שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב חו"מ · סימן קלו
ב"ה עש"ק ר"ח מנחם אב תרצ"ד פינסק. כבוד גיסי הרב וכו' מהור"ר זלמן סאראקצין שליט"א אב"ד דלוצק. ע"ד שאלתו באיש אחד שהלוה לחבירו מאה וחמשים דולר ותחת זה נתרצה הלוה להשכיר לו ביתו בפחות ממחיר הקצוב היינו ששווי הדירה שמונים דולר לשנה והוא נתרצה לקבל מהמלוה רק כ"ה דולר וכתבו וחתמו שטר שהמלוה ידור שמה שני שנים ואח"כ יחזיר הדולארין ויוצא מן הדירה, ובתוך כך ירד השער של הדולארין והמלוה לא תבע כלל כספו בהיות שלא הגיע הזמן, ועתה כאשר הגיע זמן הפרעון תובע לשלם לו בזהובים כפי המקח שהי' הדולר בשעת הלואה ומטעים דבריו מפני שהלוה נתן לו וועכסלן בלאנקא בזהובים ולכן הוי זה כהתנה שישלם לו בזהובים כמקח הקודם. זהו תכן השאלה:
והנה לא אכחד כי בראותי מכתבו הייתי מתפלא עד שאתם שאלוני הפסד ירידת הדולארין על מי, שאלוני על עיקר הפסיקה אם כדין היתה, והלא לפום שיטת ורהיטת מכתבו, רבית גמור הוא מצד הפסיקה, הבית הלא קיימא לאגרי בשכר שמונים דולאר לשנה, והיאך רשאי לשוכרו בפחות בשביל מעותיו שהלוהו, והלא משנה שלימה שנינו בב"מ דס"ד לא ישכור הימנו בפחות, ולא מיבעי אם התנה כן בשעת הלואה וא"ל הלויני ודור בחצירי הו"ל רבית קצוצה וצריך להחזיר גם בעד השנים שכבר דר, אלא אפי' לא התנה כן בשעת הלואה אלא הלוהו סתם ואח"כ הניחו לדור בחצירו בפחות מן המחיר נמי צריך להחזיר כדין רבית קצוצה וכמו שאבאר, דהנה בש"ס ב"מ דס"ד א"ר יוסף בר מניומי אר"נ הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר. וכמה מן הראשונים כתבו אמנם דהאי צריך להפלות שכר דאר"נ היינו מכאן ולהבא אבל מה שדר בו כבר ליכא למימר דצריך להחזיר כיון דבשעת הלואה לא התנה ולאו אדעתא דהכי אוזפי', א"כ אינו רבית קצוצה אלא אבק רבית וא"כ איך אפשר לומר דיחזיר לו מה שכבר דר דהא אבק רבית א"י בדיינין, אע"כ דהכי קאמר צריך להעלות שכר כלומר שאסור לו לדור אלא בשכר עיין בשמ"ק, ולענ"ד אי משום טענה זאת לא איריא עוד לפרש כן בר"נ, דשפיר מצינן לפרש דר"נ מחייב להחזיר גם מה שכבר דר ואע"ג דאינו כ"א אבק רבית דהא ר"נ עצמו קאמר בגמ' שם דס"ו השתא דאמרי' אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי. ולפרש"י שם דלמסקנא הוי הטעם משום רבית, דבד"ה הכא הלואה כתב וז"ל ומיחזי כרבית וכרבית קצוצה דמי ואין אבק רבית בהלואה אלא במכר כמרבה בפירות דמתני' עכ"ל, הרי להדיא שב"נ סובר דבהלוואה אין חילוק בין אבק רבית לרבית קצוצה לענין דיוצאה בדיינין וגם אבק רבית יוצא בדיינין, ועיין בפנ"י מ"ש שם לתרץ לשון רש"י דנראה דבריו סותרים זא"ז בתוכ"ד דתחלה כתב ומיחזי כרבית וכרבית קצוצה דמי, דלשון זה משמע שרבית קצוצה ממש לא הוי, ואח"כ כתב דאין אבק רבית בהלואה ומשמע דרבית קצוצה ממש הוי, וכתב לתרץ דודאי רבית קצוצה לא הוי כ"א בשקצץ בשעת הלואה אבל התם דלא קצץ מעיקרא לשם רבית ואף אם קצץ אין ההוספה ידוע דשמא לא יעשה פירות להכי ודאי דלא הוי רבית קצוצה ממש אלא רק כר"ק לענין שיוצא בדיינין ע"ש, הרי עכ"פ גם לדבריו לענין דיוצא בדיינין הוי כרבית ממש, וא"כ ה"נ נפרש דמה דקאר"נ דצריך להעלות לו שכר, היינו בדיעבד ויוצא בדיינין דבהלואה אין אבק רבית. ודברי רש"י אלו הם הערה נכונה להלכה זאת דבהלואה אין אבק רבית ובכל אופן יוצא בדיינין. ובחיבורי לב"מ הארכתי הרבה במקצוע זה ואכ"מ. ורק מפני שלא נשאלתי ע"ז אין רצוני להשיב בזה, ובודאי כדין עשו ע"צ ההיתר, וחלילה לחשוד בהעלמה משנה מפורשת דלא ישכור הימנו בפחות ורק כמעורר באתי בזה:
ועתה אבוא להשיב במה שנשאלתי אם מחויב הלוה לשלם בעד הדולארים לפי קורס הקודם שהיה בשעת הלואה, הנה מה שהמלוה מתבצר בטענה שיש לו וועכסלען על זלוטעס והוי זה כהתנה שישלם לו בזלוטעס לפי קורס הקודם, טענה זאת לית בה מששא כלל, התנה לא מיקרי כ"א כשהתנה בפירוש שאם יופחת המטבע ישלם לו לפי מתיר הקודם. אבל זה לא התנו, ומה שנתן לו הוועכסלען היינו משום דבשעת מעשה לא היה שום נ"מ לשלם בדולרים או בזהובים, ולא עלה על דעת שום אחד מהם שיהא אח"כ שינוי השער, וכולם עשו כן בלי שום הקפדה לכתוב וועכסלען בזלוט' או בדולרין, אבל תנאי מפורש שמקבל על עצמו שינוי השער לא היה ביניהם, ולכן פשוט שלא נוכל לחשוב זה כתנאי מפורש והסכמה על ירידת השער, וכיון שתנאי מפורש אין כאן וסתם הלואה היא זו, ממילא פשוט אצלי שא"צ הלוה לשלם אלא דולרים דהאידנא לפי הקורס ששורר כעת, מטעמים הללו, חדא דעיקר דין במלוה על המטבע ופחתו ממנה אם צריך לשלם הפחת, בפלוגתא דרבוותי תלוי, דהראב"ד סובר שדוקא בהוסיפו על המטבע הוא דקאמר בש"ס ב"ק דצ"ז דאם היה ההוספה יותר מחמש צריך לנכות לו ומשום איסור רבית הוא, אבל בנפחת המטבע כמו בנ"ד דחשש דרבית לא שייך א"צ הלוה להוסיף לו כלל אלא נותן לו כפי שעומד בשעת פרעון. ואפי' לשיטת הרי"ף והרא"ש דגם במלוה על המטבע ופחתו ממנה אם הפחת הוא יותר מחמש מחויב הלוה לשלם כשוויו הראשון שבשעת הלואה ואע"ג דרבית לא שייך בנפחת אפ"ה מחויב להשלים הפחת מטעם דאין זה סברא שהלוה ישתכר במעות המלוה והמלוה יפסיד הקרן שלו שיחזיר לו חמשים בעד מנה וכמ"ש הסה"ת הובא בביאורי הגר"א יו"ד סי' קס"ה וכן פסק גם הטור ומחבר יו"ד שם. אבל היינו דוקא באחד מתרי גווני הללו, או שע"י הפחת הוקרו הפירות באופן שהמלוה לא יכול לקנות במטבע דהאידנא אותו סכום פירות שהיה יכול לקנות במטבע שהלוה לו, ונמצא דשינוי ירידת השער גרם הפסד למלוה, בכה"ג אמרינן דאין זה סברא שהמלוה יפסיד, או אפי' אם ירידת המטבע לא גרם שינוי במתיר הפירות והפירות לא הוקרו כלל, אלא שהמטבע שהלוהו היה של נסכא, זהב או כסף, ומתחלה בשעת הלואה היה משקל המטבע כך וכך גראס זהב ועכשיו נפחת משקל הזהב. דאכתי יש הפסד למלוה בשיעור מסקל הנסכא, ודוקא בתרי גווני הללו הוא דמחייבי ללוה להשלים הפחת, וכדבריי מבואר להדיא בש"ס שם בבעיא דרבא מרב חסדא במלוה לחבירו על המטבע בב"ק שם ובכל הסוגיא שם דפריך הש"ס והא קזיילי פירי א"ר אשי חזינא אי מחמת מטבע זיל מנכה לי' אי מחמת תרעא זיל לא מנכה לי' ופריך תו והא קשבח לענין נסכא כו' ע"ש. הרי להדיא דכל עיקר השקלא וטריא שבש"ס אם מחויב הלוה להשלים, הרי להדיא דדוקא כששינוי המטבע גרם שינוי במחיר הפירות או במשקל הנסכא באופן דהמלוה בא לידי הפסד ע"י שינוי המטבע או בסכום הפירות או במשקל הנסכא בזה שפיר פסקו דמחויב הלוה להשלים הפחת ומשום דאין זה סברא דזה ישתכר ע"י המעות וזה יפסיד וכמ"ש. אבל בנ"ד דההלואה לא היה במטבעות של נסכא אלא באסיגנניות של נייר ושטרי המדינה דלא שייך בזה הפסד פחת הנסכא, וגם זה עינינו רואות דכל הסחורות שבמדינה לא הוקרו כלל מיום שירד הדולאר וכל אותו שיעור וכמות הסחורה שהיינו קונים בעד דולאר לפני שנתיים בשעה שעמד במחיר קרוב לט' זהובים, קונים כעת גם לאחר שירד כ"כ, דכמו דמחיר הדולאר ירד לעומת זה ירדו גם מתיר הסתורות, באופן שלמלוה אין הפסד מירידת הדולר לא במשקל הנסכא ולא בשיעור הפירות וא"כ משום מאי נחייבי' ללוה להשלים לו הפחת אחרי שאין לו שום הפסד, וגדולה מזה דאפי' הלוהו מטבע של נסכא והפחת היה בנסכא גופא נמי לא היה מחויב הלוה להשלים הפחת בכה"ג דליכא שינוי במחיר הפירות והפירות לא הוקרו בשביל הפחת, ומטעם דהלוה הא יכול לסלק הלוואתו אפי' בשוה כסף במקום שיש לו פסידא ויכול לקנות פירות ולסלק חובו בפירות, וכיון דהפירות לא נתייקרו אין לך שוה כסף גדול מזה ויכול לסלק במטבע זו כמו בשאר שוה כסף וכמ"ש התו"ד הלכות רבית סי' קס"ה אות ד' ע"ש, ולפ"ז כ"ש בנ"ד דתרווייהו למעליותא איתא דהשינוי לא גרם הפסד למלוה לא בפירות ולא במשקל הנסכא דאין מחויב כלל להשלים הפחת ויכול לסלקו בדולרים לפי הקורס דהאידנא, הא חדא: ועוד טעם ב' להיתר, דהא ירידת הדולארין היה בתוך זמן של הפרעון ולא הגיע עוד זמן הפרעון ובכל המשך לא תבע המלוה את מעותיו, ובכה"ג לכו"ע ההפסד על המלוה כיון דהלוה לא פשע כלום דלא היה מחויב להחזירו תוך הזמן, ועדיפא מיני' נ"ל דאפי' כהשתחיל לירד לאחר שכבר הגיע הזמן פרעון וכל הירידה מתחלה עד סוף היה הכל לאחר שכבר הגיע זמ"פ וגם המלוה תבע ללוה קודם שהתחיל לירד שיחזיר לו מעותיו כדי שיהא בידו להחליפם על מטבע אחרת שאינה יורדת, והסבה היה מצד הלוה שלא פרעו בזמנו. דבכה"ג אמנם ידוע דעת מהרש"ל הביאו הש"ך חו"מ סי' ע"ד סקכ"ז דבכה"ג שעבר הזמן והסבה היה מצד הלוה שלא פרעו בזמנו צריך הלוה להשלים, ובשער המשפט שם חיזק דבריו, וראיה לזה מהירושלמי ושלמי שהביאו הרא"ש בכתובות פ' הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון בתה ה' שנים חייב לזונה, ואיתא בירושלמי תני זה ה' שנים ראשונות בין ביוקר בין בזול היה ביוקר והוזלו אם הוא גרם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול, היה בזול והוקרו בין היא גרמה בין שהוא גרם נותן בזול, וכתב הרא"ש דאפי' אם היה המטבע ביוקר בה' שנים הראשונות ולא נתן לה ואח"כ הוזלו אם הוא גרם שעיכב מליתן לה צריך ליתן לה כשעת היוקר, ואם היא גרמה נותן כשער הזול אבל אם הראשונות היו בזול והוקרו אינו חייב לשלם לה ביוקר אלא דמי אותן שנים כעין שגזל עכ"ל. ואי נימא כהש"ך שחולק על רש"י וס"ל דבלא התנה אף שהעיכוב היה מן הלוה מ"מ א"צ לשלם לו מטבע שהלוהו, א"כ התם נמי כי חייב עצמו במזונות ה' שנים אמאי אם הוא גרם נותן לה כשעת היוקר, וכי מי עדיף מה שחייב עצמו לזונה והוא בזמן היוקר ממה שלוה ממנה חטים בעינייהו בזמן היוקר והוזלו דנותן לה כשער הזול, א"ו כיון שהוא גרם שלא שילם לזמנו גרע טפי וחייב לשלם כשעה שחייב עצמו, וכ"ש אם לוה מעות לזמן וממנו היה העיכוב שלא שילם בזמנו ואח"כ נפסל המטבע דצריך לשלם מטבע טובה, ובחבורי לחו"מ הארכתי ואכ"מ, ואכן כעת נ"ל להוכיח כהש"ך ודלא כרש"ל, דהא טעמא דרש"ל כתב הפלתי ביו"ד סי' קס"ה דהוא משום דינא דגרמי כיון דהמלוה תבע והלוה דחה אותו בלך ושוב א"כ גרם להזיקו ע"ש מלתא בטעמא דכה"ג חייב משום גרמי, והא ידוע שיטת הראב"ד המובא בחו"מ סי' ס"ו סעיף כ"ג דאע"ג דמוכר שט"ח וחזר ימחלו חייב המוחל לשלם ללוקח מצד גרמי אפ"ה יורש כשמוחל לעצמו אינו חייב לשלם ללוקח משום דגרמי אינו אלא כשמתכוון להזיק ולא היכי דכוונתו לטובת עצמו וע"כ אפי' ר"נ דסובר דינא דגרמי מ"מ התם בקריבתי' דפ' הכותב דפטור במוחל משום דמתכוון לטובת עצמו ליכא גרמי, ולכן גם בנ"ד שהלוה לא נתכוון להזיק למלוה אלא משום טובת עצמו לדחות התשלומין איך אפשר לחייבו מטעם גרמי, הן אמנם שכולם הרעישו על שיטת הראב"ד שזהו נגד סוגית הש"ס בב"ק דפ"ט שהביא שם לסייע לתקנת אושא מהא דתני שמעידין אנו שגירשה ונתן כתובתה דאין משלמין רק טובת הנאת כתובה ואי אמרת ליתא לתקנת אושא לזבני לגמרי, ולראב"ד קשה דהא אפי' אמרת ליתא לתקנת אושא לא מצי מזבנה לגמרי דהא מ"מ אם מתה הבעל יורשה וימחול לנפשי' ולא יצטרך לשלם גם מדינא דגרמי כיון דלא נתכוון להזיק אלא להנאתו עשה ועיין בנתיבות שם סקל"ז שהביא קושיא זו לקושית העולם, אבל באמת גם לקושיא זאת יש תי' מספיק עפמ"ש התוס' בב"ק שם דתזבון כתובתה במעמד שלשתן דאינו יכול למחול לר"מ דס"ל מעמ"ש קונה, ותי' דבכתובה אין מעמ"ש קונה כיון דאין החוב ברור דשמא תמות היא קודם ויירשנה בעלה ומחיים לא ניתנה כתובה לגבות כלל, ומעתה זהו דוקא אחר תקנת אושא אז אין החיוב ברור דשמא תמות וירשנה ואף אם תמכור יוציא הבעל מיד הקלוחות, אבל קודם תקנת אושא דמכירתה מכירה דק שהבעל יוכל אח"כ למחול לעצמו, א"כ שהחיוב ברור הוא עכ"פ א"כ ממילא לא תוכל לזבון כתובתה לגמרי במעמ"ש דאינה יכולה למחול וכאן מהני שפיר המעמ"ש כיון שהחיוב הוא ברור דלמ"ד דליתא לתקנת אושא אין הבעל מוציא מיד הלקוחות, ועיין בס' מעיין גנים שחי' כן אלא שדחה לתי' זה דהא הבעל לא ירצה להיות במעמ"ש ולהפסיד ירושתו, ואע"ג שהתוס' הקשו דתזבין במעמ"ש, היינו שתמכור בטובת הנאה דאז לא מפסיד מידי אבל במכירה לגמרי הרי מפסיד ירושתו ע"ש, אבל במחכ"ת דיחוי זה חוזר ונראה ונעלם ממנו מ"ש בשמ"ק שם דשפיר כופין הבעל להיות במעמ"ש וראיה מב"ב פ' מי שמת האומר הלואתי לפלוני ופי' שם משום דאיתא בבריא ואם אין כופין את הלוה בכך אינו בבריא אע"כ דכופין ע"ש, ולפי האמור יצא שיטת הראב"ד ברורה ולא רק שאינה נגד סוגית הש"ס דב"ק אלא נהפוך הוא דמש"ס דב"ב יהיה ראיה עצומה לדבריו. דהכי איתא התם כוף ל' ההיא דאמר לחברי' מאי בעית בהאי ארעא דדידי הוא א"ל מפלניא זבינתי' א"ל פלניא גזלנא הוא וממני גזלה א"ל והא אמרת לי לקנותה ממנו א"ל השני נח לי הראשון קשה, וכ"כ הטו"מ חו"מ סי' קמ"ו דטענתי' טענה ויכול להוציא הקרקע מיד הלוקח. ולכאורה קשה טובא למה לא יתתייב בדינא דגרמי דהא על פיו הוציא הלוקח המעות לאיבוד ומ"ש מלך ואני אבוא אחריך חו"מ סי' י"ד שמחויב להחזיר כל ההוצאות שהוציא הלה על פיו, אע"כ כשיטת הראב"ד דבמקום שלהנאת עצמו עושה ואין כוונתו להזיק אינו חייב מטעם גרמי ולכן התם בב"ב דמשום טובת עצמו מפני שהשני נח לו להזיק לזה אין לחייבו מטעם גרמי, ולא דמי ללך ואני אבוא דלא בא לידו שום טובה עי"ז שמפסיד לזה מעותיו חייב שפיר מטעם גרמי, ובחבורי זק"א מהדו"ק סי' קט"ו הארכתי ע"ש, ואחרי כל זה צדקו דברי הש"ך דס"ל דאפי' כשעבר הזמ"פ אין הלוה מחויב להשלים כיון דלא נתכוון להזיק רק להנאת עצמו אין בזה חיוב גרמי, וכ"ש בנ"ד שהירידה היתה בתוך זמן פרעון שלא היה עוד שום חיוב על הלוה לשלם ולא פשע כלל במה שלא שילם קודם דודאי ההפסד על המלוה אליבא דכו"ע:
ועוד בה שלישיה להיתר דהא החו"ד ביו"ד סי' קס"ה חידש דכל מה שאנו דנין אם מחויב הלוה להשלים או לנכות שינוי המטבע, היינו דוקא כשהמטבע ראשונה נפסלה לגמרי ואין שם מטבע עליה כלל והוא התנה לתת מטבע, אבל אם רק הופחתה מכמות שהיה וכגון שהיה הדינר כ"ה דינרי כסף והעמידו המלך על כ' ודאי דאין משלם לו רק המטבע שהלוה לו דהא עדיין שם מטבע עליה רק שהוזל וכמו בסאה בסאה והוזל שאינו נותן לו רק סאה שהלוהו, ולפ"ז בנ"ד שהדולאר לא נפסל לגמרי ועדיין שם מטבע עליה רק שהוזל ודאי שאין משלם אלא הדולארין שהלוהו:
ועל ארבעה לו אשיבנו טעם רביעי דהלא בטח כבר ראה כ"ג שכבר יצא דינא דמלכותא שאפי' בהתנה לשלם בזהב אין מחויב לשלם כ"א דולארים דהאידנא, וכן פוסקים למעשה בכל ערכאות השלטון וכבר כתבו כל הפוסקים דבעניני שינוי המטבע דינא דמלכותא דינא לכו"ע משום דזה מעיקרי יסודי המלוכה וכמ"ש הרמ"א והש"ך יו"ד סי' קס"ה וכ"פ כל הפוסקים, ומכל הלין נלע"ד שמנקודת הדין א"צ הלוה להשלים הפחת ויוכל לשלם לו בבנקנאטי דולרים דהאידנא ותו לא מידי:
והנני גיסו המברכו בברכת אהרן וואלקין: