שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב חו"מ · סימן קכט
ב"ה יום ד' ה' דתנוכה תרצ"ב פינסק. אל ועד "אגודת ישראל" בק"ק סטרי וביחוד למע"כ הרב וכו' מהור"ר אליהו הלוי זעלדאוויץ שליט"א. ע"ד שאלתכם, פרנס הקהלה שנבחר ע"י הקלוב הארתווכסיי וקודם הבחירה חתם על כתב בכל תוקף ועוז חיוב ושעבוד הגוף ובאופן היו"מ עפ"י ד"ת ותקחז"ל שאם יחוה דעה בעניני הקהלה טרם יהא נמלך עם חברי הקצוב וכפי החלטת רוב חברי הקלוב כן מחויב לשמור ואסור לשנות אבל על דעת עצמו אינו רשאי לעשות מאומה, ועתה חטא בכפלים, לבד שלא ישמע לכם אלא נוסף גם הוא על שונאיכם ומסייע אותם ובכן שואלים אתם אם יש לכם הצדקה לדרוש מפרנס זה שיחפטר משמרתו מטרת פרנס הקהלה ואם מחויב הוא למלאת דרישתכם וכ"ת האריך בדברי חכמה כיד ה' הטובה עליו:
ובתשובה ע"ז, עד שאתם שואלים אם רשאים אתם להעבירו ממשרתו, שאלו ביותר אם יש לו שררה מעיקרו, דלענ"ד שררותו בטל מאליו מתרי טעמי, חדא כיון שהבחירות היתה על תנאי שישמע לקולכם, וכשלא נתקיים התנאי בטל גם מעשה הבחירות, ועוד והוא העיקר אפי' אם היה מקיים תנאו שהתניתה עמו שאין לו רשות לחוות שום דעה בלי הסכמות רוב חברי הקלוב. וא"כ כלום איזה שררות נתתם לו שיהא צורך לדון אם רשאים אתם להעבירו משדרה זו, והלא לא נחתם לו שום שררה מעיקרו. דרק חברי הקלוב הם העושים העקריים והפרנס אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא ואינו אלא שליח למסור דעת הקלוב, ופשיטא דשליח אינו רשאי לעבור ע"ד משלחו, ואם הדר בטל השליחות והמעשה, ואי עביד לא מהני, אבל כלום יש בזה צורך לדון אם רשאים להעבירו מגדולתו, בהיות שלא נחתם לו שום גדולה מעיקרו, וגדולה מזה נ"ל דאפי' אם בחרתם אותו לפרנס סתם בלא שום התחייבות מצדו. אין לו שום שררות ואין כחו יפה לסחות דעה בעניני בודזעט של הקהלה שיש בזה כמה מסים חדשות על העדה. ועידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, ובענין עשיית מס חדש אין כח הפרנס יפה לעשות ע"ד עצמו בלי הסכמה בפירוש מצד הבוחרים. וא"כ סוף סוף הבוחרים הם העושים ולא הפרנס וכמו שאבאר:
דהנה המרדכי בפ"ק דב"ב הביא שני לשונות בשם ר"ת בהא דתניא רשאין בני העיר להתנות ולהסיע על קיצתן, והך בני העיר פי' ר"ת דאין הכוונה כל אנשי העיר, דא"כ פשיטא. אלא הכוונה טובי העיר ופי' ר"מ הטעם דטובי העיר בעירן שנבררו הוויין כגדולי הדור וכמו שגדולי הדור הפקרן הפקר, ה"נ טובי העיר ע"כ ומבואר מדבריו דלמה שפי' דאנשי העיר דנקיט בברייתא היינו טובי העיר, והוקשה לו מי נתן כח לטובי העיר להתנות על השערים דהא בהכי איכא רווחא להאי ופסידא להאי וההפסד הוא בע"כ מדין הפקר שמפקירים ממון של זה ונותנים לזה והא אין כת להפקיר אלא לב"ד הגדול, ע"ז הביא בשם הר"מ דטובי העיר במקום שנבררו שווים לב"ד הגדול. זהו לשון הא' שבמרדכי ע"ש ר"ת. ושוב הביא המרדכי שמצא לשון אחר בשם ר"ת היפך גמור מזה וז"ל וה"ר מרדכי מצא בשם ר"ח רשאין בני העיר להתנות ולהסיע על קיצתן, האי רשאין אלהסיע קאי, פי' היכי דכבר התנו ביניהם אבל אם לא התנו מתחלה אין כח בטובי העיר להכריח לאחד מבני העיר למה שירצו ודאמרינן הפקר ב"ד הפקר היינו כגון בי דינא דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא כדאיתא בגיטין פ' השולח כו' והכי מוכח בתשובת ר' יוסף טוב עלם עכ"ל. ועיין בתשובת מוהר"ם אלשי"ך סי' נ"ז דשני לשונות הללו של ר"ת פליגי בזה, לשון ראשון מפרש דרשאין בני העיר האמור בברייתא קאי גם על להפנות, שיש כח ביד טובי העיר להתנות מתחלה על שערים אע"ג דאיכא פסדא להאי ורווחא להאי אפ"ה יש להם כח ע"ז כמו שיש כח לב"ד הגדול ומטעם הפקר ב"ד אתינן עצה, וללשון אחרון דר"ת אין כח ביד טובי העיר להתנות על השערים וכיו"ב אם לא מדעת כל אנשי העיר ומאי דקאמר רשאין בני העיר אלהסיע על קיצתן קאי היכי דכבר הסכימו כל בני העיר ואח"כ עבר אחד מהן רשאים טובי העיר להכריחו בקנסים, וללשון זה אין הטעם דטובי עיר משום הפקר ב"ד, דאי משום הפקר ב"ד לא היה צורך להסכמת אנשי עיר על כל דבר חקנה חדשה. דכיון שקבלום עליהם לטובי עיר נעשו כב"ד שיכולים שוב להפקיר, אלא הטעם דכיון שאנשי העיר מסכימים נמצא שאין טובי העיר עושים כלום אלא הקהל גופייהו הם העושים ופשיטא דכל אחד יכול לחייב עצמו בכל מה שירצה וכמו מתנה שו"ח להיות כש"ש, והחיוב הוא מטעם התחייבות שנתחייבו מעצמם לזה, ומה שדחק ללשון זה האחרון לכנוס בפרצה דחוקה כזו להפריד בין הדבקים דרשאין בני העיר לא קאי על להתנות הסמוך לה אלא אלהסיע דלבתרה ולמה לא ניחא לי' בלשון ראשון דרשאין גם על להפנות מחדש קאי ומטעם הפקר ב"ד כמו גדולי הדור, י"ל משום דלשון זה סובר דאפי' טובי העיר שנתמנו מדעת כולם אין כחם יפה כב"ד הגדול וכפשטא דש"ס בגיטין דדוקא בי דינא דר' אמי ור' אסי אלימי לאפקועי ממונא אבל לא טובי העיר. וגדולה מזו כתב המוהרי"ק בשורש ראשון דאפי' רבנים גדולים אין כחם יפה לתקן בנתינת מס חדש היכי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, ולדעה וללשון ראשון צ"ל דלשון כדינא דר"א ור"א האמור בש"ס לאו דוקא הוא אלא כל בי דינא קבוע באתרי' יכולים להפקיע ולהפקיר, אכן לשון שני סובר כפשטא דש"ס דדוקא בי דינא דר' אמי ור"א אלימי לאפקועי ממונא אבל טובי העיר אינם יכולים להפקיע ממון ולכן לא יכול לפרש מטעם הפקר ב"ד אלא שדוקא כשהסכימו בפירוש מתחלה ומשום שבכה"ג לא טובי העיר הס העושים אלא אנשי הקהלה גופייהו הם העושים ואדם בשלו יכול לעשות הכל:
ובזה ניחא לי מה שראיתי דבר תמוה במרדכי שם דלאחר שהביא בשם ר"מ טעם דטובי העיר משום דהוו כב"ד הגדול כתב עוד וז"ל וששאלתם על ראשי הקהל שבאין לשנות ולהטיל מס על שוה ליטרא קרקע כפו על ליטרא מעות, בכל מלכותנו אין נותנין מס מן הקרקעות ופעמים רבות רצו בעלי כיסין לשנות ובא מעשה לפנינו ולא הנחנום דהא דאמרינן רשאין בני העיר להסיע על קיצתן היינו קיצתן שנהגו כבר מקודם בעיר בימי קדם או שהן עצמן באים לתקן לקנות מדעת כולם כו' וקמ"ל שנתקיימו הדברים ואע"ג דזה גרע טפי מאסמכתא דכל דאי לאו כלום הוא הכא ודאי מהני בההיא הנאה דצייתי להדדי דאיכא רווחא להאי כמו להאי איידי דקני גמר ומקני כו' אבל לשנות שלא מדעת כולם במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי אין שומעין להם כו' עכ"ל. דלכאורה יש להפליא כיון דטעם דכח של טובי העיר יפה הוא משום הפקר ב"ד א"כ מה מקום תו להקשות דאסמכתא הוא, הא אפי' ודאי אסמכתא דלא קני אבל להפקיר יכולין, אסמכתא אינו עיכוב אלא לקנין אבל לא להפקר, אכן למ"ש נראה ברור דטעם דהפקר ב"ד כתב רק ללשון ראשון של ר"פ דטובי העיר יכולים לעשות מעצמם כל מה שירצו על דעת עצמם ובע"כ משום דהוא כב"ד ואליבי' כתב טעם דהפקר ב"ד, וטעם דאסמכתא כה"ג קנה כתב לדעה השניה דטובי העיר אינם יכולים לשנות שום דבר ולהטיל שום מס בלי הסכמת הקהל, דבכה"ג לא טובי העיר הם העושים אלא הקהל עצמם וא"צ להפקר ב"ד כיון דהקהל גופייהו נתחייבו והחיוב הוא אפוא מטעם קנין דכל אדם יכול להתחייב בשלו, וע"ז היה קשה למרדכי דאכתי מה מועיל הקנין הא כל דאי אסמכתא ותי' דבכה"ג דאיידי דבעי לקנות מועיל הקנין אפי' באסמכתא ומשום איידי דבעי לקנות גמר ומקני:
ובזה עמדתי על דעתו של המרדכי המפליאים כל עין רואה שהביא שני לשונות היפך מזה לזה ושניהם ע"ש ר"ת, היתכן איך יאמר ר"ת כי הוא זה דבר שכבר אמר להיפך, אכן במה שכתבתי יובן דהנה בב"מ דע"ד הביא התוס' בשם ר"ת דמשו"ה משחקי בקוביא לא הוי אסמכתא משום איידי דבעי לקנות גמר ומקני וכתבו דלבסוף חזר ר"ת וסובר דאפי' בכה"ג דבעי לקנות נמי חשוב אסמכתא ע"ש, ולפ"ז ניחא שפיר דלשון שני שהביא המרדכי בשם ר"ת היינו קודם חזרה של ר"ת והיה סובר דבכה"ג דבעי לקנות לא חשיב אסמכתא, ולפ"ז גם בקהל שהתנו דדמי ממש למשחק בקוביא דהוי נמי איידי דבעי לקנות לא חשיב נמי אסמכתא, וממילא אין לו הכרח לפרש דמועיל מטעם הפקר ב"ד ולפרש דבי דינא דר"א ור"א לאו דוקא דלא כפשטי' דלשון הש"ס, ונוח יותר לפרש דהא דמהני היינו בהסכמת כולם ומטעם שנתחייבו בעצמן, ולא יקשה מה יועיל הקנין הא אסמכתא היא, כיון דר"ת עמד עדיין בשיטתי' דבכה"ג גם אסמכתא קני כיון דאיידי דבעי לקנות גמר ומקני, ולשון ראשון דר"ת שהביא המרדכי היינו לאחר חזרה דר"ת במשחק בקוביא וסובר דאפי' בכה"ג דבעי לקנות נמי הוי אסמכתא ולא קני, וממילא שגם בנ"ד דאנשי העיר שהתנו הוי נמי אסמכתא ולא יוכל תו לפרש דהחיוב הוי מטעם קנין שנתתייבו בעצמם דהא אסמכתא היא כקושית המרדכי, ותירוצו של המרדכי שכיון דבעי לקנות גמר ומקני אינו עוד, דלאחר חזרה הא סובר דאפי' בכה"ג הוי אסמכתא, ולזה הוכרח לפרש דהחיוב הוי פ"י טובי העיר ומטעם הפקר ב"ד ולסבול הדוחק דבי דינא דר"א ור"א האמור בש"ס לאו דוקא:
היוצא מכל האמור דפרנס שנבחר סתם אם יש לו איזה שררות ויפוי כח להטיל מם חדש במחלוקת שנויה, בפלוגתא דהנהו שתי דיעות שבמרדכי שהבאתי לדעה ראשונה שסובר דהכח שיש ביד טובי העיר הוא משום דכיון שנתמנו לטובי העיר כחם יפה כגדולי הדור ויכולים להטיל מסים חדשים מעצמם בלא הסכמת אנשי הקהלה ומטעם הפקר ב"ד, שפיר חשוב מינוי הזה לשררות, דמיד שנתמנה ניתן לו כח לעשות מעצמו מה שירצה ולהפקיע ממון חבירו, אכן לדעה השניה דאין כח טובי העיר שוה לב"ד ומעצמם בלא הסכמת הקהל אינם יכולים לעשות כלום ולא מהני עשייתם אלא בהסכמת הקהל דאז מהני עשייתם לא מצד שכחם יפה אלא מפני הסכמת הקהל דהקהל גופייהו הם העושים ומצד קנין מהני נמצא שאין נותנים לו שום שררות דלא הם העושים אלא הקהל וכמ"ש:
אלא דאכתי קושטא דמלתא לא ידענא איזה דעה נראית עדיפא מסברא או מדעת הפוסקים, ואם כי מי אנכי להכריע בין הרים גדולים הראשונים ז"ל, בכ"ז תורה היא והרשות נתונה לכ"א לחוות דעתו לכן אענה גם אני את חלקי דלענ"ד היה נראה כדעה השניה, דכבר כתבתי שיסוד הדעה הראשונה דמטעם הפקר ב"ד נבנה על יסוד דס"ל דכל דאי הוי אסמכתא אפי' במקום די"ל איידי דבעי לקנות, ממילא אינו יכול לפרש דמטעם קנין והתחייבות הוא דהא הוי אסמכתא ומוכרחים לפרש דמטעם הפקר ב"ד הוא, אכן לענ"ד יש להשיב על עיקר יסוד זה, דכל עיקר הטעם שהשיגו התוס' על ר"ת וסברי דאפי' במקום די"ל איידי דבעי לקנות הוי נמי אסמכתא הוא מכח דין זה דערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר אכפול לך ערבונך דהוי נמי אגב דבעי לקנות ואפ"ה חשיב אסמכתא, ובאמת יש ליישב סברת ר"ת דאסמכתא לא הוי כ"א במקום שהגוזמא שנתחייב זה ליתן אין זה עיקר רצון וחפץ המקנה והקונה, שזה רוצה לקנות וזה להקנות הגוזמא זאת אלא שהגוזמא הוא רק הבטחה וערבון שעי"ז יקוים עיקר חפצו וכגון בההוא דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי דעיקר כוונתם ומטרתם בחיוב הזה לא היה בכדי להשיג האלפא זוזי אלא עיקר חפצם היה רק שיעבוד השדה ולא יובירה ולזה נתכוונו הקונה והמקנה, והגוזמא שהבטיח הוא רק לערבון והבטחה שיהיו בטוחים על עיקר חפצם ומשו"ה אמרי' שפיר דבאמת לא נתכוון כלל להיות גמר ומקנה, וכן באסמכתא דלאו בידו כגון האי מאן דיהיב זוזי למזבן לי' חמרא דהתם נמי אין תכלית התנאי שישלם זה אם לא יקנה ועיקר תכלית התנאי הוא שיקנה עבורו היין ומה שחייב עצמו לשלם אם לא יקנה הוא רק הבטחה, להכי אמרי' דלא גמר ומקנה בלב שלם ואילו היה יודע שלא יקנה. לא היה מבטיחו כלל, אבל בתנאי דמשחק בקוביא דמה שהבטיחו זה לזה אין זה להבטחה בעלמא כ"א זהו עיקר חפץ ותכלית ומטרת התנאי, ואיך שייך לומר בזה דלא נגמר ומקנה דא"כ למה התנה מתחלה כיון דהוא לא גמר והקני, גם מחבירו לא יקבל וא"כ כל עיקר ספק התנאי לשם הוא בא. והיינו מ"ש ר"ה דאגב דבעי לקנות גמר ומקנה דאל"ה בחנם היה כל התנאי, דבדבר שבא רק להבטחה אמרי' דעיקר כוונת המתנים לא היה באמת על ההבטחה ורק לקיום עצם התנאי וההבטחה הוי שפיר אסמכתא, אבל בדבר שזהו עיקר התנאי ואם הוא לא יתן גם מחבירו לא יקבל ודאי דגמר ומקנה, ולפ"ז א"ש הך דהכא דהכא נמי התחייבות דערבוני מחול או אכפול הבא משני הצדדים לא לזה נתכוונו שניהם ועיקר חפצם היה זה למכור וזה לקנות השדה ורק לקיום המכירה הבטיחו זה לזה שפיר הוי אסמכתא ואין מועיל בזה משום אגב דבעי לקנות, דבאמת גם של חבירו לא בעי לקנות ולא בעי כ"א קיום התנאי ולא לקנות ההבטחה, וא"כ הבטחת שני הצדדים הוי אסמכתא וזה ברור, וא"כ בנ"ד דין זה דמתנה עם טובי העיר דמיא ממש למשחק בקוביא דמה שהבטיחו זהו עיקר מטרתם, מהני שפיר מדין חיוב דלא הוי אסמכתא, וכיון שכן הדרן לדינא דטובי העיר אינם יכולים להטיל מס אלא בהסכמת הקהל ומטעם חיוב דכיון דאסמכתא קניא הכא ויכולין לפרש מטעם חיוב אין לפרש מטעם הפקר ב"ד ולנטות מפשטות לשון הש"ס ולומר דבי דינא דר"א ור"א לאו דוקא, וכיון דבלא הסמכת הקהל אינם יכולים להטיל מם חדש נמצא דאנשי הקהל הם העושים ולא טובי העיר ואכתי אין זה שום שררה לפני הפרנס כיון דאינו אלא מעשה קוף בעלמא וכמ"ש: הן אמנם דבכה"ג שהפרנס נבחר בסתם אפשר עוד לצדד ולומר דכיון דדוקא להטיל מסים חדשים אין להם רשות אבל להסיע על קיצתן היינו שבתחלת התנאי הסכימו הקהל גופייהו ורק אח"כ עבר אחד על ההסכמה יש רשות לטובי העיר לכופו בעונשים ודוקא להתנות מתחלה אין להם רשות, וא"כ אכתי יש להם שררות לכוף להעוברים, ועוד דהא כשיש מנהג ידוע בעיר שמקבלים תמיד הטובי עיר לעשות הכל על פיהם בלי הצבור מהני כפי המנהג כמבואר בחו"מ סי' ב', וא"כ השתא שנוהגין שהפרנסים עושים הכל ע"ד עצמם הוי כהתנו בפירוש שנותנין להם רשות לעשות הכל, אכן היינו דוקא בסתם אפשר לומר כן אבל בנ"ד שהתניתם בפירוש להיפך שבלעדי הסכמת הקלוב לא יהיה לו שום רשות ודאי שמחויב לקיים תנאו, וממילא אין לו שום התמנות ושררות כיון דבעצמו אין לו רשות לעשות דבר והקהל הם העושים, והפרנס אינו אלא שליח הקהל וא"צ שום העברה כיון דלא נתמנה מעיקרו ואין לו רשות לעבור על דעת משלחיו וכל מה דעביד לא מהני כלל לכל הדעות ואפי' לדעה ראשונה שהבאתי והנה גם זה פשוט שאפי' אם המינוי הזה היה התמנות של שררות, אפ"ה כיון שהיה בו תנאי שמחויב לעשות כפי החלטת הקלוב ועבר על התנאי שבטל ההתמנות ממילא ואין זה ענין כלל לדון אם רשאין להעבירו ממשמרתו, דלא אנן מעבירין אותו אלא מעצמו בטל ההתמנות כיון דעבר על התנאי ואדעת זה לא נבחר כלל, ובע"כ לומר כן דאלת"ה גם ככלות שני הקאדענץ יהיו מחויבים לבחור בו עוד הפעם משום דאין מורידין פרנס מגדולתו, וזה לא שמענו שיהא חיוב לבחור בפרנס שנבחר פעם אחת לבחור בו תו לעולם, אע"כ כיון דמתחלה לא נבחר כ"א על זמן ידוע, כשעבר הזמן בטל נשיאותו ממילא ולא אנן מעברינן לי', וה"נ כיון שנבחר על תנאי כן, כשלא נתקיים התנאי בטלה נשיאותו מעצמו ועיין בחת"ס או"ח סי' ר"י שטרח ליישב ברב שנבחר לזמן קצוב למה לא יקחו רב אחר ככלות הזמן, וכתב ליישב דהזמן שנכתב בכתב רבנות לא נכתב כ"א לטובת הרב שיהא ביכולתו לחזור ככלות הזמן אבל הצבור אינם יכולים לסלקו דהכי הוא האומדנא שאין אדם קובע ישיבתו עם אשתו ובניו רק למשך זמן ואח"כ ילך לו לתור מקום אחר ובע"כ דהזמן שנכתב לא נכתב כ"א לטובתו ע"ש, ואי נימא דממונה שנתמנה גם על תנאי אין להעבירו תו משררותו, מה הוצרך לדחוק כ"כ ותיפוק דאפי' אם הזמן נכתב לטובת שניהם ולא נבחר כ"א על משך זמן הכתוב בשטר אפ"ה אין יכולים הצבור לחזור ומחויבים ליתן לו כתב מחדש משום דאין מעבירין אותו מגדולתו. א"ו דכל שנתמנה על תנאי אין שררותו כ"א כפי התנאי, וה"נ אין שום זכות התמנות של פרנס זה כ"א כשמקיים התנאי ואין להאריך בזה כי פשוט הדבר שאין לו שום התמנות מעיקרו והתמנותו בטל ממילא, ובמקרה שלפניכם לא דק שיש רשות להעבירו כ"א אולי חובה הוא בהיות שידוע שמפלגת הארתודוכסים מלחמה להם עם מפלגות השמאליות מחריבי הדת ורק הם העומדים בפרץ ואין מניחין להם לבצע זממם ולכן אין מיגדר מלתא גדול מזה להיות בעוזרי מפלגות האורתודוכסים ולהגדיל כחם, ופרנס כזה שחטא בכפלים להחליש כת היראים ולהגביר כת השמאליים ראוי הוא לדחותו ולומר צא מכאן פרנס כזה, יכנס במקומו אחר דעדיף מיני': כל זה כתבתי בתור גלוי דעת להיכן הדין נוטה אם כנים אתם בדבריכם, אבל לא למעשה, כי חלילה לי להוציא דין טרם אשמע צד השני, ובשגם שקשה לשער מרחוק על שארית ישראל שיעשו עולה כזו לפסוע על ראשי עם ה' בחזקה, שלא עפ"י תנאי הבחירות, ולכן הנני מודיע גלוי לכל כי לא לפסוק הלכה למעשה מכוונים הדברים:
ובאין עוד הנני חותם ברגשי אהבה וכבוד לכל יראי ד' וחושבי שמו, הן המה הקלוב שנדברו שם יראי ד' ובברכת אהרן וואלקין: