אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"ב או"ח › סימן יד

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב או"ח · סימן יד

סימן יג

ב"ה יום ב' י"א שבט תרצ"ה פינהק:

כבוד הרב מהו' מנחם אריה לאנדסבערג נ"י אטוואצק. ע"ד שאלתו אם מותר לשפוך בשבת חמין לתוך ווארים פלאש שמחזיק חומו זמן רב. וצד הספק הוא משום דבשבת גופא אסור להטמין אפי' בדבר שאינו מוסיף רק מעמיד הבל, ובווארעם פלאש הרי מעמיד את ההבל, ואין לצדד היתר משום דכבר נפנו המים מכלי שנתבשל לתוך הווארעם פלאש ובכה"ג מותר כמבואר בש"ם שבת דנ"א ובשו"ע או"ח סי' רנ"ז סעיף ה', די"ל דהיינו דוקא כשנפנו המים לכלי שני דעלמא דהדופנות מקרר להתבשיל וי"ל השתא אקורי קא מוקיר לי' כו' כמבואר בש"ס שם, משא"כ ווארעם פלאש אין הדופנות מקררות ואדרבה מעמידין החום י"ל דאסור. זהו תכן השאלה:

ולכאורה היה אפשר לצדד עפמ"ש התוס' בשבת ר"פ במה טומנין דעיקר גזירה דהטמנה הוא דוקא בדבר דבשיל ולא בשיל אבל דבר חי או גם נתבשל כל צרכו מותר בהטמנה, ובשו"ע שם כתב בזה"ל ויש מקילים ואומרים דכל שהוא חי לגמרי או נתבשל כל צרכו מותר בהטמנה כמו בשיהוי וכמ"ש לעיל סי' רנ"ג ובמקום שנהגו להקל עפ"י סברא זו אין למחות בידם כו' ע"ש, הרי שרבותינו בעלי השו"ע גופא פתחו פתח להיתירא במקום שנתבשל כל צרכו וזהו שיטת רשב"ם. וכפי הנראה דמפרש דגזירת הטמנה לא היה משום מבעיר הגחבים שיחתה אותם רק מכת בישול לבד וסובר דלא גזרו רק בלא נתבשל לגמרי דאז חייב משום בישול אבל בנתבשל לגמרי דליכא משום בישול לא גזרו. ולפ"ז בנ"ד שהמים כבר נתבשלו כל צרכן ליכא משום הטמנה. ואין לומר דהא קי"ל דבלח יש בישול אחר בישול, דהא בלא נצטנן לגמרי אין בישול אחר בישול אפי' בלח וכמ"ש הטור או"ח סי' שי"ח ע"ש, ואם כי זה אינו מובן וצריך טעם מה חילוק יש לענין בישול בין חם לצונן וממ"נ אם חוששין להפוסקים דיש בישול אחר בישול בלח, גם כשהוא חם קצח ולא נצטנן לגמרי יהא אסור. ולהפוסקים דאין בישול אחר בישול בלח, גם בנצטנן שרי, ועיין בפמ"ג שם ובב"א שנתקשו באמת בזה. וגם לא ביאר הטור מדרגת החמום שצריך להיות בזה, ומלשונו שכתב אם לא נצטנן לגמרי משמע דכל שהוא חם קצח אין בו תו משום בישול אחר בישול, והסמ"ג אמנם ביאר ופירש יותר דאם לא נתקרר הוי דוגמת כמאכל בן דרוסאי, וכ"כ התה"ד סי' ש"י בשם המרדכי והגה"מ ע"ש, וכל זה אינו מובן מה ענין מאכל בן דרוסאי לכאן שהתבשיל כבר נתבשל כל צרכו, ואמנם בחבורי זקן אהרן ח"ר סי' ט"ז כבר בארתי זה בטוב טעם והוא דיסוד הדבר דאין בישול אחר בישול הוא משום דכל בישול צריך פעולה ושינוי דמינכר בדבר שנתבשל דמשו"ה אסרה תורה לבשל משום דע"י הבישול נשתנה הדבר מכפי שהיה קודם הבישול ולכן אין בישול אחר בישול דכיון שהבישול הראשון כבר הספיק לשנות הדבר, נמצא דבישול השני לא פעל כלום ולא עשה שום שינוי דמינכר בדבר שנתבשל, אבל מי כהחכמים יודעי פשר שברוח מבינתם מצאו והשכילו לחלק בזה בין לח ליבש, דניחזי אנן איזה פעולה פועל הבישול הראשון בדבר לח, הא תינח בדבר יבש נעשה שינוי עי"ז מה שנתרכך והוכשר לאכילה, וזהו עיקר פעולת הבישול לרכך הקשה וכמבואר בשבח דע"ד גבי האי מאן דשדי סיכתא לאתונא מהו דתימא לשרורי מנא קמכוון קמ"ל לרפויי מכוון, אבל בדבר לח שבלא"ה הוא רך א"כ איזה שינוי ניכר בו בבישול ועיין בפר"ח יו"ד סי' ס"ח ס"ק י"ח שנסתפק באמת אם שייך לגמרי בישול דאורייתא במים כיון שאין פעולת הבישול ניכר בה, וצ"ל בע"כ דבדבר לח הוי פעולת הבישול החימום, שע"י הבישול נשתנו מכפי שהי' צוננים מקודם וכמ"ש הפנ"י בשבת ד"מ שמדייק זה מלשון הברייתא שם ח"ר מביא אדם קיתון של מים לא בשביל שיוחמו ובסיפא גבי שמן תני לא בשביל שיבשלו, ומ"ש דשני התנא בלישני' דלענין מים תני "שיותמו" ובשמן "שיבשלו" אע"כ דבמים הוי החמום דוגמת הבישול בדבר יבש, וגם הבט וראה בלשון הרמב"ם כמה מדוקדקים דבריו דבפ"ט מהלכות שבת כתב וז"ל האופה את הפח או המבשל את המאכל או המחמם אח המים כו' חייב עכ"ל, הרי דבמאכל כתב "מבשל" ובמים "מחמם" להורות דבמים דלא שייך ריכוך, החימום הוא במקום הבישול במאכל, ובחבורי שם הארכתי יותר ליישב מה שקשה דא"כ גם בדבר יבש למה לן לטעם דריכוך תיפוק מטעם שנתחמם ואכ"מ יותר:

והנה גם זה פשוט וברור דאע"ג דאמרי' אין בישול אחר בישול היינו כל זמן שהבישול הראשון ניכר בו, בזה אמרי' דאין הבישול פועל בו תו מאומה ואין חשוב שום פעולה אבל אם פעולת בישול ראשון חלפה עברה והיה כלא היה ונעשית כקודם שנתבשלה שוב חשוב בישול לחייב עלי' כעל בישול ראשון כיון דבישול ראשון בטל ואינו ניכר בו כ"א פעולת בישול השני וכגון בהיתוך מתכת דחייב נמי משום מבשל אם המתכת שוב נצטנן ונתקשה כבראשונה אם תזר והתכהו שנית באש דחייב על הבישול נמי, ואם כי א"צ לראיה ע"ז מרוב פשיטותו בכל זה ראיה ברורה יש ע"ז והבערת בת כהן יוכיח דאי"א בשבת משום דלא דחי בשבת כמבואר בסוגיא דיבמות ואמאי הרי אפשר בפתילה של אבר דכבר נתבשל בע"ש וכבר נצטנן ויבשלו אותו בשבת פעם שני ואין בישול אחר בישול וכמו שהקשו המפרשים, אע"כ דבמתכת אין אומרים כן כיון דמשנצטנן נתקשה כ"כ ונעשה כקודם הבישול ממש ופעולת הבישול הראשון חלף עבר עד שאין רשומו ניכר בו עוד משו"ה חייב על בישול שני כמו על בישול ראשון:

והשתא דזכינו לדון יצא כנוגה. צדקת הפוסקים המפשרים בדין דאין בישול אח"ב בין לח ליבש, ובלח גופא בין צונן לחם הכל בטעם ומשפט צדק, דבשלמא בדבר יבש דפעולת ומטרת הבישול אינו כ"א לרכך המאכל וכיון שע"י בישול ראשון נתרכך והריכוך הזה לא יתבטל עוד לעולם, ואפי' אם יצטנן נמי אפ"ה הריכוך לעולם עומדת, א"כ ממילא אין הבישול השני פועל בו שוב שום שינוי משו"ה אמרי' בו דאין בישול אח"ב, משא"כ בדבר לח דתחלת מטרת הבישול לא היה לצורך ריכוך אלא לצורך חמום. ולכן כל זמן שהחמימות קיים ניכר בו עוד רושם בישול הראשון אבל אם נצטנן הרי אין פעולת בישול ראשון שוב ניכר בו ודומה למתכת שנצטנן ונתקשה, ולהכי חייב תו על בישול השני דבישול שני פועל בו כבישול ראשון ממש, וניחא נמי לפי"ז שיעור החמום שנתן הסמ"ג דוגמת מאכל בן דרוסאי, כיון דהחמום בדבר לח עומד במקום בישול בדבר יבש, ולכן כמו שביבש אף אם לא נתבשל כל צרכו אלא כיון שנתבשל כמאב"ד וכמה אנשים אוכלים בבישול הזה חשוב תו כמבושל לענין שלא יתחייב תו על בישול שני, ה"נ בדבר לח כשחם כ"כ כשיעור שכמה אנשים שותים כן חשוב כמבושל אע"ג שאין היד סולדת בו ואין חייב תו על בישול שני אף שמרתיחו יותר והדברים מאירים בעזה"י. ולפ"ז הכא בנ"ד דמיירי ודאי שהמים לא נצטננו עוד לגמרי דאי נצטננו לגמרי מה תועלת בהטמנה זו שמטמינה בוואוים פלאש, ובע"כ שהמים חמין וא"כ אין בישול אחר בישול, ולשיטת הרשב"ם דהטמנה משום בישול ליתא הכא לאיסור הטמנה, כן היה נראה לכאורה לצדד היתר:

אכן שוב ראיתי דאי"א לסמוך על היתר זה דמלבד שכל רבותינו הראשונים דחו לשיטת רשב"ם, וגם אינו מובן איך שייך הטמנה בדבר שלא נתבשל כל צרכו והלא אינו מקום בישול, וגם לפי שני הטעמים שנתן הירושלמי על גזרת הטמנה אסור אפי' בבישול כל צרכו ע"ש, וכ"כ בשירי קרבן על הירושלמי רפ"ד דמירושלמי מוכח דלא כרשב"ם, ואמנם אפי' הרשב"ם גופי' בע"כ דדוקא בהטמנה דמבעוד יום בדבר המוסיף הבל הוא דקאמר דוקא בבשיל ולא בשיל אסור הטמנה ולא בבשיל כל צרכו, אבל בהטמנה דשבת גופא בדבר המעמיד הבל אפי' בבשיל כל צרכו נמי אסור וכמ"ש הגר"א והפמ"ג בסי' רנ"ז:

ולכאורה היה אפשר לצדד היתר אתר עפמ"ש בתוס' שבת דל"ט בשם הר"י דמה שמטמין הצונן בחמין לא הוי בסוג הטמנה ע"ש. וביאור הדברים דהטמנה לא הוי רק אם מטמין הכלי שבו המאכל או המשקה תחת דבר שאינו מוסיף הבל אבל במקום שמטמין האוכל או המשקה גופא וכמו בנ"ד דשופך החמין לפלאש, זה מיקרי הטמנת המים ולא הטמנת הכלי ובזה לא גזרו דלא גזרו אלא הטמנת הכלי ולא הטמנת האוכל, אכן גם סברא זו כבר הובא בשו"ע של הרב ז"ל במהדורא בתרא השייך לסי' רנ"ט ודתי לה והוכיח מהא דאסרו להטמין ביצה אע"ג שהיא גוף האוכל, ודוחק לומר דכיון שהוא בקליפה הוי הקליפה במקום כלי והוי כמטמין הכלי ע"ש, וגם התוס' גופייהו שכתבו כן דלא שייך הטמנה במים כתבו הטעם משום שמעורב ולא משום דהטמנת אוכל לא חשיבה הטמנה:

אמנם שוב ראיתי דספיקו של כ"ת מעיקרא אינו, וההיתר הראשון משום דהווארים פלאש הוא כבר כלי שני שנשפך לתוכה מכלי ראשון שנתבשלו ובכלי שני ליתא לגזירה דהטמנה כל עיקר כמ"ש בשבת דאם פינה מותר השתא אוקורי קמיקר לה ארתוחי מירתת ה, ורק מה שחשש כ"ת שמא היינו דוקא בכלי שני דעלמא שהדפנות מקררות ושייך לומר השתא אוקורי כו' משא"כ בווארים פלאש אין הדופנות מקררות ואדרבה מעמידין את החום י"ל דאסור, חשש זה אין לו שום יסוד דגם הווארים פלאש ודאי שהדפנות מקררות ברגע הראשון לשפיכת המים מכלי ראשון וירד מדרגת החום מכפי שהיה מקודם בעודה בכלי ראשון שנתבשל, ואינה אלא מעמיד החום שלא יוסיף להתקרר מאויר, אבל ברגע הראשון ודאי שהדפנות הועילו לקרר מכפי שהיה בכלי שנתבשל ורק שאח"כ אינם מוסיפים לקרר ונמצא דהוי הטמנה לחום כלי שני וזה ברור. ועוד שגם אח"כ בעודן המים בווארים פלאש הולכות הלוך וקרור אלא שלא במהירות כבכלי פשוטה דבכלי פשוטה מתקרר למשל בחצי שעה ובכאן נמשך החמימות כחצי יום, אבל הלא נראה בחוש שגם בווארים פלאש מתקרר מעט מעט, א"כ גם כאן שייך טעם האמור בש"ס השתא אוקורי מיקר לה וכו', דאטו נאמר שיעור זמן על התקררות כמה יומשך עד שתתקרר אלא כל כלי שמקררת ואינה מעמדת שיעור ומדרגת החום שהי' בכלי הראשון הוי דין כלי שני ושייך גבה סברת הש"ס השתא אוקורי וכו' וליתא בה משום הטמנה, והדברים פשוטים וברורים, ובאמת א"צ לכל זה ובלא"ה אפי' היה כלי כזה שלא היתה מקררת כלל והחזיקה החום באותה מדרגה שהיה בכלי ראשון שנתבשל בתוכה ממש, אפ"ה כל שפינה מכלי לכלי ליתא בה תו איסור הטמנה וכמ"ש המג"א סי' רנ"ז ס"ק י"ד בשם הרמב"ם ור"ן וכ"כ הט"ז שם סק"ה, וביותר ביאור כתב הפמ"ג שם על דברי הט"ז וז"ל כלי שהוריק מכלי ראשון ונתבשל בו אף שנתן לכלי ראשון ריקנית ועדיין יד סולדות בכלי ראשון שאז לא הוי דין דכלי שני ועדיין מבשלים כה"ג אפ"ה כל שאין באותה קדירה שנתבשל בתחלה ליכא למגזר שמא ימצא ע"ש, ונ"ל להביא ראיה ומקור לדבריהם מירושלמי דשבת פ"ג ה"ד ומעשרות פ"א ה"ד דר' יוסי אמר התם דהחילוק בין כלי ראשון לכלי שני הוא מה שבכלי ראשון אין היד שולטת ובכלי שני היד שולטת וכלומר דמדרגת החום אינו שוה בשניהם ובכלי ראשון חומו יותר חזק מכלי שני עד שאין היד שולטת. ור' יונה אמר דאפי' אם בכלי אחר נמי אין יד שולטת ומדרגת חומו שוה כמו בכלי שני שנתבשל אפ"ה שרי דרק לכלי ראשון עשו הרחקה ולכלי שני לא עשו הרחקה, והדר מביא ראיה לר' יונה ע"ש. הרי להדיא דכל דבר דהוי רק משום הרחקה, רק לכלי שנתבשל בתוכה עשו ולא לכלי האחר אע"ג שגם הוא כלי ראשון וכמו בההיא דירושלמי פנכא דגרוסא דמפני לה מאתר לאתר דכשהם נתונים בקערה הוא מפני אותם ממקום זה למקום אתר והרי שניהם כלי ראשון ואפ"ה כל שלקחוה ממקום זה שנתבשל לא גזרו שוב, ולפ"ז כ"ש בווארים פלאש דהוי כלי שני ממש וגם בתחלה מקררת ע"י הדפנות ולבסוף אינה מעמדת חומה לגמרי אלא מהקררת מעט מעט וכמ"ש, דלא נאמר כמה שיעור יומשך ההתקררות ואפ"ה כיון שמקררת דין כלי שני גמור אית לה ולא גזרו בה מעיקרא ולענ"ד אפשר לסמוך ע"ז ולהתיר:

ובאין עוד הנני המברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה