שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב חו"מ · סימן קלא
ב"ה יום ב' ב"ך אדר תרצ"ג פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר קלמן העלד שליט"א רב דק"ק שאץ, רומיני'. ע"ד שאלתו, קהלה אחת אשר פרנסיה וראשיה, תחלת הווייתם ובחירתם לפרנסים היה בפסולי פסול הגוף, מצד שהם רשעים וקלים, רובם מחללי שבת בפרהסיא, אוכלי טרפות, עוברים על התורה כולה כמעט, ומראש לא בסתר דיבר ראש הקהל בבית הועד לכל שארי חברי הקהלה, עד מתי פתאים תאהבו פתי לאכול מצות בפסח וכמה מיני אפקורסות על חז"ל אשר אין כדאי לשומען, וגם פסול הבחירות גופא שהיה שלא כדין וחוק הממשלה וכמה מיני ערמה נעשתה בשעת הבחירות, ועתה אמנם הללו מרעי אומנתייהו בהנהגת שלטון הקהלה, פוסעים על ראשי העם להכבידם ליושבי העיר בלקיחת מסים גדולים לצרכי הקהלה אשר לא לפי כחם, וגם מושלי על דבר שקר הללו, כל משרתיהם אינם צדיקים, לרב הקהלה בחרו איש קל הדעת אשר תסמר שערות כל שומע, אשר איש שיכונה בשם רב יעשה מעשים כאלו בהנהגתו הפרטיית, וגם מכשיל הרבים בהוראות שלא כד"ת כאשר יזכיר כת"ר העובדות, ובפי כל רבני הסביבה יכונה בשם אפיקורס וקל, לשובי"ם יבחרו ג"כ אנשים בורים וקלים, החרדים שבעיר בראותם כל אלו. הבדלו מתוך העדה הזאת ולקחו להם שו"ב מומחה ומובהק ויר"ש. הם לעצמם. אכן מיד כאשר נודע לאותו האיש אשר בשם רב הקהלה יכונה, ע"י איש אחד שתעיד לפניו על השו"ב החדש כי שחט אצלו עוף, רגז וקצף ומיד הכריז איסור על השו"ב בהיות שעבר על תקנת הקהל שקיימו וקבלו עליהם שלא ישחוט בעיר זולת השו"ב הממונה מטעם הקהל בהסכמת הרב, ובכן שואל כ"ת אם יש בכח פרנסים כאלו ורב כמהו לאסור איסור ואם מחויבים החרדים לשמוע לדברי האוסרים הללו, וגם אם יש רשות להחרדים להבדל מתוך העדה הזאת וליקח שובי"ם לעצמם. ולהיות לקהלה חרדית בפני עצמה, וכ"ת האריך בבקיאות גדולה כיד ה' הטובה עליו, ורוצה לשמוע גם חות דעתי אשר קשה מאוד לאיש כמוני. ממדינה אחרת, הרחק מאוד ממקום החלל וגם ידיעה במקצת אין לי מהם ומהמונם וגם טענותיהם לא שמעתי, אבל רצון יראיו אעשה וכלכל לא אוכל לעמוד מרחוק ולא להתעבר על ריב אחינו החרדים הרובצים תחת משאם ועבודת השרים המולכים מעצמם, אכן כל דבריי נשענים רק על יסוד דברי כ"ת אשר סיפר מפי כתבו מתעלולי מושלים הללו אשר לא אפונה כי לא ישקר חלילה ובודאי כל דבריו כנים, כי לא איש פשוט הוא ויכזב, וגם זה לא בתור פסק דין, כי לו אפי' יהיה כ"ת נאמן כמשה ואהרן כלום אפשר להגיד פסק דין ולקבל עדות שלא בפני בע"ד חבירו, ורק בתור גילוי דעת תורה להיכן הדין נוטה וכ"ת על מקומו יעשה גביית עדות כדין ויוציא פס"ד כדת של תורה:
הנה זה פשוט דלמ"ש התה"ד ורמ"א בחו"מ ס"ס ל"ז דטובי העיר הממונים לפקח על צרכי צבור, דין דיינים יש להם, וא"כ כל הפסול להיות דיין פסול גם להיות פרנס, וממילא שאנשים כאלו שודאי לדיינים היו פסולים משום רשעתם שפסולים נמי להיות פרנסים וכמו שמסיים הרמ"א שס להדיא וז"ל טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי צבור כו' הרי הם כדיינים ואסור להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה עכ"ל, ולכאורה דין זה צריך בירור דנהי דרשע פסול לדון וכמבואר במשנה דנדה דמ"ט כל הפסול להעיד פסול לדון, אבל למה לא יהא רשאי להיות נבחר לפרנס אע"ג דגם פרנס הוא דיין אבל כל פרנס הלא נבחר ונתקבל ע"ז מטעם הקהל, וקבלה הא מהני גם אפי' למי שהוא פסול כמבואר בסנהדרין דמקבל קרוב או פסול דינו דין ועדותו עדות, וכ"כ הראשונים לתרץ מהא דמצינו בדבורה ששפטה את ישראל אע"ג שאשה פסולה לדון ותי' משום דקבלוה עליהם וכמ"ש החינוך וז"ל או שנאמר שקבלוה עליהם ראשי ישראל ואחריהם כל אדם ידון ע"פ קבלה ודאי הכל כשרים דכל תנאי שבממון קיים ע"כ. אכן באמת דבחירת רשע לפרנס לא רק שלא הקטינה חומר הפסול אלא עוד הגדילה יותר, דהא דקבלה מועיל גם לפסול וקרוב, היינו לקבלו שיהא דיין באקראי בעלמא דבזה אמרי' כיון דעל פעם הזה קיבלו ונתרצה לשמוע פסק דינו וכל תנאי שבממון קיים ממילא מחויב לשמוע פסק דינו. אבל כשבוחר פסול לפרנס לזמן קבוע והקבלה היתה ע"י בחירות דרך מינוי, בכה"ג לבד מה שיש בזה פסול בעצם דיינותו כי פסול הוא לדון אפי' באקראי, עוד נתוסף בזה איסור ההתמנות, דכל מינוי כזה הוא ענין שררות שאינו כשר לזה אלא ממובחר שבאמיך, וכל רשע שפסול לעדות ודאי דלא הוי ממובחר שבאמיך, ויעיין ברמב"ם פ"א מהלכות מלכים שכתב דגר פסול לדיין מקרא דשום תשים וגו' מקרב אחיך כל משימות לא יהא אלא מקרב אחיך. וכ"כ הרשב"א והר"ן לתרץ הא דדבורה ששפטה, דחה שנאמר בקרא והיא שופטת את ישראל, לאו שופטת קאמר אלא מנהגת. שעל פיה ועלתה היו נוהגין זה עם זה כשופטין ששפטו את ישראל ואע"ג דכתיב שום תשים עליך מלך ולא מלכה והוה"ד שאר משימות התם לא מנו אותה אלא היו נוהגין על פיה כדין מלכה ע"כ, הרי מבואר דלמנות פסול לדיין בתור מינוי. הוא איסור בפני עצמו, דלבד שפסול לדון עוד אסור למנותו והמינוי בתור דיין קבוע, זה גופא אסור מקרא דשום תשים, ואפי' גר אע"ג שלדין כשר הוא לדון דיני ממונות וכדאמרי' בנדה שם ויש שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות ואמרי' בגמרא דאתי לאתויי גר דכשר לד"מ ופסול לד"נ מיהו היינו דוקא באקראי בעלמא אבל למנותו לדיין קבוע שזהו ענין שררות אסור משום דכל המשימות בעינן שיהא ממובחר שבאחיך, ועיין בירושלמי פ"ד דקדושין וז"ל כתיב שום תשים עליך מלך אין לי אלא מלך מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינים ומכין ברצועה ת"ל מקרב אחיך וגו' כל שתמנה עליך לא יהא אלא מן הברורין שבאחיך ע"ש, וא"כ הדברים ק"ו השתא גר דכשר לדון באקראי אפ"ה למנותו לדיין לזמן קבוע ודרך התמנות אסור כ"ש רשע שפסול לעצם הדין דאסור למנותם דרך התמנות, ולפ"ז בנ"ד ברור דלמנות פרנסים על הצבור שהם כדיינים לדון בענינים כלליים של צרכי צבור, שאסור מה"ת לבחור לרשעים ופסולי עדות והמינוי גופא איסור דאורייתא הוא דאין שררות גדולה מזו ובעינן ממובחר שבאחיך, וע"ז לא מהני קבלה דקבלה לא מהני אלא במקום שדן באקראי לא דרך בחירות והתמנות וכל הפסול אינו רק מטעם שפסול לדון, ע"ז מהני קבלה, אבל לבוחרו. ולמנותו פרנס קבוע דהאיסור הוי ההתמנות גופא מה קבלה שייך בזה, הא אדרבה הקבלה זהו האיסור וגרע טפי דמוסיף חטא על פשעו למנות לאיש כזה שפסול הוא לדון גם באקראי בעלמא למנותו עוד לדיין קבוע, ומה שייך קבלה ע"ז כיון שהקבלה הוא עצם האיסור, ועוד דמטעם אחר לא מהני קבלה כשנתוסף לו גם איסור התמנות עפמ"ש התומים ונה"מ סי' כ"ב דאם מקבל עליו אשה קרובה או פסולה מיקרי תרתי לריעותא. פסול דרשעה ופסול דאשה ובתרתי לריעותא לא מהני קבלה, וכבר הקדימם בסברא זו הרמ"ה בחדושיו לסנהדרין דכ"ד, וה"נ הוי תרתי לריעותא, פסול דדיינות. גופא לדון אפי' באקראי, ופסול דשררות כיון שאינו ממובחר שבאחיך, ולכן ברור שאסור למנות פרנסים רשעים לזמן קבוע ודרך מינוי. ואין להקשות ע"ז ממ"ש בחו"מ סי' ח' בשם תשובת הרשב"א שכל צבור יכול לקבל עליו ב"ד שאינם ראוים מה"ת, הרי משמע דקבלה דצבור מהני אפי' לאינם ראוים מה"ת, ובנ"ד הא הוי נמי קבלה דצבור, דבתשובה שם מסיים כשאינם פסולים מחמת רשעה ומוכח להדיא דבפסול רשעה לא מהני קבלה דצבור, ולפמ"ש אפשר להסביר טעם החילוק שבין פסול רשעה לפסול אחר, דהא תינח כשהפסול הוא מחמת קורבה, שמצד עצמו כשר להיות דיין וממובחר שבאחיך הוא, ורק מצד קורבתו לבע"ד אינו רשאי לדונו. בזה מועיל קבלה, אבל בפסול דרשעה דפסול מצד עצמו לדון. נהי דלדון באקראי מהני מיהא קבלה מטעם החינוך דכל תנאי שבממון קיים, אבל למנותו ולקבל עליו בתור דיין קבוע מה יוכל להועיל קבלה כיון דהקבלה מיגרע גרעה להוסיף בו גם איסור ההתחנות כיון שמחמת רשעם אינם ממובחרים שבאחיך. וזולת זה המעיין בתשובה במקומה יראה דמיירי במקום שאין בהם מי שיודע אפי' אות אחת ולפי צורך השעה התירו להן להעמיד אותם לדיינים כדי שלא ילכו בעש"ג ע"ש, אבל במקום שיש אנשים כשרים אסורים מה"ת לבחור בפסולים וכיון שפסולים להתמנות ממילא שכל דיניהם ומעשיהם שעשו לצורך הקהל בטליה:
וכל זה דברתי בנוגע להפרנסים. ועתה נבוא לבאר בנוגע למינוי הרב. הנה תנאי הראשי והעקריי ברבנות הוא שיהא הרב ירא שמים. דבר זה כתוב בתורה בפ' יתרו אנשי חיל יראי אלקים. ושנוי ברמב"ם פ"ב מהלכות סנהררין שהדיינים צריכים להיות גבורים כמצות ומדקדק במצות וכובשים את יצרם עד שלא יהא שום גנאי ולא שם רע ומשולש ביו"ד סי' רמ"ג ת"ה המזלזל במצות ואין בו יר"ש הרי הוא כקל שבצבור ואסור לכבדו כלל וכלל, ורב כזה שאין בו כל המעלות והמדות שמנו חכמים אסור למנותו לרב וכל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו מעמיד אשירה אצל מזבח. ופשוט שלא היו רשאים למנות לכתחלה רב כזה שיש לחוש שמא יכשיל הרבים בהנהגתו הפרוצה ולא טובה השמועות שמעבירים עליו ומחלל השם. ועדיפא מיני' שגם השתא שכבר נתמנה ראוי להעבירו ואע"ג דאב"ד שסרח אין מורידין אותו מגדולתו כמבואר בירושלמי ומייתי לה בהגה"א פ' אלו מגלחין באושא התקינו שאין מורידין אותו י"ל דהיינו כשסרח לאחר שכבר נתמנה ואם עלם לא ירד וכדייק לישנא שאין מורידין אותו. בהיות שלא זכה עוד בגדולתו ואי עביד לא מהני ומורידין אותוו וכמ"ש הרחיד"א ז"ל בס' ברכי יוסף יו"ד סי' רמ"ג שת"ח המחלל השם מעבירין אותו ואסור לקבל הוראה ממנו, ועיין בחת"ס חחו"מ סי' קס"ב דרב שמכשיל הרבים בהוראותיו מורידין ולא מעלין:
ובנוגע להאיסור שהכריז על השו"ב הכשר, ודאי שאין ממש אפי' אי היה דיין כשר כטיפא ואבימי, כיון שלא היה בזה אלא עד אחד שנגבה עדותו שלא בפניו וגם העד קיבל שכר בעד הגדתו ובזה יפה טען כת"ר והלא אין מקבלים עדים אלא בפניו וגם דיעבד לא מהני אם קבלו שלא בפניו וכמ"ש הש"ך חו"מ סי' כ"ח סקי"ט בשם הרש"ל, ואם כי מחלוקת הראשונים יש בזה וראבי"ה סובר דדיעבד מהני גם קבלה שלא בפניו, אכן בחבורי לחו"מ שם הוכחתי דעיקר כמ"ד דדיעבד לא מהני, דמקור הך פלוגתא הובא בב"י בשם המרדכי דראבי"ה הוכיח מהא דאמרו בכתובות ד"כ דהזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי, ומזה הוכיח שאם קבלו הדיינים עדות שלא בפניהם בדיעבד הוי עדות כדאמר דהכחשה מיהא הוי, וריב"א כתב דאפי' דיעבד לא הוי עדות דהא אפי' בדיעבד אמרי' דלא הוי הזמה שלא בפני עדים משום דהזמה חובת העדים היא והכחשה שאני שאין זה חובת העדים אלא חובת הבעלי דין והרי הוא שם ע"ש, ודברי הראבי"ה נפלאו כקושית הריב"א אדמייתי מהכחשה תיפוק לי' מהזמה דשלא בפניהם לאו כלום הוא, ובע"כ דהכחשה שאני שאין זה חובת העדים, והן אמנם דראיתי בפנים מאירות סי' ק"פ דחכם אחד רצה ליישב דברי ראבי"ה עפמ"ש הריב"ש דהא דאמרי' דהכחשה מיהא הוי לא רק דהוי עדות מוכחשת לענין האי עדות אבל לשארי עדיות כשרים כדין עדים המכחישין זא"ז דכשרים לעדות אחרת. אלא הכוונה שהמוזמת הויא מוכחשת ודאי ועדותן בטילה ופסולה לכל עדיות שבתורה. ולכ"ז צדקו דברי ראבי"ה דהא גבי הכחשה הוי נמי חובת העדים דכיון שאנו פוסלים אותם לכל עדות שבתורה אין לך חובת העדים גדולה מזה ושפיר מוכח דקבלה שלא בפניהם הוי קבלה בדיעבד, ואמנם אין בדבריהם הללו כדי ליישב דלדבריו אכתי יקשה בש"ס גופא דמ"ש הזמה דלא מהני שלא בפניהם והאי איכא בין הכחשה להזמה, ובע"כ כמ"ש הפמ"א בשם הש"ך חו"מ סי' ל"ח דדוקא היכי שבאו לחייב את העדים נפש או ממון בזה אמרי' דלא הוי עדות אבל לבטל עדותן אין זה חוב להם וכמ"ש הש"ך וז"ל ואפי' לדברי הריב"ש נראה ברור שאינו יכול לפוסלם שלא בפניהם לשבועה אפי' בגזלנות דשבועה נוגע להם בעצמן ואין מחייבין לאדם שלא בפניו משא"כ לעדות דמה להם בכך שפסולים לעדות ע"ש, עוד זולת זה נפלאו דברי ראבי"ה מה שהוכיח מהכחשה דהא מה דהכחשה הוי אפי' שלא בפניהם מבואר שם הטעם בש"ס גופא דאר"נ ומה אילו הוו קמן ומכחשי כו' השתא דליתנהו קמן דאימור אילו הוו קמן הוו מודי, וכתב הפנ"י שם דמה"ט גופא פליג ר"נ אעיקר מלתא דרב ששת וסובר דהזמה שלא בפניהם נהי דלא הוו הזמה לחייב העדים שלא בפיהם מ"מ הכחשה מיהא הוי לבטל העדות מה"ט דלמא אי הוו קמן הנך קמאי הוו מודי ע"ש, ולפ"ז מהכחשה לא מוכח מידי דמקבלין שלא בפניהם דהתם י"ל דמשו"ה נתבטל העדות דלא עדיף שלא בפניהם מאילו הוו קמן דהוי נמי בטל וכ"ש עתה די"ל דלמא הוו מודי אבל הראיה מהזמה קמה ונצבה דאין מקבלין עדות לחוב שלא בפניהם ומכל הלין נראה יותר דעת הריב"א וכהרש"ל:
וגם מ"ש כת"ר שהעד המעיד קיבל הנאה בעד עדותו. בזה הוי פסול מה"ת ועדותו בטל וכמ"ש בחו"מ סי' ל"ד סעי"ח ברמ"א, ואם כי בקצוה"ח שם סק"ד הוכיח דפסול זה אינו אלא דרבנן אבל מה"ת כשר אפי' כשנטל שכר להעיד והביא ראיה מכתובות דמ"ו גבי מוציא שם רע ר' יהודה אומר אינו חייב עד שישכור עדים ואם אמת היה הדבר הזה והוציאו את הנערה וסקלוה, אלמא אע"ג דשכרן בממון אפ"ה עדותן כשר מה"ת כו' ע"ש, ותמה אני אם יצאו הדברים מפיו דהא מה דאמרינן דמיירי כששכרן בממון היינו לענין חיוב דבעל המוציא ש"ר כשבאו עדים הזימום לעדי הבעל דבזה אמרינן דהבעל אינו חייב כ"א כשהמעשה היה באופן כזה כשהוסיף ברשעתו ושכר בממון לעדים אבל אם לא שכרן בממון אין עליו חיוב, אבל הסיפא דאם אמת היה כדבריו ועדי הבעל כשרים היו פשיטא דמיירי ודאי שלא שכרן כלל וז"פ וברור:
ומכל זה נראה פשוט שאין ממש באיסור שהכריז בהיות שאין לו יסוד כיון שהגביית עדות לא היה כדין וגם העד שהעיד היה נוגע שקיבל הנאה בעד עדותו. ולבד זה אין חיוב לשמוע בקול רב כזה שמחלל השם ומכשיל הרבים בהוראותיו וכמ"ש לעיל בשם החיד"א שאסור לשמוע בקולו, ובשגם שבאיסור זה גופא הוא מכשיל הרבים הרוצים למנוע מבשר פיגול ורוצה לכופם שיאכלו מבשר של שוחטי הממונים מטעם הקהל דוקא, ובכגון דא אסור לשמוע, ולא תהא גדולה חובת פרנסים כאלו ורב כזה מחובת האב על בנו שכבודו ומוראו הוקש לכבוד המקום ואפ"ה אם האב מצוה לעבור על ד"ת מפורש בב"מ דל"ב וקדושין דל"ב שאסור לשמוע בקולו וכ"ש רב או פרנס שמצוה לעבור על ד"ת שאסור לשמוע לו:
ובנוגע לשאלתו אם יכולים החרדים להחלק ולהיות לקהלה בפני עצמה, וכנראה שמקום ספיקו הוא עפמ"ש הב"י חו"מ סי' קכ"ח דכל אנשי הקהלה המה שותפים. ושותפים אינם יכולים לחלוק שלא מדעת חבירו ואע"ג שלא קבעו זמן מ"מ כיון שדרך העולם להיות לעולם קהלה אתת ולא להפרד לאגודות בתוך העיר גופא, וכל העושה על דעת המנהג הוא עושה והוי כחולק תוך הזמן. אכן בזה הלא כל יקר ראתה עינו בדברי תשובתיהם של האחרונים שאין דעתם כן אלא שסוברים דבכה"ג שהיראים טוענים דאיכא חשש שחיטה שאינה ראויה והוראות שלא כדין אי"א לכופם להיות עמהם באגודה אחת וכמ"ש הש"ג ריש ב"ב דקהל או שותפין כשנצמח בהם מחלוקת הוי סבה חזקה להיות רשאים לחלוק שלא מדעת וכן מ"ש בתשובה מהר"ם מינץ סי' ס"ג דכל מלתא דאמרי דחוששין לתקלה אין לשום אדם יכולת לכופו ליכנס לתוכה, ואף שיש לחלק דהתם מיירי כשהחרדים מוחים מיד ואינם רוצים לקבל עליהם תקנת הקהלה וכדמשמע לשונו דאין יכולים לכופו ליכנס לתוכה, דהיינו שמתחלה אינו רוצה ליכנס לתוכה, אבל במקום שכבר עברו שנים מיום שנתקנה תקנה זו וכולם קבלו זה בלא מחאה וכמו בנ"ד שכבר עבר שנים הרבה מיום שלקחו למו הקהלה זה הרב והשובי"ם ולא מיחו עד עתה אלא שהשתא רצונם להפרד, אפשר דאינם יכולים ומשום דהוי כשותפים שרוצים לחלוק תוך זמן דאינם יכולים, אבל להש"ג הנ"ל מיירי ודאי שבאים להפרד לאחר שכבר נכנסו ואפ"ה פסק דרשאים, וגם המהרשד"ם סי' ל"ו כתב להדיא דמותר לקצת מהם להפרד כל שאין דעתם נוחה מחבריהם ובאם הם מתקוטטים והמה במחלוקת יוכלו לחלק ובע"כ דהיינו טעמם דסוברים דכל ששינו פרנסי הקהלה מדרך העולם לבחור רב ושובי"ם שאינם הגונים רשאים תו להפרד מקהלה כזאת דבכל שותפים דעלמא נמי דינא הכי אם עבר אחד ושינה או פשע רשאי השני לחלוק שלא מדעתו אפי' תוך זמנו כמבואר בחו"מ סי' קע"ו, ואפי' שנים שנשבעו זה לזה אם אחד מהם עבר השני פטור כמבואר ביו"ד סי' רל"ו, ובנ"ד שהשינוי בא מצד הקהל ופרנסיה להרכיב אלופים לראש אנשי העיר שאין רוח המקום נוחה מהם, בודאי לא רק שרשאים ומותרים להפרד מהם אלא מחויבים להפרד ולבחור להם שו"ב ירא וחרד שיהיה גם רוח המקום והבריות נוחה ממנו:
מסקנת הדברים דאם כדבריו כן הוא בתועבות הפרנסים והרב והשובי"ם שלקחו, אז אין כאן לא איסור ולא ארור אבל יש כאן מצוה וחיוב להבדל מתוך העדה הזאת וליקח שו"ב כשר בלי פקפוק וכפי הטעמים שבארתי וכשם שמתירין בב"ד של מטה כך יתירו בב"ד של מעלה ולא יאונה כל נזק להולכים בתורת ה':
כנפש המברך בברכת אהרן וואלקין: