אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א או"ח › סימן סא

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א או"ח · סימן סא

סימן ס

שאלה בדין מכירת עשבים הגדלים בביה"ק לצורך מצוה הן ראש המדברים בזה הוא התה"ד סי' רפ"ד הובא ברמ"א (יו"ד סי' שס"ח) להתיר ליהנות מעשבים שעל הקברות במקום שיש צורך לזה כגון שהמושל כו' ע"ש שכתבו כן בפשיטות כאילו אין מי שחולק בזה, ובאשר אחרי החיפוש במקור הדין נמצא הרבה חולקים, לזה נביא מקור הדין מש"ס ופירושו עפ"י הראשונים וזה החלי, גרסינן במס' מגילה (דכ"ט) ת"ר ביה"ק אין נוהגין בו קלות ראש אין מרעין בו בהמות ואין מוליכין אמת המים ואין מלקטין עשבים ואם ליקטן שורפן במקומן מפני כבוד המתים, ופריך הש"ס שורפן במקומן מאי כבוד מתים איכא ומשני מאי מפני כבוד מתים ארישא, ופרש"י מפני כבודן של מתים אאין נוהגין בהן קלות ראש קאי ע"כ, והנה כוונת הברייתא יש לפרשו בשתי פנים, א) דהא דקתני אין מרעין בהם בהמות ואין מלקטין עשבים כו' כולהו פירושא דקלות ראש נינהו, פי' דמהו קלות ראש דקתני, היינו אין מרעין ואין מלקטין כו', וא"כ יהי' טעם האיסור בכל הני רק משום כבוד מתים ולא משום איסור הנאה מן הקברות:

ולפ"ז הא דמסיים ואם ליקטן שורפן במקומן, היינו משום קנסא וכמ"ש המרדכי שם במגילה דמדינא אין לשורפן כיון שאין נאסרין בהנאה, ולפ"ז יהיה בנ"ד היתר ליהנות מן העשבים לצורך רפואה בודאי, דכיון שעיקר האיסור משום כבוד מתים ואם נוטל מהם לצורך רפואה אין בזה שום גנאי למתים, ונהפוך הוא שזה כבודן כשנוטל מעפרן לרפואה ומאמין בזה שעפרן קדוש וראוי להתרפאות על ידו וכמ"ש במרדכי, אלא אפי' לצורך מצוה וכדומה ג"כ אפשר יהא מותר דנימא נמי דלצורך מצוה אין בזהן גנאי למתים וכדעת התה"ד הנ"ל, ואכן יש לפרש באופן שני דברייתא מילי מילי קתני, דהא דתני ברישא אין נוהגי בהן קלות ראש היינו שאין אוכלין ושותין ומטיילין בהן וכדמפרש לעיל שם בגמ' בברייתא גבי ביהכ"נ, דת"ר ביהכ"נ אין נוהגין בו קלות ראש אין אוכלין ואין שותין ואין מטיילין כו' וכל הני מילי דברייתא דלעיל כלל להו התנא גבי בית הקברות במאי דתני אין נוהגין בו קלות ראש, ומה דתני אח"כ אין מרעין ואין מלקטין עשבים וכו' לאו משום קלות ראש הוא אלא טעם איסורן משום דהוי תשמישי המת ואסורין מדאורייתא בהנאה וכמו שילפינן בע"ז מגז"ש דשם שם מעגלה ערופה, ואע"ג דבסנהדרין (דמ"ז) התירו למישקל עפרא מקברי' דרב מטעם דמחובר אין נאסר, התם מיירי שנקבר בכוך שלא חפרו מעולם בקרקע הזה והוי מחובר מעיקרו להכי לא נאסר, והכא בברייתא מיירי בקבר הבא ע"י חפירה והוי תלוש ולבסוף חיברו ואסור וכדעת ר' ישעיה הובא בטור (יו"ד סי' שסד) ולפ"ז הא דמסיים ואם ליקטן שורפן במקומן היינו מדינא מטעם איסור הנאה, והנה אם נימא כפי' הזה בודאי יהי' אסור ליהנות מעשבים הגדלים בקבר אפי' לצורך רפואה וכ"ש לצורך מצוה כיון דאיסור הנאה יש בזה ואיסורו דאורייתא עד שצריך לשורפן:

ועתה נשוב וניחזי אנן איזה פי' הוא יותר קרוב ומוכרע מן הש"ס ופי' הראשונים ז"ל, הן אמת באשר"י שם הבין כוונת הברייתא כפי' הראשון דבכל הני הוי האיסור רק משום כבוד מתים וז"ל שם במגילה הא דקתני אין מרעין את הבהמה נראה דמיירי אף בקרקע עולם ואסור משום כבודן של מתים דאי על הקברים אם הוא קבר של בנין אסור בהנאה עכ"ל, הרי לפנינו דמפרש דטעם מפני כבודן של מתים אכולהו קאי, וכן הביא במרדכי במגילה בשם ר"י וז"ל אומר ר"י דמיירי בקרקע שלא חפרו בהן כלל ואפ"ה אסור משום כבודן של מתים דאי בשאינו קרקע עולם מאי קחשיב ואזיל הא הכל אסור בהנאה עכ"ל, ועל פי דבריהם הללו בנה התה"ד את יסודו להתיר לצורך מצוה דכיון דעיקר האיסור משום כבוד א"כ לצורך יש להקל, אכן אם נבוא לנטות מעט לצד השני נמצא ש"ס ערוך וגם חבל ראשונים מפרשים להיפך:

הנה במס' שמחות פי"ד הובא ג"כ דין דברייתא זאת בזה"ל אין מוציאין אמת המים מן הקברות ולא יעשה שם שביל ולא ירעה בהמתו ולא ילקוט משם עצים ועשבים ואם ליקטן אסור בהנאה ע"כ, הרי ש"ס ערוך שלא הוזכר שם כלל טעם זה דכבוד מתים ובהדיא אומר דאסור בהנאה ותמה אני מאוד על הרא"ש והר"י שלא הביאו כלל לברייתא דמס' שמחות, ובכדי שלא יסתרו שני הברייתות אהדדי מוכרחים אנו לפרש דברייתא דמגילה דמסיים טעם של כבוד מתים לא קאי כ"א על דין דקלות ראש לבד, ובברייתא דשמחות שהשמיט דין דקלות ראש ולא נקיט כי אם דין דמרעין בהמות ומלקטין עשבים, לא הזכיר כלל טעם דכבוד מתים משום דבהנך באמת אסורין בהנאה, ואף שאין אנו צריכים עוד לשום ראיה אחרי ש"ס ערוך, בכ"ז אחרי רואי שאיזה מפרשים פי' גם במס' שמחות דהטעם הוא רק משום כבוד מתים, והא דקתני אסור בהנאה, אפקוהו ממשמעותו ופי' באמת דהיינו משום כבוד מתים אסורין. ובע"כ דמשום סתירת הברייתא דמגילה פי' כן, וזולת דלפמ"ש לעיל אין שום סתירה מהתם, דבמגילה דתני התם נמי דינא דקלות ראש נקיט נמי לטעם דכבוד מתים, ובשמחות דלא תני כלל לדין דקלות ראש לא זכר נמי לטעם דכבוד מתים רק הטעם דאיסור הנאה, עוד אביא ראיה גם מכמה גדולי הראשונים שפי' במגילה נמי הטעם דאין מרעין ומלקטין משום איסור הנאה, וז"ל הר"ן שם במגילה ואם ליקט שורפן במקומן משום שאסורין בהנאה, הרי מפורש מטעם איסור הנאה וכההיא דשמחות, וכן הרמב"ם (פי"ד מהלכות אבל) כתב בתי קברות אסורין בהנאה, וכוונת פרטי דברי הרמב"ם בהלכה זאת יתבאר לקמן בדברנו, אבל זה עכ"פ להדיא דבתי קברות אסורין בהנאה, וכן נ"ל נמי לדייק ממשמעות לשון רש"י שעל הרי"ף במגילה, דהנה בש"ס דמגילה איתא שם גבי ביהכ"נ הגרסא הזאת, בית הכנסת אין נוהגין בו קלות ראש אין אוכלין ואין שותין ואין מטיילין כו', וכתב רש"י דכן צריך לגרוס אין אוכלין בלא וא"ו משום דכולהו הוי פירושא דקלות ראש ואי הוה גרס בוא"ו הוה משמע דמלתא אחריתי היא, וכן בברייתא דבית הקברות הוי הגרסא כן בלא וא"ו ומשמע נמי דכולהו הוי פירושא דקלות ראש:

ואמנם ברי"ף גרס גבי בית הקברות ואין נוהגין בו קלות ראש ואין מרעין בהם בהמות בוא"ו, הרי דלפ"ז לפי' הרי"ף מילי מילי קתני, והך דאין מרעין אין שום שייכות לדין דקלות ראש, ואפ"ה כתב רש"י שעל הרי"ף דהא דמסיים הרי"ף משום כבודן של מתים אאין נוהגין בו קלות ראש קאי, הרי לפ"ז להדיא שרק הדין דקלות ראש הוא משום כבוד מתים אבל הדין דאין מרעין אינה משום כבוד מתים ובע"כ מטעם איסור הנאה הרי לפנינו גדולי הראשונים הרי"ף ורמב"ם ורש"י ור"ן מפרשים מטעם אסור הנאה וכפשטות הש"ס דשמחות, ולדבריהם ודאי שאסור ליהנות מן העשבים אפי' לצורך רפואה במקום כזה שהקבר בא ע"י חפירה דהוי כתלוש וכנ"ל, וא"כ יקשה טובא איך לא הזכירו התה"ד ורמ"א את דעת כל הגדולים הללו וסתמו בפשיטות שמותר ליהנות לצורך משום דנגררו אחרי דברי הרא"ש:

ועתה אשוב לדבר שאפי' לדעת הרא"ש ור"י שבמרדכי אין ראיה להתיר לצורך מצוה, דע"כ לא התיר המרדכי כ"א לצורך רפואה אבל לצורך מצוה מאן יימר לן דנמי התיר, דהא סכינא תריפא מפסקי ביניהם, דלצורך רפואה אין בזה שום גנאי למת ואדרבה אתייקורי הוא דמתייקרי בעפרם שחשוב הוא להתרפאות על ידו כמו שמזכיר התה"ד עצמו סברא זאת, אבל היכי דיש גנאי למת איה"נ שאפי' לצורך מצוה לא התירו את בזיונו, וכנראה שגם התה"ד עצמו הרגיש בזה ולכן דחק להוכיח כן לא מפשטות המרדכי רק מדיוקו וז"ל התה"ד ת"ר ביה"ק אין נוהגין בו קלות ראש אין מרעין בו בהמות ואין מלקטין עשבים כו' ואם ליקט שורפן במקומן, והקשה המרדכי על האי דתני שורפן במקומן מהא דאיתא בסנהדרין מקברי' דרב הוי שקלי עפרא לאישתא בת יומי, ומתרץ המרדכי התם דלרפואה עבדי אין זה קלות ראש והא דשורפן במקומן אין זה משום כבוד של מתים אלא קנסא או שלא יחשדוהו שמוליך לבהמתו, וע"ז מדקדק התה"ד מדהקשה המרדכי אסיפא דברייתא דתני שורפן במקומן ולא הקשה ארישא כדקתני אין נוהגין קלות ראש ואין מרעין בהמות משמע דעל רישא לא קשה מידי די"ל בפשיטות דלצורך רפואה שאני אבל מדתני בסיפא שורפן במקומן אלמא דחמירא איסורא וליכא למימר דשרי לצורך רפואה, ועל זה מתרץ המרדכי דלצורך רפואה ליכא קלות ראש, ומזה הוכיח התה דבמקום הצלת הגוף וכה"ג אין מן התלמוד הוכחה לאסור דאין זה קלות ראש ע"ש, הרי לפנינו דבעיקר ההיתר אשר התיר המרדכי לצורך רפואה לא הביא התה"ד ראיה להתיר לצורך אחר ג"כ, ורק מחמת ההוכחה מדהקשה המרדכי אסיפא דברייתא ולא ארישא, ובע"כ משום שזה יש לחלק דלרפואה שאני וכנ"ל, ולכן הוכרח להוכחתו, ואמנם לענ"ד גם הוכחה שלו יש לדתות, שודאי על רישא לא הו"מ להקשות דאיסור של קלות ראש היינו דוקא לעשות תשמיש בזוי על ביה"ק גופא דבזה הוי גנאי למתים כשמשתמשין על מקומם בתשמיש בזוי, אבל ליקח עפר ולהוליך לביתו לא הוי שום בזיון למתים, להכי על רישא לא הו"מ להקשות דהיה מחלק דלרעות על ביה"ק עצמו או ללקט שם עשבים שמשהה הרבה שם בקצירה וכה"ג הוי ודאי בזיון למת, אבל בקברי דרב שהיה לוקח מעט עפר והוליכו לביתו שאין בזה שום בזיון להכי התירו, משא"כ בסיפא דתני ואם ליקט שורפן במקומן דמשמע שאסור גם להוליך חוץ לביה"ק, ע"ז מקשה שפיר דא"כ איך הוליכו לביתם מקברי' דרב, ומשני דלרפואה שאני, שוב מצאתי בשו"ת שיבת ציון שדחה כזה הוכחה התה"ד וכיון דאזדא הוכחתו מנ"ל להתיר גם לצורך אחר שלא לרפואה: ועוד בלא"ה בקברות דידן יש לאסור אליבא דכו"ע אפילו אליבא שיטת הרא"ש והר"י, דהא הרא"ש והר"י לא פליגי עם הר"ן וסייעתו בעיקר הדין דהא בעיקר הדין אי במחובר מעיקרו לכו"ע שרי כהש"ס דסנהדרין ואי בקבר ע"י חפירה לכו"ע אסור, דהא הרא"ש והר"י מפרשי הברייתא דמיירי בלא חפרו בו אבל בחפירה גם לדידהו אסור, ורק בפי' הברייתא פליגי, וסייעתו מפרשי דמיירי בקבר ע"י חפירה להכי מפרשי הר"ן דטעם האיסור הות משים איסור הנאה, והרא"ש והר"י מפרשי דמיירי בלא תפירה להכי לא הוי האיסור כי אם משום כבוד מתים אבל ע"י חפירה גם לדידהו אסור, ואם כן בקברות דידן שע"י חפירה הם היכי שרינן ליהנות מן העשבים גם לצורך מצוה, הן אמנם לא נעלם ממני שבדין זה גופא, היינו בקבר שע"י חפירה, הביא הטור (יו"ד ס' שס"ד) מחלוקת בזה, משום דהוי תלוש ולבסוף חיברו ור' ישעיה סובר דכתלוש הוא, אכן הטור חולק ע"ז וכתב שגם דעת הרא"ש יסבור דכמחובר הוא, ואמנם אנכי לא אבין זה הא הרא"ש כתב להדיא במגילה דמיירי בלא חפרו ומשמע דאילו חפרו היה אוסר גם הוא, ואף שמלשונו בסנהדרין יש להוכיח ולדייק כמשמעות הטור וכמ"ש הב"ח שם, אכן לא שבקינן מה שכתב בפירוש בשביל דיוק לשונו, ומסתבר יותר כמ"ש הב"י בשם ר"י בדעת הרא"ש שסובר דכתלוש הוא, ועוד הטור לא הביא כ"א דעת ר' ישעיה דכתלוש הוא, ומשמע דאינו רק דעת יחיד ומשו"ה דחה זה בשתי ידים. והרי קמן שגם הר"ן והרא"ש ור"י סוברים כן ובפרט שכתבתי שש"ס ערוך הוא כן במס' שמחות דקאסר להני עשבים מטעם איסור הנאה, א"כ בע"כ דס"ל לש"ס דתלוש ולבסוף חיברו תלוש הוא, דאי כדעת הטור שלא נאסר בקבר כ"א דוקא בקבר בנין, א"כ היכי משכחת כלל להאי דינא לאסור העשבים מטעם איסור הנאה, דהא בקבר בנין ליכא שום עשבים דאיזה עשבים גדלים בבית בנוי ולא שייכי כלל הנהו דינים לרעות בהמות ולקיטת עשבים, ובקבר שע"י חפירה לדידי' שרי בהנאה, אע"כ דסובר דתלוש ולבסוף חברו תלוש הוא להכי אסור בהנאה לפחות בקברות הבא ע"י חפירה: והנה גם הרמב"ם כפי הנראה שהבין פי' הברייתא כן דמטעם איסור הנאה, וא"כ בע"כ ס"ל גם כן דכתלוש הוא, ובזה נמצא פתח לתרץ דבריו התמוהים מאוד דז"ל הרמב"ם (פי"ד מהלכות אבל) בתי הקברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלין ואין שותין בהן ואין עושין מלאכה ולא קורין בהן כללו של דבר אין נאותין בהן ולא נוהגין בהן קלות ראש, ואח"כ בהלכה אחרת שם כתב וז"ל עפר הקבר אם הוא במחובר לא נאסר ואם בקבר בנין אסור עכ"ל, וכבר הרעישו כולם למה השמיט הדינים המפורשים להדיא בברייתא כגון ההיא דאין מרעין בהמות ואין מלקטין עשבים, ושונה לדינים הללו שלא הוזכרו כלל בברייתא לגבי ביה"ק, ועוד דמעיקרא סתם וכתב דבתי הקברות אסורין בהנאה ואח"כ חילק בין קבר בנין לקבר מחובר, ומה שנ"ל בדעת הרמב"ם דהנה זה ודאי דהרמב"ם מוכרח לפרש הברייתא שדין דאין מרעין ואין מלקטין הוי מטעם איסור הנאה ולא מטעם קלות ראש, דלשיטתו מוכרח לפרש כן, דהנה במגילה שם לעיל מינה בברייתא דבית הכנסת נקיט הכי, בית הכנסת אין נוהגין בו קלות ראש אין אוכלין ואין שותין ואין עושין בו מלאכה כו', ורש"י ז"ל כתב וזה לשונו כל הני פירושא דקלות ראש נינהו לשון קלות שמקילין אותה עכ"ל, ולכאורה מיותר מה שמסיים לשון קלות ראש שמקילין, וכוונתו בזה היינו משום דברוב פעמים יתפרש לשון קלות ראש על הדברים ופעולות שהן מצד עצמם יש בזה נדנוד איסור, וכגון שחוק והיתול וכדומה אשר לא במקום קדוש ג"כ נדנוד איסור לעשותם, משא"כ אכילה ושתיה ומלאכה שהדברים מצד עצמן אין בהם שום קלות ראש, ולזה פרש"י דקלות ראש דהכא היינו רק שמקילין מקדושתה, פי' אף שהדברים מצד עצמם אין בהם שום קלות ראש, מ"מ מצד קדושת המקום אין לזלזל ולהקל בו לעשות דברים שאין בהם קדושה, ולפרש"י איה"נ שגם בברייתא השניה דבית הקברות נמי נוכל לפרש דהא דקתני אין מרעין ואין מלקטין כולהו פירושא דקלות ראש הם, ואף שגם בזה הדברים מצד עצמם אין בהם נדנוד איסור מ"מ מפני כבוד מתים אין לעשות דברים כאלו שמקילים בכבודם:

אכן הרמב"ם ז"ל לא ניחא לי' להוציא משמעות קלות ראש ממשמעותה הרגיל, דהיינו שהדברים מצד עצמם יש בהם זלזול, וכן מצינו להדיא בהלכותיו (פי"א מהלכות תפלה) כשהעתיק לשון הברייתא דביהכ"נ, הוסיף לפרש בה פי' של קלות ראש בזה"ל בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטילה, והפסיק וכתב אח"כ אין אוכלין ואין שותין כו', הרי מפרש להדיא דקלות ראש היינו שחוק והיתול שמצד עצמם יש בהם ג"כ נדנוד איסור, ולפ"ז הא דאין אוכלין ואין שותין לא הוי טעם איסורן משום קלות ראש, רק מטעם איסור הנאה מבית הכנסת, דכיון שהוקצה למצותו ללמוד ולהתפלל אסור ליהנות בהם מתשמיש של חול וכמ"ש הש"ג בסנהדרין פ' נגמר הדין ע"ש, וממילא שגם בברייתא דקברות לא יוכל לפרש אין מלקטין עשבים ואין מוליכין אמת המים מטעם קלות ראש הם כיון דבדברים מצד עצמן אין בהם נדנוד איסור לא מיקרי זה קלות ראש, ובע"כ דמטעם איסור הנאה הוא:

ואמינא עוד להוסיף דלא משום משמעות קלות ראש לחוד גרם לרמב"ם לשנות פירושו מפרש"י אלא שגם היה לו הכרח מן הש"ס אשר באמת קשה דיוק' שני הברייתות אהדדי, דבברייתא ראשונה דבית הכנסת נקיט לבתר קלות אין אוכלין ושותין ועושין מלאכה, ובברייתא דביה"ק נקיט אין מלקטין וכו', ואי כל הני דנקיט בהנהו ברייתות פירושא דקלות ראש הם א"כ אמאי לא נקיט בברייתא דביה"ק גם הנהו דינים דאין אוכלין כו', ובשלמא הא דלא מזכיר בברייתא דביהכ"נ הנהו דביה"ק לא קשיא משום דדינים דאין מלקטין וכדומה לא שייכי בביהכ"נ, אכן בברייתא דביה"ק הו"מ למיתני נמי ההיא דאין אוכלין, ומזה הוכיח הרמב"ם שבאמת גם בביהכ"נ איסור האכילה ושתיה לאו מטעם קלות ראש נינהו רק משום איסור הנאה מדבר שהוקצה למצותו, וממילא לא שייך איסור זה כ"א באופן שיש לו הנאה מעשייתו במקום הזה יותר מאילו עשה כן במקום אחר, משא"כ אם המקום הזה לא יגרום לו שום הנאה נתוספת הרי לא שייך לאוסרו מטעם הנאה כיון דלא נתוסף לו שום הנאה מן המקום הזה, ודומה לזה כתב בתשובת יד אליהו הובא דבריו בפ"ת (יו"ד סי' שס"ד) לחלק בין איסור הליכה לישיבה שעל הקבר דהליכה מותר ואין בו איסור הנאה כיון דגם אי לא הוה קבר במקום זה נמי ראוי היה להלוך בו, אבל ישיבה יש הנאה דע"י עשיית הקבר שהוא גבוה קצת כמו תל גבוה, נוח טפי הישיבה, וכמו כן בנידון איסור אכילה ושתיה במקום שאסור בהנאה ובאופן שמצד ישיבתו והלוכו במקום הזה אין לאסור כגון שההליכה לא היה באיסור ורק על האכילה אנו דנין, אז יש לנו לומר כן, דאם במקום הזה יותר טוב לפניו לאכול מאילו לא היה המקום הזה כגון בית הבנוי במחיצות דודאי יותר טוב ונאות לאדם לאכול ולשתות ולעשות מלאכה במקום המוקף ע"י מחיצות מלאכול בשדה או בשוק, והרי ממילא יגיע לו הנאה מן המקום ואסור, משא"כ אם המקום הזה אין לו שום יתרון משדות אחרות היכי תיתי לאוסרו מלאכול שם מטעם איסור הנאה מן המקום כיון דלא מקבל שום הנאה מן המקום:

ובזה יתורצו שני הברייתות, דברייתא דבית הכנסת, שהוא בית בנוי ומוקף, ודאי שנוח טפי לאכול שם מלאכול ברחוב והרי זולת האכילה הוא נהנה מן המקום משו"ה אסור, משא"כ בברייתא דביה"ק דמיירי בשדה שיש בה קברים ואין שם בתים, נמצא דאפי' מי שאוכל או שותה שם אטו יש לו הנאה מן המקום, מאכילתו נהנה ולא מן המקום וא"כ מה שייך למיסר אכילה במקום הזה מטעם הנאה כיון דמיירי דלילך שם מותר וכגון שהלך לצורכי קבורה וכדומה, ורק על אכילתו אנו דנין ובאכילה אין המקום מוסיף שום הנאה ומשו"ה לא תני הכא הדין דאין אוכלין ורק הך דאין מרעין כו' שזה ודאי הנאה הוא, וממילא שמעינן דאם על הקבר יש בית בנוי או שכל הבית קברות מוקף במחיצות באופן שיש קצת ניחותא לאכול ולשתות ולקרות שם יותר מבמקום אחר אז ודאי אסור גם שם לאכול ולשתות, רק הברייתא דילן מיירי באופן שהביה"ק אין לו שום מעליותא לענין אכילה:

ומעתה יתבאר לנו כוונת הרמב"ם שמתחלה כתב "בתי הקברות" אסורין בהנאה, והאי "בתי קברות" דנקיט הרמב"ם לא הוי פירושו כמו "בית הקברות" דברייתא דבברייתא מיירי רק בקרקע הקברות, ו"בית" פירושו מקום כמו בית סאה, אבל "בתי קברות" דברמב"ם פירושו בתים שעל הקברות או נמי כשכל הקברות נעשה כמו בית, היינו שמוקף בחומה ומחיצות גבוהות, ולהכי אפשר שינה הרמב"ם לשונו ולומר "בתי הקברות", דבש"ס דנקיט לישנא בית הקברות ולשון זה שפיר קאי על הקרקע כמו בית כור וכנ"ל משא"כ בתי הקברות לשון זה נוח לפרש בתים שעל הקברות. שהן רבים, משו"ה קאמר בתי לשון רבים, דאילו על מקום הקרקע הו"ל לומר בית הקברות לשון יחיד, ומשו"ה כתב הרמב"ם דאין אוכלין ואין שותין ואין קורין בהם כמו גבי בית הכנסת דמ"ש, ואח"כ הוסיף לכתוב ואין נוהגין בו קלות ראש, היינו שיחה ושחוק, והוא ברישא דברייתא דביה"ק, ואמנם בדין קרקע של הקבר עצמו, זה מה שכתב אח"כ לחלק בין קבר בנין למחובר דמחובר לא לאסר ובקבר בנין אסור, וכלל בזה סיפא דברייתא דאין מלקטין ואין מוליכין אמת המים וכו' דכיון דאסור בהנאה הרי הכל נאסר, ולפ"ז הרי הוכחנו שהרמב"ם הוכרח לפרש הברייתא דטעם דאין מלקטין מטעם איסור הנאה ובע"כ שבקבר ע"י חפירה הוא דבקבר בנוי לא שייך כלל הני דינים דבבנין לא יגדלו עשבים, וא"כ הרי ממילא נלמוד שגם הרמב"ם יסבור דקבר שע"י חפירה אסור בהנאה וכדעת ר' ישעיה, וממוצא כל הדברים הרי ש"ס דשמחות וכל גדולי הראשונים לאסור בעשבי ביה"ק מטעם איסור הנאה ואם לקטן שורפן ורבינו התה"ד לא הביאם כלל:

ולכאורה עלה בדעתי לומר רבותא יותר גדולה דאפילו לדעת הטור שקבר שע"י חפירה דין מחובר יש לו, מ"מ יש לאסור, דהנה עיקר דין דמחובר לא נאסר יליף בסנהדרין דמ"ז מעבו"ז מה עבו"ז מחובר לא איתסר אף במת כן, וראיתי מקשים בשם הריטב"א הא בעבו"ז גופא מיתסר במחובר היכי דעביד מעשה וחפר בורות כדאיתא בע"ז דנ"ד וא"כ אמאי לא נאסר קבר במחובר הא עביד בו מעשה שחפרו וקושיא זאת הובא גם בהגהות מצפ"א בסנהדרין, ותי' דקברות שלהן היו בכוכין וקרקע שעל גבו קרקע עולם שלא נעשה בה מעשה ע"ש, וא"כ לפ"ז בקברות דידן שבאים ע"י מעשה א"כ נהי דתלוש ולבסוף חיברו חשוב כמחובר אפ"ה הו"ל למיתסר דגם מחובר גמור שנעשה בה מעשה נמי אסור, שוב ראיתי שהש"ג בסנהדרין פ' נגמר הדין התעורר קצת לזה והביא סתירת דברי הטור אשר דבריו סותרים לכאורה, דביו"ד (סי' קמ"ה) הביא בעצמו הדין דמחובר נאסר ע"י תפיסת יד אדם ואעפ"כ ס"ל כאן דאינו נאסר כ"א בקרקע בנין, ואם כי דבר זה נפתח בגדולים, מ"מ לענ"ד אין בזה שום קושיא, דבעבו"ז מיירי שהבור שחפר נשאר בור חפור להכי יש בכח מעשה הזה לאסור כל ההר, משא"כ הכא שהבור נתמלא אח"כ ע"י הקרקע שעל גבה ונעשה הכל כגוף אחד עם הקרקע שממנה לוקחה מתחלה, והחבור הזה מבטל התפיסת יד אדם, וגדולה מזו כתבו התוס' בע"ז (דמ"ה ע"ב) דאילן שנטעו בקרקע ונשרש אינו אסור משום תפיסת יד אדם, דהשרשת הקרקע מבטלת התפיסה ולא דמי לבית הבנוי דאוסרה בעבודתה דכתלוש חשבינן משום דלא נשרש בקרקע אבל אילן שנשרש בקרקע ההשרשה מבטל, ובנטעו גרעין כו"ע סברי דלא הוי תפיסת יד, אפי' מאן דחולק באילן בגרעין מודה, והחילוק שביניהם פשוט דבנטעו כשהוא אילן והוא יוצא למעלה מן הקרקע בזה ניכר יותר התפיסת יד, דדומה לבית, וכמו שדייק רש"י בסנהדרין דמ"ז בקבר בנין שבנאו למעלה מן הקרקע, ומלשון זה דייק הטור לומר דקבר חפור כשהקרקע אינה למעלה לא הוי כתלוש, מדדייק רש"י לכתוב שבנאו למעלה מן הקרקע ועיין בב"י ובב"ח סי' שס"ד, ואפ"ה שרו רבנן דלא דמי לבית דבית לא נשרש ואילן נשרש לכן השרשתו מבטל התפיסת יד, משא"כ בנטעו גרעין שאינו למעלה מן הקרקע כו"ע מודו שאין זה תפיסת יד, וכ"ש כשהבור נתמלא מחוליתו והעפר יחדיו ידובקו כ"ש דמבטל התפיסת יד, וא"כ מטעם תפיסת יד אין לאסור דהדיבוק והמילוי של החפירה מבטל התפיסה יד, וע"כ אתה בא לאוסרו מטעם תלוש והטור דס"ל דכמחובר הוי א"כ גם מטעם זה אין לאסור:

ולפ"ז לכאורה גם בעבו"ז לא מיתסר בחפר בה כ"א דוקא כשהחפירה לא נתמלא אבל כשהחפירה נתמלא מותר שוב התבוננתי דיש לחלק דהתם בעבו"ז אתה אוסר ע"י החפירה הזאת את כל ההר שמחובר ממש הוא ואם אך חפר בה קצת לע"ז הרי ממילא נתפשט איסורו לאורך כל ההר ואין לו תיקון עוד, ומה יועיל עוד מה שימלא החפירה אח"כ אין איסור חוזר להיות היתר, משא"כ באילן וגרעין שנטעו דאנו דנין רק על הגרעין וזה לא נאסר מתחלה כיון דעיקר התפיסת יד היתה להשריש אותו אין זה תפיסת יד, וכמו כן הכא בקרקע הקבר אם על ידי החפירה הזאת היה מתפשט איסורו בכל הקברות בודאי לא הי' מועיל מה שימלא אח"כ אבל באמת קרקע הקבר עצמו הא בלא"ה לא נאסר לא למעלה ולא מן הצדדים משום דאין זה ממשמשי המת ולית עלייהו שם קבר דסדנא דארעא הם וכמ"ש הפרישה (יו"ד שם) וא"כ החפירה לא אסרה כלל לקבר ורק עיקר האיסור הוא המלוי ועיקר האיסור שאתה רוצה לאסור הוא רק על מה שיניח העפר מלמעלה על המת לכסות אותו, ואותו עפר מתחלה כאשר מתחיל לנותנו על המת הרי הוא כאילו משרישו בקרקע ומדבק אותו לסדנא דארעא וא"כ לא נוכל לאסרו מחמת תפיסת יד אדם דהשרשתו מבטל התפיסת יד ומטעם תלוש נמי אין לאסור לשיטת הטור וכנ"ל וז"ב, אכן כ"ז הוא רק לשי' הטור דלא הוי כתלוש משא"כ לשי' רבינו ישעיה וכל הראשונים שס"ל דכתלוש הוי יש לן לאסור מטעם תלוש וכ"ש שהראיתי ש"ס ערוך סייעתא להם:

ואחרי שלא מצאתי לי סעד ועוז להיתירא מדברי הראשונים חפשתי בדברי האחרונים אולי אבנה מהם למצוא עזר לתרץ דעת התה"ד והרמ"א שהתירו בפשיטות ועל פיהם הונהג כן בכל העולם, וראה זה מצאתי מ"ש החת"ס (חיו"ד סי' שכ"ז) וז"ל ואפי' לדעת הסוברים דתלוש ולבסוף חברו כתלוש הוא גבי קבר מ"מ לא נאסרו עשבים הגדלים על הקרקע שנתלשה ולבסוף נתחברה ומגדלת עשבים דהרי לא אתי איסורא אלא מעגלה ערופה דכתיב בה כפרה כקדשים ובקדשי מזבח אין מעילה מן התורה בגידולין כמבואר בתמורה דל"א וברמב"ם פ"ג ממעילה, ואפילו בקדשי ב"ה לא ברירא איסור דאורייתא בגידולין וסיים וכן נוהגין בני ח"ק למכור העשבים לצורך רפואת חולים ועניים עכ"ל, אכן לאחר העיון דבריו נפלאו ממני ומרפסין איגרי חדא דהא דקי"ל אין מעילה בגידולי הקדש היינו דמעילה אין בהם אבל עכ"פ אסורין בהנאה מדרבנן כמו בכל הני דאמרי' לא נהנין ולא מועלין, ובהדיא אמרו שם בתמורה בגדולי הקדש לא נהנין ולא מועלין, הרי עכ"פ בהנאה אסורין:

וזולת זה ג"כ תמוהין דבריו מאוד, דהנה בסנהדרין דף מ"ז אמרו דלהכי עפר קבר מחובר מותר בהנאה משום דילפי' מקרא דוישלך עפרה על קבר בני העם מקיש קבר לע"ז מה ע"ז במחובר לא מיתסר אף קבר כן ולדברי החת"ס קשה מה הוצרך למילף דין דמחובר דאסור מע"ז, כיון דעיקר מת דאסור בהנאה ילפי' מעגלה ערופה ועגלה מקדשים ובקדשים הרי אין מעילה במחובר לכו"ע כדאיתא במס' מעילה (די"ח) וברמב"ם (פ"ה מהלכות מעילה וכמו שרצה רבינו כאן למילף היתר גדולים מטעם זה הו"מ נמי למילף דמחובר עצמו ודאי מותר כמו בקדשים, ואמנם יש ליישב ולומר כיון דמת לא מקדשים עצמו ילפי' ורק מת מעגלה ועגלה הוקשה לקדשים, א"כ הדין דבעגלה גופא הוא היפך מקדשים ודאי שבדין כזה מעגלה ילפינן ולא מקדשים, כיון דאין לימוד ישר ממת לקדשים כ"א ע"י עגלה אתה בא לקדשים, ודין כזה דבעגלה לא כתיב רק בקדשים אתה יכול לילף גם במת מקדשים, אבל בדין כזה שכתוב נמי בעגלה והוא להיפך מקדשים, באופן כזה ודאי שמת מעגלה יליף, ולכן לא שייך למילף מת מקדשים להתיר מחובר כיון דלקדשים לא תוכל לבוא כ"א ע"י עגלה, ובעגלה גופא הרי מחובר אסור דהא הנחל איתן אסור בהנאה ולכך הוצרך לילף במת להיתירא ולא מקדשים, וא"כ ממילא גם דין דגדולים לא נוכל למילף מקדשים כיון דבעגלה גם הגדולין אסור בהנאה וכמ"ש הפר"ח יו"ד סי' ק"מ) בשם הר"ש מקינון וגם בהנאה אסור עיין בחינוך (מצוה תקל"א) במנ"ח שם, וא"כ נפל גם ההיתר של החת"ס ויסודו וא"כ לדידן אסור עכ"פ המעשבים הגדלים על הקברות ולטעם הש"ג בסנהדרין נאסר כל ביה"ק מטעם הוקצה למצותו ע"ש סוף דבר לא מצאתי שום היתר על העשבים אפי' לצורך מצוה, זולת דברי הרא"ש והר"י אשר הרבה ראשונים חולקים עליו ובשגם אשר הוכחתי מהש"ס דלא כוותי', רק אפשר יש לקיים המנהג עפ"י דברי רעק"א הובא בפ"ת (יו"ד סי' שס"ד) דהא דעפר שמכסין המת אסור, לא נאסר כ"א דוקא כשיעור כסוי פני המת אבל מה שהוא למעלה מזה י"ל דעושים שיהא הקרקע שוה שלא יפול הנופל ע"ש, וא"כ עכ"פ שלמעלה לא נאסר כלל ויניקת העשבים לא יתפשט כ"כ עד שיגיע לעפר האסור וממילא שהעשבים לא יינקו כלל מעפר האסור, ועפ"י יסוד זה נ"ל לקיים מנהג העולם והמחמיר תע"ב ויזכה לקום בתחית המתים כנפש הדו"ש ומברך בברכת אהרן ואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה