אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"ב חו"מ › סימן קכה

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב חו"מ · סימן קכה

ח"ב חו"מ

ב"ה ער"פ תרצ"ב פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר שמואל אליעזר יצחק סג"ל נ"י מו"צ בלודז. בעובדא דאתי לידו, שני בעלי דינים קבלו עליהם אח כ"ת בצירוף עוד שני רבנים לדיינים מפשרים את הסכסוך שביניהם, הצדדים קבלו בקגא"ס וגם חתמו על שטרי ברורים, אכן בגשתם להתחיל טענותיהם דרש התובע לבטחון על קיום הפסק שיחתמו אצל הרעיענט כי קבלו אתכם לדיינים. ואז יהיה לפסק דין שלכם משפט כחוק שיתאשר ע"י שלטון הגלילי, והנתבע מסרב ע"ז מפני אמתלאות שונות. א) אין צורך להבטיח בהיות שכל ישראל בחזקת צייתי דינא שקבלו בקגא"ס הם עומדים, ב) מתירא לחתום בנוטריוס שמא אח"כ ישתמט התובע מן הב"ד עוד הטענות, ושטר הקאמפראמיס יהיה לו לראיה נגד הנתבע שטוען אין לך עלי כלום וא"כ למה נכנסת ברצונך הטוב להתפשר, ג) בינתים נודע שהתובע מסר הענין לחוקר דין קודם שקבלו בקנין לסמוך על דייני ישראל ואם כי התובע מבטיח שלאחר שיוחתם שטר הברורין אצל הרעיענט יבטל התביעה שהגיש לחוקר הדין, אכן הנתבע לא יאמין לו על דבריו ודורש שמתחלה יבטל אצל חוקר הדין, וכ"ת מסתפק אם האמתלאות הללו שאומר הנתבע כדאים לבטל את הקנין שקבלו לסמוך על דיינים הללו, ובהיות שכ"ת לא בירר איזה לשון אמרו בשעת הקנין וגם נוסח שטר הברורים שזה נוגע הרבה לבירור הדין כאשר יבואר בדברנו, לזה צריך אני להאריך ולברר מקור הדין שבכמה פעמים א"צ שום אמתלא לבטל בהיות שהקנין מעיקרו אין בו ממש, כאשר נבאר: דבחו"מ סי' י"ב מבואר דסתם קנין סודר כשאומרים אנחנו מקבלים קנין על פשרה או שלא נחזור מהפשרה, נוסח כזה לא מהני כלל בקנין דזהו קנין דברים בעלמא כמבואר בחו"מ סי' כ"ג שכל קנין נצרך שיחול על איזה חפץ וצריך הנתבע להקנות לתובע גוף החפץ שמחולקים עליו ע"י ק"ס וכשעושה הקנין יאמר הנני מקנה לך חפץ פלוני ואם היה הדין על מעות שאינם נקנים בחליפין יאמר בקנין זה הנני מחייב עצמי על סך שיאמרו הפשרנים אבל אם קנו סתם או קנו שלא יחזרו בהם הוי קנין דברים. וגדולה מזה אפי' נתנו משכון ביד הפשרנים לא מהני לחייבו לקיים הפשר כאשר נבאר, דבחו"מ שם סעיף ט' כתב התחבר פשרה בלא קנין סודר ונתנו משכון ביד הפשרנים אינו כלום אא"כ אמרו דלא כאסמכתא וכו' ובקצוה"ח השיג על דין זה וכתב דאפי' כשאמרו בפירוש דלא כאסמכתא אינו מועיל עד שיאמרו בפירוש זכו בגוף המשכון אבל זכו למשכון אינו כלום דמנה אין כאן משכון אין כאן, והרשב"א שכתב דאם אמר דלא כאסמכתא דמהני היינו משום דיש לו שיטה אחרת בהא דמנה אין כאן משכון אין כאן דלשיטה זאת לא אמרו בש"ס סברא זו אלא לגבי קדושין משום דבעינן כסף בעין אבל בכ"מ מהני גם משכון, ולפ"ז לדידן דקי"ל שגם בכ"מ אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן ממילא דלא מהני בנותן משכון לקיים הפשרה, ולא מטעם אסמכתא אלא משום דאין עושה שום התחייבות, ושמזה השיג על המחבר בחו"מ סי' כ"ז דפסק כהרא"ש ובסי' מ' פסק כהרשב"א, ולענ"ד נראה ליישב ומקודם נבאר שגם בזה יש לתמוה על הקצוה"ח במ"ש לדבר פשוט דהרשב"א לא ס"ל כהרא"ש אלא דהרשב"א גופי' נמי סובר כרא"ש ואפ"ה פוסק גבי פשרה דאם אמר דלא כאסמכתא דמהני, דהנה בסברא דמנה אין כאן משכון אין כאן נאמרו כמה טעמים וז"ל התוס' קדושין ד"ח ד"ה מנה אין כאן פי' ואינה מקודשת לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין ע"כ, וכזה כתבו גם הרמב"ן ורשב"א דמשו"ה אינה מקודשת משום דהכסף אינו בעין ולא מהני לקנות בהו אשה או קרקע דכסף כזה אינו ראוי לקנין ע"ש, הרי דמשמע לכאורה מדבריהם שבאמת המשכון עושה התחייבות שמחויב אח"כ ליתן המנה וכן במתנה נמי אם הבטיח לתת לחבירו מתנה ונתן לו משכון ע"ז דמהני אלא דלקנין לא מהני משכון משום דלקנין בעינן כסף בעין, וכן הבין באבני מלואים סי' י"ט ובפנ"י שם כוונת התוס' דבמתנה מהני משכון משום דלא בעינן כ"א התחייבות והתחייבות עושה המשכון, ואכן הרא"ש בקדושין שם כתב דטעם דמנה אין כאן משכון אין כאן משום דגם התחייבות אין עושה המשכון דאין אדם יכול לשעבד נכסיו אא"כ נתחייב גופו תחלה דנכסיו דבר אינש אינון ערבין וכל היכי דליכא לוה ליכא ערב, ולטעם זה אם נתחייב לתת מתנה והניח משכון לא מהני כיון דליכא חיוב מקודם, ולזה נתכוון הקצוה"ח במ"ש דהרשב"א פליג עם הרא"ש וסובר דמשכון עושה התתייבות, ואם כי לכאורה לפי הטעם שכתבו במנה אין כאן משום דכסף אין בעין ומוכת דפליג עם הרא"ש, אכן לאחר העיון נראה דכו"ע וגם תוס' ורשב"א סוברים כרא"ש דאיך אפשר כלל לפרש דלשיטת התוס' וסייעתם המשכון עושה התחייבות ומהני גם בקדושין לענין זה שחייב ליתן לה המנה שהבטיחה וכן במתנה מהני וכמו שהבינו הפנ"י ואבני מלואים. הא באותו דיבור גופא כתבו התוס' וז"ל וכמו כן במתנה נמי אם אמר אדם לחבירו אתן לך מתנה ונתן לו משכון דלא קנה המתנה במשיכת המשכון דמנה אין כאן משכון אין כאן עכ"ל, הרי להדיא שסוברים דבמתנה לא מהני, ובפנ"י אמנם הרגיש בזה וכתב דשיטות חלוקות יש בזה, טעם הא' דכיון דכסף אין בעין סובר דהתחייבות יש בזה ויכול אדם להתחייב ע"י משכון אפי' כשלא נתחייב גופו מתחלה ודלא כשיטת הרא"ש, ומ"ש אח"כ דבמתנה לא מהני היינו כסברת הרא"ש, אכן כמה מן התימה יש בזה לומר שהתוס' עצמם בתוכ"ד ידלגו משיטה לשיטה וגם יכתבו בלשון וכמו כן במלת החיבור וכל זה הוא במתנה. ומ"ש הפנ"י וא"מ דלשיטת התוס' נמי יתחייב ע"י המשכון להיות ערב אפי' בלא התחייבות תחלה יועיל המשכון לחייבו מטעם ערב לקיים הבטחתו, אבל בקדושין איך יעלה על הדעת שיתחייב לתת לה מנה אטו הבטיח לתת לה המנה במתנה הלא לא נתרצה כ"א אדעתא דקדושין ואחרי שאינה מקודשת מהיכי תיתי שיתן לה המנה, והנה מלשון תוס' שם נמי משמע דקדושין גרע בזה ממתנה דז"ל התוס' וכמו כן במתנה אם אומר לחבירו אתן לך מתנה ונתן לו משכון ע"ז דלא קנה וכו', ואין לחלק בין מחנה לקדושין, ומלשונם מוכח דבקדושין יש סברא יותר לפוטרו והיה מקום לחלק בין קדושין למתנה, ואיזה חילוק יש ביניהם, אלא כמ"ש דבקדושין אי"א כלל לומר שיהא חייב לתת לה כיון דלא נתרצה כ"א אדעתא דקדושין ואחרי שהקדושין נתבטלו ממילא אין חייב לחת לה אבל במתנה שהבטיח לתת מחנה בלא תנאי הו"א שמ"מ עושה המשכון התחייבות ואשמעינן התוס' שגם במתנה אין עושה התחייבות משום דלא יוכל לשעבד נכסיו אא"כ נתחייב גופו מתחלה וכסברת הרא"ש, הרי להדיא שגם התוס' סוברים כהרא"ש:

ומכל אלה יורה האמת דרכו שודאי דגם התוס' וסייעתם ה"ה הרמב"ן והרשב"א יסברו כשיטת הרא"ש שגם התחייבות אין עושה משכון ובמתנה לא מהני וכ"ש בקדושין. ומה דקשה לפ"ז דא"כ למה הוצרכו לטעם דכסף הזה אין ראוי לקנין ותיפוק מטעם דאין כאן כסף כלל, שפרצה זאת גרם להפנ"י ואב"מ לנטות מכוונת התוס', גם זה יש ליישב דאם הוי אמרי' דלא בעינן בקנין כסף בעין דוקא א"כ היה ראוי להתקדש ע"י המשכון כיון שעתה נותן לה כסף שהוא ראוי לקנין וכיון שמקודשת ממילא מחויב אח"כ לשלם לה מטעם ערבות דבזה שפיר יועיל הערבות כיון שחלו הקדושין א"כ הפסיד לה פרוטה של קדושין ובמקום שיש הפסד מועיל המשכון מטעם ערבות כמו בדין דחבילה המובא בתוס' שם, ונהי דבמתנה לא יועיל כיון דליכא שום חיוב הגוף תחלה אבל בקדושין שיש הפסד ודאי יועיל ולהכי הוצרכו נמי לטעם דהכסף אינו בעין ולהכי אינה מקודשת כיון שגם התחייבות ליכא, ובאבני מלואים טרח הרבה להבין סברת התוס' והרשב"א איך באמת מועיל לחייב בערבות היכי דליכא לוה, ולמ"ש האמת גם התוס' ורשב"א מודים דאין עושה התחייבות, וכן נמי אין מקום לקושית הפנ"י דכיון דהתחייבות עושה המשכון א"כ נהי דהכסף אין כאן תתקדש ע"י החוב שנתחייב לתת לה דהא גם במלוה אינה מקודשת כ"א מחמת דבאותן מעות כבר זכתה אבל כשיתחייב לה חיוב כעת יהיה ראוי להתקדש, ולמ"ש באמת אין עושה שום התחייבות בקדושין וכמ"ש:

והרי בררנו שגם תוס' ורשב"א סוברים כשיטת הרא"ש שגם התחייבות אין עושה משכון ודלא כהקצוה"ח דהרשב"א לשיטתו דפליג עם הרא"ש, אלא דלפי"ז ישאר קושיתו של הקצוה"ח לא רק על המחבר כ"א על רשב"א גופא מדידי' אדידי' דכיון דסובר כרא"ש דמשכון אין עושה התחייבות היאך סובר דלענין פשרה מהני המשכון היכא דליכא שום אסמכתא. וליישב זה נ"ל להוסיף על דברי הקודמים דלא רק התוס' גופייהו ורשב"א סוברים כהרא"ש שגם במתנה לא מהני אלא אפי' מה שהביאו התוס' שם אח"כ בשם הרר"ח דאם אומר במתנה אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המתנה דיכול לעכב המשכון עד שיתן המתנה דמשמע לכאורה דשיטה זאת פליג ודאי על מ"ש התוס' התם לעיל דגם במתנה לא מהני, ולשיטת הרר"ח יכול אדם להתחייב במשכון אפי' כשלא שעבד גופו מתחלה, אכן באמת גם שיטה זאת הסבור כהרא"ש והא דבאל תחזיר מהני, לא מהני באמת מטעם חיוב דאי מטעם חיוב מחויב לתת המתנה גופא וזה לא נזכר כלל בדברי הרר"ח, ודאי הדבר דאם לא ירצה לתת מתנה הזאת שאין עליו שום חיוב אלא שרק המשכון יכול לעכב כיון דמסר לו המשכון על תנאי זה שלא יוכל לתובעו וכל תנאי שבממון קיים אבל איה"נ שחיוב על המתנה אין כאן כלל, ולפ"ז אין כאן שום חלוקי דעות רק שיטת התוס' ושיטת הרר"ח דמ"ש תוס' דלא מהני משכון לענין מתנה היינו להתחייב בגוף המתנה בזה הוא דסברי דאין המשכון עושה התחייבות והכי דייקי לשונם וכמו כן במתנה נמי אם אומר אדם לחבירו אתן לך מנה ונתן לו משכון דלא מהני לקנות המתנה במשיכת המשכון דמנה אין כאן משכון אין כאן, הרי להדיא דרק לענין קניית המתנה הוא דלא מהני, ומ"ש הרר"ח דמהני היינו רק לעכב גוף המשכון וכן דייק לשונו אם אמר אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המתנה דיכול לעכב המשכון עד שיתן לו המתנה, הרי להדיא דלא מיירי כלל מחיוב המתנה והמתנה באמת אין מחויב לתת וגם המשכון לא מהני ע"ז וכהרא"ש, ורק לענין לעכב המשכון היכי דא"ל אל תחזיר עד שאתן המתנה. ולענין עכבת המשכון גופא ה"ז כפרעון גופא ואין זה בגדר משכון ופשיטא דמהני, דכל תנאי שבממון קיים, ונפלאתי על הח"מ סי' כ"ט שכתב דמאן דסובר במתנה דמהני באל תחזיר מהני נמי בקדושין ואם אמר לה אל תחזיר המשכון עד שאתן לך המנה דמקודשת, ובמחכ"ת לא קרב זה לזה דבקדושין דבעינן שהכסף יהא ראוי לקנין וכיון שהמשכון לא ישאר ביד האשה לא יועיל לקנות על ידו. דבמתנה דלא בעינן כ"א התחייבות שפיר מועיל באל תחזיר אבל בקדושין מה יוכל להועיל כיון דס"ס לא ישאר בידה ואין ראוי לקנין, ומתחלה רציתי ליישב עפ"י שיטת רש"י שם דמשו"ה המקדש במלוה אינה מקודשת משום דלהוצאה ניתן וזכתה כבר באותן מעות ושום הנאה לא נתוסף לה כעת ע"י קדושין, ולטעם זה אם מתחייב בשעת קדושין בחיוב חדש דמקודשת ע"י החיוב שהוא כמלוה ולהכי באל תחזיר נהי דלא תוכל להתקדש בכסף המשכון מ"מ תתקדש ע"י החיוב שמחויב לתת לה המנה, אכן למ"ש שגם באל תחזיר אין חיוב לתת המנה ורק המשכון תוכל לעכב א"כ ס"ס אין במה להתקדש, דמצד כסף המשכון אין ראוי לקנין כיון שביד הבעל ליקח המשכון אם יחזיר המנה, וחיוב המלוה נמי אין כאן אתרי שאין עליו חיוב לתת המנה, והנכון כהב"ש שם שדוקא במתנה מהני באל תחזיר אבל בקדושין לא מהני, ואחרי שזכינו לזה אין שום סתירה לא בדברי הרשב"א ולא בדברי השו"ע במ"ש בסי' י"ב דלענין פשרה מהני, אין הכוונה דיש בזה התחייבות לקיים הפשרה כפי שיצא הפס"ד מאת הפשרנים אלא כוונתו שיכול לעכב המשכון כל זמן שלא יקיים הפשרה ומיירי שאמר הכי שיזכו המשכון ואל יחזירם עד שיקיים הפשרה, והכי משמע מלשון הרשב"א שהביא הב"י וז"ל ואפי' נתנו משכון ביד הפשרנים ואמרו להם אם לא נשלם מה שהטילו בינינו זכו בו למי משנינו שיעמוד על פשרתכם כו' עכ"ל, הרי להדיא דמיירי דאמרו דאם לא יקיימו הפשרה יעכב המשכון לטובת המקיים ולענין זה שפיר מועיל היכי דליכא אסמכתא, וגם דברי המחבר יתפרשו בדרך זה דמ"ש בסי' ר"ז דמשכון שנותנים לערבונות השדוכים דלא מהני היינו לעשות התחייבות לקיים כפי מה שהתנה לשלם ובנידון לעכב המשכון לא מיירי התם בא"ל אל תחזיר המשכון עד שאקיים הערבונות ולכן היכי שא"ל אל תחזיר עד שאקיים נהי דלענין החיוב לקיים התנאי כפי מה שהתנה אין מועיל זה אבל לעכב המשכון היה מהני בהתנה בפירוש אל תחזיר, ומ"ש בסי' י"ד דאם לא היה אסמכתא היה מועיל לא לקיים הפשר קאמר כ"א לעכב המשכון וכגוף דברי הרשב"א מקור הדין, והדין ברור דהיכי שאמר להם אל תחזירו המשכון לידי רק תנו זה לצד השני שירצה לקיים הפשרה שהפשרנים מחויבים לקיים תנאי זה היכי דליכא שום אסמכתא, ואף שהפשרה אין עליו לקיים דע"ז לא מהני המשכון אבל לעכב המשכון למוסרו לצד הזוכה, הפשרנים מחויבים לקיים דע"ז מהני התנאי ודו"ק:

והרי עלה לנו שאפי' משכון לא מהני לקיים הפשר וכ"ש קנין בלא משכון ובעי' דוקא שיזכה לו בגוף החפץ ובמעות בעי' שיאמר להדיא בקנין זה אני מתחייב לך כפי הסך שיאמרו הפשרנים וכ"ת שלא הזכיר שכן אמרו בשעת קנין מזה נראה שודאי לא עשו כן ואין כאן אלא קנין דברים:

ואמנם מדחתמו על שטרי בירורין נ"ל דמהני הקנין דהא כתב הסמ"ע שם דלאו דוקא גוף החפץ בעינן שיקנה לו אלא אם קבלו קנין בלשון חיוב שמתחייבים לקיים כאשר יאמרו הפשרנים נמי מהני ונוסח השטר הוא לכתוב תמיד בלשון כזה, א"כ ודאי שגם שטר בירורין שלכם נכתב בלשון חיוב, ואפי' אם גם בשטר לא הזכרתם לשון חיוב אפ"ה זה ודאי שכתוב בסוף השטר כי נעשה באופן היותר מועיל עפ"י תקחז"ל דהוי כהודאה שנעשה בחיוב דמבואר בחו"מ סי' ס"א דמהני, ויש לצרף גם שיטת הרמב"ן שהביא הש"ך חו"מ סי' ר"ב סק"ד שאם קנו מידו לעשות כמו שידון הפסול מהני ולא הוי קנין דברים והאחרונים כתבו הטעם משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכוונתו שמחייב עצמו לעשות כן, ולזה הוה"ד הכא דהקנה לעשות כמו שיפשרו הוי כאומר שמתחייב לעשות כן ועיין בס' דברי מלכיאל ח"ג סי' קע"א דאף אם קנו מידם סתם או דברו מקודם שקבלו על עצמם לעשות כאשר יפשרו נבחרים הללו וע"ז קנו מידם סתם הוי כפירש שמחייב א"ע בזה וכההוא דקדושין ד"ו שאם דיבר עמה בעסקי קדושין ונתן לה קדושיו קדושין אף הנתינה התם מוכחא מלתא שנותן לה בתורת קדושין שמדבר עמה מזה והו"ה הכא שאף אי נימא שהקנין היה סתם אפ"ה זה ודאי שמקודם דברו שמקבלים לעשות כאשר יפשרו מהני שוב הקנין סתם, ומכל הלין נ"ל דהקנין מהני ולא הוי קנין דברים:

ואחרי שבארנו דהקנין מהני ולא מצי לחזור, ממילא ודאי שיש הזכות לתובע לדרוש להבטיחו בבטחונות היותר טובות שיציית אח"כ את הפס"ד מכיון שעתה אין לנו חיזוק על קיום הפסק ומי שאין רוצה לקיים אין מי שימחה בידו יכול התובע לומר איני מאמינך וגם אתה לא תאמין לי ונעשה באופן רשמיי באופן שנהיה מוכרחים לקיים, וכה נוהגים כל בעלי הוראה עיין בעה"ש חו"מ סי' ד' ובתשובת ד"מ סי' ק"ע ועוד והביאו ראיה לזה מהמבואר בחו"מ סי' ד' שאם רבים תובעים ליחיד צריך היחיד ליתן משכון קודם מפני שהרבים יתעצלו בתביעתו ע"ש, ק"ו עתה שאם לא ירצה לקיים הדין לא יועיל כלום כ"ש שיכול השני לומר כן, ועוד מהמבואר בסי' ע"ג שאם יש לחוש שהלוה יבזבז נכסיו יכולים ב"ד לעכב את נכסיו והרא"ש פ"ק דגיטין כתב דאף באינו מבזבז יכולים לעכב, וה"נ במקום שיש חשש שמא לא ירצה לקיים אח"כ שמחויב להבטיח קודם וכעין שמצינו בב"מ דל"ט הכי דאיננא לך ולכל אלימי דכוותך וכל האמתלאות שנותן הנתבע אינו שוה להטיל דרישה הצודקת של תובע, ולא רק שלא יוכל לבוא לידי היזק ע"י שיחתמו אצל הרעיענט, ונהפוך כי בזה אפשר הנתבע גופא להנצל מכל החששות דמה שחושש שמא ישתמט התובע אח"כ מלילך לדין אין שום חשש דכלום יוכל להשתמט לאחר שחתם אצל נוטריוס, וגם אם ישתמט הרשות ביד הדיינים הללו להוציא פסק דין שלא בפניו, ולא אחת קרה לי גופא מקרים כאלו שאחד מן הצדדים רצה להשתמט וכפינו אותו בכח השלטון בכח ב"ד כזה להוציא משפט גם שלא ברצונו ודיינים הנבחרים יש להם די אמצעים להכריח לבטל הענין מה שהוגש להסלעדאוואטעל, בדרך זה או זה יש להם כח רשות ועצה הכל כרצונם כל זמן שנוגע לעניני ממון, ואף אם יחוש שמא ע"י עשיית הקאמפראמיס יוכל להתלגל ריח של עונשי הגוף, גם זה אפשר לתקן בשעת כתיבת הטרעטייסקי זאפיס שלא יהא שם ענין כזה ואם לפני הדיינים יכבד זה ישאלו ליודעי דין ומשפט ויורה איך לכותבו, קצש"ד מומחה אני במקצוע זה וידוע לי שנהפוך הוא, הנתבע יכול להציל א"ע מכל ספיקותיו ע"י קאמפראמיס:

ומה שטען כ"ת כיון שדין מפורש הוא ברמ"א חו"מ סי' כ"ו דמי שהלך בעש"ג שוב אין דייני ישראל נזקקין, ולכן בנ"ד כיון שכעת נודע הדבר שקודם שהלך לד"ת כבר הגיש תעצומותיו להשלטון ממילא אין נזקקין לו תו, אכן זה אינו חדא דבעיקר דין זה פלוגתא דרבוותי ודעת המרדכי בב"ק פ' הגוזל בתרא דנזקקין לו, והן אמנם דהרמ"א שם פסק כדעת מוהרי"ק דאין נזקקין, אבל הפוסקים האחרונים הרבו לפקפק על הרמ"א וכמו שטען התומים שם דלמה נפסיד, לזה כיון שלפי דין תורה אינו חייב א"כ ממון שלו ביד חבירו ומי התיר לו להחזיק בממון חבירו, ואם נאמר שכיון שנתרצה לקבל עליו דינא דמלכותא הפסיד, אכתי קשה הא יכול לחזור וכמו שקיי"ל בסעיף ג' שם שאם קיבל על עצמו בקנין לדון לפני עכו"ם יכול לחזור, ועוד דאפי' למוהרי"ק דס"ל דאין נזקקין היינו דוקא אם כבר נגמר הדין בעש"ג ויצא חייב ואח"כ תובעו בדיני ישראל דאין נזקקין לו תו אבל אם עדיין לא גמרו הדין רק התל לדון ורצה לחזור ולדון אצל דייני ישראל נזקקין לו וחייב השני לציית דינו, וגדולה מזו שאפי' כבר נגמר הדין הא דאין נזקקין לו דוקא כשזה שנתחייב בא להוציא מחבירו או שכבר גבה אידך והוחזק בדיניהם, דהא הטעם דאין נזקקין משום דהוי כאלו מחל לו הזכות של דין ישראל מאחר שקיבל על עצמו דינא דמלכותא ולא שייך אלא בכה"ג שכבר הוחזק הזוכה אבל אם הזוכה בא עתה להוציא מחבירו נזקקין לו אפי' לאחר גמר דין וכמ"ש התומים, וא"כ בנ"ד דלכל היותר לא היה זה אלא התחלת דין בעש"ג פשיטא שרשאי לחזור ולדון בדייני ישראל והב"ד ובעל דין השני מחויבים לזקק לו:

ולכן מסקנת הדברים לדינא שטענת התובע אלמתא היא ואם הנתבע אינו רוצה לעבור על מה שקבל בקנין לפני ב"ד מחויב הוא לעשות כדרישת התובע: ובאין עוד הנני ידידו הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה