אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"ב חו"מ › סימן קכו

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב חו"מ · סימן קכו

סימן קכה

ב"ה יום א' ב' אייר תרצ"ה פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר יצחק אהרן זילבערפארב שליט"א אב"ד בוויסאקי ליט'. ע"ד שאלתו שכבר נזקק לדין של שני שותפים, בצירוף עוד שני בוררים ואם כי לא קנו מידם בקנין על פשרה זאת אבל בעלי הדין חתמו על שטר בירורין שהם מתחייבים לשמוע לפסק הדין שתוציאו בזה וגם נתנו לכם כח הרשאה שתשלחו את הפס"ד לערכאות השלטון, ולאחר שנזדקקתם לדין זה ושמעתם כל הטענות באתם לידי החלטה איך להוציא פסק הדין, ובין כה טרם שהספקתם עוד להעלות ההחלטה על הכתב, נודע לאחד מבעלי הדין סכום הכסף שחייבתם אותו לשלם לשותף השני כדי שיצא מן העסק לגמרי, הוא נסה למחות ולומר כי עשיתם לו עול וחייבתם אותו יותר מדאי, בכ"ז נתרצה אח"כ לקיים הפסק, ואמנם שוב בא בע"ד השני לשמוע מה נעשה בדינו והגדתם לו כי צריך לקבל כך וכך מעות ולצאת מן העסק וכשמוע זה צעק מרה וברח ממקום המשפט, ואמנם כעבור איזה ימים נתחלפו בטענותיהם. השותף שצריך לקבל מעות ולצאת מן העסק ושמקודם מיחה כ"כ, חזר עתה ממחאתו הקודמת ומרוצה לקבלם כפי הפסק. רק השותף השני שמתחלה נתרצה חוזר הוא כעת ואומר שכיון שהשותף ברח מתחלה מבית המשפט אין תוקף עוד לפסק הדין ובטל הוא, ובכן שואל כת"ר אם יש לכם כח להוציא הפס"ד שכבר נתבטל ע"י חזרת הבעל דין:

וע"ז אשיב לכת"ר כי שאילה זו א"צ לפנים. ודבר פשוט הוא שכיון שכבר גמרתם המשא ומתן ביניכם ובאתם גם לידי החלט שהודעתם לבעלי הדין, שזה א"צ לפנים כלל ופשוט שהפס"ד הוא בתוקפו אליבא דכו"ע ולא שום אחד לא הבע"ד ולא הדיינים יכולים לבטלו משום דכבר זכו בהם הבע"ד כ"א בחלקו וכל הבא לבטל ולשנות גזלן ממש הוא כמו שאבאר, דהנה בברייתא דמס' סנהדרין ד"ו קתני נגמר הדין אין אדם רשאי לבצע ולהלן שם בגמ' היכי דמי גמר דין א"ר יהודה אמר רב איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב, ומלשון הש"ס משמע דהגמ' בא לפרש נגמר הדין דקתני בברייתא דאסור שוב לבצע, ע"ז מפרש דנגמר הדין חשוב משעה שאמרו איש פלוני אתה זכאי כו' וכן פרש"י להדיא שם בברייתא נגמר הדין היינו שאמר איש פלוני כו' וכן פי' הרמב"ם ובשו"ע חו"מ סי' י"ב שמשאמר איש פלוני כו' הוי חשוב זה גמר דין ואסור שוב לבצוע. אלא שבתוס' שם הקשו על פרש"י איך אפשר לפרש דנגמר הדין דתני בברייתא היינו משאמרו כבר איש פלוני כו', הא זהו גמר דין ממש ומה ביצוע שייך אחרי שנפסק הדין לגמרי, וכוונת דבריהם מפרש הר"ן בחדושיו דמה ביצוע שייך דכיון שנפסק הדין אם יבואו לעשות פשרה ולשנות שינוי כל דהו הרי הם גוזלים אותו ועוד שהבע"ד גופא לא יצייתו להם אחרי שנפסק הדין, ולכן פי' התוס' דנגמר הדין דקתני בברייתא היינו שכבר דקדקו בדין היטב ולא חסר אלא אמירה דאיש פלוני אתה חייב דכיון דנתברר כ"כ אין להטעותו ולעשות פשרה, ועיין בב"ח חו"מ סי' י"ב שהקשה על התוס' דדבריהם הם נגד הש"ס דקאמר בהדיא היכי דמי גמר דין איש פלוני כו' עיי"ש. ובאמת לק"מ דמה שקצרו התוס' לבאר הוסיף רבינו יונה בחדושיו לסנהדרין שפי' נמי כתוס' דנגמר הדין הוי פירושו שכבר דקדקו בדין ולא חסר אלא אמירת איש פלוני כו' והוסיף לכתוב וז"ל וכי אמרי' לקמן היכי דמי גמר דין איש פלוני כו' ה"ק שכוונתם לומר כן ולא שכבר אמרו כן. וכתי' זה ממש כתב המהרש"א בסנהדרין ולא ראה שכבר הקדימו רבינו יונה ומסיים דמיהו לאו היינו משתשמע דבריהן ויודע להיכן הדין נוטה דקאמר ר"ש בן מנסיא דהתם לא עיינו עוד כפי הצורך בדין ועדיין לא גמרו לשאת וליתן בדבר עכ"ל ע"ש. והמתבאר אפוא דלשיטת התוס' גם אמירת איש פלוני אתה זכאי לא בעינן לענין דיהא חשוב גמר דין אלא לאחר שגמרו הדיינים המשא ומתן ובאו לידי הסכם והחלט ואין חסר כ"א לומר איש פלוני כו' כבר זהו גמר דין ממש ואסור שוב לבצוע דכבר זכו הבעלי דינים ואם בא לשנות הרי הוא גוזל את הבע"ד, ומשאמרו איש פלוני וכו' ודאי דהוי גמר דין אליבא דכו"ע ואפי' אליבי' דרש"י, ואין זה ענין להא דאמרי' ב"מ די"ז ובב"ק דס"ט דחייב אתה ליתן לא הוי אכתי גמר דין עד שיאמר צא תן לו, דהתם לענין הוחזק כפרן קאמר דכשב"ד אמרו לו חייב אתה ליתן ואמר פרעתי ואח"כ באו עדים שלא פרע לא הוחזק כפרן בזה שאמר פרעתי משום דאשתמיטי דסבור הי' דכל זמן שלא אמרו צא תן לו עדיין יש מקום עיון לעיוני בדין, ורק הבע"ד טועה וסבור כן דאכתי יש מקום לעיוני, אבל לפי האמת גמר דין הוי משאמרו חייב אתה ליתן ואסורים הב"ד לעיוני ולשנות וכמ"ש בשמ"ק בשם הריטב"א ובנידון דידן שכבר נגמר המשא ומתן ובאו לידי החלט וגם הודעתם החלטתכם להבע"ד פשוט דהוי גמר דין ממש ואין לשנות ולזוז כל שהוא דכבר זכו בהם הבעלי דינים ואינם יכולים לחזור לא הדיינים ולא בעלי הדינים:

ואין לומר דחייב אתה ליתן לא חשיב כפסק דין כ"א כשהדיינים הודיעו לשני הצדדים כאחד להחייב צד החיוב ולהנפטר צד הפטור וכמו דמשמע לכאורה לשון הש"ס איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב, דלשון זה משמע שצריכים להגיד לשניהם לזה צד החיוב ולזה צד הפטור, ובנ"ד הדיינים רק לאחד הודיעו והשני נודע מעצמו, דזה אינו דכבר כתב הש"ך בחו"מ סי' כ"ב אות ה' דמ"ש איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב דלאו דוקא אם אמר לתרווייהו אלא פלוני אתה חייב לחוד או פלוני זכאי לחוד נמי הוי גמר דין ממש, וכ"ש בנ"ד דגם צד השני ידע ומסתבר דנודע לו מהדינים דזה הוי ודאי גמר דין גמור ואין יכולים לחזור, וגם מה שלא קנו מידם זה נמי אין מועיל לחזור, חדא כיון דנעשה בפני רב ואב"ד דחשוב יותר מטובי העיר, וגם בנעשה לפני טובי העיר א"צ קנין כמ"ש רעק"א בשם הב"ח, ובחו"מ סי' כ"ב סעיף א' הביא הרמ"א בשם תשובת מיימוני דאם הם ממונים בעיר או טובי העיר א"י לחזור ובש"ך שם מבואר דבג' סגי ע"ש, ובלא"ה הלא ידוע תשובת מוהרש"ל דבשלשה דיינים אע"ג דלא בקיאי בדינא א"י לחזור ע"ש, אלא שכאן בנ"ד אין צורך לכל זה כיון דנתנו שטר והתחייבו לקיים כפי הפס"ד אין צורך תו לקנין אחר וכמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' מ"ב, ומכל הלין נראה פשוט דהפסק דין הוא בתוקפו ואין לשנותו בשום אופן ואין מועיל כלל חזרת הב"ד, והוא הדבר שאמרתי מראש עד שאתם שואלים אם יש כח בידכם להוציא הפסק לאחר שהצדדים הראו סימנים של חזרה וביטול. דזה א"צ לפנים ופשוט שחזרתם אין מועיל והפסק דין הוא בתוקפו. שאלוני ביותר אם רשאים אתם הדיינים להשתמט מלהגיד הפסק ולא להזדקק להם עוד, ולדעתי גם אתם הב"ד אינכם רשאים בשום אופן להשתמט אפי' כשהבע"ד הם אלמים אלא מחויבים לגמור הדין שכבר נזדקקתם ולהוציא הפס"ד, דהרי כל רב ואב"ד בעירו ודיין קבוע וממונה לרבים מחויב להזדקק תמיד וכמבואר בחו"מ סי' א', ואפי' דייני הצירוף שאינם קבועים אפ"ה כיון ששמעו הטענות ויודעים להיכן הדין נוטה אינם רשאים שוב לומר איננו נזקקים לכם וכמבואר בסנהדרין שם מברייתא דר' יהודה בן לקיש ומשום פחד אסור לדיין להסתלק לאחר שכבר נזקק לדין כמ"ש התומים סי' י"ב וכ"כ בתשובת שבו"י ח"א סי' קמ"ג דלאחר שיודע היכן הדין נוטה אי"א להסתלק בשום ענין אם לא בפיקוח נפש, ולענ"ד שגם בפיקוח נפש לא ברירא שיכול להסתלק מפני הפחד כמבואר בספרי פ' דברים דהכי איתא התם שמא תאמר מתירא אני שמא יהרוג את בני וכו' ע"ז נאמר לא תגורו, הרי להדיא דגם יהרג ואל ימנע עצמו מן הדין, אלא דלכאורה קשה על הספרי והלא קי"ל בכל עבירות דיעבד ואל יהרג חוץ מג' עבירות ע"ז ג"ע ושפ"ד, ולמה אמר בספרי דגם יהרג ולא ימנע עצמו מן הדין, ולכאורה הי' אפשר ליישב דכיון דאם ימנע עצמו מן הדין יהיה מזה פסידא לאחרים, דהיינו למי שנמצא זכאי בדין, ואסור להציל עצמו בממון אחרים, וכעין זה ראיתי בשמ"ק ב"ק ד"פ ע"א בההוא עובדא דחסיד אחד שלא מצאו לו עון רק מה שינק מעז שאסור לגדל בא"י וכתב המאירי וז"ל אף דבמקום פקוח נפש הותרו כל איסורין להתרפאות אבל דבר שנאסר מחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר ע"ש, אלא דהאי עובדא הובא בירושלמי פ"ט דסוטה ה"י וכתב שם ביפה מראה דלא היה שם סכנה דאל"ה הוי שרי, מיהו טעם כעין זה מצינו לר"מ בכתובות די"ט דעדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר, ומשום דאסור להציל עצמו בממון אחרים, וכיו"ב כתבו האחרונים לתרץ למה פסול לולב הגזול לימא עשה דלולב דוחה ל"ת דגזל ותי' דל"ת של בין אדם לחבירו אין בכח שום עשה לדחות, ומספרי זה יהיה ראיה לדין זה דאל"ה למה אינו רשאי למנוע מן הדין ובמקום סכנה דשמא יהרג את בנו, מיהו לדינא לא קי"ל כר"מ בזה, אלא דבאמת רשאים העדים לחתום שקר במקום סכנה, וא"כ יקשה למה אין רשאי הדיין למנוע מן הדין במקום סכנה, ואפשר ליישב דהספרי מיירי רק במקום ספק סכנה, ובההוא הוא דאמרי' שאינו רשאי להפסיד ממון חבירו במקום ספק סכנה, וכן משמע אמנם מלשון הספרי, מתירא אני "שמא" יהרוג את בני, ומשמע דאינו אלא שמא וספק, והנה האחרונים נסתפקו בזה אי משום ספק שמא יהרג רשאי לעבור עיין בפ"ת יו"ד סי' קנ"ז בשם משנת חכמים ובשד"ח הביא בשם חיי עולם לדבר פשוט דיעבור גם מספק, ולכאורה מדברי הספרי מוכח, דמספיקא אינו רשאי לעבור, אלא דאכתי יקשה דברי הספרי דנהי שאינו אלא ספק אבל הא קי"ל שגם ספק נפשות להקל וכיון דבודאי, אמרינן דיעבור ואל יהרג ולשיטת הרמב"ם יש איסור להחמיר וליהרג וא"כ איך רשאי להכנס גם במקום ספק סכנה, ולכן נ"ל דזה במ"ש בחבורי חשן אהרן סי' י"ב דלאו זה דלא תגורו שאני מכל לאוין שבחורה כיון דעיקר האיסור הוא שלא להתירא מפני איש הרי כאילו פירשה תורה בהדיא דגם מפני איש כזה שמאיים בהריגה אין להתירא ממנו. ולפ"ז יש לתמוה על השבו"י הנ"ל שכתב דבמקום פקוח נפש רשאי להסתלק אפי' כשיודע היכן הדין נוטה, והא לפמ"ש מן הספרי אין להסתלק אפי' מחשש סכנה נמי, והן אמנם דאפשר לתרץ דהספרי לא מיירי מסילוק מן הדין אלא דמיירי באיסור עיוות הדין לעשות מעשה ולהוציא פסק שקר בזה הוא דאסור לעשות מעשה ולחייב את הזכאי מחשש סכנה, אבל להיות בשב ואל תעשה ולהסתלק מן הדין לגמרי כההיא דשבו"י אפשר דשרי במקום פקוח נפש, אכן לפמ"ש דבאיסור דלא תגורו אינו רשאי לעבור גם במקום סכנה כיון דזהו גופא איסורו של דבר ואם אך מתירא מפני איזה דבר הוא בכלל לאו זה, וא"כ לאתר שיודע היכן הדין נוטה ודאי איכא בזה לאו דלא תגורו כמ"ש הסמ"ע שם ס"ק ב' דבגמר דין ודאי דקאי על לא תגורו, ובתשובת הרשב"א שהביא הב"י כתב דגם קודם שיתחיל לטעון עובר משום לא תגורו א"כ לפי"ז נ"ל דגם לסלק עצמו מן הדין אסור במקום סכנה כיון דגם ע"ז קאי האיסור דלא תגורו ואיסור זה אינו רשאי לעבור אפי' במקום סכנה ודו"ק:

המתבאר מזה דבנ"ד לא רק רשאים אלא מחויבים אתם להוציא פסק הדין בלי שינוי, דלשנותו אי אפשר מפני שכבר זכו הבעלי דינים, ולהשמיט עצמם להסתלק לגמרי ג"כ אין רשאים, ואפי' אם הבעלי דינים מסכימים כעת לשנות הדין אין רשאים, ואע"ג דהש"ך הביא בשם הש"ג דאם מודיעים להם טיב הפשרה ומסכימים שרי, אבל התומים דחה זה והוכיח ממ"ש הרשב"א ואגודה דרק אחר שאינו מן הדיינים רשאי לעשות פשרה ובע"כ שהיינו מדעת הבע"ד דאי שלא מדעתם אחר מי שם אותו לשר ושופט לעשות בכפיה, הרי שהדיינים אינם רשאים לעשות שום פשרה אפי' מדעת הבע"ד. ובתומים שם כתב הטעם משום דהבעלי דינים יחשבו שמדת הדין נוטה להיות כן, וא"כ הוי זה כמכריחים שלא מדעתם לפשרה, רק אם לראות עיני כת"ר אי אפשר להעמיד הפסק דין הקודם וגם בעלי הדינים מסכימים לזה אז תעשו באופן כזה לומר להם דעו שהדין נשאר כמו שאמרנו רק מצד הישר והטוב ראוי לוותר נגד רעהו בכך אם תסכימו מרצונכם הטוב אבל לומר סתם אינכם רשאים דיסברו דהדין נוטה כך והוי מחילה בטעות, ולע|צה זאת הסכים בע"ס מאזנים למשפט ואם תעשו כעצה זאת אז נהפוך הוא שמצוה תעשו בזה ליישר דעת הבע"ד ולהביאם לשלום וה' יברך אתכם בשלום:

כנפש המברככם בשלום כברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה