אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"ב חו"מ › סימן קכח

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב חו"מ · סימן קכח

סימן קכז

ב"ה מוצאי מנוחה י' סיון תרצ"ג פינסק. כבוד גיסי הרב וכו' מהור"ר זלמן סאראצקין שליט"א אב"ד דלוצק. ע"ד השאלה בשני אנשים שהיה להם בשותפות קרקע למכירה על פארצעלאניא וגם מאיאנסעק והכל היה כתוב על שם אחר מהן והוא נהל את העסק על דעת עצמו כחפצו והוציא הוצאות יתרות שאין הדעת סובלתן, והשני תבע אותו לדין שלא האמין לו על כל ההוצאות, ונעשה פשרה ביניהם באופן כזה שהאח המוחזק ישאר מנהל העסק גם להבא ואין להרהר אחריו בנאמנות כל ההוצאות שעל העסק, ותחת זה נותן פצוי לתובע ליתן לו חלק ארבעים אחוזים באחוזה שנקנה ע"י המוחזק על שם עצמו מכסף השותפות, ובשטר פסק הדין כתוב שנכתב ביניהם שטרי בירורין בקנין ובביטול מודעי, כעבור שנה פרץ עוד הפעם סכסוכים ביניהם והתובע הלזה תבע עוד הפעם את הטענות הראשונות והוסיף עליהן חדשות והעיקר שהוא גוזל וגונב וכל חשבונותיו אינן צודקות והביא ראיה בהיות שבחשבון ההוצאות נמצא שנתן לסרסור אלפים וחמש מאות זהובים והראה שטר ע"ז, והסרסור אומר שלא קיבל מאומה והשטר שבידו שטר אמנה הוא, והושיבו עוד הפעם ב"ד של בוררים לפשר והב"ד הוציאו פסק חדש. אבל לא ארכו הימים והיה ביניהם ד"ת שלישית ועפ"י ד"ת זאת נתחלק ביניהם כל קרקע החצר וסיימו ששדות הללו שייך לזה והללו לזה וגם האינווענטאר ושארי מטלטלין שבחצר נתחלק, ועתה לרגל איזה סבה נפרץ הריב עוד הפעם ובאו לדון לפני כ"ת והתובע רוצה לבטל את כל הג' פשרות הקודמות בטענה כי אנוס היה עליהם מפני שכל הנכסים היה כתוב על שם האח השני ומי יוכל לדון עם תקיף ומותזק ורוצה שהמוחזק ישבע על כל החשבונות במשך שהיה מנהל העסק, זהו תוכן העובדא ונסתפק כ"ת אם אפשר לבטל פסקי דינים הללו שנכתב בתוכם שהיו בקנין ובביטול מודעי, ורוצה לשמוע גם חות דעתי, והנני בזה להשיבו מה שנראה לקוצר דעתי:

דהנה זה פשוט דכיון שהנתבע היה מוחזק ואלם והכחיש לו על כל טענותיו שמחמת זה הוכרח להתפשר עמו, ודאי דחשיב זה אונס וכמ"ש הב"י בחו"מ ס"ס ר"ה בשם הרשב"א וגם הקנין וביטול מודעי הכל היה מחמת אונסו. אלא דיש לדון נהי דהוי ודאי פשרה באונס אבל התובע הא בכל פשרה קיבל איזה פיצוי והנאה וא"כ הוה תלוהו וזבין דאמרי' אגב אונסא וזוזי גמר ומקני. ובשגם שכל פשרה הלא דינה כמכר כמ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות מכירה והמחבר בחו"מ סי' ר"ה, ובב"י שם כתב הטעם לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו ולכן הוא מתפייס ליטול קצת בפשרה כו' והיינו מכר ממש שמוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זאת בסך שמתפשרים ביניהם והלכך אם אנסו עד שנתפשר עמו פשרתו פשרה אא"כ מסר מודעא דהוי תלוהו וזבין דזביני זביני ע"ש, ולפ"ז בנ"ד שהתובע קיבל איזה הנאה הוי פשרתו פשרה אע"ג שבאונס היה, מיהו מלשון כת"ר שכתב דהתובע קיבל בכל פעם "מקצת" שמשמע רק הנאה כל דהו, לא חשיב זה כתלוהו וזבין, דלא אמרי' תלוהו וזבין זביני' זביני אלא היכי דלא מפסיד מידי משויה אבל אם אנסוהו להתפשר בפחות לא אמרי' הכי וכל שלא קיבל כל שוויה תלוהו ויהיב חשבינן לה וכמ"ש הטור חו"מ סי' ר"ה ובנמוק"י בשם הרשב"ם וריטב"א כמ"ש בב"י שם, ולא עדיף פשרה ממכירה ממש דאם אנסו למכור בפחות משויה לא הוי מכירה והוי כמתנה וכמ"ש המחבר חו"מ סי' ר"ה ס"ד. והן אמנם דבב"י שם הביא בשם מוהרי"ק דאפי' בקיבל הנאה כל דהו הוי נמי תלוהו וזבין וז"ל הנאנס לעשות דבר ומטי לו הנאה מיני' הוי כתלוהו וזכין הגם כי ההנאה שקיבל הוי דבר מועט עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בשם קצת גדולים דסברי הכי, וטעמם דס"ל דאף במכירה ממש אם אנסו למכור פחות משויה כדמשמע מלשונו שם, אבל רוב הראשונים סברי דבפחות משויה לא אמרי' תלוהו וזבין זביני' זביני וכוותייהו נקטינן. ולפ"ז בנ"ד שלא קבל כ"א הנאה כל דהו כתליוהו ויהיב חשיב ופשרתו מתבטלת כדין פשרה באונס כן נראה לכאורה:

אכן כד דייקינן בהא מלתא בדברי הראשונים נ"ל דבנ"ד לכו"ע הפשרה קיימת, דטעמא דהנהו רבוותי דבפחות משויה בטילה הפשרה היינו משום דין אונאה נגעי בה ומיירי שהפחת הוא יותר משתות דנהי דפשרה כמכר אבל הא במכר גופא דיינינן דין אונאה לבטל המקח בנתאנה יתר משתות. ופשרה לא עדיפא ממכר ממש וכל היכי דהפסיד יתר משתות בטל הפשרה, הכי מתבאר מתוך דבריהם למעיין בהם, וממילא דלא שייך זה אלא בפשרה על מטלטלין וכדומה דברים דדיינינן בהו דין אונאה אבל בפשרה על קרקע דאתמעטו מדין אונאה, הפשרה קיימת אפי' בקיבל רק הנאה כל דהו, ועיין בב"י חו"מ סי' י"ב שהביא בשם הרשב"א וז"ל על שמעון שחייב לראובן מנה וכפר בכל כו' ותוכן המעשה היה שנתפשר עמו בחמשים ותשובתו היתה שמחילה באונס היתה וה"ז כמו שאנסוהו ליתן אע"פ שקיבל קצת מעות לא אמרי' בכה"ג אגב אונסא וזוזי גמר ומקני כו' אף לכשת"ל גבי תלוהו וזבין דאמרי' אגב אונסא וזוזי גמר ומקני אפי' בנותן זוזי כל דהו כדעת קצת גדולים בכה"ג מודה דלא גמר ומקני דלא אמרו אלא בקרקע שאין לו אונאה ונקנה אפי' בפרוטה דומיא דאשה הא במטלטלים יש להם אונאה לא כו' עכ"ל, הרי להדיא דטעם דמ"ד דבפחות משויה בטל הפשרה משום דין אונאה נגעו בה ולחלק בין מטלטלין לקרקע, וכ"כ בדרישה וב"ח דמטעם אונאה הוא ומחלקינן בין קרקע למטלטלין ע"ש, ולפ"ז בנ"ד דהפשרות היו בעסקי קרקע דבפשרה הראשונה ניתן לתובע בפשרתו ארבעים אחוזים באחוזה החדשה. וגם בשלישית חלקו הקרקע ביניהם וממילא הפשרה קיימת, דמצד מה תבטלה, אי משום דאנוס הוא, הא כיון דקבל הנאה הוי זה תלוהו וזבין דזביני' זביני, ואי מצד האונאה הא בקרקע אין אונאה, ואין לומר דבפלגא בטל המקח אפי' בקרקע וכמ"ש התוס' בכ"ד, ומלשון כת"ר שהתובע קבל מקצת משמע שגם מחצית טענתו לא קיבל ובכה"ג אפי' בקרקע בטל המקח וכמ"ש הרמ"א חו"מ סי' רכ"ז סעיף כ"ט, דזה אינו דלדינא הא קי"ל דגם ביטול מקח אין בקרקע וכמ"ש המחבר שם אפי' מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף, וטעם הדבר דמה שאין אונאה לקרקע אין זה מגזה"כ אלא משום דקרקע שוה כל כסף וכמ"ש החינוך מצוה של"ז והרשב"ם בב"ב דס"א ע"ב. ובמקום אחר הבאתי ראיה לזה גם מן הש"ס דבב"מ דק"ח גבי מצרן קאמר התם זבן במאתן ושוי מאה סבור מינה מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל ר"נ אין אונאה לקרקעות, ואי נימא דמה דאין אונאה לא משום דשוה הוא אלא מגזה"כ א"כ מאי משני דאין אונאה הא אכתי הוי עיוות ואין אנו דנין התם לענין החזרת האונאה אלא אם הוא עיוות או לא ולענין לבטל השליחות, אע"כ דבאונאת קרקע ליכא נמי שום עיוות משום דשוה כל מה שנתן בעדם ומדעתו ישלם יותר, ושם הארכתי:

לבאר דא"כ קרא למה למעט קרקע מאונאה ותיפוק שלא נתאנה כלל וכעין זה הקשו התוס' בב"ב על פי' רשב"ם והארכתי לתרץ ואכ"מ:

והנה הדברים הללו נראים נכונים. רק מה שעומד לעדי הוא מה שמצאתי ראיתי לאחד גדול מדבר והוא הגר"פ האמבורגער ז"ל בספרו ושב הכהן פי' כ"ה דבפשרה לא יוכל לטעון דין אונאה דלא מצינו אונאה רק במכירה דממכר כתיב אבל לא בפשרה אף שדינה כמכר היינו לענין טענת אונס אבל לא לאונאה, ולכאורה יפה טען דבש"ס מצינו כדבריו בב"מ דנ"ו דבעיא ר' זירא שכירות יש לו אונאה ממכר אמר רחמנא והא לאו ממכר הוא או דלמא ליומי' ממכר הוא, וכל הראשונים פי' דהבעיא הוא אי בשכירות יש לו אונאה כלל דממכר אמר רחמנא ולא שכירות, ולפ"ז גם ה"נ נימא כן ממכר אמר רחמנא ולא פשרה דלאו ממכר הוא לגבי אונאה, וכיון שכן נפל כל היסוד שהבאתי מדברי הראשונים דהטעם דבפשרה פחות משויה לאו כלום הוא מתורת אונאה כיון דבפשרה לא דיינינן כלל דין אונאה, אכן באמת במחכ"ת של גדול זה אי"א לומר כדבריו דבפשרה לא דיינינן אונאה, דלבד שדבריו הם נגד דברי הראשונים הנ"ל שפי' הטעם משום אונאה, עוד בלא"ה מוכרח לומר דלגבי אונאה לא בעינן מכירה דוקא, דאלת"ה אלא כדבריו דבמכירה דוקא יש אונאה א"כ יקשה טובא מ"ש הרמב"ם ומחבר בחו"מ סי' רכ"ז דהקבלן יש לו אונאה ואמאי הא שכירת פועל או קבלת מלאכה פשיטא דלאו ממכר הוא, דאפי' לבעיא דר' זירא בשכירות היינו משום דשכירות כיון דליומי' מכירה הוא הוי נמי ממכר דאטו ממכר לעולם כתיב אבל בשכירות פועל או קבלן דליכא מכירה כלל פשיטא שאין בהם אונאה, והכי איתא להדיא בשמ"ק ונמוק"י בב"מ שם, וא"כ מאוד תמוהין דברי הרמב"ם ומחבר דפסקו דבקבלנות יש דין אונאה, והמ"מ כתב דטעם הרמב"ם משום דס"ל דקבלן לא דמי לעבד ודוקא פועל דמי לעבד ולא קבלן ומאי דאמעוט מאונאה הוא עבדים שהקשו לקרקעות וקבלן לאו עבד מיקרי ע"ש במ"ל, ולמ"ש יקשה טובא דנהי דמטעם עבד אי"א למעוטי מאונאה, מ"מ נמעטו מטעם דבעינן מכירה וליכא, ופליאה נשגבה על מפרשי הרמב"ם ושו"ע שלא דנו בזה כ"א מטעם מיעוט דעבדים ולא דנו כלל דהא לאו מכירה הוא ואיך לא נתעוררו דפסק השו"ע הוא נגד הסוגיא דב"מ:

הן אמנם דעל הטור ושו"ע יש לי ליישב. דהנה זה ודאי שמ"ש השמ"ק ונמוק"י דבקבלנות ליכא מכירה. היינו רק למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי וכיון דאינו זוכה בשבח ורק שכר פעולה שקיל אין שייך מכירה, אבל אי נימא דאומן קונה בשב"כ יש כאן מכירה ממש, דמתחלה זכה האומן בהשבח ואם חוזרו הרי חוזר ומוכרו וכמ"ש רש"י בב"מ דק"ב בד"ה אומן וז"ל וכשמחזירו הרי הוא כמוכר לו שבח שהיה לו בתוכו ע"ש, והנה כבר נתעוררו הרבה אחרונים על הסתירה שיש בפסקי השו"ע, דבחו"מ סי' ש"ו פסק אין אומן קונה בשב"כ ובאה"ע סי' כ"ח הביא שני דיעות בזה והטור הכריע כשיטת ר"י ור"ת דאומן קונה בשב"כ ועיין שם בדרישה ובב"ח שתי' דבדבר שבממון ס"ל דאין אומן קונה ובקדושין דאיסורא הוא פסקו להחמיר כשיטת ר"י דקונה ע"ש, ובענין אי אונאה נחשב איסור או ממון הובא בתוס' ב"מ דנ"א שני דיעות והפוסקים הכריעו להלכה כרב משום דאונאה הוי איסורא וכמ"ש הרא"ש שם וכן פסקו הטור ושו"ע בחו"מ סי' רכ"ז, ולפ"ז א"ש דהטו"מ דס"ל אונאה הוי איסור ולשיטתם באה"ע דבאיסור אמרי' להחמיר דאומן קונה בשב"כ ומשו"ה שפיר אמרי' דבקבלן יש אונאה כיון דקונה בשב"כ הוי מכירה מעליא, ועצה זאת נכונה מאוד בישוב הטו"מ אכן הרמב"ם דס"ל שגם בקידושין דאיסורא הוא אין אומן קונה בשבח כלי וא"כ בקבלנות ליכא שום מכירה ואמאי יש בו אונאה, והנ"ל בישוב דברי הרמב"ם ספמ"ש בשמ"ק בשם רבינו יהונתן וז"ל שכירות יש לו אונאה כלומר אם אדם משכיר לחבירו בית אחד יותר משתות שראוי לשוכרה מי מתבטל השכירות כדין מטלטלין או דלמא דין מכר יש לו ובמכר הא אמרי' דאין לקרקע אונאה עכ"ל, והמתבאר מפי' הזה דמה דמספקא לר' זירא בשכירות אין זה בשכירות של מטלטלין ומשום דבעינן ממכר ושכירות לאו ממכר הוא ודין דשכירות יהיה גרוע ממכירה בדין אונאה, דזה פשיטא דבדין דאונאה לא בעינן מכירה דוקא, ורק הספק הוא בשכירת קרקע אי ממעטינן נמי מאונאה כמו מכר, ושמא שכורות עדיפא ממכירה דדוקא במכירה ממעטינן קרקע מאונאה אבל בשכירות אפי' בקרקע יש אונאה, וסברת הספק י"ל עפמ"ש לעיל בשם החינוך דהא דממעטינן קרקע מאונאה אין זה מגזה"כ אלא מטעם דקרקע כיון שדבר קיים ועומד לעולם הוא דרך הבריות למחול בו כל אונאה וכעין משאחז"ל שקרקע דבר השוה כל כסף הוא, ולטעם זה י"ל שדוקא במכירת קרקע דקיים מקחו לעולם עביד דמחיל אבל בשכירות שאינו אלא לזמן הוי כקניית מטלטלין דאין דרך למחול יתר משתות, ופשיט דכיון דשכירות הוי ממכר ליומא וא"כ דמיא לגמרי למכר ואין אונאה, ולפ"ז י"ל שהרמב"ם מפרש נמי כוונת הבעיא כן וא"ש פסק הרמב"ם דהא לפי זה פשיטא לו דבכל דבר שנתאנה הן במכירה והן בקבלנות יש אונאה ולא בעינן מכירה דוקא ורק הספק הוא בש"ס אם בשכירות דיינינן אונאה אפי' בקרקע אבל במטלטלין פשיטא דיש אונאה אפי' בשכירות דלא בעינן מכירה דוקא ומדוקדק לפ"ז לשון הרמב"ם שז"ל כשם שאין במכירת קרקע כך אין אונאה בשכירת קרקע. ותמה הפרישה ע"ז דמלשון הרמב"ם משמע דהיה הו"א בש"ס דבשכירת קרקע יהא אונאה והיכי אפשר לומר כן והא כיון דבמכירת קרקע אין אונאה כ"ש בשכירות דאפי' במטלטלין מספקא לן ומאי אשמעינן הרמב"ם בזה ע"ש, ולמ"ש מדוקדק מאוד דבאמת זהו הבעיא דר' זירא אם שכירות קרקע יהא עדיף ממכירה לענין אונאה, ופשיט דבשכירות נמי אין אונאה דדמי למכר וכלשון הרמב"ם ממש, וכיון שבארנו דגם בפשרה נמי דיינינן אונאה שפיר י"ל דטעם הפוסקים דס"ל דכופה למכור בפחות דפשרתו בטל היינו משום אונאה, ובמכירה בפחות משוה יותר משתות מיירי וכמ"ש, וממילא דבנ"ד דבקרקע הוי הפשרה דאמעוטי מאונאה שפיר קיימת הפשרה וכנ"ל:

וגדולה עזה נ"ל דבנ"ד א"צ לטעם דקרקע אין לו אונאה ואפי' במטלטלין נמי הוי פשרתו קיימת, דהא הב"י כתב בטעם דפשרה הוי כמכר, לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו בדין ולכן הוא מתפייס ליטול קצת בפשרה והיינו מכר מכר ממש שהוא מוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם בעד זכות כזה, ואונאה לא שייך אלא בדבר שמצד עצמו שוה יותר, ורק זה אינה אותו אבל דבר שאין לה שווי יותר גם לאדם מן השוק אין שייך אונאה, ונמצא דבכל פשרה הבא ע"י הכחשה, זה תובע וזה כופר ומתירא לעמוד בדין שמא יפסיד הכל, כל אדם לא יתן בעד זכותו זה במלואו כל טענת התובע. וכיון שאינו שוה יותר לא נתאנה כלל, ופשוט דאין בזה טענת אונאה ואפי' במטלטלין נמי לא מצי לבטל הפשרה ע"י טענת אונאה:

מסקנת הדברים שאיני רואה יסוד לבטל הפשרות הללו. דמצד האונס הרי הוא תליוהו וזבין דגמר ומקני, ומצד אונאה נמי לא. הוא דאין כאן אונאה מעיקרו כיון שהפשרה היה משום הכחשות שביניהם דהלה כופר לגמרי, ועביד אינש דזבין דיני' שמתירא שמא יפסיד לגמרי ואינו שוה יותר לשום אדם ונמצא דלא נתאנה כלל, ואפי' אם היה בזה אונאה הא אין אונאה לקרקעות וכמ"ש, לא נעלם ממני שארי גדול עומד נגדי והוא מ"ש הרשב"א הביאו הנה"מ בסי' ר"ה דלא אמרי' תלוהו וזבין זביני' זביני אלא כשהמאנס נותן לו מעות שלו בעד חפץ הגזול, אבל כאן המקצת שנותן לו הוא משל הנגזל גופי' וקצת הגזילה מחזיר לו ולא דמי הגזילה ובכה"ג אין כאן מכר כלל ואונס גמור הוא ואפשר לבטל הפשרה מחמת האונס ועמ"ש הנה"מ שם, ואם כי הסברא ישרה ראויה למי שאמרה, בכ"ז באשר שום ראשון זולתו לא זכרה וכל הפוסקים סתמו דבריהם דפשרה שקיבל הנאה הוי תלוהו וזבין, והמעיין בלשון הרשב"א גופי' שהביאה הב"י סי' י"ב יראה שגם הוא לא סמך על טעם זה לחוד כ"א בצירוף עוד כמה טעמים בטל הפשרה, ולכן לדינא קשה מאוד לבטל הפשרות, זהו הנלע"ד:

והנני גיסו הדו"ש אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה