אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"ב חו"מ › סימן קלז

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב חו"מ · סימן קלז

סימן קלו

ב"ה ערב סוכות תרח"ץ פינסק. כבוד בני הרב וכו' מהור"ר יצחק אלחנן שליט"א הגאב"ד דאנטאפאל. ע"ד העובדא שבא לידך באיש אחד, נפח, שיש לו בעירך בית עם פליאץ גדול, אך כל העת היה דר בכפר סמוך לעיר שהיה לו שם ג"כ בית וחנות של נפחים והיה עוסק שם במלאכת הנפחות זה ח"י שנה, ואכן כעת ששעת חירום שנו כאן במדינתנו והגזירה מתותה בעיקר על יושבי הכפרים אשר כמעט שסכנה הוא לאיש יהודי לישב בכפר. ומיראתו לנפשו ונפשות ב"ב נעשה בורח מחמת מרדין ומציקין והוכרח לעזוב הכפר וכל רכושו כמעט על הפקר, או גם למוכרן במחיר נמוך למחצה לשליש ולרביע ממחיר האמיתיי ומיהר להתיישב בביתו אשר בעיר ולבנות חנות של אבנים לצורך בית נפחים. החנות התחיל לבנות במרחק מעטער אחד בקירוב ממיצר של שכינו הקרוב, והבית של השכן עומד שבעה מעטר רחוק מגבול המצר, באופן שהחנות של נפחים שרוצה לבנות רחוקה היא שמונה מעטר מבית דירה של שכינו הקרוב אליו, וכראות השכן שזה מתחיל בבנין חנות של נפחים יצא לערער ולמחות מטענה שלא יוכל לסבול את קול הפטיש אשר בודאי יגיע גם לביתו, וזה בונה התנות רצה אמנם לפייסו ולהבטיחו שבכל לילה בזמן שינה יפסיק את העבודה ולא יעבוד אלא ביום, וביום שאין זה זמן שינה מה אכפת לי' קול הפטיש, אכן השכן המערער טוען כי מפני שזקן הוא ויושב אהל ואיש חלוש שחש בראשו. קשה לפניו לסבול קול הפטיש גם ביום ובשגם שאומנתו הוא לכתוב ולחשב חשבונות והקשת הקורנס יפריעו מעבודתו, זהו תכן טענותיהם:

אהובי בני אתה רצית לבטל טענת המערער עפ"י דברי הרמ"א חו"מ סי' קנ"ו דטענת איני יכול לישון מקול הפטיש לאו טענה הוא כלל, וגם לכתחלה יכול להעמיד רחיים בביתו ולא יכול למחות מפני טענה שאינו יכול לישון, ואם כי הרמב"ם סובר דלכתחלה יכול למחות ורק חזקה מועיל, אבל פשטות לשון הש"ס הוא כרמ"א, דכן הוא במשנה דב"ב ד"כ אבל עושה בחנותו ומוכר בשוק ואינו יכול לטעון איני יכול לישון מקול הפטיש, ועל יסוד זה צדדת להתיר, ואם כי לכאורה יפה אמרת, שכן נראה אמנם משטחיות לשון המשנה והפוסקים, אבל באמת חלילה לפסוק כן, דהא גם בחנות דעלמא שאין בתוכה הכאת הפטיש אינו רשאי לעשות חנות בחצירו והשכן יכול למחות מטענת איני יכול לישון מקול הנכנסים ויוצאים או מטעם דמרבה עליו הדרך כמפורש במשנה שם חנות שבחצר יכול למחות כו', כ"ש בנ"ד בחנות של נפחים דתרווייהו לגריעותא איתא בה, קול הכאת הפטיש וגם רוב הנכנסים ויוצאים לעשות המלאכה שודאי אסור לכו"ע, ומה שאמרו במשנה דיכול להעמיד רחיים ולא יכול למחות מקול הפטיש, היינו ברחיים שטוחן רק לעצמו ולא לאחרים, דנכנסים ויוצאים ליכא ורק קול הקשת הרחיים, בזה הוא דאין יכול למחות אבל בנ"ד דעושה חנות לעשות מלאכות הנפחים לכל הבא, זה בא בסוסו וזה בקרונו, פשיטא דחנות כזה לא עדיפא מחנות דעלמא דיכול למחות, דאטו בשביל דאיכא בה נמי קול הכאת פטיש עדיפה, וכ"כ בשמ"ק שם להדיא בשם הרשב"א דההיא דרחיים דאין יכול למחות מיירי רק בטוחן לעצמו. ופלא על הפוסקים שסתמו הדברים ולא פי' כן להדיא: וכן מה שטוען הבא להחזיק שיבטיח שלא יעבוד בחנות זאת בלילה בזמן השינה ולא יעשה שם מלאכתו אלא ביום דאינו זמן שכיבה ולא שייך הטעם דאינו יכול לישון מקול הפטיש, ולכאורה טענה וסברא זאת צודקת, ובתשובת חת"ס חחו"מ סי' צ"ב רצה השואל באמת לומר כן דביום לא שייך טעם זה ע"ש, וגם כיו"ב מצינו חילוק כעין זה לחלק בין יום ללילה בענין טענת רבוי דרך ע"י הנכנסים ויוצאים שמחלק הרמ"ה בחדושיו לב"ב שם וכתב דטענה זאת אינה שייכת כ"א ביום כשצריך לילך בחצירו ודחקי לי' רבים אבל בלילה בעת שישן על מטתו ואין לו צורך להלוך בחצר אינו יכול לעכב מטענת רבוי הדרך ע"ש, ולפ"ז הוי שפיר מקום חילוק כן נמי לגבי טענה דאינה יכול לישון מקול הפטיש דאינה טענה אלא בלילה דזמן שכיבה הוא ולא ביום. אכן באמת לא דמי כלל לחילוק של הרמ"ה דהתם בטענת רבוי הדרך ודחיקת הנכנסים ויוצאים, ודאי הוי זה סברא טובה לחלק דבלילה דזמן שכיבה הוא ואינו הולך כלל בחצר מה אכפת לי' ברוב נכנסין כיון דבלא"ה אינו הולך שם בזמן ההוא, משא"כ בטענת עיכוב השינה, מאן פסקא דביום לאו שכיבה הוא. והלא לעינינו דאיכא כמה אנשים דניימי גם ביום, וכ"ש בזקנים וחלושים זה דרכם לשכוב ולנוח ביום שינת הצהרים, וא"כ נהפוך הוא דביום גם על עיכוב כל דהוא יכול למחות. דבשלמא בלילה דזמן שכיבה הוא והשינה תוקפתו בחזקה לא בניקל מתעורר משינתו העמוקה ורק קול גדול ונורא הוא שיכול להחרידו ולהקיצו משינתו, משא"כ ביום דלאו זמן שכיבה ושנתו אינה עמוקה כ"כ ויכול לקום גם לקול הצפור, ועיכוב הקל יכול להרגיזו משינתו, ולכן מסתבר דביום יכול לעכב יותר ע"ז מבלילה, ולבד שדבר זה מאומת מן הסברא, עוד יש להוכיח כן מן הש"ס. דהנה במשנה דב"ב שם קתני חנות שבחצר יכול למחות ולומר אין אנו יכולים לישון מקול הנכנסים כו'. דלכאורה יש לדקדק למה נקיט טעם דאינו יכול לישון מקול הנכנסים הא כיון דאיכא נכנסים ויוצאים א"כ תיפוק דיכול לעכב מפני רבוי הדרך דדחקי לי', ואפי' כשאין עושים תעמולה בכניסתם, ובחבורי לחו"מ סי' קמ"ו כתבתי ליישב משום דטענת רבוי דרך לאו פסיקא הוא דאינו שייך כ"א ביום כשצריך לילך בחצירו אז ירגיש הדוחק אבל בלילה בעת שישן על מטתו ואין לו צורך להלוך בחצר אין יכול לעכב מטענת רבוי דרך וכמ"ש בשם הרמ"ה, ומשו"ה נקיט טעם דאין יכול לישון שזהו מלתא דפסיקא דהוי טענה ביום ובלילה דכל זמן שרוצה לנוח אין יכול מפני קול המולת הנכנסים ע"ש, וא"כ מוכח מזה דטענת עיכוב השינה הוי אפי' ביום ודלא כסברת השואל שבחת"ס, דאי נימא דטעם זה לא שייך ביום, א"כ אכתי יקשה למה נקט בחנות טעם דאינו יכול לישון ולא טענת רבוי הדרך, משום דטענת רבוי הדרך לאו פסיקא הוא דבלילה אינו שייך, הא גם טענה דא"י לישון לאו פסיקא הוא וביום אינו שייך, אע"כ דטעם דעיכוב שינה הוי טעם כולל דשייך באמת ביום ובלילה, ובלא"ה נמי לא שייך לומר בנ"ד דביום אינו יכול לעכב כיון דכבר כתבתי דבנ"ד לבד קול הפטיש הוי נמי חנות דיש בה טענת רבוי דרך נכנסים ויוצאים, ולענין זה הוי ביום הקפידה יותר כיון דזמן הילוך הוא ודחקי לי' רבים וכנ"ל:

וגם אין לצדד היתר מטעם דאם באנו לעכב עליו יופסק חיותי' ויופסד כל ההוצאות שהשקיע כבר בבנין ובשגם בשעת חירום כזה אשר הגזירות מתחדשות ומתגברות ומקורי הפרנסה נתמעטו, וכאשר רצה באמת הרב השואל בחת"ס שם לצדד היתר מחמת זה ולומר דכיון שע"י קושי השעבוד ואורך הגלות בעוה"ר נשתנו הדיורין ואם ימחה אחד בחבירו בענינים כאלו יצטרך לבריות ח"ו אם אין לו במה להתפרנס ומשו"ה לא נהגו למחות, והחת"ס רצה מתחלה לסייעו ולהוסיף תבלין לסברתו כיון דהדין הוא דלדבר מצוה אין יכול לעכב וכגון לתינוקת של בית רבן והוה"ד לשאר דבר מצוה כמ"ש הפוסקים דתנוקת של בית רבן לאו דוקא, והרי קי"ל דבזמן הזה הוי מזונות ופרנסת אשתו ובניו דבר מצוה וכמ"ש הרמ"א באו"ח ס"ס רח"ס, אבל לבסוף חזר מזה החת"ס ודחה דברי השואל דע"כ לא אמרינן אלא במצוה שמוטלת על הכל כמו תנוקת של בית רבן, אבל הכא נהי דפרנסת בניו וב"ב מצוה מוטלת עליו אבל אינה מוטלת על שכינו שיפסיד בחצירו ולא עליו מוטל פרנסתו של זה, והרי לכאורה שלפי"ז אין היתר בנ"ד משום צד:

אבל שוב התבוננתי דבנ"ד אין שום איסור מעיקרו באופן שאין צורך לטעמי ההיתר שזכרנו. דכל אלו טעמי האיסור משום רבוי דרך וקול הפטיש אינם אלא כשהמחזיק והמערער שניהם בחצר אחד המשותף לשניהם אשר שניהם משתמשים בו בשוה, בזה יש טענת רבוי דרך דדחקי לי' כשהוא רוצה לילך בחצר, וגם טענה דקול הפטיש לשיטת הרמב"ם, אבל בשכנים כאלו שרק שכיני הרחוב הם וקרקעותיהם אחד מצרא, אבל החצירות מיוחדות שלזה יש חצר מיוחד וכן לשני חצר ורשות מיוחד, בכה"ג פשיטא דאין טענות הללו כלום, דמה טענת רבוי דרך שייך כיון דשכן המוחה אין לו רשות כלל לילך בחצר של חבירו והנכנסים ויוצאים הולכים רק ברשות המיוחד למחזיק, וגם טענה דקול הפטיש ליכא בכה"ג אפי' לרמב"ם דבביתו ורשותו יוכל האדם המיוחד לעשות מה שלבו חפץ מבלי להתחשב אם יגיע מזה היזק לאדם אחר שאין לו רשות ליכנס לחצר זה, וכל הדין דרבוי דרך וקול הפטיש אינם כ"א בחצר המשותף שגם למערער יש רשות ליכנס לחצר זה וכמפורש במשנה חנות שבחצר, דהיינו בחצר המשותף שגם למערער יש רשות ליכנס לחצר זה, וא"כ בנ"ד דרק שכני הרחוב הם, שידורו ברחוב אחת שכנים זה לזה אבל החצירות מיוחדות ומסתמא יש גם גדר מבדיל ביניהם, באופן שלמערער דנן אין רשות ליכנס לחצר המחזיק ובכה"ג לית דין ולית דיין לאסור ואפי' לכתחלה רשאי לעשות כן:

ואמנם בהיות שדין זה היינו דוקא אם לשכינו המערער לא יגיע מזה היזק ממש לא לממונו ולא לגופו, ורק הקפידה הוא על חסרון המנוחה או שארי קפידות כיו"ב. בזה הוא דאמרינן דברשותו יכול לעשות הכל ואין לו להתחשב עם שכינו שלא יוכל לסבול כזה, בה בשעה שלשכינו המערער אין גם רשות ליכנס לחצירו של מחזיק, משא"כ אם לשכינו המערער יגיע מזה היזק לממונו וכ"ש לגופו פשוט דאסור לעשות כן אפי' לאדם שאינו שכינו דכל שפעולה זאת מזיק את חבירו בעת עשייתו ה"ז כמזיק בידו ואסור לעשות כן דהוי גירי דילי', וכמו שהסביר הרמב"ם פ"י מהלכות שכנים דהא למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו ואומר לו ברשותי אני עושה דמונעים אותו ע"ש, ובכן בנ"ד אם המערער הוא זקן וחלוש שקול הפטיש יכול להזיק לבריאותו, ודאי דאפילו ברשותו אסור להזיק לחבירו ודמי לכותש הריפות דאפי' חזקה לא מהני בזה משום דבכל כתישה גורם היזק, ולהזיק אסור אפי' לרשות אחר, אלא דאין נאמן על עצמו לומר שאינו יכול לסבול קול פטיש וכי זה מזיק לבריאותו אלא הדבר צריך להתברר ע"י ב"ד ורופאים שרוב בני אדם אינם יכולים לסבול זה, או שיתברר שהוא אסטניס או חולה שאין ביכולתו לסבול אף ששארי בני אדם סובלים זה וכמ"ש בערוך השולחן סי' קנ"ה סעיף ל"ג ע"ש:

מסקנת הדברים דכל זמן שאינו מתברר עפ"י רופא וב"ד דאיש זה חלוש שיכול להזיק זה לבריאותו אין מחאתו כלום ויכול זה לבנות לכתחלה חנות בחצירו, אכן אם יתברר שאיש זה חלוש כ"כ עד שהכאת הפטיש במרחק כזה יכול להזיקו ולהשפיע לרמה על בריאותו, אז ודאי שאין רשאי לבנות עד שירחיק עצמו כפי הצורך או יפייס להתערער עד שיסכים כנלע"ד להלכה למעשה:

והנני חותם בברכת מועדים לשמחה כנפש אביך אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה