למשלח חזי דעלך סמיכנא וכמ"ש הש"ך חו"מ סי' קכ"ט דאם לא אמר חזי דעלך סמיכנא פטור, ואפי' למה שמסיק הש"ך שם דגם אם לא אמר לו בהדיא חזי כו' אלא שיש הוכחה ואומדנא שסמך על דבריו וחבירו יודע שסמך רק עליו נמי סגי, אבל עכ"פ הוכחה ברורה ודאי דבעי לכו"ע ובנ"ד כיון שעסקו של זה המשלח ומסחרו בתבואה א"כ גם אומדנא ליכא די"ל דאף בלא צווי המשלח היה קונה לעצמו את כל הוואגאן דבכה"ג אין זה כמוציא על פיו ואין לחייבו מדין ערב, ובלא"ה נמי אין לחייבו בנ"ד מטעם ערב עפמ"ש הב"י חו"מ סי' פ"ז שהקשה על השובת הרא"ש בעובדא שראובן היה ירא לשחוט הפרה שמא תמצא טריפה וא"ל שמעון שחוט ואם תמצא טריפה אתן לך בשביל בשרה כך וכך ונתן שמעון משכון ביד שליש דיכול שמעון לחזור. והקשה דלמה לא יתחייב שמעון מדין ערב שהרי על פיו שחטה. ותי' דהכא לא בתורת ערבות נחית אלא דרך מקח וממכר וכיון שלא קנה בדרכי הקניה לאו כלום הוא ע"ש. ולפ"ז כ"ש בנ"ד שהיה מקח וממכר גמור דלא שייך בזה ערבות ועיין היטב מ"ש בחבורי במהדו"ק סי' קט"ו בענין כיוצא בזה:
אבל באמת הדבר פשוט דחייב ראובן באחריותן מטעם שליחות דתיכף שקנה שמעון התבואה קנאה גם ראובן מטעם שליחות ואפי' כשקנה שמעון התבואה במעות שלו והמשלח לא נתן מעות וכמבואר בחו"מ סי' קפ"ב סעיף א' ברמ"א דאומר לחבירו קח סחורה זו במעותיך ואשתתף עמך לא יכול לחזור בו דהוי כשלוחו וכ"ש כשעשאו שליח ממש דמיד שקנה השליח קנה גם המשלח וכמבואר בחו"מ סי' קפ"ג, וממילא דשל המשלח הוא שנשרף. וכ"ה להדיא בתשובת כה"ג שהביאה הב"י חו"מ ס"ס קע"ו ראובן שאמר לשמעון שיש לו שותף במדה"י כחוב לשותפך שיזבין לי דבר אחד וישלח לי עם סחורותיך וכן עשה ושלח לו וטבעה ספינתו דאחריות על המשלח. ומ"ש הש"ך שם ס"ק ס"ג דמיירי שאמר לו כן בפירוש שמקבל האחריות עליו. כבר תמה הנתיבות דאי"א לומר כן. ובאמת א"צ שיקבל עליו אחריות בפירוש. דתיכף שקנה שמעון הסחורה קנאה גם ראובן מטעם שליחות, ועיין שם שמישב לדברי הש"ך דמיירי שצוה לו שיקנה והוא יתן רווחים על הסחורה דאז לא הוי כשליח אבל היכי שעשאהו שליח ודאי שחייב באחריות ושלו הוא שנשרף, ודיוקו של הכ"מ מלשון הרמב"ם שדייק לכתוב שאמר לשליח שיקנה ממעותיו שהיו בידו, מכלל דבלא נתן לשליח מעות יכול המשלח לחזור כשאירע אונס לאו ראיה הוא כלל דהא י"ל דהתם דדיינינן לענין שבועת השומרין שמחויב השליח לישבע שבועת השומרין, ובאמת השליח לאו שומר הוא דלא עשאו שליח רק לקנות היין ואחר הקנייה ילך המשלח ויקחנו ואין על השליח שם שומר על היין כלל ואפי' אם החמיץ בפשיעתו יהיה פטור, ולזה הוכרח לפרש שמעותיו היו מופקדים ביד המשלח וא"כ ממילא הוי נפקד על היין שהוא חלופי המעות שהיה פקדון בידו וכמ"ש הט"ז חו"מ סי' קפ"ז. ובע"כ לפרש כן דרק משום זה דייק הרמב"ם לכתוב ממעותיו שבידו, דאי כהבנת הכ"מ דלאשמעי' אתא שבלא נתן מעותיו יכול המשלח לחזור, א"כ אכתי למה דייק ממעותיו שהיו בידו מכבר ולא כתב כפשוטו שנתן מעות לשליח שיקנה עבורו. אע"כ כהט"ז דבכדי שיהיה לשליח דין שומר על היין הוצרך הרמב"ם לדייק כן ממעותיו שהיו מופקדין בידו ונעשה שומר על המעות דממילא נעשה ג"כ שומר על היין שהם חליפי המעות, אבל לענין חזרת המשלח אינו יכול לחזור אפי כשלא נתן מעות כלל, דמיד כשקנה השליח קנאה המשלח והרי הם של המשלח כמבואר בכל הפוסקים ושום אחד לא זכר דברי הכ"מ, וגם הוא עצמו לא החליט כן אלא מסיים בצ"ע ע"ש, ולכן ודאי דבאחריות המשלח הוא:
אלא דאכתי יש לדון ולחייב לשליח הזה מטעם שומר, והכא אין לומר שלא נעשה שליח כ"א לקנות אבל לא לשמירה. דכיון שהמשלח לא היה כלל עם השליח, בודאי שהשליח קיבל על עצמו שמירת הדרך, דאם הוא לא ישמור מי ישמור וכן גם כשהובא התבואה לעיר והניחם השליח בחצר שט במקוםן שאין למשלח רשות לבוא שם ודאי דשמירתו עציו וכמ"ש האחרונים בחו"מ סי' רצ"א דבכה"ג שבעל החפצים לא היה אצל חפציו לית מאן דפליג. וכן בכל מקום שנראה לפי שקבל עליו השמירה דאי"א להשמר אם לא יקבל עליו השמירה חייב בשמירה אפי' בהניח סתם ועמ"ש בעה"ש שם. וגדולה מזה נראה דהוי נמי שומר שכר דכיון דאית לי' הנאה מזה שקנה הוואגאן כולו על שם המשלח שנפטר עי"ז מתשלום מס הממשלה, שהמשלח היה פטור מתשלום הממשלה, וגם לאחר שנלקח הוואגאן מבית הנתיבות והניחה בחצר שלו לצורך טחינה ברחיים שלו, משתכר הוא שכר הטחינה ודומה לאומן דהוי ש"ש מטעם דמשתכר, וכמבואר בטור חו"מ סי' ש"ו, ולא מיבעי אם מעכבו על המעות בעד התבואה גופא וגם בעד שכר הטחינה דאיכא נמי טעם דחפים אאגרי' ודאי דהוי שומר שכר אלא אפי' כשאמר לו טול את התבואה ואינו מעכבו על שכרו נמי הוי ש"ש, אלא אפי' כשאמר לו טול את התבואה ואינו מעכבו על שכרו נמי הוי ש"ש מטעם משחכר לחוד, ואע"ג דבש"ס פ' האומנין קאמר לגבי אומנין לטעם דתפיס היינו למ"ד שוכר כשומר חנם דלדידי' לא מהני טעם דמשתכר דהא שוכר נמי להנאתו הוא אצלו ואפ"ה הוי כשו"ח. אבל למ"ד שוכר כש"ש מוכח להיפך דלא בעינן כלל לטעם דתפיס. ובטעם דמשחכר לחוד נמי הוי ש"ש דהא בשוכר ליכא לטעם דתפיס וכמ"ש שם בתוד"ה דקא תפיס ואפ"ה הוי ש"ש, וא"כ לדידן דקי"ל דשוכר כש"ש דמי סגי בטעם דמשתכר לחוד, ובזה יש ליישב לשון רש"י בב"מ ד"פ ד"ה וכולן שכתב וז"ל וכולן שאמרו טול את שלך שכבר גמרתיו כו' שאיני מעכבו עוד על שכרי הרי הוא מעתה שו"ח עכ"ל, ומשמע מלשונו שמה שאמר טול את שלך לא לסלק עצמו משמירה נתכוון אלא שגילה דעתו שאינו רוצה לתפסו על שכרו ואם ירצה יכול ליטול את שלו והוא ימתין לו המעות וכ"כ שם להדיא בדף פ"א ד"ה קמ"ל. ולפ"ז צריך ביאור מה שדייק רש"י בתחלתו שכבר גמרתיו ובסופו הרי הוא מעתה שו"ח. דלשון זה משמע שדוקא באומר לו כן לאחר גמר מלאכה מהני רק לענין שלא יהיה מעתה ש"ש, אבל במשך ימי האומנות הוה מיהא ש"ש אע"ג שגילה דעתו מתחלה ובעת קבלת האומנות אמר לו שלא ירצה לעכבו על שכרו ולכשיכלה אומנתו יכול ליטול את שלו לא מהני זה לפוטרו, וקצת תמוה דכיון דעיקר טעם דהוי ש"ש אפי' בימי האומנות היינו משום דתפיס אאגרא וא"כ כי גילה דעתו שאינו רוצה לעכבו כלל למה יתחייב כדין ש"ש, ולמ"ש ניחא דבמשך ימי האומנות הוי באמת ש"ש לא מטעם תפיס כ"א משום דמשתכר ואית לי' הנאה וטעם דתפיס אינו אלא למ"ד שוכר כשו"ח וכמ"ש. ונמצא לפ"ז דבמשך ימי האומנות שמשתכר בה הוי ש"ש אפי' כשאמר לו טול את שלך, וא"כ בנ"ד דאפי' לאחר שכבר הובא הוואגאן והניחו התבואה במצירו דכבר פסקה ההנאה מפטור מס הממשלה אפ"ה כיון שקיבלה לטוחנה ברחיים שלו. אכתי יש לו הנאת שכר הטחינה ולא מהני אמירת טול את שלך לפוטרו מדין ש"ש: הן אמנם דמן הטור וכל הפוסקים אפשר להוכיח דלהיות ש"ש בעינן חרדתי טעם דמשתכר וטעם דתפיס, דלמ"ש דאמירת טול את שלך לא מהני לסתור כ"א טעם דתפיס, וא"כ הטור וכל הפוסקים שהביאו לדין דכשאמר לו טול את שלך דהוי שו"ח בע"כ דס"ל טעם דתפיס, דאי לא ס"ל אלא טעם דמשחכר א"כ מה מועיל אמירתו דטול את שלך לסתור טעם חיוב דמשתכר ומה ענין הם זה לזה, וממה שלא הזכיר הטור לטעם דתפיס אין ראיה דלא ס"ל טעם זה, די"ל כיון שטעם זה מפורש בש"ס לא הוצרך להזכירו, ורק אשמעי' דטעם דמשתכר איתא נמי למסקנא דשוכר כש"ש, ונ"מ לענין שלא יועיל לפטור במשך ימי האומנות וכנ"ל, ואמנם לאחר העיון יש לדחות ראיה זאת, דמה שכתבתי דטול את שלך לא מהני כ"א לסתור טעם דתפיס היינו דוקא כשנפרש דהכוונה באומרו טול את שלך לא נתכוון לסלק עצמו מן השמירה כ"א להודיעו שאינו תופסו עוד על שכרו וכפרש"י שהבאתי, אכן אי נימא דהכוונה שמסלק עצמו לגמרי מן השמירה אז מועיל זה לדחות אפי' טעם דמשתכר, דנהי דבתחלה היה לו הנאה מ"מ כשהודיעו שכבר כלתה שמירתו ואינו רוצה עוד לשומרו ודאי דזה מהני לפטור, והנה מתוס' ב"מ דמ"ט ד"ה אלא, מוכח להדיא דמפרשי דטול את שלך הוי סילוק גמור מן השמירה, שהקשו שם דמ"ש התם דכשאומר לו שקול זוזך דאפי' שו"ת לא הוי ומ"ש מטול את שלך דקאמר דשו"ח מיהא הוי ע"ש מה שתי', ואי נימא דמפרשי כרש"י דטול את שלך לא הוי סילוק משמירה לא הוו מקשו מידי, דבההיא דבפ"ט תלינן דלא לסלק משמירה נתכוון רק שהודיעו שאינו רוצה לעכב החפץ בעד המעות ואם ירצה יכול ליטול את שלו והוא ימתין לו המעות, אבל אם הבעה"ב מרוצה מרצונו להניחו אצלו ישמרנו ברצונו הטוב ומשו"ה הוי שפיר שו"ח, משא"כ בההיא דדמ"ט כיון שהודיעו שחזר בו. ודאי כשירצה ליטול את שלו יטלנו ולמה היה לו לומר שקול זוזך אלא ודאי דלסלק עצמו מן השמירה נתכוון, ובש"ך חו"מ סי' ש"ו מיישב באמת כן לקושית התוס', ומדהקשו התוס' והוכרחו לדחוק כתירוצם מכלל דס"ל דטול את שלך דהתם הוי נמי סילוק השמירה לגמרי, וא"כ י"ל שגם הטור וסייעתו סברי כתוס' ושפיר מהני טול את שלך לסתור גם טעם דמשתכר, וכיון שזכינו לבאר דשומר מיהא הוי אפי' כשאינו מעכבו על המעות ממילא הדין פשוט דמחויב לישבע שבועת השומרין שלא פשע וכל זמן שלא ישבע שבועת השומרין לא יוכל לגבות המעות מן המשלח, ורק אם יש עדים שנשרף באונס, וגם לא היה תחלתו בפשיעה נגד דברים אחרים יביא ראיה ויפטר מחיוב שמירתו ויחויב ראובן המשלח לשלם כנלע"ד: והנני ידידו הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין: